המחליף

פרק 1

שלמה נקש בעדינות על הדלת הבהירה.
"אפשר להיכנס," נשמע קול מבפנים.
שלמה נכנס לחדר הרופא וסגר אחריו את הדלת. החדר היה קטן למדי. היו בו רק ריהוט משרדי בהיר ופשוט, עציץ שכָּמַהּ לתשומת לב, ווילון משרדי ותיק תלוי מעל החלון. ד"ר גלילי היה עסוק בהקלדה איטית במחשב. הוא היה מבוגר ושיערו מלבין ודליל. חלוקו נתלה על כתפיו בנינוחות.
"אני כבר מסיים," אמר הרופא בלי להרים מבט.
מחשבותיו של שלמה נדדו לאביו. הוא העריך שסיכוייו לשקם את יכולותיו שקדמו לאשפוז נמוכים, ולמרות זאת קיווה לבשורות מעודדות מהרופא. 
הרופא הרים את ידיו ואת פניו מהמקלדת, פנה לשלמה והישיר אליו זוג עיניים ערניות. "אתה הבן של אריה."
"כן, שמי שלמה, נפגשנו בשבוע שעבר."
הרופא הנהן לאות שהוא זוכר. 
"סיימנו את מה שיכולנו לעשות למען אבא שלך," אמר הרופא, "מצבו השתפר והתייצב. אין לו בעיה אקוטית ואין צורך שיישאר במחלקה. אלה בשורות טובות, כמובן," הוא השתהה לרגע לפני שהמשיך, "מצאת לו מקום מתאים?"
שלמה התכונן לשאלה הזאת מבעוד מועד בעזרת הכוונה מהצוות הרפואי בשבועות האשפוז של אביו. למרות זאת, חש התרגשות. הגיעה העת לעזוב את בית החולים. מקום לא בריא, בלשון המעטה, אבל הוא נתן תחושה של חוף מבטחים בסערה הבריאותית שפקדה את אביו.
"מצאתי מקום שיוכל ככל הנראה לקבל אותו. אני מחכה לתשובה סופית מהמנהלת."
"מה שם המקום?" התעניין הרופא.
"זה מרכז סיעודי בקיבוץ שדה עמוס בצפון," השיב שלמה, "לא רחוק מהבית שלי. יש להם מחלקה סיעודית מורכבת."
"שדה עמוס..." חזר ד"ר גלילי על שם המקום, כאילו ניסה להיזכר, "לא מצלצל לי. אנחנו במרכז הארץ פחות מכירים את הצפון. בקיבוצים יש גישה טובה לקשישים, זה חשוב מאוד. הקִרבה שלך אליו תעזור לשניכם. תלחץ עליהם שימצאו מיטה פנויה כי בכל יום שעובר אבא שלך יכול לחטוף פה זיהום מחיידק אלים ואז יהיה קשה מאוד להוציא אותו מזה. הוא כבר לא ילד".
יומיים לאחר מכן שוחרר אריה מבית החולים לאחר ארבעים ימי אשפוז ארוכים. הוא היה אדם אחר מזה שנכנס אליו.

  

אריה חש את האמבולנס מאט עד שעצר. הוא סבל בכל הנסיעה הארוכה והקופצנית שדמתה בעיניו לנצח. אומנם הוא הצליח מדי פעם לעצום עין, אבל אז התעורר שוב בגלל צפירה או קפיצה. המיטה ששכב עליה הייתה קצרה ממידותיו והמזרן היה דק. הבטן שלו געשה ובחילה טורדנית לא נתנה לו מנוח. גרונו היה יבש וכל נשימה ייבשה אותו עוד.
"הגענו," אמר הפרמדיק שלצידו. נדמה שגם בקולו נשמעה הקלה.
האמבולנס גלש באיטיות קדימה ושוב נעצר. הדלת האחורית נפתחה ואור פרץ פנימה. אנשי הצוות יצאו מהאמבולנס, משכו את המיטה החוצה, פתחו את רגלי המתכת שלה בקול נקישה והורידו את אריה בזהירות אל האוויר הנעים. אריה מילא את ריאותיו באוויר הצלול.
