ילדים יקרים,
שום ספר בעולם, גם לא הספר הזה, יכול ללמד אתכם על החיים אם לא תקומו ותעשו.
אם לא תרגישו את זה על הבשר שלכם, אם לא תחוו את זה, אם לא תחושו את זה בנימי עצביכם, אם לא תזילו דמעה בגלל זה, אם לא תזיעו בשביל זה, אם לא תדרכו בשבילים, תטפסו בהרים, תפלו במורד הנחל, תצעקו במרום ההר, תאבדו את היקר, תיזרקו לתהומות, תגעו בשחקים, אם לא תריחו את הריחות, תטעמו את הטעמים, תחקרו מקומות חדשים, תגיעו רחוק, תתגעגעו לקרוב, תהיו לבד, תהיו ביחד, אם לא תצאו למסע בעצמכם, תישארו עם תיק ריק על הגב וספר בתוכו.
מהיום שנולדתם אני ואמא עושים הכל כדי לשמור על הלב שלכם, על הגוף שלכם, על הנפש שלכם ועל כל דבר שיקר לכם. אנחנו עושים את זה גם בגלל שאנחנו באמת ובתמים אוהבים אתכם עד אין קץ ואנחנו לא רוצים ששום דבר יכנס לאינקובטור הזה שיצרנו עבורכם, מיכל מלא בחמצן טהור ומהול בהמון רגשות, אנחנו רוצים שתהיו בריאים לכל החיים, עשרים גלגולים לפחות.
תעשו דברים רק בדרך שלכם, אחרת מכל אחד אחר בעולם, אם אתם צריכים עצה טובה אני ואמא פה, גם סבא וסבתא, ואולי גם הספר הזה, או זה שלידו.
טוסו למזרח, תעשו את שביל ישראל ואל תוותרו על מגורים בחו״ל, תקנו טרנטה ותחרשו את דרום אמריקה או את אלסקה, תאמינו לי שזה הרבה יותר כיף מסיבוב בקניון.
תלמדו סלסה, תרשמו לקורס סקיפרים, תלמדו הגנה עצמית, תבנו בית על גלגלים ותגורו איתו תקופה על איזה חוף ים מבודד, רק אתם והגלים.
תשקיעו בעצמכם לפני הכל, תקנו מראה גדולה ותעופו על עצמכם כל בוקר, תעשו פרצופים למראה ותנו למשחת השיניים לנזול.
יש דבר אחד יותר טוב מהצלחה מסחררת, קוראים לזה כישלון חרוץ.
כישלון שכזה שווה יותר מתואר ראשון, שני ודוקטורט ביחד, כמות המידע, התובנות, הלקחים, המסקנות וההתפתחות האישית אפילו לא משתווים לעשר הצלחות מסחררות.
כן, לשמחתי אתם תחוו הרבה משברים, פרידות ואכזבות, אני מבטיח שהכאב יעבור, שמעתם אותי!, אני מבטיח ואפילו נשבע ומתחייב שיום יבוא והכאב יעבור.
יותר מהכל ילדיי היקרים חשובה הדרך, לא מאמינים? יאללה, תתחילו לקרוא.
אוהבים אתכם
אבא ואמא.
להתחיל מבראשית
רעש משאית מקרטעת שבר את דממת המדבר. ההרים הקרחים שחיו בשלום עם השקט קיבלו בעל כורחם את חריקת הגלגלים.
מבעד לחלונות ישבו בסבלנות מאולצת חבורה של בני אדם שרק ימים קודם לכן סוליות נעליהם פסעו במדרכות עשויות אבנים קהות הרחק מכאן, בקצה אחר של העולם.
מאות מטרים משם, בפסגת אחד ההרים ישב רועה צאן בדואי צעיר והסתכל בהשתאות על שובל האבק שהשאיר החצי אוטובוס חצי משאית שזה עתה נעצר.
המנוע המיושן נעצר באבכת סיבוב מפתח, השקט חזר למדבר הצחיח, לא היה קשה לרועה הצאן הצעיר להקשיב לקולות הכעס והאכזבה של דיירי המדבר החדשים. רועי צאן בדואים טובים בלהקשיב למרחקים. במשך דקות ארוכות ישב הרועה הצעיר והביט מלמעלה על הקופסה המלבנית שהרעישה והעלתה אדי חום. הוא הרים חתיכת זרד משיח קוצני שקיפח את חייו, הכניס אותו לפה וחייך קלות.
הוא כבר מכיר את זה, לפני כמה חודשים זכה לראות את אותו מחזה בדיוק, גם הפעם אף אחד לא רצה לרדת מהמשאיאוטובוס, זאת הייתה הדרך שלהם להגיד לאיש המכופתר שהם לא מאמינים לסיפור שסיפר להם בדרך.
