מדרש אשה

ברוריה המלומדה

ברוריה (ולעתים ברוריא), המקבילה הנשית לתלמיד חכם, חריפה ומבריקה, היא מהנשים היחידות ששמן מוזכר בתלמוד. ברוריה הייתה אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות. היא זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד: “ומה ברוריה אשתו של רבי מאיר  בתו של רבי חנניה בן תרדיון, שלמדה שלוש מאות מסורות ביום" (פסחים סב, ע"ב).
למי עוד יש יכולת למדנות כזו? מסתבר, כי נשיותה של ברוריה אינה חוסמת אותה וכי כאשר מגיע צדוקי להתעמת אתה כשהוא נעזר בציטוט מישעיהו, היא מצליחה להוכיח אותו ולהצביע על רשעותו (ברכות י, ע"א).
כתוצאה מלימודה האינטנסיבי הייתה ברוריה בעלת ידע רב ודעותיה אף נתקבלו בהלכה. אביה הוצא להורג על ידי הרומאים, כיוון שלמד תורה, אך היא המשיכה למרות זאת לעסוק בדברי תורה.
יש לזכור, כי בית המדרש הגברי היה הגוף היהודי העליון אשר החליט מהן ההלכות שתקבענה את אורח החיים היהודי. בית המדרש נועד לגברים בלבד ולא הייתה בו כל נציגות נשית ולכן בולטת ברוריה במעמדה הייחודי ובאומץ ליבה להשמיע קול בלימוד התורה ובהלכה.
כך יכולה ברוריה לשמש דוגמא למימוש עצמי של נשים ואין ספק, כי היא יצרה מהפכה בתחום לימוד התורה לנשים. גם שמה מעניין ביותר - ברור-יה - האל בחר בה.
האם ניתן לראות בברוריה תנא-אשה? כך נראה ומכאן גם ייחודה, שונותה והיחס הדו-ערכי כלפיה. מחד גיסא היא מלומדת, חכמה, חריפה ומכובדת ובכך מצביעים חז"ל על האפשרות שגם נשים תהינה מלומדות. מאידך גיסא, סופה האכזרי, התאבדותה, מצביעים על המסרים הכפולים של אגדות ברוריה.
ברוריה מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. היא הייתה ידועה באישיותה המושחזת ובתקיפותה המרובה. מסופר בתלמוד, שרבי יוסי הגלילי שאל את ברוריה: "באיזו דרך נלך ללוד?" והיא השיבה לו בגערה: "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה". גערתה של ברוריה נובעת מהעובדה שרבי יוסי הגלילי השתמש בארבע מילים "באיזה דרך נלך ללוד" במקום בשתיים "באיזה ללוד" (עירובין נג, ע"ב).
ברוריה אף הציעה, באופן אגרסיבי למדי, את הדרך הנכונה ללימוד התורה. התלמוד מתאר כי ברוריה בעטה בתלמיד שלמד בלחישה ואמרה לו שעליו ללמוד בקול רם כי אחרת לא יזכור את לימודו (עירובין נג, ע"ב).
התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה של ברוריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה" (שבת קכד, ע"א). ברוריה אף הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה, והיא חולקת בתוספתא על אביה בענייני טומאה וטהרה. גם שם דבריה זוכים לשבח מפי רבי יהודה בן בבא.
במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר מזמור קד) מסופר, כי לרבי מאיר היה שכן רע שהיה מצער אותו מאוד, עד שרבי מאיר התפלל עליו שימות. ברוריה לימדה את בעלה רבי מאיר להתפלל לחזרתם בתשובה של הרשעים ולא לכיליונם. אמרה לו ברוריה כי כתוב: "יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים מִן הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים ע֤וֹד אֵינָ֗ם" (תהלים קד, ל"ה)  ולא כתוב חוטאים.