"יש לנו רבע שעה לפני שיוצאים שוב," שמע אריה את הנהג, "קיבלנו קריאה לפתח תקווה. נמסור את הבחור ואת הניירת, ניקח כוס קפה ונזוז".
צוות האמבולנס פעל במיומנות רבה. אריה שמע אותם במעומעם משוחחים עם גבר מהמקום שאליו הגיעו. הוא ניסה לראות היכן הם נמצאים אבל הצליח להבחין רק בעצי ברוש תמירים ובמבנה נמוך. הוא היה מותש ורצה לנוח במיטה נורמלית. גופו היטלטל בזמן שהאלונקה התגלגלה במעלית לקומה 2 ולאורך מסדרון בהיר עד שנעצרה. שני אנשי צוות לובשי לבן הניפו אותו למיטה אחרת. הנחיתה הייתה רכה, אך ידיו כאבו מלפיתתם החזקה. אריה עצם את עיניו. ראשו הסתחרר והעולם החשיך.

  

"אריה, אתה שומע אותי?"
הוא פקח את עיניו באיטיות. העולם נותר מעורפל. פיו היה יבש ולשונו התאבנה. מישהי קראה שוב בשמו. דמות נשית מטושטשת עמדה מעליו. פניה עגולות וגדולות ושיערה כהה. הדמות החלה לדבר והוא ניסה מתוך הערפול שהיה שרוי בו לקלוט את דבריה. 
"שלום אריה... ברוך הבא לנרקיסי עמוס... בית האבות בקיבוץ שדה עמוס... שמי רונה ואני המנהלת האדמיניסטרטיבית של המקום."
אריה ניסה לזכור את המשפט בשלמותו, אך ללא הצלחה מרובה. גרונו הניחר הציק לו, הוא רצה מים. הוא ניסה לבקש אבל הצליח להפיק מפיו רק חרחור חלוש ולא מובן. 
הוא הרים בכבדות את ידו, מנסה לסמן לאישה שתתקרב אליו.
"מה הוא רוצה?" פנתה רונה לאחות שלידה.
"אולי קצת מים," השיבה האישה בלבן, שכאילו קראה את מחשבותיו.
היא הרימה ברכּוּת את ראשו של אריה ונתנה לו ללגום לגימה מכוס מים צוננים. המים היו קרים מדי ואריה העווה את פניו. "קר..." אמר בקול חלוש. 
האישה בלבן הסתכלה עליו במבט שואל. הוא סימן לה בידו שתמשיך. היא נתנה לו ללגום שוב ואז עצרה: "להביא לך מים פושרים?"
הוא נענע בראשו לשלילה. 
"אתה מרגיש קצת יותר טוב?"
הוא הנהן והביט בה. היה לה חיוך שהקרין טוב לב.
"תנוח קצת," אמרה לו, "לאט־לאט".
הוא הבחין במבטא קל.
"מה שמך?" שאל בקול צרוד.
"אני עאידה," השיבה, "אני אחות אחראית במחלקה. אתה שומע אותי טוב?"
הוא הנהן.
"אתה נמצא בבית אבות נרקיסי עמוס, במחלקה מורכבת. אתה כבר לא בבית חולים."
אריה הרפה את שרירי צווארו וניסה להיזכר. זיכרון עמום של נסיעה קופצנית עלה במוחו. הוא כבר לא בבית החולים – זאת בשורה גדולה!
"איפה אני נמצא?" שאל.
"אתה במחלקה סיעודית מורכבת בנרקיסי עמוס. זה בית סיעודי," אמרה האחות.
תשובתה הכתה בו. כשהיה בבית החולים הוא רצה כל כך לשוב לבית שלו, לכורסה הישנה שלו מול הטלוויזיה, למיטה הרחבה שלו, אפילו למקרר המטרטר שלו. במקום כל אלה, הוא הגיע לבית סיעודי.
"אני רוצה הביתה," אמר בקול הנחוש ביותר שהצליח לגייס.
האישה עם השיער הכהה רכנה שוב מעליו, אריה לא זכר את שמה. "נטפל בך הכי טוב שאנחנו יכולים, אל תדאג. יש פה צוות מצוין, רופא, כמובן, ועאידה שמנהלת את העניינים. אתה בידיים טובות."
