גבעת התקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גבעת התקווה
הוספה למועדפים

גבעת התקווה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמיחי יעקב שפירא

עמיחי שפירא, נולד בארץ לפני קום המדינה, צמח וגדל עמה. שירותו הצבאי הקרבי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו הישראלית , הוא שירת במילואים עד גיל 52 . לדבריו, כתיבתו  נובעת מהשראה שמקורותיה טמירים לו

תקציר

מה ביקשתי לבטא ביצירה הזו? אין למוצאו, דתו, צבעו או מעמדו של אדם לקבוע את היחס אליו, כפי שפותח המשפט הראשון במגילת הזכויות האמריקאית: "כל בני האדם נולדו חופשיים, שווים ועומדים ברשות עצמם".
עשיית הטוב והרע היא עניין של בחירה ויש לה מחיר: בת הברון, הברונית הצעירה שהתאהבה באסופי וילדה לו בן נאבקת עם עצמה ומשלמת את המחיר. גם אביו האסופי משלם מחיר בכך שהחליט לא להינשא כדי שלבנו לא תהיה אם חורגת. וד"ר הרברט עצמו, בן האסופי, מוצא את עצמו מבודד לאחר שנישא לאישה יהודייה מומרת כשהוא מבריח אותה ואת אימה לפולין. הוא יודע את הסכנה אך מוכן לשלם את המחיר וזוכה בשלמות הנפש שבאה מתוך עשיית הדבר הנכון. כשהוא סוטה מצו ליבו ולא מצטרף אל אשתו הצעירה במסעה לארץ ישראל ומחליט להישאר בגרמניה בין "אחיו הגרמנים", הוא משלם את מלוא המחיר על בחירתו השגויה וסובל ממנה כל ימי חייו.
ורעייתו – בכוחות על-אנושיים היא עוברת מטמורפוזה והופכת ממרי גברהרדט המתבוללת למרים היהודייה ולמירי גבעתי הקיבוצניקית, האחות של הקיבוץ. החלטתה להמשיך בקשרים עם בעלה האהוב מאמללת את חייה. צעיר שמציע לה אהבה ואף מוצא חן בעיניה נדחה בגלל אהבתה לבעלה שבמרחקים הנמצא בשירות השטן. הדבר עולה לה בסופו של דבר בחייה.
מיכאל בנה היחיד גדל בקיבוץ בו נולד, הופך לקצין צנחנים ולמהנדס מוצלח אבל נכשל במבחן הנאמנות ומשלם על כך בהרס משפחתו. על שיבתו לקיבוץ, התמסרותו לגידול ילדי בתו החד הורית ועל שמירת ערכי החברה בקיבוץ הוא מתוגמל בתחושת הסיפוק מעשיית הדבר הנכון ושלוות הנפש הנובעת מכך.
החיים הם מאבק מתמיד בין הטוב והרע – לא רק בין מדינות, ציבורים ואנשים אלא בעיקר בתוככי נפש האדם פנימה.
לנמצאים במצוקה – תמיד תהיה תקווה.

פרק ראשון

פרק ראשון

בקיץ 1880 נמצא עולל בן יומו על מדרגות הכניסה לבית היתומים הלותרני בדרזדן אשר בגרמניה. החיתולים והשמיכות שהיה עטור בהם יכלו אולי לרמוז משהו על מוצא נכבד אך לא יכלו להוביל לזהות הוריו. על אחת השמיכות נמצאו אותיות רקומות י.ו.ג. הכמרים השתמשו באותיות האלה כדי לתת שם לאסופי הפעוט: יואכים וולף גברהרדט.

יואכים גדל, הכמרים נוכחו כי הנער לא מצא עניין בלימוד הדת והוא נשלח לעבודה אצל מתקין פיגומים לבתי מידות. הוא הורשה ללון באחד ממחסני בית היתומים.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה חלה עליו חובת הגיוס בת השנתיים שהייתה נהוגה בגרמניה והוא חויל.

הופעתו החיצונית לא תאמה את היותו אסופי דל וחסר כול: הוא היה עלם יפה תואר, גבוה, תמיר, בהיר שיער, כחול עיניים, פניו היו מעוצבות כאילו בידי פסל, אפו ישר, שפתיו חטובות וגומה באמצע סנטרו. הפיזיות שלו הייתה אסתטית אך לא היה באופיו שמץ של אלימות. הוא היה טוב מזג ונוח לבריות, היות שלמד קריאה וכתיבה בבית היתומים קרא בכל ספר שיכול להניח עליו את ידו. במיוחד הרבה לקרוא בברית הישנה באותם הדפים שלא עסקו במצוות אלא בנפשות. סיפור דוד ובת שבע ומשל כבשת הרש, המפגש בין יהודה ותמר שבו את ליבו בלקח המוסר העולה מהם.

יואכים וולף גברהרדט נשלח אחרי תקופת האימון הבסיסית שהייתה נהוגה בצבא הגרמני הקיסרי למושבת גרמניה באפריקה. היה זה רק המזל או הגורל שהובילו, שכן באותה מידה יכול היה להישלח לגבול הצרפתי או הרוסי וכל מהלך חייו היה משתנה מן הקצה אל הקצה.

באפריקה שירת יואכים כרץ של הקפיטן שלו. הכוח הצבאי במושבה היה מורכב מסגל קצינים גרמני ומגרעין של חיילים גרמנים ששימשו בעיקר כמאבטחי מפקדות, מפעילי מכונות ירייה ותותחנים. החי"ר היה מורכב מחיילים שחורים שהיו בתחתית הסולם.

