שמים אחרים

פרולוג

מיילס

לפני שש שנים — אל פאסו, טקסס

פייג' זעה בזרועותיי והתעוררתי מייד. הידקתי את אחיזתי במותניה ועצרתי את נשימתי.

פעימה אחת. שתיים. חמש.

לא הייתי צריך להביט במספרים הזוהרים בשעון כדי לדעת שעוד מעט הזריחה. עוד מעט פייג' תפקח את עיניה הירוקות והיפות, תנשק בעדינות את שפתיי ותיעלם.

זה היה דפוס. הדפוס שלנו. אנחנו עושים את זה כבר שנים. חברים עם הטבות. אבל בשלב זה כבר לא זכרתי מה ההטבה.

הסקס, חתיכת אידיוט.

לא בדיוק נכון. הסקס היה הקטע הקל. מבחינת שנינו. ברגע שהלהקה שלנו חתמה על החוזה הראשון, לא היה מחסור בחתיכות. אבל כשדֵמֵג'ד הגיעה למעמד של כוכבי־על, זיונים עם זרות איבדו מקסמם. את פייג' זה ממילא לא עניין. ואני תמיד התעניינתי רק בה.

מה שהתחיל כהסדר מספק הדדית הפך למעורר תחושה של עינוי מימי הביניים.

לפחות אצלי.

הייתה נקודה חיובית. פייג' אהבה אותי. לא היה לי ספק בכך. אבל היא הבהירה שאינה מעוניינת במערכת יחסים.

מערכות יחסים לא מצליחות. ואמות אם אאבד אותך. אסור לי לאבד אותך, מיילס.

זה נשמע מצוין בזמנו. עד שכבר לא. עד שכשעזבה את מיטתי, הכאב שבתוכי גבר בהרבה על ההנאה של מה שעשינו בחשיכה.

"תישארי," אמרתי כשרפרפה נשיקה על המישורים הנוקשים בחזי.

כשהיססה, חשבתי שאולי היום יהיה היום. הרגע שבו החושך והאור ייפגשו סוף־סוף. נמסתי לתוך הכרית וקפצתי את ידי סביב שערה שירד על עורפה, כששפתיה הרכות גלשו על צווארי.

"אני לא יכולה."

ליבי עצר מלכת ומילותיה פילחו אותי בדיוק כמו בכל פעם שאמרה אותן. כבשתי את התנגדותי ונתתי לכאב לחלחל עד לעצמותיי. ובאותו רגע, לא היה חשוב שהיא פייג' דוסון ואני מיילס קופר. ששנינו יחד יוצרים חצי מהלהקה הכי שווה בארץ. כי זה, מה שהיה בינינו, היה חשוב יותר מדמג'ד.

כן, הבטחתי הבטחות. עוד לפני שהתחלנו נשבעתי שלא אתן לשום דבר לסכן את החברות בינינו, ובעיקר לא את המוזיקה שלנו. אבל כל זה נמוג בעקבות המחשבה על זריחה נוספת בלעדיה.

אולי היום לא יהיה היום שבו יתפייסו החושך והאור, אבל פייג' תספק לי כמה תשובות.

נשענתי על המרפק כשהיא קמה על רגליה, לחצתי על המתג שליד המיטה והצפתי את הסוויטה באור עז.

"תסבירי לי למה."

היא נאנחה, הִטתה את הראש קדימה והרימה את הג'ינס מהרצפה. "כבר הסברתי לך."

תפסתי את מפרק ידה ומשכתי אותה אל המיטה. "לא מספיק טוב. המצב השתנה. אנחנו השתנינו." אגודלי גלש ומצא את פעימות הדופק שלה והרגשתי את ליבה הדוהר. "אני מכיר אותך מאז שהיית בת ארבע־עשרה. אני אוהב אותך, פייג'."

לאמת יש קצב משלה. חיים. מקצב. הייתי מאוהב בה. מאז ומתמיד, למען האמת. ולמרות שהייתי בטוח למדי שהיא לא מחפשת משהו אחר — משהו טוב יותר — הדלת הייתה פתוחה. או שנסגור אותה לְעולם ונתחייב זה לזה אחת ולתמיד או שנתקדם הלאה.

קמט עמוק נפער במצחה והיא התבוננה בפניי. "גם אני אוהבת אותך."

די היה בחורבן שנשזר בקולה לשבור אותי. ולרגע פשוט ישבנו שם ונתנו לזה להעיק עלינו. במקום להרפות ממנה כשנחלצה מאחיזתי וקמה, הלכתי אחריה.

"אני לא אבא שלך, פייג'," התנשאתי מעליה כך שאילצתי אותה להביט בי. "את לא תתעוררי יום אחד ותגלי שהסתלקתי."