לא היה לו כוח להתווכח עם האישה הזאת, הוא היה חלש מדי.
"אני רוצה לנוח," אמר אריה.
עאידה כיסתה אותו עד לסנטרו בשמיכה דקה וחייכה אליו שוב.
"תודה," אמר בקול חלש ועצם שוב את עיניו. כשפקח אותן מצא את שלמה לצידו. הוא ישב על כיסא ליד מיטתו וקרא עיתון. 
"שלום אבא," אמר שלמה בשמחה גלויה וחיוך התפשט על פניו, "אני מחכה לך כבר חצי שעה".
אריה נשם עמוקות. הוא נתן לגופו להתעורר לאט־לאט.
"אתה בסדר?" שאל שלמה במבט מודאג.
אריה הנהן. 
"כואב לך משהו?"
"לא."
שלמה המתין בסבלנות בזמן שאביו הניע מעט את ידיו ורגליו כדי להזרים דם בגופו.
"לאן הבאת אותי?" שאל אריה לבסוף, "רציתי לחזור הביתה".
"אני יודע," אמר שלמה באיטיות, "אבל הרופא אמר באופן נחרץ שזה בלתי אפשרי. אתה זקוק לעזרה כי הגוף שלך נחלש מאוד בתקופה שהיית מאושפז בבית החולים וגם קודם לכן. בינתיים אתה זקוק לצוות רפואי שיטפל ברגליים שלך, יעשה לך פיזיותרפיה וינסה להרים אותך על הרגליים. אם תתחזק ותשתפר נחשוב מה עושים הלאה..."
"מה המקום הזה?" שאל אריה.
"אנחנו בקיבוץ שדה עמוס והמקום נקרא 'נרקיסי עמוס'. זה הבית הסיעודי הכי טוב באזור, רק עשרים דקות נסיעה מהבית שלי כדי שאוכל להיות זמין ולבקר אותך לעיתים קרובות."
אריה תהה אם יש טעם להתווכח איתו עכשיו. הוא צריך את שלמה לצידו כדי לצאת מהמקום הזה. אולי כדאי לחכות עוד קצת קודם שיילחץ עליו.
"אני עייף," אמר.
"רק עכשיו התעוררת!" חייך שלמה.
אריה משך בכתפיו ועצם את עיניו.

  

אריה הרגיש יד גדולה מטלטלת אותו ומישהו קורא בשמו. הוא פקח מעט את עיניו וניסה למקד את ראייתו. מעליו גהרו שני גברים צעירים שלא הכיר. למי שטלטל אותו היה מבט קשה וזקן מדובלל מהסנטר ומטה. הלחיים, השפה עליונה והראש היו מגולחים. אריה נרתע. הגבר נראה כמו המוסלמים האדוקים מהכתבות בטלוויזיה. הגבר האחר עמד מאחוריו – הוא היה שחום, צעיר יותר, גם לו היה זקן אבל כזה שכיסה את פניו.
"אדון אריה," אמר האדוק במבטא ערבי בולט, "אתה צריך לקום, כבר בוקר. ניקח אותך למקלחת".
"מה קרה, מה זה?" שאל אריה, עדיין מבולבל. 
"עכשיו בוקר. אתה בנרקיסי עמוס, מחלקה סיעודית. הגעת לפה אתמול," השיב האדוק, "צריך לקחת אותך להתקלח".
אריה הביט בהם. היו להם חלוקים לבנים והוא נזכר בשיחה עם שלמה – הוא בבית סיעודי שלא רצה להיות בו. לא היה לו מצב רוח למקלחת. 
"נעביר אותך לכיסא," הודיע האדוק ומשך מעליו את השמיכה.
אריה הכיר את התרגולת מבית החולים. הוא לא סבל את הרעיון שלוקחים אותו להתקלח, שחודרים לפרטיות שלו, שנוגעים בו אנשים זרים בלי לשאול. זאת תחושת אפסיות וחוסר אונים מוחלט. הוא רצה לקום מתי שמתחשק לו. לבד! ללכת קודם לשירותים ורק אז למקלחת. להתלבש בעצמו בבגדים שהוא בחר, לגרוב גרביים שנוחים לו. 