יואכים, בגלל רגליו הארוכות וכושרו הגופני, נחשב בעיני מפקדו כמתאים לתפקיד הרץ הפלוגתי. הם ציפו שיישאר בצבא בשירות קבע ויעלה בסולם המש"קים.

הגורל רצה אחרת - בשנה השנייה לשירותו נפצע יואכים בברכו באחת התגרות עם בני שבטים סוררים. הפציעה לא הייתה אנושה אך בעייתית - פגיעת חץ במפרק הברך. לאחר שנותח לא הצליח להתגבר על הצליעה שלא הרפתה ממנו.

יואכים סלד מהאבטלה הממושכת בבית החולים אך נהנה מדבר אחד: מספרי קריאה למכביר. עד מהרה נודע בבית החולים כ"יואכים הקורא".

אליסיה, בתו של הגנרל, מפקד הצבא הגרמני במושבה, ראתה בבית החולים את אחד מעיסוקיה הציבוריים והייתה מבקרת בו תדיר: מביאה ואוספת דואר, כותבת עבור אלה שפציעתם לא אפשרה כתיבה, מחלקת עוגות, מגדנות וממתקים ואף אומרת מילות עידוד היכן שנדרשו. אליסיה הייתה משהו כמו קצינת ת"ש במושגים של ימינו.

פניו היפות של החייל (הצעיר ממנה בשש שנים) שצלע על ירכו נשאו חן בעיניה של בת הגנרל שאביה התייחס למשפחתו של הברון פון ביסמרק המיתולוגי.

האחות הראשית בבית החולים, רווקה מבוגרת ומרירה, הדליפה לאימה של אליסיה "...לפחות אילו היה נמנה על הקצינים..."

הברונית גרטה באיירן פון ביסמרק לא איחרה לנזוף קשות בבתה ואף שוחחה על כך עם בעלה, שהגיע בעקבות זאת לביקור פתע בבית החולים. הוא מסר לרופא הקשיש של בית החולים כי יקצר מאוד בביקורו המיועד: "רק להכרחי".

לאחר שהרופא - ד"ר קוק, מסר דו"ח מצבה על המטופלים, מצבם וצפי שחרורם, הודה לו הגנרל על שירותו המסור - ד"ר קוק עמד לסיים את שירותו באפריקה ובצבא הקייזר ולהפליג חזרה לגרמניה בסוף אותו שבוע. מחליפו קצין, רופא במדים, מזרוע הרפואה של צבא הקייזר כבר הגיע ועבד בחפיפה עימו.

"אדאג לכך כי תקבל מסמך הוקרה בחתימתי על שירותך המסור", הבטיח לו הגנרל בלוגמו את הקפה שהוגש לו. כחכח מעט בגרונו ושאל כבדרך אגב: "מה עם החייל מהפלוגה המצטיינת שנפצע לפני שבועיים בברכו בתקרית עם הילידים?"

"אה, יואכים גברהרדט?" שאל הרופא בהפתעת מה, כאילו איך הגנרל אמור לדעת או לזכור את הפצוע,

"הבחור מחלים אך נראה כי צליעתו עקב הפציעה במפרק הברך תלווה אותו כל חייו למרבה הצער".

התעניינותו של הגנרל הייתה מסיבות שונות מאשר הד"ר קוק הוותיק יכול היה לשער.

"אם כך יש לשלוח אותו לגרמניה: לשחררו מן הצבא ולהחזיר אותו כבר באונייה הבאה - האונייה שתישא אותך הביתה".

"כן הר גנרל", הנהן הרופא.

"עוד היום אחתום על המסמכים הדרושים, דאג כעת להכין חוות דעת רפואית שתאפשר את שחרורו המיידי".

"בהחלט אדוני הגנרל".

אחרי הביקור החפוז הזה שהחיילים לא הבינו את פשרו שכן נערך בדילוג על כל קטע טקסי אפשרי - הודיעה אחת האחיות ליואכים כי עליו לגשת לחדר הרופא.

במשרדו של הדוקטור התבשר יואכים על סיום שירותו הצבאי ובעודו תוהה מה יעשה בחייו האזרחיים עם מומו פנה אליו הרופא:

"בדעתי להציע לך משהו לגבי המשך חייך בעתיד".

"האומנם?" תהה יואכים.

"קיבלתי משרת רופא בעיירת כורים קטנה בקרבת דרזדן, ראום שמה. אני אזדקק לחובש במכרה, אדם שאכשיר אותו שיטפל בפצוע, יחבוש אותו, יוציא אותו מהמכרה ויביאנו למרפאה שלי".

"והיכן אלון, היכן יהיה ביתי", שאל יואכים ומיד התנצל, "באמת הר דוקטור..."

"אין דבר, אל דאגה אני מבין את חששותיך, חברת המכרות מספקת מגורים בתנאים טובים לעובדים. הם מעוניינים שהכורים יגורו בסמוך למכרה כדי לקצר את זמן ההגעה לעבודה..." גיחך הרופא הזקן.

"ומתי כל זה עומד להתרחש?"

"באופן מיידי". ד"ר קוק הסביר את החלטת הגנרל על רקע צליעתו שאינה מאפשרת את המשך שירותו הצבאי.

למחרת כאשר אליסיה באה לבקר במקום מסר לה יואכים את החדשות. הדבר היה כשיצאו לטייל בגן שהקיף את בית החולים.

יואכים נשען על אחד מעמודי הפרגולה שהקיפה את מבנה בית החולים כאשר נשמעה קריאה חדה בקול אישה:

"אלזי", הקוראת הייתה מטרוניתה, לבושה הדר, שניצבה במקום בו הפרגולה מתחברת לאכסדרת הכניסה לבית החולים.

