בית אהבה

ממעון פליטים לבית "אהבה"

ינואר 1933. ליד חלון חדרה עומדת ביאטה ברגר ומשקיפה החוצה אל החצר הפנימית שבין הבניינים באוגוסטשטראסה. מהרדיו הקטן שעל השידה בוקע קולו של הקנצלר החדש, אדולף היטלר, בנאום הניצחון שלו. השעה היא שעת צהריים, אך החצר שקטה ולא ניכרת בה תנועה של בני אדם - עובדה יוצאת דופן בהתחשב בכך שבמתחם נמצאים משרדים רבים של הקהילה היהודית.

ביאטה מביטה לעבר הרחבה הריקה ומנסה להבין היכן המטפלות של מעון היום, שיושבות תמיד בחוץ ליד הדלת ומעשנות; היכן אנשי החברה קדישא, שנראים תמיד כאילו הם רצים לאיזה מקום.

תוך כדי מחשבות היא צועדת לקצה השני של החדר ומסתכלת מבעד לחלון הפונה לחצר האחורית. היא פותחת מעט את החלון, וקולות השמחה, הצחוק וההשתובבות של הילדים שבחצר חודרים לתוך החדר. אין זה מפתיע, היא חושבת לעצמה, שיש הבדל כזה בין החצרות. באחת נראה כאילו העולם עצר מלכת, ואילו בשנייה נשמעים הדי צחוק וקולות ילדים. חיוך קטן עולה על שפתיה. היא אוהבת להסתכל על הילדים המשחקים בארגז החול.

יותר מעשר שנים היא גרה ב"אהבה", מאז היום ההוא בשנת 1922, שבו עמדה מול דלת העץ העתיקה וידעה שזהו, כאן מקומה. לא היה לה קל לעזוב את תפקידה כאחות ראשית בבית חולים כדי לנהל מעון לילדי פליטים יהודים, וכשהגיע המכתב מהקהילה היהודית בברלין והיא החליטה לקבל את ההצעה, היו שאמרו לה שהשתגעה. מנהל חדר המיון שבו עבדה אף הציע לה קידום. "איך יכול להיות שמציעים לך תפקיד כל כך נחות," אמר לה, "הרי קיבלת אותות הוקרה במלחמה ואת אחות מצטיינת. מה תעשי במעון לפליטים יהודים? תבדקי לילדים כינים? תעשי להם אמבטיה?"

כן, היא חושבת לעצמה, אני בודקת כינים וגם עושה אמבטיה, והאמת היא שזה לא כל כך נורא...

***

סיפורו של הבית שיהפוך לימים לבית "אהבה" התחיל עוד ב־1861, אז הוקם במקום בית החולים החדש והמודרני של הקהילה היהודית בברלין. שלוש שנים ארכה בניית הבניין, פרי תכנונו של האדריכל הנודע אדוארד קנוֹבּלָאוּך, אשר זכה לתהילה בעיקר בזכות תכנון בית הכנסת הגדול ברחוב אוֹרָנְיֵינְבּוּרג.

באותן שנים היה בית החולים היהודי באוגוסטשטראסה אחד המתקדמים ביותר באירופה, ורופאים רבים בעלי שם, יהודים ולא יהודים, ביקשו לעבוד בו. בכל קומה היו ארבעה חדרים גדולים עבור חולים; חדרי אחים ואחיות עם מתקני אוורור ומטבחונים שבהם להבות גז להרתחת מים; וכן חדרי אמבטיה ושירותים, מרחצאות קיטור ומקלחות חמות וקרות. בשנותיו הראשונות זכה המבנה לשינויים ותוספות רבים, כגון חדר לחץ, שבו טופלו בלחץ אוויר ובאדים חולי ריאות ואסתמה. כדי להבין עד כמה מתקדם היה בית החולים הזה לעומת שאר בתי החולים בברלין ניתן לציין כי הביוב בעיר הוסדר רק בשנת 1873.