המטפלים בבית החולים היו נוקשים ועשו הכול מהר־מהר, רק כדי לגמור עם המטלה הזאת. פעמים רבות מעכו בטעות את ידו או עיקמו את רגלו. היו לו סימנים כחולים על הידיים וצלקות מהפצעים שנפתחו בעור הדקיק שלו. הוא הביט שוב בשני הגברים שנראו חסרי סבלנות. לא היה טעם להתנגד להם או לנהל איתם משא ומתן. 
הם הרימו אותו מהמיטה בתנועה מתואמת והושיבו אותו על כיסא פלסטיק רחב שנועד לרחצה. בגדיו הושלו מעליו בתנועות זריזות ויעילות, אך לא מתחשבות במיוחד. הוא נרעד ממגע האוויר על בשרו וממגע ידיהם הקרירות.
"לאט," ניסה לומר להם.
"בסדר," השיב הצעיר.
הם דיברו ביניהם ערבית במשפטים קצרים. אריה לא הבין אותם. 
הם הכניסו אותו למקלחת בכיסא. המקלחת הייתה מרווחת כמו בבית החולים. הצעיר פתח את הברז ואריה נרטב מרסס המים הקריר שניתז מהקיר. הוא נרעד וניסה להרחיק את גופו. הצעיר לא המתין הרבה שהמים יתחממו. בתוך שתי דקות נגעו הידיים של שני הגברים כמעט בכל פינה בגופו. 
אריה התפלל שהסיוט ייגמר. המים היו פושרים. הוא רצה לבקש שיחממו אותם קצת, אבל הכול נגמר מהר מדי.
"אין מים חמים?" הצליח לשאול בזמן שניגבו אותו בתנועות זריזות.
הם לא השיבו.
"נלביש אותך וניקח אותך לאכול ארוחת בוקר," אמר לבסוף האדוק.
הם שלפו בגדים מארון חום גדול שניצב בפינת החדר והשכיבו את אריה על המיטה עטוף במגבת. הם הידקו למותניו חיתול חדש והלבישו אותו במכנסי טרנינג שחורים ארוכים ובחולצה קצרה לבנה ונקייה. 
אריה ניסה להיזכר אם אלה הבגדים שלו. הצעיר חבש את רגליו בתחבושות חדשות בתנועות מיומנות. הן לא לחצו יתר על המידה. אחר כך הושיבו אותו השניים בכיסא גלגלים. לפתע הבחין אריה במיטה הנוספת בחדר ועליה שמיכה ובגדים. 
"מי ישן פה?" הוא שאל.
"משה, השכן שלך," אמר הצעיר, "הוא לא פה עכשיו. יחזור בעוד יום-יומיים".
אריה עוד לא הספיק לשאול פרטים על השכן וכבר הם הוציאו אותו מהחדר. 
הוא גילה מסדרון ארוך עם חדרים רבים. הם נעו לאורכו והגיעו לחלל מרכזי גדול שהיו פזורים בו שולחנות עגולים עטויי מפות פלסטיות צבעוניות עם דוגמאות של פרחים. כיסא הגלגלים נעצר ליד אחד השולחנות והצעיר משך בידית הנעילה כדי שלא יזוז ממקומו. 
משני צדדיו של אריה ישבו שניים מדיירי המקום. זה שמימינו ישב על כיסא גלגלים ובהה בתקרה. זה שמשמאלו היה מונח על כיסא גדול בתנוחת חצי־שכיבה. הוא היה בחור צעיר, ראשו היה שמוט שמאלה וריר נזל מפיו. נשימותיו הקצובות העלו קול חרחור קל. 
"שלום, אני אריה," פנה אריה בנימוס לשני הדיירים. הם לא ענו.
"תכף יביאו לך מגש," אמר האדוק, "אתה יכול לאכול לבד?"
אריה הנהן. 