אליסיה נפנפה בידה אך לא פנתה לכיוון אימה. זו ניתקה עצמה פתאום בהחלטיות ממקומה וטפפה בצעדים מהירים על המדרכה הכבושה ישירות אליהם. בהתקרבה יכול היה יואכים להתרשם מדמיונה הרב של הבת לאימה, מהופעתה המרשימה של האם בחליפה קיצית לבנה מחויטת אשר שוליה הגיעו כאופנת הימים ההם עד לעקביה. מתחת למקטורנה לבשה חולצה ורודה עם קיפולים ועיצוב גזרתי שכמותו לא ראה יואכים מעודו.

כאשר ניצבה לידם לא ידע יואכים כיצד ינהג ולבסוף קד מולה מעין קידה כשהוא נשען על מקלו.

הברונית הביטה דרכו כאילו היה שקוף ואמרה לבתה בנימה חדה נוזפת: "אלזי עלינו לשוחח. אני ממתינה לך בבית".

האם סבה על עקבותיה ופנתה בצעדים נמרצים ליציאה מבית החולים בהותירה שובל ניחוחות בושם ותחושה של השפלה אצל יואכים.

מאוחר יותר התקיים המפגש בין אליסיה עם אימה בסלון משכנם המפואר. הברונית שלפה את ציפורניה ללא רחמים. הביטויים "לא יעלה על הדעת", "בן בלי שם" ו"התנהגותך הילדותית" חזרו כצליפות שוט.

"ואת מצפה שאנשא למי שתכתיבי לי?" שאלה אליסיה בהפוגה קצרצרה של תוכחת אימה.

"לא, בתי המתחכמת, את תמצאי את חתנך בעצמך - מן המעמד המתאים לך".

אליסיה נוכחה שאין טעם להמשיך בשיחה, אימה פירשה בטעות את שתיקת בתה כאילו המסר הובן. בנוסף ידעה שבעלה כבר דאג כי עוד מספר ימים גורם המחלוקת בינה לבין בתה כבר יהיה הרחק בים.

הברונית התפנתה להכנותיה לקראת התמרונים השנתיים שעמדו להתחיל בפיקוד בעלה ביום השני הקרוב. בשונה מהנהוג בגרמניה הותר במושבה האפריקנית לנשות הקצינים הבכירים להילוות לבעליהן בשבועיים של התמרונים השנתיים.

כבודתה של הברונית לתמרונים השנתיים כללה שלושה קרונות רתומים כל אחד לשמונה פרדות: קרון אחד לשינה לה ולבעלה הגנרל, קרון שני למלבושיה - מעין חדר ארונות נייד. הקרון השלישי כלל אמבט ושירותים וכן את כל תמרוקיה וסבוניה הריחניים שאוחסנו בארונית שליד הכיור. קרון המלבושים כלל חליפות רכיבה מחויטות עם מגפיים ומגבעות תואמות בצבעים. ובנוסף צורפה לשיירת הקרונות עגלה קלה ובה שלושת האמות השחורות שנועדו לשירות הברונית. בקדמת העגלה ישב גבר שחור עור שנהג בסוסים ונועד לשמש כמלצר בהגשת האוכל ולידו סוכנת הבית שטיפלה בלבוש הברונית.

לנשות המפקדים הכפופים לבעלה הייתה כבודה יותר צנועה אך שיירת הכבודה של הברונית והקצינים השתרעה לאורך חצי קילומטר.

ביום שבו החלו התמרונים השכימו הגנרל ורעייתו קום כבר בשש בבוקר ויצאו, רכובים שניהם, בראש שיירת הטור הצבאי הססגוני. מאחורי הטור התארכה שיירת הכבודה.

שעתיים אחרי צאתם - יצאה כרכרתה של אליסיה לכיוון אחר, לעבר הנמל. הונחו בכרכרה שתי מזוודות מסע גדולות וגדושות.

"יש לך נוסעת", הפתיעה אליסיה את סוכן חברת האוניות במשרדו בנמל. האיש כמעט נפל מכיסאו. "הברונית אליסיה, לא נאמר לי שהוזמנה נסיעה עבורך..." התנצל.

"אימא הייתה עסוקה, תכין לי כרטיס ואני מבקשת תא טוב", חייכה.

"הברונית אליסיה, האונייה ‘דורה’ צנועה מדי לרמתך אבל נקצה לך את התא הטוב ביותר. את יודעת שהגעת ברגע האחרון".

"האם כולם..." אליסיה עצרה, כיצד תשאל אם יואכים נמצא על הסיפון.

"כל הנוסעים עלו כולל ד"ר קוק מבית החולים הצבאי וקצינים החוזרים למולדת".

"יש גם חיילים על האונייה", הרהיבה אליסיה עוד לשאול שאלה שלא הייתה אמורה לשאול.

"חיילים - אל דאגה אנו דואגים להפרדה גמורה בין החיילים והנוסעים הפשוטים לקצינים והנוסעים המכובדים", השיב הסוכן שהבין כי שאלת אליסיה מכוונת להפרדה המעמדות המתבקשת.

אליסיה לא איתרה את יואכים על הסיפון - הוא לא היה אמור להימצא שם. מתנת כסף קטנה לרב המלחים הביאה את יואכים לסיפון העליון.

"אליסיה..." יואכים כמעט השתנק מהפתעה. היא נתלתה על צווארו. בגלל צליעתו איבד את שיווי משקלו ודידה כמה צעדים לאחור עד שנשען על הדופן הסמוכה.