באמצעות יכולתה של ברוריה לפרש פרשנות מקורית, היא מלמדת את בעלה ר' מאיר מתינות וסובלנות כלפי האחר. למעשה, בדבריה של ברוריה קיימת ביקורת סמויה על רבי מאיר, אשר על אף למדנותו המופלגת איננו מבין כי הבריונים אינם אלא אנשים פרטיים ואינם סמלי הרוע. אם היו סמלי הרוע ברור כי דינם היה מוות. כך, בפתרונה של ברוריה החכמה כולם יוצאים נשכרים תוך הכרה בכך שגם בריונים יכולים להשתנות.
המדרש, המאיר את אישיותה המורכבת והייחודית של ברוריה, עוסק במות שני בניה של ברוריה בשבת (מדרש משלי לא, ד"ה):
“אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימם? הניחה שניהן על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה: לבית המדרש הלכו,
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם,
נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל,
חזר ואמר: היכן שני בני?
אמרה לו: הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים,
הקריבה לפניו ואכל. לאחר שבירך
אמרה לו, רבי: שאלה אחת יש לי לשאול לך,
אמר לה: אמרי שאלתך,
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו צריך להחזירו לרבו,
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו,
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה,
התחיל בוכה ואומר בני בני רבאי רבאי, בני בדרך ארץ, ורבאי שהיו מאירים פני בתורתן,
באותה שעה אמרה לו לר' מאיר רבי לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרבו,
אמר: 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך' (איוב א, כא).
אמר ר' חמא בר חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר אשת חיל מי ימצא" (מדרש משלי (בובר) פרשה לא).
 ברוריה ממתינה עד שובו של בעלה מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שאין מתאבלים בשבת. בתחילת המדרש שואל המספר מה עשתה אם הבנים כאשר שני בניה מתו, והוא משיב בתיאור פעולותיה: היא מניחה אותם על המיטה ופורשת עליהם סדין. פעולותיה הנמרצות באות לביטוי במכלול פעלים, כשהיא נותנת לבעלה כוס הבדלה, מקריבה לפניו אוכל, מעלה אותו לחדר, מקרבת אותו למיטה ואז, רק אז היא מסירה את הסדין שבו כיסתה את הבנים.
האגדה על מות הבנים מעניינת במיוחד והיא מעידה על כך, שברוריה אינה דמות שגרתית וטיפוסית של "אם יהודייה", אלא דמות מיוחדת במינה של "אשת העולם", אשה משכילה, נועזת ורחבת אופקים.
ניתן לראות את האגדה כאגדה תיאולוגית, הואיל והיא מצדקת את הדין האלוהי ואינה שופטת אותו. הילדים נתפסים כפיקדון זמני שניתן להורים לשמירה, ורק כשרבי מאיר, המגלה תכונה הנחשבת כנשית כאשר הוא בוכה, מחבר בין הבית לבית המדרש כשהוא קורא "בני, בני, רבאי רבאי", ברוריה מביאה לו את משל הנפש כפיקדון.
השליטה העצמית של ברוריה הבאה לביטוי באגדה על מות הבנים מעוררת השתאות וכן יחסיה עם בעלה רבי מאיר. היא מנהלת בשכל רב את האב הדואב עד לגילוי האמת המרה ושעה שרגשנותו של רבי מאיר נחשפת מתגלית ברוריה כמי שגם בשעת האסון הטראגי נסמכת על התורה.
במדרש אחר שואל ר' חמא בר חנינא "מפני מה מתו בניו של ר' מאיר בבת אחת בשבת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה" (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד).
סיפור האגדה על מות שני הבנים נע בין שני מוקדים, בין בית המדרש לבין הבית הפרטי. שני מוקדים אלו שונים בכך, שבבית הפרטי שולט העיקרון הפיסי, הגופני, הקשר בין בני הבית הוא ישיר ודרך מגע החושים, אכילה, מין ומוות, ואילו בבית המדרש מתקיים עיקרון רוחני, שהוא נצחי ואינו תלוי זמן.