שני המטפלים השאירו אותו ליד השולחן והמשיכו לענייניהם. אריה סקר את החדר חסר החלונות. נורות ניאון הטילו אור לבן מלאכותי. הקירות היו צבועים בגוון בהיר ותמונות נוף מהעולם עיטרו אותם. אריה הצליח לזהות בהן מפלים, הרים ואגמים. הרבה מים. גם פרחים. מישהו ניסה להכניס מעט חיים למקום, על אף שלא ניחן בטעם אומנותי מפותח. טלוויזיה ענקית הייתה תלויה על הקיר מולו. היא הייתה כבויה. על כל שולחן היה אגרטל קטן ובתוכו פרח צבעוני מפלסטיק שכאילו נלקח היישר משנות השבעים. סביב השולחנות ישבו נשים וגברים, כולם בכיסאות גלגלים. איש לא דיבר. אנשי צוות לבושים בלבן הסתובבו ביניהם. רעש זמזום קל של מכונה נשמע ברקע. שתי נשים בשולחן לידו היו מחוברות למכונות חמצן, שהיו צמודות לכיסאות הגלגלים שלהן והפיקו את הרעש. מכל מכונה יצאה צינורית שקופה שהתפתלה בדרכה לפניה של הקשישה והזרימה חמצן לאפה. איש לא הסתכל עליו ולא פנה אליו. הוא תהה כמה זמן יצטרך להיות במקום הנורא הזה ומה יידרש כדי שיוכל לצאת ממנו. האם הוא עלול לבלות את שארית חייו במצב סיעודי כמו כל האחרים סביבו?
הוא העדיף למות. 
אישה בגיל העמידה בחלוק לבן ניגשה אליו בצעדים זריזים והניחה לפניו מגש אוכל. "בתיאבון," היא אמרה והמשיכה לדרכה בלי להמתין לתשובה.
הוא בהה בצלחת. ירקות חתוכים, כף או שתיים של גבינה לבנה, קערה כחולה עם תערובת נוזלית בהירה לא מזוהה וכוס משקה חם. הוא התקשה להבחין אם זה תה או קפה. שתי פרוסות לחם לבן ויוגורט נחו בצד המגש. האוכל לא עורר את תאבונו, אף שכל חייו הקפיד לאכול ארוחת בוקר.
הוא עקב אחר הגברת בחלוק הלבן שנעה בתכליתיות בחדר האוכל. היא חילקה לדיירים מגשי אוכל שלקחה מעגלה מתכתית גדולה. לבסוף התיישבה לצד אחד הדיירים והחלה להאכיל אותו בכף. היא עשתה זאת בעדינות אך בזריזות. אריה עקב אחר עבודתה. הוא לא מצא כוח וחשק לאכול.
כעבור דקות אחדות היא קמה ממקומה, קרבה לשולחנו, משכה כיסא פלסטיק ירוק והתיישבה לצידו.
"הכול בסדר?" שאלה, "אתה צריך עזרה?"
אריה השפיל את מבטו. 
"מה קרה? אתה לא רעב? אפילו קצת?"
"אין לי חשק," השיב אריה.
"בטוח שאתה לא רעב?" היא הקשתה.
"אין לי חשק להיות פה."
"אהה," היא אמרה בהבנה והניחה יד מנחמת על ידו. "רק הגעת, צריך קצת זמן להסתגל. זה מקום טוב, אתה תראה. נעזור לך," אמרה בקול מרגיע. "אחרי שתתחזק קצת ותכיר את האנשים ואת הצוות תרגיש יותר טוב. בינתיים כדאי שתאכל כי בעוד שעה יבוא הפיזיותרפיסט וירצה לראות כמה כוח יש לך." 
הוא לא הצליח לחייך חזרה.
"אני אסתדר לבד, תודה," אמר אריה לבסוף, אף שלא היה בטוח בכך כלל.
"אם אתה צריך משהו תרים יד ותסמן לי," היא אמרה וקמה ממקומה. "קוראים לי דליה."
אריה הנהן.
"דליה זה שם של קיבוצניקית," אמר קודם שהיא הספיקה להתרחק.
היא סובבה את ראשה לעברו וחייכה: "נכון, אני בת הקיבוץ. עכשיו תאכל".