"סלח לי יקירי, שכחתי מהרגל שלך..."

בצהריים כבר הייתה האונייה בלב ים. אליסיה ביקשה רשות לשוחח עם הקפטן שנמצא על גשר הפיקוד של האונייה.

הקפטן ידע מי המבקשת ונעתר לה אך הופתע מבן לווייתה חסר המעמד.

"כקברניט האונייה בסמכותך להשיא גבר ואישה".

"אמת, גברתי הברונית".

אותו הערב התקיים בחדר האוכל של הקצינים והמכובדים טקס הנישואין של הברונית אליסיה פון ביסמרק עם יואכים וולף גברהרדט. הרופא שהיה על האונייה כפי שמסר ליואכים לפני כן השאיל לו את אחת מחליפותיו. הנוכחים תהו מיהו החתן ולמה הברונית נישאת על סיפון אונייה קטנה כשהיא יכולה להינשא בפאר רב במושבה או בגרמניה. רק הרופא ד"ר קוק ידע את האמת אך העדיף לשתוק וכמותו כמובן גם החתן. יתר הנוסעים סברו שהחתן הוא אולי מישהו צעיר רם דרג המתחפש לאלמוני כדי להיות בעילום שם, מי יודע נפשם של המעמדות הגבוהים.

אותו הלילה ידע יואכים אישה בפעם הראשונה בחייו. גם בהזיותיו הפרועות ביותר לא תיאר לעצמו זוגיות עם ברונית יפהפייה.

גם לאליסיה הייתה זו התעלסות ראשונה. בעת ההיא נשים לא היו רוכשות ניסיון מיני כרווקות. אליסיה הייתה מאוהבת ביואכים יפה התואר עד לאוזניה. היותו צעיר ממנה בשש שנים לא הפריע לה.

היותו חסר מעמד ואמצעים לא גרע מאהבתה אך הדאיג אותה לגבי העתיד. היא הייתה מבוהלת מתעוזתה שלה עצמה אך גם שלמה עם החלטתה.

את חוויית ההפלגה שלהם אפופת אוויר הים הנפלא במרחבי אין סוף של כחול ותכלת ביום ותחת שמיים זרועי כוכבים בלילות נצרו עימהם יואכים ואליסיה כל יתר שנותיהם. מדירתם הקטנה בצריף בשכונת הכורים בעיירה ראום שליד דרזדן כתבה אליסיה לאימה: "אני מצטערת שהיה עליי לעשות מה שעשיתי כדי לזכות בבחיר ליבי. בעתיד תוכלי להיווכח שעשיתי נכון כי ילדיי ייוולדו מאיש שאני אוהבת".

את התשובה קיבלה אליסיה רק אחרי הולדת בנה: "לצערי אינך מבינה כי מה שעשית אינו בר כפרה. את מנודה מכל זכויותייך במשפחתנו: לא תזכי בכל מענק או קצבה. זכויות הירושה נשללו ממך באמצעות עורך הדין של משפחתנו".

אכן, בפני אליסיה הוצג המחיר שיהיה עליה לשלם על בחירתה ביואכים האסופי, "בן בלי שם".

חיי הנישואין של יואכים ואליסיה בשכונת הכורים בראום היו מוזרים ככל שיכולים להיות חיים זוגיים של עובד במכרה פחם וברונית.

אליסיה הביאה לביתם המשותף פסנתר: ביתם היה היחידי בשכונה שעלו ממנו צלילי מוזיקה - זה היה בימים שלפני הרדיו והטלוויזיה. אליסיה לא כיבסה וגיהצה ולא הדיחה כלים. הכול עשתה עוזרת שהגיעה חמש פעמים בשבוע. אליסיה מימנה את העוזרת ממכירת תכשיטיה בדרזדן.

יואכים ראה ושתק. וכי מה יכול היה לומר.

בינתיים חלפו להם הימים בזה אחר זה במהירות מדהימה. כאשר קיבלה אליסיה צירים הובהל לביתם לא אחר מאשר הד"ר קוק, רופא המכרה למרות שלא היה רופא מיילד, זה היה הרופא שהיה. אליסיה לא אבתה להסתפק במיילדת, מה גם שהד"ר קוק נענה בנפש חפצה.

הרברט קראו יואכים ואליסיה לבנם: הרברט גבריאל גברהרדט. הזיכרון הראשון של הרברט מחייו היה קטר קיטור דחוף קרונות. הדבר היה במסוף הטענת הפחם של ראום כאשר שב עם אימו מנסיעה לדרזדן: הקטר עם זרועות ההנעה שלו, האדים הלבנים שיצאו ממנו - כל אלה ריתקו את הילד הקטן בן השנתיים שצעד עם אימו מתחנת הנוסעים בראום אל שכונת הכורים.

הילד היה טוב רואי, גבוה לגילו - הוא ירש את רגליו הארוכות של אביו וכן את שערו הבלונדיני הצפוף. להוריו היו עיניים כחולות אבל עיני אימו היו בכחול מודגש יותר ועם ריסים ארוכים יותר וכן ירש את שערה הגלי מעט אך עם צבע הבלונד של אבא, כפי שאליסיה התבטאה, "הוא לקח מאיתנו את הדברים היפים".

הנסיעה הזו שבסיומה החל זיכרונו של הרברט הייתה אחת מאלה שנועדו למשכן את תכשיטיה של אליסיה כד לממן את חייהם. עדיין נותרו בידיה תכשיטים אחרים אך מנסיעה לנסיעה ידעה שיום אחד מקור הכסף הזה יאזל.