בשנת 1906 החליטה הקהילה היהודית על בניית בית חולים חדש, וזה הישן ברחוב אוגוסט הוזנח. הבניין הקדמי נותר אמנם חי ומתפקד - אנשים הלכו ובאו בו כל הזמן, ביקרו במרפאת היום ובמחסן הקהילה, שבו חילקו בגדים, נעליים וצעצועים למשפחות יהודיות עניות; אולם הבניין האחורי והמפואר, שבו ישכון לימים בית "אהבה", נותר שומם ועזוב. הרהיטים שהיו בו נלקחו לבית החולים החדש; זרם המים והחשמל נותק והבית עמד נעול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, עם התגברות זרם הפליטים והנזקקים שנותרו חסרי כול, החל הבניין לאכלס ילדי פליטים יהודים, בעיקר ממזרח אירופה, שסבלו מתוצאות המלחמה. רובם הגיעו מוזנחים, פצועים פיזית ונפשית, חלק גדול מהם במצב של תת־תזונה. מיד עם הגעתם היה צורך לרחצם, להזינם, להלבישם ולדאוג למחסורם.

עם הגעתה של ביאטה ברגר לבית, בשנת 1922, החלו פניו של המקום להשתנות. בעזרת תרומות של הקהילות היהודיות בברלין ובאנגליה הפך הבניין המוזנח, על האולמות הגדולים והאפלים שבו, למקום מגורים מודרני ונעים, ובו רצפות מבריקות, דלתות ירוקות וארוניות צהובות. בתהליך אטי אך שיטתי, בפיקוחה ובניהולה של ביאטה ברגר, היה מעון היום לילדי פליטים לבית מגורים קבוע ולמוסד חינוכי יהודי־ציוני בעל שם.

עם זאת, בשלב הראשון עיקר ייעודו של הבית היה ונותר לשמש מעון לפליטים. למעשה, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד המחצית הראשונה של שנות העשרים, מרבית הילדים שבמעון היו ילדי פליטים יהודים ממזרח אירופה. רק לאחר שבית "אהבה" התבסס כמוסד איכותי ובעל שם עולמי, החלו היהודים הגרמנים לשלוח אליו את ילדיהם - בתחילה כדי לקבל ארוחה חמה ובגדים, ובהמשך, אחרי שביאטה הקימה במקום בית מגורים קבוע, החלו הילדים להשתלב במוסד וקיבלו חינוך ומגורים.

ארוחת צהריים בבית "אהבה" בברלין, 1926

על השנים הראשונות של המוסד מעידה מינה מיהזם, יו"ר עמותת ידידי בית "אהבה":

"היה זה לאחר פרוץ המלחמה. הפחד לגורל הקרובים, שהיה משותף לכולם, חיזק את המוטיבציה לעזרה הדדית. כל מי שהיה לו פנאי התנדב לעבודה למען הכלל. על פני גרמניה כולה קמו מטבחי מלחמה שהתקיימו הודות לנדיבות לבם של אזרחים. בדרך זו אפשר היה לספק מזון בזול או בחינם לאוכלוסיית הנזקקים. בכל חלקי העיר ברלין נפתחו מטבחים לבני המעמד הבינוני, מטבחים עממיים ומטבחים לילדים.