היא התנודדה כאילו סטרתי לה ואז התיישבה על הכיסא שבו חיכיתי לה בזמן שנכנסה לכאן אמש. אצבעותיה ליטפו את הכרית כאילו נזכרה בכל הדברים שעשינו במקום הזה. "אני לא חוששת שאתה כמו אבא שלי, מיילס." היא הרימה את הסנטר והביטה בי בעיניים עצובות. "אלא שאני כמוהו."

האוויר יצא מריאותיי וצעדתי לאחור. צעד ועוד צעד. וכל אותה עת היא צפתה בי בהבעה לא מפוענחת.

פייג' דיברה בכנות. ותהיתי כמה פעמים עברה במוחה המחשבה, העתיד הרחוק שבו תנטוש אותי לטובת גבר אחר.

אבל הֵי, נוכל להמשיך להיות חברים, נכון?

התיישבתי על צד המיטה. "אז כנראה שכאן זה נגמר, אה, מתוקה?"

היא לא אמרה מילה, רק התלבשה בעודי מתבונן בדוגמת השטיח.

חשבתי שהיא פשוט תקום ותצא. זו הייתה דרכה.

אבל אז היא עמדה מולי ואצבעותיה הגמישות הסתבכו בשערי. הכרחתי את עצמי לא לרכון אל מגעה.

כעבור רגע, היא לחשה, "סיפרתי לך פעם את הסיפור על השמש?" נענעתי בראשי והיא שאפה אוויר באיטיות ובאיפוק. "אומרים שהשמש אוהבת את הירח כל־כך, שהיא מתה כל לילה רק כדי שהוא יוכל לזרוח." כשחייכה אליי, דמעה התגלגלה מקצה אפה. "אתה הירח שלי."

הבטן שלי התהפכה וזרועותיי עטפו את מותניה. היא הניחה לי לחבק אותה לרגע ואז נשקה לראשי והסתובבה אל הדלת. "נתראה בבאלאנס, אוקיי?"

היא נעצרה במבואה, ידה על ידית הנחושת. היא חיכתה לתגובתי. לאישור מצידי.

"ברור."

כשיצאה מהדלת, קרני אור בוקר גלשו על השטיח הצמרירי. סוף־סוף פגשנו את הזריחה יחד. אבל בסופו של דבר, פייג' צדקה. אני הייתי הירח והיא הייתה השמש. ולא נועדנו לחלוק את אותם שמים.

*

הדלת לאוטובוס נפתחה ברחש קולני ואני גנחתי. הצלחתי להתחמק מפייג' כל היום, ואפילו נמלטתי מוקדם מהחגיגות שלאחר ההופעה. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לשתות מבקבוק הג'ק דניאלס שלי בשלווה וללקק את פצעיי. לבד. אבל נראה שזו הייתה בקשה מופרזת מדי.

"מיילס... אתה כאן?"

קולה של פייג' צף אל המיטה שלי, מילותיה היו איטיות ואולי מעט ממולמלות. גם היא השתכרה. וזה היה מקרה נדיר. אולי היא התחרטה על השיחה האחרונה בינינו, כמוני. אבל סביר להניח שהיא פשוט חגגה.

הצמדתי את שפתיי זו לזו וקיוויתי שהיא תקלוט את הרמז ותלך. כי גם אם נגיע למיטה, האופוריה תהיה קצרת מועד.

באותו ערב היה המופע האחרון שלנו בסיבוב ההופעות ולמחרת כבר היינו אמורים להגיע הביתה.

בַּדרכים יכולנו להעמיד פנים. אבל לא משנה מה היה בינינו ומה היינו זה לזה, זה לא היה קיים באוסטין. מעולם לא.

צעדים הדהדו מקירות המתכת ואז הרגשתי שהיא בצד השני של הווילון הדק. "מיילס?"

התהפכתי על הגב והבטתי בתקרה. "כן?"

"אתה רוצה חֶברה?"

כעס בער בי והרתיח את דמי. הסטתי את הווילון. הבטתי בעיניה הפעורות של פייג' בעיניים קרות וקשות. חיכיתי רגע לפני שהעברתי את תשומת ליבי לקדמת האוטובוס. "למה? הבאת מישהי שרוצה לבלות קצת?"

נדרש לה רגע כדי לקלוט. ואז הגרגרת שלה רעדה והיא בלעה בכוח. "אתה כועס."

נכון. כעסתי כל־כך עד שבקושי הצלחתי להביט בה. אבל עשיתי את זה בכל זאת. והיא הייתה יפה כל־כך. שערה היה משוח בג'ל ואיפורה נמרח סביב עיניה. מבטי נח על פיה, שבמרכזו כתם ארגמן שתאם את שערה.

פתאום היא חזרה להיות בת שש־עשרה ועמדה מחוץ לבית אמה, דמעות זלגו על לחייה כי הדושבג שביתק את בתוליה לא טרח בכלל להופיע ולקחת אותה לנשף של כיתה י"א.

אבל אני הייתי שם. מוכן להחליף אותו. לבוא במקומו. למלא את החלל. כי זה מה שחברים עושים.