בקובץ הסיפורים "חיבור יפה מן הישועה" של רבי ניסים מקירואן, האב יוצא עם בניו לבית הכנסת, אך בדרכם קיר גדול נופל עליהם וקובר אותם תחתיו. האב ממשיך בדרכו אל בית הכנסת ואינו מחלל את השבת. כשהוא שב לביתו ללא הבנים הוא מספר לאשתו כי הילדים הושארו על ידו במקום כל שהוא וכשהוא חוזר בערב לביתו ועדיין אינו מספר לאשתו את מה שאירע, היא מבינה מעצמה ומצדיקה את הדין: "לערב גילו את הקיר מעליהם ונמצאו חיים. הלכו עמהם אל הוריהם. עוד הם מדברים והילדים לפניהם. נפלו עליהם ובכו בכי גדול ואמרו להם: מה הוא שהציל אתכם? אמרו: קורת הקיר קירתה עלינו והפרידה בינינו ובין האבנים והעפר, וכשגילו את המפולת מעלינו יצאנו שלימים" (עמ' נד).
הנוסח העממי מימי הביניים שונה מאוד מהנוסח המדרשי. האב הוא גיבור הסיפור ולא האם, כי כנראה לא היה מקובל על המספרים בימי הביניים להצביע על עליונות האשה, המתגלה כחכמה מבעלה וכצדקת ממנו. על כן, שינו לחלוטין את מבנה הסיפור. בעיקר שונה הסיום של הסיפור, כי החברה העממית לא השלימה עם מות הבנים ולמעשה עם הנוסח המתוחכם, המדרשי, הדידקטי, מוסרי, שאפיין אולי את מעגל תלמידי החכמים. השכר המיידי ולא השכר שלעתיד לבוא הוא המעסיק את החברה העממית וכך גם בסיפורי העם הרשומים בארכיון הסיפור העממי (אסע"י) שבאוניברסיטת חיפה. בכול הנוסחים שנרשמו מפי מספרים בני ימינו נראה, כי הסיפור בנוסחו המקורי לא קיבל את הגושפנקא של העם ולא נמסר מדור לדור בעל-פה.
הסוף הטוב הוא האופייני לדרך החשיבה העממית והוא המבטא את משאלתו הכמוסה של העם, שאינו נכנע לגזירת מותם של הבנים, המצויה בנוסח המקורי, ומחזיר אותם לחיים לרוב בדרך על טבעית.
רש"י, בפירושו לתלמוד, מביא אגדה המתבססת בעקיפין על התלמוד‏, לפיה לעגה ברוריה לדברי חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה". לגלוג זה חורה לבעלה רבי מאיר והוא מזהירה שהיא תודה בסופו של דבר באמיתות דבריהם. כדי להביאה להודאה זו הוא יוזם מאחורי גבה, בשיתוף עם תלמידו, את העמדתה בניסיון ובפיתוי. ברוריה נופלת בפח שטמן לה בעלה, וכתוצאה מכך היא חונקת עצמה ואילו בעלה בורח מן הארץ מחמת הבושה.
חשוב להבין את הסיבה ללגלוג ברוריה על דברי חכמים ש"נשים דעתן קלה עליהן". ייתכן, שברוריה הבינה את דבריהם כזלזול המופנה כלפי הנשים וסברה שכוונת האמרה היא, שנשים אינן רציניות ואין לצפות מהן להישג כל שהוא, בתחום האינטלקטואלי. אם כך סברה, אפשר שעל סמך ניסיונה הפרקטי ברכישת הדעת והלימוד הרגישה שהיא ההוכחה לכך שאי אפשר לטעון כנגד הנשים על מיעוט דעתן או שכלן.
ממקור זה ניתן אולי להבין שההקשר של האמירה הוא ענייני איסור ייחוד. שם אין הדיון נסוב על היכולת האינטלקטואלית של האשה, אלא על אי יכולתה לעמוד בפיתוי. כדי למנוע ממנה בחינה זו גזרו חכמים שלא יתייחד אדם עם שתי נשים שמא שתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה ואף היא תעשה כמותה.