מדי פעם הייתה נזכרת מחדש בתגובתה של אימה למכתב בו בישרה לה בתה על הולדת הילד ועל תמונת התינוק שצורפה אליו:

"השאירי את תמונת הממזר לעצמך: הביתה תוכלי לשוב רק לבדך".

אם לאליסיה הייתה נחוצה הוכחה שאימה התכוונה לכל מילה במכתבה הקודם בדבר הנידוי המשפטי והכלכלי שלה מן המשפחה בא מכתב התגובה על תמונת הנכד שלה והציב את עמדתה באור שאין בהיר וברור ממנו.

אליסיה ידעה מאז ומתמיד שאימה קשוחה אך שני המכתבים שקיבלה הציבו את האם הזו במקום אחר, אולי הייתה זו אם שדאגה לספק את כל מחסורה ולחנך אותה אבל מה שהשתמע מתוך המכתבים האלה היה שאימה כנראה אינה האדם שחשבה.

עולמו של הרברט הקטן מיום שעמד על דעתו היו הוריו, הדירה הקטנה בשכונת הכורים שהייתה "הבית" והפארק, שהיה הגן הציבורי של העיירה ראום והיה מעבר לשלוחת מסילת הפחם. הייתה גם הכנסייה בה ביקרו בחגים, החנות הקטנה בשכונת הכורים והשוק של העיירה, שהיה בעיני הרברט מין תצוגת קבע מופלאה של מוצרי מזון.

עבור אליסיה היה עולם זה הדבר החדגוני והמשעמם ביותר שניתן להעלותו על הדעת. אם נוסיף לכך את עבודת הפרך של אחזקת בית וגידול ילד בתנאי מחסור קשים ברור שבית אחוזת משפחתה בדנציג היה הארץ המובטחת. גם אם לא ביצעה בידיה מלאכות "שחורות", הצורך לספור את הכסף המצוי בדוחק לעוזרת ולנסוע שוב ושוב לדרזדן למשכן עוד ועד מתכשיטיה המתמעטים תסכל ודיכא את אליסיה עד עפר. חסרו לה הפגישות עם חברותיה, רכיבות הספורט, הארוחות הנפלאות המוגשות מלוות בצחוק ובשעשוע של בני המעמד העליון, מסעי הקניות, הקונצרטים והאופרות. אפילו השירות של אביה במושבה האפריקנית, שירות שכפה עליה ועל אימה שנתיים "גלות" כביכול - היה מעניין וססגוני בהשוואה לחיים בעיירת הכורים.

אביו של הרברט, יואכים, חי על הגבול שבין התקווה לייאוש: הוא קיווה כל הזמן שהמזל הנפלא שהאיר את חייו בצורת אהבה של ברונית אצילת נפש ויפהפייה יימשך לעתיד אך קלט את תסכוליה של אליסיה בחושיו וברגישותו כלפיה מתוך אהבתו אליה.

לא היה בו כל כעס או קנאה על שאינה מאושרת בחייה עימו, הוא הבין שזה מה שקורה כאשר ברונית קושרת את חייה בחייו של אסופי, חייל משוחרר, חיגר, חובש ומחסנאי במכרה פחם בעיירה דלה.

הרברט היה האור של שני בני הזוג בעלי המוצא הקוטבי: הוא היה ילד ערני, זריז, מבין ורגיש, הוא הוקסם דרך קבע מפריטת אימו על הפסנתר. לא היה בו כישרון למוזיקה אף שהיא הפנטה אותו.

בימי ראשון שבהם מזג האוויר אפשר זאת היו צועדים לפארק העיירה והרברט היה משתעשע על הנדנדות והקרוסלות.

לא היו להם קשרים חברתיים: הוריו לא יצרו קשר עם משפחה כלשהי עד כדי הזמנה הדדית למעונם.

ברור שאורח חייהם היה מוזר: אליסיה הייתה אישה שלא כיבסה, גיהצה, שטפה כלים או תיקנה בגדים, היא נתנה הוראות לעוזרת ואף פיקחה בדקדקנות שהוראותיה והנחיותיה תבוצענה. מימון עוזרת הבית גרם לכך שתכלה את מעט הכסף שהביאה עימה ותמשכן בכל פעם חלק נוסף מתכשיטיה. בשנה החמישית לחייו של הרברט החל הסוף להיראות: הידלדלותם של תכשיטיה הביאה לדכדוך נוסף במצב רוחה הקודר של אליסיה ובמרה השחורה שהייתה שורה עליה, היא שידרה דיכאון ועצב והייתה בוכה חרש בלילות ולא ידעה נפשה מרוב תסכול.

"אלזי", אמר לה פעם יואכים באחד מלילות הבכי, "אם את רוצה לחזור הביתה לכי, לא אעמוד בדרכך..."

"איך, איך אחזור הביתה בלי הרברט עימי?"

"מה זאת אומרת: תקשה עליי הפרידה מהרברט אבל הוא זקוק לאם. את מוותרת עליו?"

אליסיה התייפחה בבכי קורע לב בתשובה ללא מילים.

יואכים אסף אותה בזרועותיו: "נו די אלזי, די..."

"אתה לא מבין, אני לא מוותרת על הרברט. אימא לא תקבל אותו". היא לא הראתה ליואכים את תשובותיה הנוראיות של אימה על מכתביה ואת המשפט: "הביתה תוכלי לשוב רק לבדך", שנכתב על ידי אימה.