״רק חצי שעה מהים״, אמר והצביע עם יד שמאל לכיוון צד אחד של האוטובוס. ״מעבר להרים נמצאת ירושלים״, אמר והרים את ידו השנייה לצד השני.
דאוד, הבדואי הצעיר, כבר הספיק להחזיק בידו שש אבנים, הוא ישב וספר בשקט מאחת עד מאה, כל פעם שהגיע למאה הרים אבן חדשה, בפעם האחרונה שעשה זאת היו תשע אבנים בידו.
בדיוק כשהרים את האבן העשירית קלט הרועה את אחת הכבשים במרחק רב מהעדר. מרוב שהיה עסוק בחייזרים החדשים הוא שכח למלא את תפקידו, אם יחזור לאוהל משפחתו בלי כל העדר הוא יכעס על עצמו מאוד, מה גם שרק המחשבה על זה שיצטרך לספר לאבא שלו מה קרה גרמה לו להתבייש בעצמו.
דאוד הצעיר דחף את האבנים בזריזות לכיס שנתפר במיוחד לרועי צאן צעירים ממוצא בדואי כמוהו והחל לרוץ ולצעוק בערבית בקולי קולות על הכבשה הסוררת.
בחור צעיר שישב בסוף האוטובוס שמע בקושי רב משהו שהזכיר לו את הבית. הוא הוציא את הראש מהחלון המלבני הקטן והמאובק והסתכל לעבר השממה. אחרי מספר שניות של שקט שמע שוב את אותה צעקה.
״אני יורד רגע״, אמר הצעיר, בצרפתית רהוטה לאישה צעירה ויפה שהחזיקה בידה תינוק בן חודשים ספורים.
״אתה לא יורד!״ אמרה בנחרצות בזמן שאחזה בידו וגרמה לחצי אוטובוס להסתובב לעברה.
הבחור הצעיר וגדול הממדים, החזיק בעדינות את סנטרה ולחש לה, ״אני כבר חוזר, אל תדאגי ג'ולייט אהובתי, חיים שלי, האור של חיי, תישארי פה באוטובוס ביחד עם ננה והילדים ואני מבטיח לחזור לפה תוך כמה דקות״, אמר והיה לאיש הראשון שיורד מהאוטובוס החם אל המדבר החם עוד יותר.
אמא שלו, ננה, התיישבה במקומו ליד ג'ולייט והניחה את ידה הימנית על רגליה.
״אל תדאגי״, לחשה לה ננה בשקט באוזן והתפללה שהוא יחזור, איזק הוא בנה החמישי והיחידי היות וארבעת ילדיה האחרים מתו כשהגיעו לגיל שלוש.
האיש המכופתר, נציג הסוכנות היהיר עם החיוך המזויף עמד בקדמת האוטובוס וחיכה ששאר הנוסעים ירדו אחריו.
״אל תרדו״, צעק בזמן שהחל לצעוד באיטיות על אדמת המדבר.
הוא כבר יכול לראות על פסגת ההר את רועה הצאן הצעיר רץ באופק, רץ וצועק בדיוק את אותן מילים ששמע מננה כשהיה בורח לה בסמטאות השוק באוג'דה הרחוקה שבגבול מרוקו־אלג'יר.
״טעאל עאנה, טעאל עאנה״, צעק הרועה בזמן שרץ וקילל את הכבשה שבסך הכול רצתה לשבור את שגרת יומה.
מהצד זה נראה כמו סצנה של צ'רלי צ'פלין, ילד לבוש שמלה לבנה, במרוקו קוראים לזה כפתן ופה גלביה. הילד רץ עם מקל בידו, כל כמה עשרות מטרים הוא נופל ואחרי כמה שניות קם חזרה וצורח, ״טעאל עאנה יא כאלב בינת אלף כאלב״, על הכבשה.
איזק צחק ממש, צחק מהלב, צחק בלי לחשוב על כלום, פשוט עמד וצפה ברועה הצאן רץ במעגלים, נופל וקם שוב ושוב אחרי כבשה שהשם שלה הוא כלבה בת אלף כלבים.
איזק, או כמו שקרא לו נציג הסוכנות, יצחק, המשיך לצעוד עד שמצחו נתמלא זיעה. הוא נעצר, הוציא מטפחת אפורה מכיסו, ובזמן שניגב את מצחו משהו מוזר צד את מבטו. בהתחלה הוא חשב שהחום הכבד ועצם זה שהוא לא שתה כבר כמה שעות גרמו לו להזיות. הוא התכופף, ברכו נגעה בחול החם ולכלכה את מכנסי החאקי שלבש מהרגע שעלו על רגבה, הספינה שאספה אותם בנמל מרסיי והורידה אותם בחוף של ים התיכון.