כנראה, סיפור פיתויה של ברוריה, שבאופן חריג מופיע בכתבי רש"י בלבד, אינו מהיימן דיו. ככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י, אלא השתרבב לפירוש מהערת שוליים של תלמיד טועה‏.
הרב יהודה הנקין כותב ש'הסיפור מוזר מאוד ואינו מובא במקום אחר ולא נודע מקורו, הוא גם אינו מתקבל על הדעת, כי ניסיון הזה להכשיל את הזולת הוא עוון גדול ולא יתכן שרבי מאיר היה חוטא כך באישתו'. הוא סבור שגרעין הסיפור נעוץ בעובדה 'שלברוריה לא היה עם מי לנהל שיחה ברמתה ולכן שוחחה ארוכות עם תלמיד'.
הסיפור מטלטל והגדר נפרצת בו. מודגש, כי כמה וכמה פעמים התלמיד פונה אל ברוריה וכי הבעל הוא שמניע את תלמידו לפתות את אשתו. התלמיד מסכים לעשות זאת ולא ברור כיצד אשת הרב הלמדנית והקפדנית במצוות מתפתה לתלמיד הצעיר.
האם כאשר ביקש רבי מאיר מתלמידו לפתות את ברוריה התכוון להעמידה בניסיון בלבד, כלומר, לעצור בעדה ברגע שתתרצה? או האם התכוון להביאה ממש לידי עבירה ולא רק להסכמתה? אולי ניתן לראות בביטוי “הפציר בה ימים רבים עד שנתרצתה" מעין הטרדה מינית?
דניאל בויארין טוען שהסיפור המובא אצל רש"י מטרתו להוכיח את הטענה של רבי אליעזר 'כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות' (משנה סוטה ג, ד), כאשר על פי תפישתם של חכמי בבל למדנותן של נשים מביאה לפירוק המשפחה. ההוכחה מובאת באמצעות הנגדה בין ברוריה לאחותה מבחינת תכונותיהן וסופן. אחותה של ברוריה מוצגת כקלת דעת בהתנהגותה הלא צנועה (עבודה זרה יח, ע"א). אחרי חורבן הבית היא נשלחת על ידי הרומאים 'לקובה של זונות'. היא עמדה במבחן שהציב לה רבי מאיר, על אף שלא הייתה מלומדת, והוכיחה שלא חטאה בזנות, ואכן גיסה הצליח להבריח אותה מרומא (עבודה זרה יח, ע"א-ע"ב). לעומת ברוריה, המוסרית והמלומדת, אשר אינה עומדת במבחן, אחותה כן עמדה במבחן.
רחל אדלר סבורה שהסיפור ברש"י מהווה אמצעי עבור חכמי התלמוד להצביע על חולשתה של ברוריה, אמצעי הדרוש להם בשל חוסר נוחותם ואי-יכולתם להשלים עם העובדה שישנה אשה חכמה כמותם ואולי אף עולה עליהם ביכולתה האינטלקטואלית. אומנם, הדרך היחידה שיכלו לדמיין שהיא אכן חוטאת בניאוף היא על ידי כך שהחכמים עצמם הם אלה שטומנים לה פח, משום שאשה מיוחדת כמוה לא יכולה לחטוא סתם והם חוטאים יחד איתה. אדלר מצביעה על העובדה שברוריה לעגה לדברי חכמים מסוימים, ובכך הפגינה את עצמאותה. התנהגות זו מהווה איום על החכמים שחששו שלא ניתן לשלוט בה.
ואילו טל אילן רואה בסיפור ברש"י המצאה של רש"י שבה הוא מחבר מספר מרכיבים: ההצהרה ש'נשים דעתן קלות עליהן' (קידושין פ, ע"ב) שעליה לועגת ברוריה, הסיפור על אחות ברוריה שאינה מתפתה לזנות (קידושין פא, ע"א), המופיעים בסמיכות וכן הסיפור על ברוריה ורבי יוסי הגלילי, המתחבר לאלמנטים אלו ויחד הם משמשים בסיס לסיפור ברש"י עם שינויים שהוא הכניס.
