חרטה
לעתים אנשים שואלים אותי מה הטעם בכל החרטה הזו איתה אני חי. ובעצם, מה הטעם בחרטה בחיינו בכלל. בתגובה, אני נוהג למשוך בכתפי, לחייך ולומר: זה עניין של בחירה. והם מניחים לעניין, מתוך מחשבה, אולי, שאני מתכוון לכך שזו בחירה להתחרט.
אך למען האמת, כוונתי היא אחרת. בכל פעם שאנחנו מגיעים להחלטה, אנחנו מבטלים את קיומו של אדם אחר שהיינו עשויים להיות. בכל בחירה יש התפצלות בה אובד איש אפשרי אליו היינו הופכים. ומכיוון שכל נתיב מוביל לאינספור נתיבים נוספים, קיומנו הוא מוות מתמשך של "אני" שכמעט והיו.
והרי עניין משונה - ככל שההחלטה גדולה יותר, כך האדם שאת קיומו אנחנו מבטלים שונה יותר מאתנו. לפי הגיון זה, בכל החלטה משנית אנחנו הורגים אדם כמעט זהה לנו בתכלית, שהיה עשוי להתקיים. בחר לגור במדינה אחרת, והשמדת זר החולק עמך קווי דמיון והיסטוריה משותפת. בחר לשתות בבוקר תה במקום קפה, וחיסלת כפיל כמעט זהה לך בכל מובן אחר.
אי אפשר להימנע מכך. הימנע מבחירה, והעלמת את האנשים אליהם היית יכול להפוך. בחר, וביטלת את קיומם של אינספור בני אדם שהיו בוחרים אחרת. אין בכך הגינות. אין זה האיש הטוב ביותר ששורד - לא האחד שבחר בכל הנתיבים הנכונים - אלא סתם אדם שהתמזל מזלו. מי שבמקרה הוא אתה היום.
זו מחשבה משונה לחיות איתה, הידיעה שייתכן שברגע הבא תחדל לחלוטין ומישהו אחר יתפוס את מקומך. רעיון מקומם השוכן באחורי הראש וזועק בכל צומת: הנה עוד אחד אבד לנצח. אולי דווקא הוא היה הטוב מבינינו.
המעט שאני יכול להציע לכל האנשים הללו שהלכו לעולמם מבלי לדעת כלל שהיו יכולים להתקיים, זו תחושת חרטה. יש בי תקווה שהאדם שיחליף אותי כאן בקרוב יחשוב מחשבה דומה. הייתי שמח לדעת שיש איזו ברייה המתחרטת קמעא על שאני אינני. ואפילו הייתה הברייה הזו אני.