״מה זה הדבר הזה, איך זה יכול להיות״, לחש לעצמו במרוקאית, בזמן שידו האחת נוקשת בסלע וידו השנייה מלטפת את עלי הכותרת הצהובים של הפרח הקטן.
איזק הצעיר שלא מאמין בניסים ונפלאות הסתכל על הפרח ולרגע קטן עברה בראשו מחשבה מופרכת וחסרת היגיון להישאר בחור המדברי הזה.
פתאום דווקא המדבר הזה הרגיש לו נכון, נראה כאילו הוא היה כאן פעם, צמרמורת קלה גרמה לידו הימנית להתמלא בתחושת עור ברווז.
הוא ליטף את גרגירי החול מסביב לפרח. ליטוף קטן חשף את האמת, הפרח הצהוב הצליח איכשהו לגדול בתוך סדק קטנטן בסלע, כל כך קטן שרק פרח אמיץ כמוהו יכול למצוא.
יצחק לקח אבן חדה והחל לחרוט על הסלע, קו ועוד קו. הוא לא ידע בדיוק מה יצא, הוא לא חשב על כלום, פשט חרט באיטיות על הסלע, רק הוא והמדבר. על כתפיו הרחבות היה מונח גורלה של משפחה שלמה, של דורות שלמים אחריו, עיניו החלו להתמלא דמעות שהתנפצו על הסלע ועל החרך שבקע ממנו.
״איזק״, נשמעה צעקה מרחוק.
״ג'ולייט״, צעק בחזרה בקולי קולות בזמן שנופף עם ידיו והחל לרוץ לכיוונה. ״ג'ולי, ג'ולי, טעאל עאנה״, צעק בהתלהבות בזמן שרץ חזרה לכיוון האוטובוס.
״לאן נעלמת?״ אמרה לו בצרפתית בזמן שחיבקה אותו.
במשך דקות ארוכות הם דיברו, יצחק החליט להישאר, ג'ולייט ידעה שיצחק לוקח החלטה, אין מצב לשנות אותה. עקשן הבחור הצעיר.
אף אחד לא הצליח לשנות את ההחלטה, למרות גילו הצעיר יצחק היה ידוע בכישורי השכנוע שלו, הוא היה איש של אנשים. יצחק נעמד מולה ובתנועות ידיים רחבות הסביר לה למה פה במדבר הם צריכים להישאר. חוץ ממנו אף אחד לא הבין למה, מה ההיגיון בלעזוב את המוכר והבטוח, להיות רחוק מהבית, רחוק מהריחות והטעמים המוכרים, רחוק מכל החברים והחברות, רחוק מהכול.
הוא עטף אותה בחיבוק הגדול שלו ולחש באוזנה בצרפתית, ״אין לך ממה לפחד ג'ולייט, אני איתך ולעולם לא אעזוב אותך, אני אדאג שיהיה לכולנו אוכל על השולחן, את תדאגי לתפור לילדים בגדים חדשים בחגים, שבוע הבא אלך לקנות לך מכונת תפירה יותר טובה ממה שהייתה לך״, אמר והתקדם כמה צעדים קדימה. הוא הסתובב אליה בחזרה, הסתכל על האדמה, כרע ברך והניח את היד הגדולה שלו בחול החם.
״זה הבית שלנו, אני מרגיש את זה״, אמר והניח את היד המאובקת על הלב שלו.
ג'ולייט נעמדה מולו ולרגע היה נדמה לה שהיא הייתה פה פעם.
יצחק נעמד והתקדם לעברה, מהעיניים של ג'ולייט השתקף מחזה קסום של מדבר עצום בשעת שקיעה, באמצע צעד יצחק שנראה כמו דמות מטושטשת ושחורה, קרני השמש שהסתיר גרמו לצל שלו להתארך. הם התחבקו ארוכות, על ליבו היו שאריות של סימני כף יד מגרגירי חול, דמעות זלגו מעיניהם, שניהם ידעו ששום דבר במדבר הזה לא יהיה קל. יושבי האוטובוס שראו את הכול מהחלונות החלו לדמוע גם הם.
לאט לאט הם ירדו מהאוטובוס, אחד עזר לשני להוריד את המזוודות המאובקות שעשו את דרכן מכל מיני מדינות ברחבי העולם, גורלם של אנשי האוטובוס נקשר בגורלם של יצחק וג'ולייט באותו רגע. יצחק, כמו תמיד, גרר אחריו את כולם בלי להתכוון, אולי זה בגלל הנוכחות שלו, בגלל הגודל שלו או סתם בגלל שהוא מאותם אנשים שנולדו להוביל ולהנהיג.