התשובה על בשורת לידתו של הרברט צרבה את נפשה של אליסיה משנה לשנה: כבר הגיעה השנה החמישית והחרם עדיין עמד בעינו.

באותו ליל בכי הפתיע הרברט את בני הזוג: "אימא למה את בוכה?" שאל הילד שניצב לפתע ליד מיטתם מבלי שחשו בכך.

"לאימא כואבת הבטן, זה יעבור. לך לישון, הרבי", אמר אביו רכות, משתמש בכינוי החיבה להרברט "הרבי".

"לא", המשיך הילד לדבר ישירות אל אימו, "לא כואבת לך הבטן - את עצובה. למה את עצובה אימא?" לכך לא קיבל תשובה.

אבל במקביל לאווירה העגומה היה משהו בחיים המשותפים של יואכים ואליסיה, הוריו של הרברט, שנהיה מובנה בתשתיתו הנפשית של הילד: הרוך והעידון ביחסים שבין אביו לאימו. לא הייתה זו אהבה בלבד אלא עדינות, התחשבות וויתור. היה ביניהם דיאלוג אך לא ויכוח ובוודאי לא שחיקה ואף פעם אחת לא הייתה הרמת קול. את הנאצל שזרם בין נפשותיהם של הוריו קלט הרברט לנפשו.

יואכים גברהרדט חי בהתאפקות היאה לקדוש מן הכנסייה: מעולם לא עלה בדעתו להיזקק לרעייתו אלא אם התרצתה לו בבירור. כדי להימנע מהבאת ילדים נוספים היה מקיים "משגל נסוג" ומתנתק ממנה לפני רגע ההפריה. הוא הבין את גודל הקורבן שהקריבה למענו ולא רצה לפגוע באהבה שביניהם. הוא זכר לה תמיד שהיא הייתה היוזם ביחסים בניהם.

יואכים הבין גם דבר נוסף - התברר לו במשך השנים שבהן חיו יחד וגידלו את בנם המשותף שייתכן והתהום שאליסיה ניסתה לגשר - גדולה ממנה - התהום בין מעמד האצולה והעם הפשוט. בעדינותו ושכלו קלט מה שמשכילים ממנו אולי לא היו מבינים - כי אהבתה של אליסיה אליו הייתה אולי יותר גדולה מכוחה. הדבר העמיק את הערצתו ואת הערכתו אליה. לא היו לו כל רעיונות שנאה או נקם במעמד אליו השתייכו הוריה של אליסיה. הוא הבין שדברים רעים נעשים על ידי אנשים רעים ולא על פי המעמד אליו הם משתייכים. כדוגמה ראה את הד"ר קוק מיטיבו שסידר לו את משרת המחסנאי והחובש במכרה. ד"ר קוק שהשאיל לו את החליפה לטקס נישואיו המאולתר. ד"ר קוק הרופא שמיאן לקחת כסף כל אימת שנזקקו לו בגין מחלות הילדות של הרברט. הרופא שלא היה אומנם ברון אך בעל מקצוע אקדמי מכובד ומעמד הרבה יותר גבוה מהחייל המשוחרר החיגר, האסופי יואכים וולף גברהרדט.

מאז המקרה שבו שאל הרברט את אימו באישון לילה מדוע היא בוכה חש יואכים כי הזמן שבו תצא אליסיה מחייו הולך ומתקרב. אירוע נוסף שהתרחש המחיש לו כי חושיו לא הטעו אותו: ערב אחד אחרי שהשכיבו את הרברט לישון הוציאה אליסיה קופסת תכשיטים מן הכוננית והניחה אותה בידי יואכים.

"יקירי - ענק פנינים זה הוא החינוך הגבוה שתדאג לתת להרברט - הילד יזכה למה שאתה לא זכית..."

ברור שהיה זה אקט של פרידה. יואכים חש כאילו חתכה את ליבו בסכין אך לא אמר דבר כי הבין שאין ביכולתו לשנות את הנגזר.

זמן מה - מספר ימים, אחרי כן מצא את בנו לבד בבית כאשר שב מן העבודה.

"היכן אימא?"

"היא אמרה שעליה לנסוע להוריה. היא השאירה לך מכתב". הרברט הושיט לאביו מעטפה. הילד לא בכה אבל ניכר היה עצב עמוק שאפף אותו.

יואכים פתח את המעטפה והוציא פתק מקופל שהיה בה, בפתק נכתב בכתב היד היפהפה המוכר:

שמור על הילד

אליסיה.

שנתיים לפני כן הוריה של אליסיה חזרו מאפריקה לביתם המפואר בדנציג. אביה הברון ברנרד באיירן פון ביסמרק יצא לגמלאות מצבא ה"קייזר". הברון לא היה זקוק לפנסיה צבאית למחייתו. למשפחה היו נכסים מרובים שהתנהלו על ידי עורכי דין ורואי חשבון מנוסים. הברון התמסר לחיי הבטלה של גנרל בדימוס ברגיעה של אדם השולט על רכוש המאפשר לו להזדקן בכבוד ובנעימים.

פרשת עזיבתה של אליסיה בתו ציערה והכעיסה אותו אך הוא הניח שמתי שהוא תחזור הבת הסוררת והכול ימשיך להתנהל כמו שהיה. מדי פעם היה שואל את רעייתו: "מה עם אלזי?" והיה נענה - "עדיין מתעקשת".