אריה הסתכל שוב על המגש. בעצם הוא אהב גבינה לבנה. עם ירקות חתוכים האוכל דווקא יכול להיות בסדר. הוא לקח את הכף בידו הרועדת.

  

אריה ישב בשקט ליד השולחן לאחר שסיים לאכול. דליה לקחה את המגש, אף שנותר מעט אוכל על הצלחת. אריה סימן לה שאינו רוצה לאכול עוד. אחד מאנשי הצוות לקח את הצעיר המרייר מהשולחן. שתי נשים הובאו במקומו. האחת בעלת שיער לבן ומשקפיים עם מסגרת עבה שחורה, והאחרת עטתה כיסוי ראש כמנהג הערביות. הממושקפת הייתה מחוברת למכונת חמצן. היא הסתכלה בעיתון ברוסית ולא הרימה ממנו את ראשה. הערבייה הייתה בעולם משלה, בוהה בחדר.
"שלום," פנה אריה לממושקפת בניסיון ליצור איתה שיחה.
היא הפנתה אליו מבט אדיש והנידה ראשה לשלום, אך לא אמרה דבר וחזרה להתעמק בעיתון שלפניה.
אריה תהה אם היא מבינה עברית.
אחד מחברי הצוות ניגש לטלוויזיה והדליק אותה. אריה לא הצליח להבין מה נאמר כי השידור היה בערבית. הוא איבד עניין.
הוא לא ידע כמה זמן ישב כך עד שניגש אליו גבר צעיר ונאה עם חיוך רחב על פניו. הוא היה לבוש בחולצה לבנה שהעידה על היותו חלק מהצוות. "שלום אריה," הוא הציג את עצמו בקול, "אני ראני הפיזיותרפיסט". הוא הושיט יד שרירית כדי ללחוץ את ידו של אריה.
אריה הרים את ידו בזהירות ולחץ קלות את ידו של ראני.
ראני בחן אותו ואמר: "נלך אליי לחדר הטיפולים ונראה מה מצבך, בסדר?"
אריה הנהן. לא היה לו כוח לתרגילים, אבל הוא גם לא רצה להישאר פה. הוא נזכר בפיזיותרפיסטית המקסימה בבית החולים. שמה היה מירי, או ריקי, היא הייתה צעירה ואסרטיבית. היא נלחמה עליו ואִתגרה אותו, בכוח. הוא זכר את ידיה החזקות מרימות אותו ותומכות בו בשעה שניסה להתקדם בעצמו עם הליכון מיוחד שהביאה לו. לעיתים חשב שאינו מסוגל עוד, שהוא עומד ליפול. אבל היא התעקשה ושכנעה אותו להמשיך עוד קצת, עד שבאמת לא יכול עוד. 
ראני דחף את כיסא הגלגלים לאורך המסדרון. הם חלפו על פני עמדת האחיות ואז פנו שמאלה למסדרון צדדי. ראני גלגל את הכיסא בזהירות בכניסה לחדר גדול ומואר שהיו בו אביזרים שונים ומשונים. 
הוא משך בידית הנעילה של הכיסא, התיישב מול אריה ונתן בו מבט שואל. 
אריה תהה לגבי התשובה. "אני לא יכול לקום," אמר לבסוף.
"ננסה יחד?" שאל ראני.
"אם אתה רוצה," השיב אריה.
ראני הביא הליכון גדול, דומה לזה שהיה בבית החולים. הוא שחרר את רגליו של אריה מהכיסא ועטף אותו בשתי זרועות חזקות. "מוכן?"
אריה אחז בראני וניסה לגייס את רגליו למאמץ. "כן."
ראני הרים אותו בתנופה אל ההליכון כאילו היה שק תפוחי אדמה. אריה תפס בכוח בידיות הגומי השחורות כדי לא ליפול. רגליו החלושות לא נשאו את משקלו, וגופו החל לרעוד מהמאמץ. ראני לא הרפה ושיפר את תנוחת הגוף של אריה כדי שיוכל להישען עם שתי אמותיו על הכריות המוארכות של ההליכון. אריה התאמץ לא ליפול והחל להתנשף.
"תתחיל ללכת," הציע ראני, "קל יותר ללכת מאשר לעמוד".