"רק ליהודים שהיו נתונים במצוקה, אלה שאכילת מזון כשר היתה חשובה להם, לא דאגו עדיין. [...] גב' וַאגְנֶר־טַאוּבֶּר [ממקימות המעון לפליטים יהודים] נטלה יוזמה וארגנה חוג נשים לצורך הקמת מטבח עממי לילדים. חברים גויסו והתקבלו תרומות גדולות או תרומות חודשיות קבועות. נודבו מצרכי מזון או כלי בישול. גבר אחד העמיד לרשותן ללא תשלום חדרי חנויות גדולים באַלְטֶה שׁוֹנְהַאוּזֶר שטראסה 10, אשר חיבורם יחד סיפק מרחב מתאים. [...] לא היה לנו צורך בפרסום נוסף. ביום הראשון באו שלושה ילדים, בסוף השבוע מאה, ולאחר חודש היו לנו למעלה משלוש מאות ילדים מדי יום. עד כדי כך היתה הדרישה גדולה. עד שנת 1919 חילקנו 300-400 מנות של ארוחת צהריים, ואף יותר מזה - לאורך תקופה ארוכה. [...] הילדים יכלו לאכול עד שהיו שׂבעים, לעתים קרובות אכלו שלוש פעמים מכל תבשיל. מאחר שהיו לנו בערך שמונים מקומות בלבד, היה קשה למדי לרסן את חוסר הסבלנות של אלה שהגיעו מאוחר יותר, ונאלצו לחכות עד שהראשונים שׂבעו. חלקם הגדול של הילדים הגיע ממשפחות שמצבן הכלכלי היה רע עוד לפני המלחמה, שבהן האבות היו בעלי מלאכה זעירים אשר נהגו לחזר על הפתחים. האחרים חיו לפני כן בתנאים מסודרים, אך לאחר שהאבות גויסו, הקִצבּה הקטנה שקיבלו לא הספיקה עוד למחיה. מספר רב של ילדים סבלו מהזנחה מפני שהוריהם נכלאו (במחנה ריכוז) כזרים עוינים. משפחות רבות נעקרו ממקומן בשל מאורעות המלחמה. בדרכים פתלתלות הם הגיעו לברלין מבלגיה, מפרוסיה המזרחית, מגליציה. לעתים קרובות היו האבות חיילים, והאמהות הגיעו לכאן חסרות אמצעים, עם שישה או שבעה ילדים. את רכושם הדל נאלצו להשאיר במולדתם, כל החיוני בחיים היה חסר להם. [...] התחלנו להפעיל את העזרה למשפחות ככל שהיה ביכולתנו לעשות זאת. [...] באחד מביקורי הבית מצאתי שלושה ילדים בני 6-11 לבדם בבית. האם היתה בבית החולים, ולא היה בבית כסף ללחם. הילדים בכו מרוב רעב. בפעם אחרת היו שישה ילדים לבדם, פליטים מגליציה. בינתיים היה עלינו לעזוב את החדרים שלנו באלטה שונהאוזר שטראסה. פנינו אל הקהילה היהודית בבקשה שתעמיד לרשותנו את המטבחים ואת אזורי השירות של בית החולים היהודי הישן. [ברחוב אוגוסט...]

"בשבועות הבניין קושט בפרחים, עשרת הדברות הוצגו בפני הילדים ונקראו קטעים ממגילת רות." ילדים רוקדים הורה בחצר בית "אהבה"

(באדיבות ארכיון אברהם פיסרק, ברלין)

"כאשר הסתיימה המלחמה, ובעקבות הזעזועים הפוליטיים, הוצפה ברלין בזרם של פליטים. [...] אנחנו שילבנו את הילדים האלה במעון שלנו, אבל נוצר צורך דחוף להקים עבורם גם מוסד ליום וללילה. [...]

"בינתיים הספקנו [...] לארגן באמצעים פרימיטיביים לחלוטין את המוסד לילדי פליטים יהודים. היו שישים מקומות לאמהות עם ילדים ותינוקות. בכך הצבנו לעצמנו משימה שהיתה מעל לכוחותינו [...].

