שומר הזמן

1

גבר יושב לבדו במערה.

שערו ארוך. זקנו מגיע עד ברכיו. הוא מערסל את סנטרו בידיו.

הוא עוצם את עיניו.

הוא מאזין למשהו. קולות. קולות בלי סוף. הם עולים מבריכה בפינת המערה.

קולותיהם של אנשים מכדור הארץ.

הם רוצים דבר אחד בלבד.

זמן.

אחד מהקולות האלה שייך לשרה לֶמוֹן.

הדבר מתרחש בימינו. נערה שרועה על מיטה ומתבוננת בתמונה על מסך הטלפון שלה: נער עם שיער חום בהיר.

הערב היא תיפגש איתו. הערב בשמונה וחצי. היא משננת לעצמה בהתרגשות - שמונה וחצי, שמונה וחצי! - וחוככת בדעתה מה ללבוש. את הג'ינס השחורים? את החולצה בלי השרוולים? לא. היא שונאת את זרועותיה. שום דבר בלי שרוולים.

"אני צריכה עוד זמן," היא אומרת.

אחד מהקולות האלה שייך לוויקטור דלמונט.

גבר עשיר באמצע שנות השמונים לחייו, יושב במשרדו של רופא. אשתו יושבת לצדו. נייר לבן מכסה את מיטת הבדיקות.

הרופא מדבר בשקט. "אין הרבה מה לעשות," הוא אומר. חודשים רבים של טיפול לא הניבו תוצאות. הגידולים. הכליות.

אשתו של ויקטור מנסה לדבר, אבל המילים נתקעות.

ויקטור מכחכח בגרונו, כאילו חלקו ביניהם גרון משותף.

"מה שגרייס רוצה לשאול זה... כמה זמן נשאר לי?"

מילותיו - ומילותיה של שרה - נישאות ברוח אל המערה הרחוקה, ואל האיש הבודד והמזוקן היושב בתוכה. האיש הזה הוא אב הזמן.

אולי אתם חושבים שהוא מיתוס או אגדה, דמות מצוירת בכרטיסי ברכה - בא בימים, עייף, אוחז בשעון חול, זקן יותר מכל אחד אחר בעולם.

אבל אב הזמן הוא אמיתי. ולמען האמת, הוא אינו יכול להזדקן. מתחת לזקן המגודל ולשיער הארוך - שהם סימנים של חיים, לא של מוות - גופו רזה, עורו נטול קמטים, מחוסן מפני הדבר שבו הוא מושל.

פעם, לפני שהכעיס את אלוהים, היה סתם עוד בן אדם, שנועד למות בסוף ימיו. עכשיו גורלו אחר: הוא גורש למערה הזו ונגזר עליו להאזין לכל תחנוני העולם - לעוד דקות, עוד שעות, עוד שנים, עוד זמן.

הוא כאן כבר נצח. הוא איבד תקווה. אבל לכל אחד מאיתנו שעון מתקתק, בשקט, אי שם. ויש אפילו שעון שמתקתק בשבילו.

בקרוב, אב הזמן יֵצא לחופשי.

חופשי לחזור לכדור הארץ.

ולסיים את המלאכה שבה התחיל.