אריה ניסה למצוא את התזמון המדויק להרמת רגל שמאל קדימה בלי שייפול. הרגל נענתה בקושי בגרירה על הרצפה. "יופי, עוד אחד!" עודד אותו ראני.
עכשיו רגל ימין. היה לו קשה יותר כי רגל שמאל רעדה כעלה נידף ואריה היה בטוח שהִנה, הוא נופל.
הוא צעד שני צעדים נוספים, ששאבו ממנו מידה בלתי נתפסת של אנרגיה, ואז איבד את שיווי המשקל. ראני תפס אותו בשתי זרועות חזקות רגע לפני הנפילה והושיב אותו בעדינות בכיסא.
"אתה בסדר?" שאל במבט בוחן.
אריה הנהן. "קשה."  
המאמץ נראה חסר סיכוי. גופו היה חלש ושברירי, ומאז האשפוז בבית החולים הוא נחלש הרבה יותר. הוא תהה אם בגילו המופלג יוכל להשיב לעצמו את יכולותיו הקודמות. הוא מעולם לא הרגיש כה חלש וחסר אונים.
"יש לנו עבודה לעשות," אמר ראני והתרווח בכיסאו. נראה שהוא לא התרגש ממה שראה.
אריה הביט בו בייאוש ואמר: "בבית החולים הלכתי מסדרון שלם. עכשיו בקושי שני צעדים. אני שבר כלי". דמעות עלו בעיניו וחנקו את גרונו.
ראני רכן קדימה, הניח יד רכה על ברכו של אריה ואמר בקול מרגיע: "היו לך ימים לא קלים בבית החולים. זה נורמלי שיש ירידה. אתה צריך לאכול טוב, לישון טוב ויחזרו לך כוחות. היו אצלי הרבה יותר חלשים ממך שהשתפרו מאוד. נתאמן יחד וגם אתה תשתפר. יש לך ידיים חזקות, אני רואה. אל תתייאש".
אריה שמט את ראשו. הוא לא רצה אימונים. מהיכן ימצא להם כוח? הכול נעשה קשה כל כך – כל תנועת יד, כל הנפת רגל. הוא הסתכל על עצמות רגליו הבולטות ועל שריריו המדולדלים. כיצד יישאו את משקלו? ידיו לא יכולות עוד לשאת אותו על המכשיר, כפי שנשאו בבית החולים, והוא עייף כל כך.
"אתה עייף," אמר ראני שהבחין במצוקתו, "משהו אחר מטריד אותך או כואב לך?"
כל הגוף כאב לאריה. הגב, הישבן, הצוואר, הידיים שנשאו בעומס. 
"אני בסדר," אמר בשקט.
ארוחת הצהריים לא הייתה מרנינה יותר מארוחת הבוקר. מעט הבשר שהיה בצלחת הגיע חתוך ויבש, ואריה התקשה לנעוץ בו את המזלג בידו הרועדת. דליה ניגשה אליו ועזרה לו בלי לומר מילה. היא לא הגישה לו את האוכל לפה, אבל עזרה לו לנעוץ את המזלג בחתיכות המזון. אריה הודה לה במבט. 
בצהריים העבירו אותו למיטה לשינה המבורכת. הוא נרדם מיד.
כשפקח את עיניו, הוא ראה את שלמה יושב לצידו. 
"באת," אמר אריה בקול ניחר.
"באתי," השיב שלמה, "מה שלומך? אתה רוצה מים?"
אריה הנהן.
שלמה נתן לו ללגום מבקבוק מים מינרלים. אחרי שתי לגימות התעורר הגרון ושב לחיים.
"בזמן שישנת הספקתי לסגור כמה דברים חשובים," אמר שלמה, "נפגשתי עם הרופא, עם העובדת הסוציאלית וגם עם הפיזיותרפיסט. כולם מאוד נחמדים פה ודואגים לך. הפיזיותרפיסט נמרץ במיוחד ורוצה להקים אותך על הרגליים."
"מה השעה?" שאל אריה.
שלמה הציץ בשעונו: "קצת אחרי שלוש".
"מתי יוצאים מפה?" שאל אריה.
