בימים ההם, ימי הסתגלות ועמידה בלחצים, עמד ר' חננ-יה ישראל פעם או פעמיים במצב נסער במיוחד. זועם היה וחנוק על סף הייאוש. כמעט ולא עומדים לו עוד כוחותיו לתמוך ולחזק את כל אותן המשפחות, הדוחות את פיתויי "מועדון הפנקס האדום" של ההסתדרות, נאבקות לשמור את ילדיהן במסגרות החינוך הדתי. ילדיו הבכורים אובדים לנגד עיניו, מתרחקים ממנו ומדרכו. קשיי ההסתגלות של הוריו שלו, הוא ומשפחתו – עליו היו כולנה. ברגעים קשים אלו, כשהוא מחפש מוצא ומזור, נסער ונרגש, היה נושא עיניו השמיימה; מסיט את וילונות חדר המגורים אל השמיים התכולים, יורד כורע, שני ברכיו על הארץ, ידיו נשואות השמיימה - לוקח כביכול על עצמו כל חטאי עולם, פניו אל השמיים והוא זועק אל אלוהיו. מאמא סוליקה, נבהלת ונרעשת, אחוזת פחד, לא יכולה לראותו, את בעלה הצדיק, במצבו זה תובע את תשומת לב השמיים - "הלעאר" ("הנה הגבול" בערבית-מרוקאית) הייתה זועקת לעברו, מתחננת על נפשה. מי יודע מה יוכל להביא עליה מעמד נורא ואיום זה, ובו דורש הצדיק במצוקתו את פתיחתם של שערי השמיים, שופך את ליבו אל מול כס אלוהיו היושב במרומים; "אנא-אנא ממך ניצן לבבי מחילה, מחילה וסליחה... אקח את צערך ובושתך אני עליי... אני האשמה, קום עמוד על רגליך חביבי אהובי, ניצן פרח לבבי..." מנשקת הייתה את כנף בגדו שוב ושוב, עד אשר התרצה לה ושב אל עצמו מתכנס אל תוך נבכי צערו.