הורים ללא סוף

המילים של יוני

פרופ' יעקב רז

פרופסור לתרבות יפן והמזרח הרחוק. מתרגם וסופר.

מטפל במדיטציית זן בודהיזם. אב ליוני, איש עם תסמונת דאון.

"עוד לשון אחת היתה לה לגמולה ולאביה. פעמים הרבה מצאתי אותם יושבים בין הערביים. גדי לבן מונח לו על ברכיה של גמולה ועוף השמים מרחף על תלתליו של הזקן והם משיחים, פעמים בנחת ופעמים במהירות, פעמים בפנים שוחקות ופעמים בפנים של אימה ואני שומע ואיני מבין מלה, עד שגילתה לי גמולה שלשון בדויה היא שבדו להם לשעשע את לבם."*

[* ש"י עגנון, מתוך "עידו ועינם", עד הנה, הוצאת שוקן, 1962.]

כשאני כותב על דיבורַי עם יוני אני נוגע במילים בזהירות. שהרי המילה מעמידה פנים שהיא מעבירה איזו אמת. מתכחשת לבדידותה. לזמניותה. להבלותה. לבלותה. מי שאני כותב בו הוא בני. והוא מיוחד. שמו יוני. יש בינינו שפה מיוחדת. אני קורא לה "יוֹנית".

יוני מדבר עברית. היא לא תמיד מובנת, העברית שלו. כמו עולה חדש. כמו אותם יוצאי גרמניה שלעולם יוכרו במבטאם. יוני עולה חדש. העברית שבפיו מעטה, כאילו עילגת. אמנם אוזנו מעכלת יותר מילים ממה שפיו יכול להפיק, אך גם אלה ספורות. לעולם לא יבין את מבקר האמנות המשוחח על המיצב האחרון בגלריה, או את פטפוטי הפוליטיקאים, או את ההוכחות לקיומו של אלוהים. הוא לא צריך את זה. הוא מבין בשפה אחרת. מדבר בשפה אחרת. כשכל אחד מאיתנו בא עם שפתו שלו - אני בשלי, הוא בשלו - אנחנו עילגים במידה שווה. המרחק ממני אליו שווה למרחק ממנו אלי. לשנינו קשיי תקשורת.

הניסיון לאמן את יוני שידבר עברית תקנית, כמוהו כניסיון ללמד את הצרפתי סינית. כאילו סינית היא הניב הנכון לקשור את לבותיהם של אנשים. כאילו מי שאינו דובר סינית, "יש לו קשיי תקשורת." כך אנחנו, יוני ואני, כמו שני זרים, אם אנחנו מנסים לדבר בינינו עברית תקנית. כמו שני זרים עילגים לכאורה, אנחנו. כי אז אנו שבויים בתעתוע, כאילו רק העברית, או כל שפה שמהותה מילים, היא ואין בלתה, ראויה לחבר בין לב ללב. אבל לנו יש שפה אחרת. שפתנו, זו שיצרנו, עשירה מאוד. דקדוקה מלאכת מחשבת, ותחבירה ממציא משפטים אינסוף, השתאות ופליאה, שמחה ועצב ורוח שטות. לעתים היא גם מבוי סתום. לעתים קצרה לשונה. לשפה הזאת אני קורא "יונית".

ב"יונית" יש מילים בקול, בתנועה, במבט. יש בה גם מילים במילים, אך מעט. כמעט. הרבה מוזיקה יש בתחביר שלה, והמון תנועה. למשל, יש בה מילה שהיא הרמת אצבע: הצבעה לימין. לשמאל. למעלה. למטה. קדימה. אחורה. לכיוון הבית. לכיוון הפארק. לכיוון העוגה. לסמן "אחת", ועוד הרבה... ישנה הצמדת אצבע לאגודל, כדי לסמן הרבה דברים שהעברית דלה בהם, תנועה שמשמעותה משתנה בהתאם לעניין, לזמן ולהבעת הפנים. יש מילה שהיא מבט: עמוק פנימה, מבט אוהב. מבט שובב של "הנה אני הולך להפוך את הצלחת"... נפנופי כף היד הם אוצר בלום. יש בהם דקדוק מפורט ולעולם מפתיע.