לעומת זאת הברונית לקחה את העניין הרבה יותר קשה: היה לה אגו ענק שהשתלט על חיי הסובבים אותה והיא ניהלה את חייה ואת חיי בעלה ביד רמה. הברון לא ניסה להתמודד - היה לו נוח שרעייתו היפהפייה והנמרצת מנהלת גם את האחוזה וגם את חייהם. חינוכה של "אלזי" שלהם הופקד לחלוטין בידי אימה. זו הייתה בתם היחידה: אחרי לידת אליסיה נאסרו על הברונית לידות נוספות במצוות רופאיה. בזמן התבגרותה של אליסיה הייתה הברונית מתריסה בפני בעלה, "הנח לי לגדל את בתי היחידה לפי הבנתי".

הברונית השתלטנית הזו התקשתה לסלוח לבתה על מה שנראה לה כיריקה בפרצוף ובגידה במשפחה ובמעמד. היא נעלבה עד עמקי נשמתה מכך שבתה הערימה עליה והצליחה להתנתק מתחום השפעתה כדי להינשא לצעיר שאהבה בניגוד גמור לעמדת אימה ואף ללדת לו ילד.

הבעיה הייתה שהאגו שלה היה גדול מאהבתה לבתה. היא לא יכלה להביא בחשבון את אימוצו של יואכים לחיק המשפחה, לשלוח אותו ללימודים, לבנות אותו כאיש היאה לבתה. באופן כזה הייתה מרוויחה גם את נכדה ביושר בנוסף על בתה וחתנה. מבחינתה בא בחשבון רק דבר אחד: החרמה מוחלטת של נישואי בתה וקבלתה לחיק המשפחה רק אם תוותר על בעלה ובנה. בנוסף החליטה האם שלא תשוב לתת אמון בבתה עד שזו תינשא מחדש לגבר מהמעמד "המתאים". ביום חזרתה של אליסיה למשפחתה היה מזג אוויר סגרירי מתאים למצב רוחה הנורא. שמיים אפורים, גשם מטפטף מדי פעם, קרירות. אליסיה ביקשה להודיע למשפחתה על שעת בואה המדויקת. היות שבדרזדן היה עליה להחליף רכבת שלחה מברק על שעת בואה לדנציג.

להפתעת המרובה איש מהמשפחה לא קיבל את פניה בתחנת הרכבת והיה עליה לשכור כרכרה לבית האחוזה תוך הבטחה לעגלון כי כספו ישולם לו כאשר יביאנה לשם.

גם בהגיעה לא המתינו לה הוריה, סוכנת הבית הוותיקה גרטרוד קיבלה את פניה בקרירות מדהימה ומסרה לה שאביה במועדון הקצינים ואימה בסידורים בעיר, באשר לתשלום עבור המרכבה שאלה הסוכנת אולגה בעזות מצח, "אי אפשר היה לשלם לו בתחנת הרכבת?"

אליסיה המופתעת מחוצפתה של סוכנת הבית שהכירה אותה מילדותה, סיננה בין שיניה בכעס: "כעת המצב הוא שצריך לשלם לו".

"אני לא יודעת אם בקופתי יש מספיק..."

"בקופתך יש מספיק כסף לאחזקת הבית הזה אז ברור שיש לך", השיבה אליסיה בזעם.

"לאט לך גברתי, המתיני עד שאימך תבוא".

"מה קורה פה, האם כולם השתגעו - הוריי לא מקבלים את פניי בתחנת הרכבת ואת מחציפה פנים".

"גברתי, אני פועלת במסגרת הנחיותיה הברורות של הברונית עצמה, היא הורתה לי כי בהגיעך עלייך להמתין לה בחדה הכניסה. חדרך נעול בינתיים".

"עליי להתקלח ולהחליף בגדים..."

"גברתי הברונית הצעירה: אמך הורתה לי מה שאמרתי לך, עלייך להמתין לה כאן עד שובה. שבי בבקשה בפינת האורחים ויוגש לך קפה ומשהו קל". גרטרוד סבה על עקבותיה ופנתה למטבח.

אליסיה, מושפלת, שתתה את הקפה שהוגש לה בדממה. אין זאת כי כעסה של אימה על בחירתה ביואכים ובריחתה עדיין לא חלף. עייפה מן הנסיעה ומוכת תדהמה מקבלת הפנים נרדמה על מושבה בכורסת פינת האירוח.

"אליסיה, אליסה" - קולה של אימה שהגתה את שמה בטון של מורה כועסת העיר אותה משנתה. היא קמה באחת ליפול בזרועות אימה אך זו הרחיקה אותה באבחת לשון: "הישארי במקומך! אין מקום לטקס נרגש כי הבושה שגרמת לא תחלוף במהרה. עליי לשוחח עימך אליסיה". האם התיישבה מעברו השני של השולחן כדי להמחיש את היותה שומרת מרחק מבתה.

"ברצוני להבהיר לך את תנאי שובך למשפחה".

"דרשת שאבוא לבד - באתי לבד".

"אל תפסיקי אותי שוב עד שאסיים את דבריי... לבדך היה התנאי הראשוני. אני מבקשת להבהיר לך את המסגרת והכללים שקבעתי כדי למנוע את הישנות המקרה".

"אימא, את מבקשת להעניש אותי?" שאלה אליסיה בזעקה.

"שוב את מחציפה פנים? אני מבקשת להבהיר את הכללים שבמסגרתם תורשי לחיות כאן". אימה נשמעה כשופטת החורצת גזר דין. אליסיה החליטה שלא להפסיק שוב את אימה ולשמוע מה בפיה.