חוקרת אחרת, טובה הרטמן-הלברטל, אינה מתייחסת לגרעין הסיפור, אלא מציעה לקרוא את הסיפור ברש"י במשקפיים של 'פרשנות מחדש'. על פי קריאה זו יש בסיפור ביקורת עצמית של החכמים על כך שהם מאוימים על ידי למדנותן של נשים. ברוריה היא הגיבורה של הסיפור משום שעמדה זמן רב בפיתוי. היא חנקה את עצמה רק כשנודע לה שרבי מאיר הוא זה שיזם את הפיתוי, ובדרך מיתתה הפגינה את למדנותה – הרי חנק הוא העונש על ניאוף. האירוניה היא שרבי מאיר ותלמידו רצו להוכיח שנשים דעתן קלה, אולם באגדה זו התנהגותם שלהם היא שמעידה על קלות דעת.
נראה, שעם כל המאמצים לקרוא מחדש את הסיפור ברש"י, או למצוא את הבסיס לסיפור, אנו עדיין נשארים עם טעם מר בסופו.
מהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעינינו ברבות השנים והם מקורו של רש"י למעשה דברוריה. הוא אף מפרט עוד כמה מקומות בהם מתאר רש"י אגדות שמקורן נעלם מאיתנו‏.
רבנו נסים ב"ר יעקב מקירואן, ממשיך מסורת הגאונים, שחי שני דורות לפני רש"י, כתב את ספרו “חיבור יפה מן הישועה" בערבית וניתן להניח שלא היה ידוע לרש"י. מטרת הספר הייתה לעודד את הקוראים באמצעות סיפורים מהתלמוד ומקורות נוספים לאפשרות של הצלה מפורענויות.
רבנו ניסים מביא את סיפור הצלתה של אחותה של ברוריה ואת הסכנה שריחפה על חייו של רבי מאיר בגלל מעשה זה. הוא מציג את סוף ימיה של ברוריה כך: 'הלך [רבי מאיר] לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר אל בבל'. סוף זה משמר את היחסים התקינים ושותפות הגורל הזוגית של רבי מאיר וברוריה, כמו גם את כבודם.
האם אכן, היה זה סופה של ברוריה? קשה מאוד לדעת ועד אשר לא יימצא כתב יד, שיתגלה בגניזה לא ידועה נראה, שהחידה הטמונה בסיפור שמביא רש"י עומדת בעינה.
בדורנו, עלינו לספר דווקא את הסיום שמביא רבנו ניסים. אולי באופן אינסטינקטיבי, גם בלא יודעין, דחו האנשים והנשים את הסיפור של רש"י כשבחרו להעניק את השם 'ברוריה' לתנועה של החלוצות הדתיות בארץ ישראל, לאולפנות ולמכללות לבנות. דחייה זו נעשתה בלא הצעה לסוף חילופי לחייה של ברוריה. הסוף שמציג רבי ניסים סוגר את המעגל ונותן להן בסיס מוצק יותר למעשיהן.
חשוב לציין, ששבמסכת שבת מופיע המשפט "נשים דעתן קלה עליהן" בהקשר של הסתתרותם של רב שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים (לג, ע"ב). שם מסביר רבי שמעון בר יוחאי לבנו, מדוע עליהם לעזוב את בית המדרש ולהתחבא במקום אחר. הסיבה היא, שאשתו עלולה לגלות את מקום מחבואם, שכן "נשים דעתן קלה עליהן". כלומר, ישנו חשש שהשלטונות יצערו את אשתו לא יהיה לה כוח לעמוד בלחץ ובעינויים, "דילמא מצערי לה ומגליא לן" (שם), ועל כורחה תגלה את סוד מחבואם, למרות רצונה העז לגונן על הבעל והבן.