או חיבוק: לקחת את הזרוע ולחבק אותה בלא אומר. מי צריך אומר? או צביטה: גבות מורמות לגובה. פה נפער. צמצום הגבות. הרמת כתפיים ואיתה הרמת גבות. הליכה מתנדנדת או ישרה. מהירה או מתונה. שחוחה או זקופה: "הנה אני שמח. הנה אני הולך לאן שאני רוצה ללכת. ואל תגיד מילה, אבא." הושטת יד לאנשים עם חיוך גדול, ריקוד פתע באמצע השדרה (מדוע אני זקוק לתירוץ שלו כדי להצטרף לאנשים בריקודם?)... נפנוף לאנשים היושבים לפיקניק, הושטת כף יד לאדם היושב על ספסל. ליטוף זרועו. אני אוהב אותך. לפעמים יש לו, לאותו אדם, קשיי תקשורת. הוא לא מבין מה יוני רוצה ממנו. והרי מה פשוט יותר מהושטת יד עם חיוך רחב? מה יש פה להבין?

האם אין בי כמיהה שידבר עברית? ודאי שכן. אבל יותר יש בי כמיהה לדבר בלשונו, שאיני יכול לה. שאני עילג בה, לא פחות ואולי יותר, מאשר הוא בשפתי שלי.

אני נזכר בטרחה האינסופית ללמד אותו עברית. במצוקה שלו כשאינו יכול. במצוקה שלנו כשאיננו יכולים. נזכר בתרועות הניצחון שבלב על כל "הישג" שלו, שהוא רק המבוא למצוקה הבאה. אני נזכר במצוקה של שנינו כאשר הוא מנסה לומר משהו בעברית, ואני מבקש שיאמר שוב.

והוא אומר שוב,

ואיני מבין,

והוא אומר שוב

ואיני מבין

ואז הוא מפסיק. ושותק.

מתי תבין, אבא?

אתה לא מבין, אבא...

יש לך קשיי תקשורת.

לפעמים הוא שותק

רוב הזמן פיו שותק.

מבטו מדבר.

גם ידיו, לבו ועיניו.

אבל פיו שותק.

לפעמים הוא מהמהם. מעין "אום, אום."

ואני מקשיב מסוקרן. משתאה.

מי יודע מה הוא אומר שם?

בתוך המנטרה שלו.

כמו מדיטציה.

אום.

ואז

שתיקה.

כל כאשר נזדמן לחנות כלי נגינה, הוא ייכנס ויתיישב ליד מערכת תופים, ייקח שני מקלות תיפוף וידבר עם התופים. הוא ידבר איתי דרך התופים. ידבר עם העולם דרך התופים. מקצב שבע. מקצב חמש. מקצבים משלו. משפט אחד במצלתיים, אחר בתוף הגדול, עוד אחד בעזרת הרגל ואחד נוסף, מלא אומר, בתופים המרכזיים. או בריקוד. כאילו הוא לבד, בינו לבינו, אבל מאוד ביחד. כך זה גם בשדרה, עם נגני הרחוב, עם הדרבוקאים ליד החוף. כמו דרוויש סוּפי, ידיו מושטות למעלה, אל אלוהים. לשם כך לא צריך עברית.

הוא מדבר איתי דרך החיוך שלו, או כשהוא מוחא כפיים ומנפנף בידיו לצלילי המוזיקה החסידית, הסוּפית, המקצבים הצועניים. אין זה משנה אם הם שרים ביידיש, בסרבית, ברומנית, בהינדי או בערבית. הרי הם מדברים מוזיקה, ומוזיקה הוא מדבר היטב. הוא מדבר אקורדיונית, קלרניתית, תופית. הוא מבין את הצלילים העיליים שאינם מצויים בשפה אלא ברישומי הלב. לשם מילים לא יוכלו להגיע.

יוני מדבר איתם יונית.

