פרולוג
הוריו של אליוט שוב רבו. הוא היה יכול לשמוע אותם במטבח, מדברים עליו בקולות נמוכים וכעוסים. הניסיון ללחוש לא הפך את הכעס פחות ברור לאוזניו. לא שהיה לו אכפת, הם היו רבים בכל מקרה. הוא פשוט היה נקודת מחלוקת אחת נוספת בשורה ארוכה של מחלוקות בלתי נגמרות.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני," אמר אביו. קולו היה עייף, מרוסן בקושי רב ברצועות דקות של סבלנות מתוחה. "זה יקר, ואני לא חושב שזה יעזור לו."
"הוא הבן שלך," הצליף קולה של אמו. "אתה יכול להעמיד פנים שאכפת לך."
"אכפת לי, זאת הסיבה שאני עדיין כאן," קול אביו החל פוקע מרצועות הסבלנות המחזיקות בו.
אליוט השיב את תשומת לבו לשולחן. כל השבעה נאספו כאן היום. האביר, הצייד, הפרופסור, הרוזן, הפיה, המכשפה ואפילו זה-שלעולם-איננו-מופיע. הם נפגשו כדי לדון בעניין שחשיבותו עליונה. מה שאמר שהם, ממש כמו הוריו, היו עסוקים בלריב.
המכשפה הרימה ראשה מכדור הבדולח שלה. עיניה, שעד עתה היו חלביות, החלו מקבלות את צבען הטבעי. "העתיד ברור, הם יביאו את המכשיר."
"אז מה," אמר הצייד. הוא נשען לאחור במושבו, אדיש במופגן, "מה זה משנה לנו, בעצם? אני לא רואה איך זאת סיבה מספיק טובה לשתף פעולה עם הרוזן."
האביר הנהן, הקסדה המסתירה פניו נעה בצלצול עדין. "הנבל ודאי ינצל את רצוננו הטוב למטרותיו השפלות. הלא ידוע כי הוא ערום כנחש."
הרוזן שתק ממקומו, אך השיב לשניים חיוך נעים. או לפחות ניסה לעשות כן, שכן החיוך חשף את ניביו הארוכים, ושני הגברים הפכו מתוחים למראהו.
"אתם מדברים, יה, אבל אתם לא מ-ב-י-נ-י-ם," אמר הפרופסור במבטאו הכבד. "זה לא צעצוע שהם מביאים, זו מכונה מופלאה. אין לדעת כיצד תשפיע על הגורל, יה? כל התכניות שלנו יכולות להיהרס."
צחוקה של הפיה הצטלצל בחדר. "צעצועים, מכונות," חייכה. היא ישבה כשרגלה האחת מקופלת על מושבה ורגלה האחרת מתנדנדת באוויר. רגליה הארוכות היו חשופות, לחיה נחה מעדנות על כף ידה כשהתבוננה באליוט. "אתם לא מבינים שבנים אוהבים את המשחקים הקטנים שלהם. אבל כשהם הופכים לגברים, הם מתחילים לחפש משחקים... מבוגרים יותר."
הצייד נעץ בה מבט קודר. האביר זע באי-נוחות. אילו לא היה מכוסה מכף רגל ועד ראש בשריון, ודאי היו מתגלות פניו הסמוקות.
"ילדות חושבות שהן מבינות את מחשבותיהם של גברים בוגרים," קרקרה המכשפה. "אני ראיתי את העתיד ואני אומרת לכם – הוא והמכונה, לנצח יחיו יד ביד."
חיוכה של הפיה נעלם. היא הביטה באישה המבוגרת בקדרות.
"אז מה?" שאלה בקור. "יד אחת נשארת פנויה ותאמיני לי שיש דברים שהם מעדיפים לחפון ביד הזאת. כדור הבדולח שלך כבר עשה כמה טעויות, אם אני זוכרת נכון."
"רבותיי, רבותיי," אמר הרוזן ופרש ידיו לצדדים. הוא קד אל הנשים. "וגבירותיי, כמובן."
המכשפה צחקקה מעט ועפעפה אליו, הרוזן קרץ חזרה. הנוכחים החליפו מבטים מזועזעים לנוכח הפלרטוט המשונה.