לפיכך, ניתן להניח שבסיס האימרה "נשים דעתן קלה עליהן", הוא שלאשה קשה מבחינת טבעה לעמוד בלחץ או בפיתוי, ואין באמירה זו משום היגד על פחיתות אינטלקטואלית.
קשה להניח שברוריה בעלת הידע הנרחב לא ידעה את פירוש האימרה על רקע הקשרה. אך ייתכן שיש בסיס להנחה, שמקור לגלוגה היה בגאוותה על הישגיה העיוניים. הידמותה לחכמים וההכרה שהיא עולה על חלק מהם ביכולתה הניעוה לחשוב שניתן לבטל כל הבדל בין גבר לאשה ועל כן זלזלה בדברי חכמים על טבע האשה.
הפואמה הדרמטית "ברוריא", נכתבה על ידי  שמואל ישראל מולדר  (1792-1862), באמסטרדם בשנת  תקפ"ד (1824). מבוססת על סיפור חייה של ברוריה ומתארת את מהלכי הנפש של הגיבורה ואת פיתוי ברוריה על ידי אריאל, אחד מתלמידי ר' מאיר, על פי בקשתו של ר' מאיר.  יהודית בר-אל בספרה "הפואמה העברית" טוענת, שהיצירה ברוריא של מולדר, נחשבת בחקר הספרות העברית לדגם הראשון של פואמה.
מתוך הפואמה ברוריא:
מְשׂוֹשׂ חֶלְקִי בַּחַיִּים מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ
אִשָּׁה יָפָה וְטוֹבַת טַעַם;
רַעְיָתִי בְמַרְגוֹעַ מְנַחַמְתִּי בְפָרֶץ
תַּמָּתִי בְאָשְׁרִי עֶזְרָתָה לִי בְקָרֶץ
יַעֲלַת-חֵן בְּנֹעַם וָזַעַם!
בְּשַלְהֶבֶת עֵינַיךְ בִּיפֶה לְחָיַיִךְ
לִבַּבְתִּנִי וּתְלַבִּבִינִי;
מִיַּיִן מָה-טוֹבוּ נָעֲמוּ דוֹדָיִךְ
מֵחָלָב מַה-צַּחוּ מָתְקוּ אֲמָרַיִךְ
נֶחָמָתֵךְ תַּגְמִיאִינִי:
אַךְ בְּאַיֶּלֶת אֲהָבִים הָאֱיָל וְהַיֹּפִי
מַדוּעַ לֹא יְתְלַכָּדוּ?
מַדוּעַ גַּם אַתְּ בְּרוּרְיָּא תְּהִילָּה בְדֹפִי
עֹז הַשֶׂכֶל בְּקַלוּת נָקֵל תַּחֲלֹפִי
כִּמְעַט… אָשוּרָיִך יִמְעָדוּ?....
 
גם בסיפורת בת ימינו נמצא הד לדמותה של ברוריה. אברהם קושניר בספרו “הפיתוי של ברוריה" (2017), מספר על חוקרת משטרה ירושלמית, ותיקה ומנוסה, שושנה זבולוני, המתבקשת לפענח תעלומה מרתקת מהעבר הרחוק שטרם פוענחה. מסעה הבלשי המורכב מביא אותה לפרשה עלומה שבה שולטים יצרים, אינטריגות ומאבקי כוח, כאשר במרכז הספר דמותה המרדנית של ברוריה, אשת רבי מאיר. הרומן ההיסטורי מנסה להסביר כי בדרך כלל נשים מפתות גברים, אולם על מנת להוכיח את גדולתה של ברוריה בצעו מהלך הפוך של גבר המפתה אשה. בכל מקרה הפיתוי על פי הספר נעשה בהסכמת ברוריה ובעלה רבי מאיר.
לסיכום, אין ספק שדמותה של ברוריה היא דוגמא ליכולת אינטלקטואלית גבוהה ביותר שעלתה על שאר הגברים בני דורה. סביר להניח כי למרבית הגברים היה קשה עם עליונותה של ברוריה ולכן היה צורך בתוספת מאוחרת של "מעשה ברוריה".