למשל ההיעדר. הוא חווה אותו בלא צורך בהסבר. הוא אהב מאוד את סבו, אבי. כאשר עוד היה אבי בחיים, היה מבקש בהגייתו המיוחדת ללכת לסבא. היה מצביע בידו לכיוון ביתו של סבא, אשר אליו היינו הולכים אחת לשבוע. היתה ביניהם אהבה גדולה. השתטות. משחקים. שיחות של מילים וגוף שרק שניהם הבינו. ואולי לא. כמו גמולה ואביה. ואז הגיע זמנו של אבי והלך מן העולם. ויוני המשיך לבקש ללכת לסבא. הצביע לעבר ביתו. אמר משהו שנשמע כמו "סבא". לא ידעתי מה אסביר לו ואיך. הרי המילה "מת" לא קיימת בשפתו. היא קיימת בשפה שלי. וכשאני אומר "מת" כאילו אני מבין מה אני אומר. ובאמת איני מבין.

אחרי מותו של אבי הלכנו אל ביתו וישבנו מול הכורסה הריקה שבה נהג אבי לשבת בבגדיו הלבנים. ישבנו ארוכות מול הכורסה הריקה. אמרתי לו: "תביט, סבא איננו." ולא יספתי. לא סיפרתי דבר על המוות. לא על הישארות הנפש. לא על תהליכי אבלות ולא על מנהגיה. לא נתתי הסברים דתיים, גם לא בודהיסטיים, פסיכולוגיים או פילוסופיים. כלום. תחילה חשבתי: אי־אפשר להסביר לו. הרי הוא לא יבין. אבל אחר כך הבנתי: אי־אפשר להסביר, כי אין מה להסביר. אילו הייתי מנסה להסביר לו משהו על המוות במילותי, לא היתה זו אלא התחמקות עילגת מן הנוכחות הבהירה, הבלתי־מתפשרת של היעדרו של סבא. המצאת שווא של הנפש המבקשת נחמה והסבר בטוח. לכן ישבנו, יוני ואני, מול הכורסה הריקה של סבא. ושתקנו. סבא איננו.

יוני הביט בכורסה.

הוא הבין כי הנוכחות של ההיעדר אינה זקוקה למילים. אלא לשתיקה.

והשתיקה היא שפה שאותה הוא מיטיב לדבר.

שתיקתו היתה מאירת לב.

מרפאה. חומלת. חוסכת הבלים.

הוא הבין.

ולא ביקש עוד ללכת לסבא.

"הטוחן טחן גרעיני חיטה כל הלילה, כדי שיהיו לקמח דק ומעודן.

הקמח אמר לטוחן, האם אתה דק ומעודן דייך?

האופה הוסיף מים לקמח, לש אותו, הוסיף לו שמרים והכניס אותו לתנור.

בבוקר הוציא את הלחם האפוי מן התנור, מהביל וריחני.

אמר לו הלחם, אתה נראה לי טעים מאוד."*

[* מתוך: The listening book: Discovering Your Own Music ,W.A.Mathieu.]

אני לא מנגן מוזיקה. המוזיקה מנגנת אותי. בחסד שאינו צריך אף לא מילה אחת.

רק אם אני דק שבדק ומעודן דיי. וזה, לא לעתים תכופות.

האם אני דק ומעודן דיי?

מוסר השכל? אינני יודע. לעתים נראה לנו, האנשים המכונים "רגילים", שיוני זקוק לתיקון. לעידון. יש צורך ללמד אותו משהו, כך אנו חושבים. נכון, לעתים יש ללמד אותו מיומנויות קיום כאלה ואחרות, כדי שיהיה מעט עצמאי יותר. אך האם אנחנו, המלמדים, המחנכים והמתקנים - האם סיימנו את התיקון שלנו? האם אני דק ומעודן דיי? האם אני מבין שיוני מנגן אותי כמו שאני מנגן אותו, ואולי אף יותר? בלב מעודן הוא מתקן אותי. מדייק אותי. מעדן אותי. מלטש אותי. יותר ממה שאוכל אני אי־פעם לעשות איתו. ולעולם איני מגיע לקצב המיוחד שלו. או לשליטה בשפתו.

לי יש קשיי תקשורת.