דע איפה אתה חי
אלוהים ברא את העולם. זה לקח לו הרבה יותר מדי זמן. הוא לא היה בטוח שהוא מרוצה מהתוצאה.
הוא לא היה היחיד.
"מה?" אמר ידידו הטוב ביותר. "כל כך הרבה עבודה בשביל זה?"
"אני לא מאמינה," אמרה החברה שלו. "אתה בא הביתה כל יום הרוג מהעבודה, אתה לא מדבר איתי, אתה לא מתייחס אלי, ולמה? בשביל מה זה טוב? מה נדמה לך שאני?"
"חברה שלי," אמר אלוהים בזעף.
"כבר לא."
"זה... נחמד," אמרה אמו. "זה... כבר הראית את זה למישהו?"
"שמע," אמר ידידו הטוב ביותר, "בתור חבר אני אומר לך, זה לא בעניין. תאמין לי."
אלוהים אמר לו מה דעתו על אמונה, ועל עוד כמה דברים.
"טוב, אם זה מה שאתה חושב," אמר ידידו הטוב ביותר לשעבר, והוסיף עוד מילה או שתיים שאולי היו במקומן ואולי לא, והלך לו, ובאופן כללי היווה את הקש ששבר את הגב, אם כי עדיין לא נודע אז בגבו של מי מדובר.
ואלוהים נותר בודד, אומלל, נטול נחמה, אמונה, תקווה ורצון לחיות. ורותח מזעם.
"ככה," הוא אמר. "זה מה שאתם חושבים. אין בעיה."
הוא חפן את העולם שברא, מעך אותו, עיוות אותו, הכה בו, דרך עליו, השחית אותו, ירק עליו, טינף אותו, מרח אותו בבוץ ובזבל ובכמה הפרשות שהשתיקה יפה להן, נעץ בו מסמרים וסיכות, הטיח בו אבנים, הטביע אותו במי שופכין, ניסר אותו, פוצץ אותו ובעט בשאריותיו, אסף את הללו וגולל אותן יחדיו, לש אותן, הדביק, חורר, פורר, חיבר באופן עקום לחלוטין, שיקע אותו בטין, המיס בטרפנטין, גיבש עם ניקוטין, שבר, גרר, זרק, טרק, ניתץ, קיצץ, תלה על עץ, חבט, צבט, טיגן במחבת, שיפד, קיפד, בסוף - איבד.
לקח לו שבוע לעשות את כל זה.
דיכאון, אה?