ולמחרת, שברתי את ידי כשהכנסתי מכות רצח לבחור שהיה אמור להיות שם.

אם תתקרב שוב לפייג', אני אחסל אותך.

זה היה שווה את זה לגמרי.

הרוגז שלי התפוגג יחד עם הזיכרון והורדתי את רגליי אל הרצפה. הצמדתי את ידיי למותניה ומשכתי אותה אל בין ברכיי והבטתי בעיניה הירוקות הבהירות. "מה אעשה איתך?"

היא ליטפה את שערי באצבעותיה וחייכה. "תאהב אותי."

באמת אהבתי אותה. תמיד אהבתי אותה. האם לא ידעה את זה?

חפנתי את ישבנה. הרכנתי את ראשי והצמדתי נשיקה אל עורה החשוף מתחת לטבור. הטעם שלה היה נפלא. כמו ויסקי משובח. חלק וחמים ועם צריבה במידה הנכונה.

למרות שהייתי קצת שיכור, הצלחתי לפתוח את הרוכסן שלה בשיניי. שילבתי את אצבעותיי בלולאות החגורה שלה לשם התנופה ומשכתי את הג'ינס, אך לשווא. "ציירת אותם על הגוף או מה?"

לפני שהספקתי למשוך אותה למיטה ולסיים את המלאכה, אצבעותיה נסגרו סביב אצבעותיי ועצרו את התקדמותי. "מישהו בא."

קולות מוחרשים נשמעו מבעד לחלון הפתוח. טוֹרי ורֶן. החברים הטובים שלנו. חברינו ללהקה. שני האנשים שלא היינו צריכים להסתתר מפניהם.

הידקתי את אחיזתי והבטתי בה. "נו?"

לאחר רגע של שתיקה היא תקעה בי מרפק ונחלצה מאחיזתי, ואז טורי עלתה במדרגות ורן בא אחריה.

"הנה הם," אמרה טורי בעליזות. "חיפשנו אתכם."

הזדעפתי אל הזוג המאושר ונהמתי. "טוב, אני שמח שמצאתם אותנו."

רן זקף את ראשו ועיניו החומות עברו מפייג' אליי. "מה קורה?"

"כלום," ענתה פייג' במהירות רבה מדי.

ראיתי את הגלגלים מסתובבים בראשו של רן אבל לפני שהצליח להגיד משהו, ראסטי, הנהג שלנו, עלה במדרגות.

הוא גירד את סבך שערו הכתום והזיז את רגליו. "אנחנו מוכנים," הכריז. "אפשר לזוז?"

רן טפח על שכמו של ראסטי והתלהב מהמחשבה שחוזרים הביתה. "ברור. בואו נעוף מפה."

בזמן ששני הגברים דנו במסלול, טורי ניגשה אל הארון הקטן שבו שמרה את מאגר הממתקים הסודי שלה. "אני אכין הפתעות לכולם," צייצה.

כשכולם היו עסוקים, פייג' שוב הביטה בי וחייכה בעדינות. "סליחה. חשבתי שיהיה לנו יותר זמן."

אבל לא היה לנו. היו לנו רק רגעים חטופים. וזה כבר לא הספיק לנו. חזרתי למיטה, לקחתי את הג'ק דניאלס ופתחתי את הפקק.

"אוכל לבוא אליך אחרי שנצא לדרך," לחשה פייג' ונשכה את שפתה התחתונה. "כשכולם יישנו."

פרס ניחומים. נפלא.

לגמתי ארוכות מהבקבוק. "אני חושב שכדאי שתישני במיטה שלך הלילה, מותק."

עצרתי את נשימתי וחיכיתי להתנגדות מצד פייג'. שתילחם עליי. עלינו. אבל לא. היא רק נטתה קדימה והסיטה תלתל שיער מעיניי. "אוקיי. נתראה בבוקר."

המילים נשמעו כמו שאלה ואני גיחכתי, כי לאן כבר יכולתי ללכת?

עלבון התפשט בפניה והיא עמדה להתרחק. בשנייה האחרונה תפסתי את מפרק ידה והצמדתי נשיקה לכף ידה. "תישני טוב, מתוקה."

ואז התהפכתי ונתתי לידה לגלוש מידי. במשך שעה ארוכה פייג' לא זזה... היא פשוט עמדה שם ופניה נתחמו באור הירח שחדר מהחלון הקטן שליד המיטה שלי.

אתה הירח שלי.

הכיווץ בבטני השתחרר.

פייג' אולי לא הצליחה להתמסר אליי לחלוטין באותו רגע. אבל הייתי בטוח שיום אחד זה יקרה. היינו כרוכים זה בזה. דרך המוזיקה. והחיים. והאהבה.

שפתיה התעקלו לחיוך, כאילו ידעה מה עובר לי בראש. שאנחנו נהיה בסדר. כי זה היה גדול מאיתנו. כתוב בכוכבים. ולא הייתה לנו סיבה למהר. עמד לרשותנו כל הזמן שבעולם.