"באותו זמן קיבלנו למוסד את האחות ביאטה ברגר בתפקיד מנהלת. היא השתלטה על המקום, שגם לה היה זר, ועשתה זאת תוך שמחת יצירה ואהבה ללא גבול. היא ארגנה את המוסד הן בהקשר הפנימי והן בהקשר החיצוני. היא משכה אליו צוות שהורכב מכוחות צעירים, בעלי כישרון פדגוגי וכישורים אנושיים לחינוך ילדים. אִם כיום אנו זוכרים בהכרת תודה את האנשים הצעירים, שבמשך שנים רבות השקיעו את כל ישותם ויכולתם למען המטרה שלנו, הרי תודה זו קשורה קשר אמיץ בתודה שאנו חבים למנהלת [ביאטה ברגר], כי אישיותה היתה המוקד והכוח המניע."*

[*. מינה מיהזם, "הקמה והתפתחות: סיפורו של מוסד 'אהבה'", בתוך: האנתולוגיה של המוסד היהודי לילדים ולנוער "אהבה" (ברלין, 1932) עמ' 3-6. (ארכיון משפחת ברגור)]

ביאטה ברגר וצוות המחנכות עם הקבוצה הראשונה של ילדי הפליטים ממזרח אירופה, 1924.

מאחורי ביאטה מימין עומדת לאה רייף

עם הגעתה של ביאטה השתנה גם אופיו של המקום - מבית מחסה למוסד חינוכי. בית החולים הישן באוגוסטשטראסה קם לתחייה והפך לבית ילדים מודרני ובו כל מה שנדרש למגורי ילדים - מתינוקות ועד נערים ונערות. הוקמה מערכת הסקה מרכזית, הונחה צנרת למים זורמים והוקם חדר כביסה גדול, ובמרכז הבית נבנה מטבח מודרני, שהאכיל מדי יום כמאתיים פיות.

בעזרת התרומות הרבות שזרמו לבית ניתן היה להחזיק כוח עזר בתשלום: נשים כפריות שהגיעו בכל בוקר לברלין כדי לעבוד במוסד. נשים אלו עבדו במטבח, בכביסה ובניקיון, והפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד מחיי הילדים.

בקומה הראשונה הוקם חדר חולים, והרופא היהודי, ד"ר גבריאל קנולר, היה מגיע פעם ביום כדי לבקר את הילדים ולטפל בהם. במהלך השנים הוכפל מספר הילדים שגרו במוסד באורח קבע והגיע לכמאה ועשרים. בה־בעת הקפידו לשמור מקומות גם עבור ילדים שהיו זקוקים למגורים זמניים.

במוקד הטיפול הראשוני עמדו הניקיון, הביגוד והמזון. לאחר שהללו טופלו באופן המניח את הדעת, תפס הערך החינוכי והאינטלקטואלי מקום משמעותי ומרכזי באורחות חייהם של הילדים.

עם הזמן נוצר גם צורך במגורים עבור הבנות המתבגרות ובמסגרת חינוכית שבה ילמדו מקצוע ואשר תכין אותן לחיים עצמאיים. אלזה, אחותה הגדולה של ביאטה ברגר, שנקראה לברלין משהותה בשווייץ, הקימה וניהלה את המֵדשֵׁנהַיים (Mädchenheim) - בית הספר לנערות מגיל חמש־עשרה, שבו גרו עד אשר יצאו לדרך עצמאית. בית הספר לנערות הוקם בסמוך לבית "אהבה", וגשר עילי חיבר בין שני המבנים. כך יכלו הבנות הגדולות ליהנות מפרטיות ובה בעת לשמור על הקשר עם הבית שבו גדלו.

בשנת 1924, שנתיים לאחר בואה של ביאטה ברגר למוסד, קיבל המעון את שמו החדש - "אהבה - מעון יהודי לילדים ונוער" (Ahawah - Judische Kinder und Jugendheime). השם העברי המיוחד נבחר בשל הזיקה היהודית והציונית המובהקת של המוסד ושל מייסדיו, וכמובן בשל תוכנו. "לשם יש משמעות," כתבה ביאטה ברגר בחוברת שיצאה במלאות עשר שנים למוסד, "הבסיס לחינוך ילדים צריך להיות אהבה".*

[*. ביאטה ברגר, "הקדמה", מתוך: האנתולוגיה של המוסד היהודי לילדים ולנוער "אהבה", ברלין 1932, עמ' 3-6. (ארכיון משפחת ברגור).]