הרוזן חייך שוב, ניביו נחשפים מתחת לשפמו המרשים. המחווה שוב כשלה מלהשרות שלווה. רוב הנוכחים החליקו ידם לנשק נסתר. אינסטינקט טבעי, בהתחשב בבן-שיחם. "אני לא מבקש מכם לתת בי אמון. חלילה. מדובר בעניין בעל חשיבות עליונה לכולנו."
"אני מוכן להקשיב," אמר הפרופסור. "אבל לדבר לעניין, אדון רוזן, יה? בלי פטפוטי-ביצים."
"פרופסור, אני אדם פשוט, וככזה אני מציע פתרון פשוט," אמר הרוזן. "הם רוצים להביא את המכונה? הבה נניח להם. המכשפה אומרת שכך או כך, גורלו קשור בגורל המכשיר. אתה, פרופסור, אומר שהמכונה תעצב אותו. ובכן, אני אומר, למה לא. תנו לה לעשות את עבודתנו עבורנו, ונסכים - עד שיגיע לגיל בגרות, איש לא יתערב בחינוכו."
"ואם מישהו יתערב?" שאל הצייד בעצלתיים.
"אז, נקבע, ייחרץ דינו של המתערב בידי האחרים. יהיה מי שיהיה," אמר הרוזן.
הצייד הנהן לעצמו בהרהור. האביר היה שקט. הפרופסור שיחק במשקפיו, הפיה נעצה מבט זועף ברצפה.
"מוסכם."
בפעם הראשונה מאז תחילת הפגישה, נשמע קולו של זה-שלעולם-איננו-מופיע. האחרים הפנו אליו מבטים מופתעים. כמעט לעולם לא דיבר, קל היה לשכוח שהוא עדיין נוכח.
המילה הפיגה את המתח בחדר. האביר נאנח ראשון. הפשרנות לא הייתה באופיו, אך השלום כן. "מוסכם."
הפיה נשכה שפתה, "מוסכם," פלטה. אך נראתה לא מרוצה כלל מהדבר.
"מוסכם, מוסכם," הנהן הפרופסור.
המכשפה והרוזן מיהרו להביע את הסכמתם. לבסוף נותר רק הצייד. הוא נשען לאחור במעילו הארוך, גירד סנטרו הלא מגולח במחשבה ואז קם ממקומו והצביע על הרוזן.
"אני אפקח עליך עין. עכשיו ותמיד," אמר. אז התבונן באליוט. אליוט השיב לו מבט סקרן. כמעט לעולם לא הביטו בו ישירות. "ועליך, אני מבטיח. גם כשהם ינסו להתחמק מהאחריות."
האחרים התרוממו ממושביהם בעקבותיו. בזה אחר זה יצאו מהחדר, נותנים באליוט מבט אחרון, מגניבים חיוך, קריצה, או אפילו טפיחה קטנה על ראשו. לבסוף נותר אליוט לבדו, יושב אל מול שולחן ריק.
"אליוט, חמודי," נשמע קולה של אמו. "בוא רגע."
אליוט ניגש אליה. היא חיבקה אותו ברכות, לא מראה כל סימן לריב שהתרחש לפני מספר רגעים. שיערה השחור דגדג את אפו, אבל החיבוק היה שווה את זה. היא הריחה רבע עשן סיגריה, רבע בושם עדין שכבר למד לזהות, וחצי אמא, ריח גוף שאי אפשר היה לטעות בו.
"יש לנו הפתעה בשבילך, מתוק. נכון שיש לנו הפתעה?" השאלה הופנתה לאביו.
"כן," אמר אבא שלו. הוא עדיין נשמע עייף, אבל עבור בנו התאמץ לרכך את קולו מעט. "אני מביא לך אותה היום."
"איזה הפתעה?" שאל אליוט בסקרנות.
הם אמרו לו. הוא חייך. החיוך שימח אותם, ידע, וזה היה חשוב. הם חייכו חזרה, ולרגע הבית היה נעים. נעים בהרבה מכפי שהיה בתקופה האחרונה. הוא נרגע והרפה מעט מהזהירות הדרוכה בו. נדמה שהייתה לו דרך לרצות אותם לשם שינוי. אולי זה יגרום להם לריב פחות. בינתיים.
לא שידע בדיוק מה עושים עם מחשב. אבל הוא ילמד.