שלמה הופתע מהשאלה: "מה זאת אומרת?"
"אני רוצה לצאת מפה," אמר אריה, "הספיק לי".
"אבא, לא ברור מה יקרה הלאה," אמר שלמה בעדינות, "בינתיים אתה פה. המצב הרפואי שלך טוב יותר ממה שהיה כשהתאשפזת בבית החולים, אבל אתה לא יכול לחזור הביתה. אתה צריך טיפול והשגחה צמודים של צוות רפואי."
אריה לא הופתע מתשובתו של שלמה, אבל גם לא אהב אותה. שלמה חושב שהוא יוכל להישאר פה, זה לא סימן מעודד. אם שלמה לא משוכנע שצריך להוציא אותו מהמקום הזה – הוא לא יילחם על כך מול הממסד הרפואי.
"אני רוצה לצאת מפה," ניסה אריה לגייס טון תקיף, "זה מקום לאנשים במצב קשה מאוד. אף אחד פה לא מדבר. אני לא אחזיק פה מעמד".
שלמה היסס לרגע לפני שהשיב. "נכון שזה מקום לא קל, אבל אתה מוגדר מבחינה רפואית כסיעודי מורכב, ולאנשים שמגיעים למחלקה כזאת יש בעיות לא פשוטות. במקרה שלך הראש עובד טוב והגוף יותר חלש. אצל אחרים זה הפוך. במקום הזה מטפלים בכל סוגי הבעיות האלה עד כמה שניתן."
"מה אתה אומר לי?" הקשה אריה, "שזה המקום שלי מעכשיו? הרי הגוף שלי לא יחזור פתאום לגיל חמישים. בכלל לא בטוח שאוכל לקום וללכת, למשל. הייתי היום אצל רמי הפיזיותרפיסט, ולא הצלחתי ללכת שני צעדים!"
"קוראים לו ראני, לא רמי," תיקן שלמה, "זה שם ערבי".
שלמה השתהה לרגע והביט באביו בחמלה. "זה המקום שלך כרגע אבא, עד שישתפר מצבך התפקודי ולא תוגדר יותר 'מורכב'. זה תהליך שיכול לקחת זמן ואין לי פתרון אחר. אתה לא יכול לחזור הביתה כי אין מי שייתן לך בבית טיפול מתאים. אתה חייב שיהיה צוות רפואי שמשגיח עליך."
אריה הביט בשלמה כשדיבר. חוסר הנוחות שלו בלט משפת הגוף שלו. הדברים לא היו בשליטתו ולא היה טעם ללחוץ עליו, למרות רצונו העז של אריה להיכנס לאוטו ולצאת מפה.
"עוד נדבר על הנושא בהמשך," אמר אריה, "עכשיו ספר לי אם יש משהו חדש עם מרים והילדים."
"כולם בסדר גמור," אמר שלמה והמרץ חזר לקולו. "רוני מסיימת בעוד חודש את הלימודים באוניברסיטה ואז יהיו לה מבחנים. אורי נסע לחו"ל במסגרת העבודה לכמה ימים. ככה זה בהייטק, כל חודש-חודשיים נוסעים לאנשהו."
"ומה עם אחיך?"
"דיברתי איתו לפני כמה ימים. הוא עסוק בשדות, יש מחסור חמור בעובדים והוא נאלץ לעשות הרבה בעצמו."
"מתי הוא יבוא לבקר פה?" אריה לא הרפה מהעניין.
"אני לא יודע," השיב שלמה, "כידוע לך הוא גר רחוק והוא עמוס מאוד. דבר איתו בטלפון בינתיים".
אריה לא ציפה שאבנר יתייצב אצלו כמו שלמה. הוא גר במושב בדרום והחיים שלו היו רצופי קשיים ומשברים. הפרנסה מעולם לא באה בקלות אצלו וגם הילדים לא עשו לו חיים קלים. לאבנר היה הרבה על הראש, אבל היה לו רק אבא אחד, והם לא התראו זמן רב.
"תגיד לו שאני רוצה לראות אותו," אמר אריה, "אני פנוי בשבת".
שלמה השתדל להחניק את צחוקו.