המחזה יורד הים, המוגש כאן לראשונה לקורא העברי, הוא מאורע ספרותי מכונן ביצירתו של גדול המשוררים הפורטוגלים במחצית הראשונה של המאה העשרים - ויש שיגידו כי אין במשפט זה כל צורך בסייגי זמן או מקום.
פרננדו פסואה כתב את יורד הים בשנת 1913, רגע לפני שהחליט להקדיש את חייו למפעל ההטרונימים, והוא נקרא כמעין מניפסט, או מכתב התאבדות, שמסביר את בחירתו.
המחזה, המזכיר בסגנונו את מחכים לגודו אף שנכתב יובל שנים לפניו, מגולל שיחה בין שלוש נשים המקוננות על גופה. הנשים ממתינות לבוקר שיפציע, שאז ייקחו הקברנים את הגופה וישחררו אותן מתפקידן. בינתיים הן מעבירות את הלילה, ומפיגות את האימה, בשיחה על החיים ועל החלום.
בין היתר, המקוננת השנייה מספרת על חלום שחלמה. בחלומה, יורד ים נתקע על אי מבודד. מוצף געגועים, הימאי חולם לעצמו מולדת חדשה, על נופיה, עריה, רחובותיה; על האנשים ברחובות ועל אלה שבחלונות; על ילדותו, משפחתו, בגרותו. יום אחד, כשיורד הים מבקש להיזכר במולדת הממשית, בחייו שלו, הוא נוכח לגלות שאינו זוכר דבר מהמציאות - ורק פרטי החלום חיים בזיכרונו.
והנמשל ברור. יורד הים הוא פסואה עצמו, שהפנה עורף לחיים כדי לחלום את כל חלומות העולם. אבל פסואה הוא גם הגופה שבמרכז החדר. לפנינו טקס האשכבה לפסואה האדם. עם בוא השחר, פרננדו פסואה ייקבר, ויישאר רק החלום שחלם יורד הים, שהוא עצמו נחלם בחלום של מקוננת, שהיא עצמה פרי דמיונו של פסואה.
הורגלנו למימרה "החיים הם חלום", כשם מחזהו של פדרו קלדרון דה לה ברקה. לדידו של פסואה, ההפך הוא הנכון: החלום הוא החיים. הרצון, משאלת הלב, הפנטזיה - כל אלה ממשיים מהמימוש שלהם. כי רק בחלום אנו יכולים לחיות את החיים במלואם, להרגיש ולהגשים את עצמנו, ואילו האחדות היומיומית שנקראת "החיים" אינה אלא תקלה, מגבלה על היכולת שלנו להתקיים כריבוי, להיות אלוהים.
מכאן נגזר גם האפיתט של המחזה: "דרמה סטטית". לכאורה, זהו אוקסימורון. הרי המילה היוונית "דרמה" מקורה בפועל שפירושו "לעשות" או "לפעול". בפועל, העשייה האמיתית של החיים היא חלומית, היא סטטית כלפי חוץ. כמו הגופה שבמרכז החדר, החולמת את המחזה מבלי לפצות פה או לנקוף אצבע.
החלום, מזהירנו פסואה, מצריך מיומנות ודורש קורבנות. כדי לחלום מולדת שלמה, עולם שלם, עלינו לעזוב את מולדתנו, לשכוח את עולמנו. כדי להיות אלוהים עלינו לחדול מהיות אדם. כדי להעתיק את זירת קיומנו לחלום, עלינו להפסיד מבחירה בזירת החיים, להעמיד פני מתים. אלא שגם העמדת פני מת היא העמדת פנים, כלומר בדיון. לפנינו, אם כן, נדבך נוסף במיתולוגיה הדיאלקטית והאירונית של פסואה.
"היכולת לחלום את הבלתי נתפס באמצעות העלאתו על הדעת היא אחת הפסגות שאפילו אני, הגדול כל כך, איני מגיע אליה אלא לעתים נדירות", יכתוב פסואה בספר האי־נחת, גם כן בתרגומה של אודליה חיטרון. "כן, לחלום שאני למשל, בו בזמן, בנפרד, ובאופן שאי־אפשר להתבלבל בו, הגבר והאישה בטיול שעורכים גבר ואישה על שפת הנהר. לראות את עצמי באותו הזמן, באותה הצלילות, באותו האופן, ללא ערבוב, כשאני שני הדברים ובמיזוג שווה עם שניהם, אנייה מודעת בים דרומי ועמוד מודפס בספר עתיק. כמה מגוחך זה נראה! אבל הכול מגוחך, ועדיין החלום הוא המגוחך פחות מכולם".
עודד כרמלי
בפתח התרגום
״תרגום״, כתב פעם פרננדו פסואה, בשפה שסיגל לעצמו כשפת אם, ״הוא פרודיה רצינית הנעשית בשפה זרה. [...] בשני המקרים מדובר באדפטציה של רוח המחבר למען מטרה שלא הציב. במקרה האחד, הומור - בשעה שהמחבר כתב ברצינות; במקרה האחר, שפה - בעוד המחבר כתב בשפה אחרת. האם יכתוב מישהו ביום מן הימים פרודיה
שתהפוך שיר הומוריסטי לרציני? קשה לומר. אבל שירים רבים - ובהם אף שירים גדולים רבים - ללא ספק ירוויחו מתרגומם לאותה שפה שבה נכתבו״.
מי ייתן והקריאה תקרב אותנו אל ראשית שבה הומור הוא ממילא עניין רציני. ואל שורש הימים, שממנו נוכל לחשוב גם את החופים העבריים שלנו.
אודליה חיטרון
חדר, במה שהינו ללא ספק מצודה עתיקה. מן החדר ניתן לראות שהמצודה היא מבנה מעוגל. במרכז החדר, מוגבה, ניצב ארון קבורה, ובתוכו עלמה לבושה לבן; בפינות החדר ארבעה לפידים. מימין, כמעט מול מי שמדמיין את החדר, יש חלון יחיד, גבוה וצר, וממנו נשקפת פיסת אוקיינוס בין שתי גבעות מרוחקות.
לצד החלון משגיחות שלוש עלמות מקוננות. האחת ישובה מול החלון, בגבה אל הלפיד שדולק בפינה הימנית הקדמית. השתיים האחרות יושבות כל אחת בצד אחר של החלון.
לילה, ויש רק רמז עמום לאור הירח.
מקוננת ראשונה: לא נשמע עדיין צלצול השעון.
שנייה: לא ניתן היה לשמוע. אין כאן שעון קרוב. בתוך זמן קצר צריך לעלות השחר.
שלישית: לא: האופק שחור.
ראשונה: אחות, לא תרצי שנבדר את עצמנו בשיחה על מה שהיינו פעם? אלה דברים יפים, ושקריים תמיד...
שנייה: לא, לא נדבר על כך. ובכלל, האם היינו אי פעם דבר כלשהו?
ראשונה: ייתכן. אינני יודעת. אבל, בכל זאת, לעבר הדיבור יפה תמיד... השעות נקפו, ואנו שמרנו על שתיקה. עבורי, ובכן — כדי להעביר את הזמן הבטתי בלהבת הנר. לעיתים היא מרצדת, פעמים הופכת צהובה יותר, ולפרקים חיוורת יותר. אינני יודעת מדוע זה קורה. אך האם יודעות אנו, אחיותיי, מדוע דבר כלשהו קורה?
[הפסקה]