"תדעי אליסיה - עדיין את מודרת מכל זכויותייך במשפחה - זכויות הירושה, קצבה: אינך יכולה לחתום על התחייבות כלשהי במסעדות, בתי עסק וכיוצא באלה. את תוכלי לצאת מן הבית רק ברשותי המפורשת, זאת כמובן לאחר שאדע ואאשר את פרטי היציאה". ואימה המשיכה, "אני אחליט על משך הזמן שכללים אלה יהיו בתוקף ולפי התנהגותך אשקול הקלות במשך הזמן".

בזמן שאימה הרצתה את מסגרת החיים הצפויה לה חשה לפתע אליסיה אימה נוראה, כאילו ברק האיר על אימה והתגלתה מפלצת. "מה עשיתי", מלמלה לעצמה בייאוש, "למה נטשתי את יואכים בעלי ואת הרברט בני", היא פרצה בבכי.

"אליסיה היקרה, דמעות לא ירככו אותי, אני נחרצת... מה את עושה בשם אלוהים..." קראה האם בראותה את בתה ניגשת אל המזוודות וצועדת עימן לעבר הדלת.

"אני חוזרת לבית שלי, לבית האמיתי שלי בראום", השיבה אליסיה.

עמיחי יעקב שפירא

עמיחי שפירא, נולד בארץ לפני קום המדינה, צמח וגדל עמה. שירותו הצבאי הקרבי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו הישראלית , הוא שירת במילואים עד גיל 52 . לדבריו, כתיבתו  נובעת מהשראה שמקורותיה טמירים לו

עוד על הספר

גבעת התקווה עמיחי יעקב שפירא

פרק ראשון

בקיץ 1880 נמצא עולל בן יומו על מדרגות הכניסה לבית היתומים הלותרני בדרזדן אשר בגרמניה. החיתולים והשמיכות שהיה עטור בהם יכלו אולי לרמוז משהו על מוצא נכבד אך לא יכלו להוביל לזהות הוריו. על אחת השמיכות נמצאו אותיות רקומות י.ו.ג. הכמרים השתמשו באותיות האלה כדי לתת שם לאסופי הפעוט: יואכים וולף גברהרדט.

יואכים גדל, הכמרים נוכחו כי הנער לא מצא עניין בלימוד הדת והוא נשלח לעבודה אצל מתקין פיגומים לבתי מידות. הוא הורשה ללון באחד ממחסני בית היתומים.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה חלה עליו חובת הגיוס בת השנתיים שהייתה נהוגה בגרמניה והוא חויל.

הופעתו החיצונית לא תאמה את היותו אסופי דל וחסר כול: הוא היה עלם יפה תואר, גבוה, תמיר, בהיר שיער, כחול עיניים, פניו היו מעוצבות כאילו בידי פסל, אפו ישר, שפתיו חטובות וגומה באמצע סנטרו. הפיזיות שלו הייתה אסתטית אך לא היה באופיו שמץ של אלימות. הוא היה טוב מזג ונוח לבריות, היות שלמד קריאה וכתיבה בבית היתומים קרא בכל ספר שיכול להניח עליו את ידו. במיוחד הרבה לקרוא בברית הישנה באותם הדפים שלא עסקו במצוות אלא בנפשות. סיפור דוד ובת שבע ומשל כבשת הרש, המפגש בין יהודה ותמר שבו את ליבו בלקח המוסר העולה מהם.

יואכים וולף גברהרדט נשלח אחרי תקופת האימון הבסיסית שהייתה נהוגה בצבא הגרמני הקיסרי למושבת גרמניה באפריקה. היה זה רק המזל או הגורל שהובילו, שכן באותה מידה יכול היה להישלח לגבול הצרפתי או הרוסי וכל מהלך חייו היה משתנה מן הקצה אל הקצה.

באפריקה שירת יואכים כרץ של הקפיטן שלו. הכוח הצבאי במושבה היה מורכב מסגל קצינים גרמני ומגרעין של חיילים גרמנים ששימשו בעיקר כמאבטחי מפקדות, מפעילי מכונות ירייה ותותחנים. החי"ר היה מורכב מחיילים שחורים שהיו בתחתית הסולם.

יואכים, בגלל רגליו הארוכות וכושרו הגופני, נחשב בעיני מפקדו כמתאים לתפקיד הרץ הפלוגתי. הם ציפו שיישאר בצבא בשירות קבע ויעלה בסולם המש"קים.

הגורל רצה אחרת - בשנה השנייה לשירותו נפצע יואכים בברכו באחת התגרות עם בני שבטים סוררים. הפציעה לא הייתה אנושה אך בעייתית - פגיעת חץ במפרק הברך. לאחר שנותח לא הצליח להתגבר על הצליעה שלא הרפתה ממנו.

יואכים סלד מהאבטלה הממושכת בבית החולים אך נהנה מדבר אחד: מספרי קריאה למכביר. עד מהרה נודע בבית החולים כ"יואכים הקורא".

אליסיה, בתו של הגנרל, מפקד הצבא הגרמני במושבה, ראתה בבית החולים את אחד מעיסוקיה הציבוריים והייתה מבקרת בו תדיר: מביאה ואוספת דואר, כותבת עבור אלה שפציעתם לא אפשרה כתיבה, מחלקת עוגות, מגדנות וממתקים ואף אומרת מילות עידוד היכן שנדרשו. אליסיה הייתה משהו כמו קצינת ת"ש במושגים של ימינו.

פניו היפות של החייל (הצעיר ממנה בשש שנים) שצלע על ירכו נשאו חן בעיניה של בת הגנרל שאביה התייחס למשפחתו של הברון פון ביסמרק המיתולוגי.

האחות הראשית בבית החולים, רווקה מבוגרת ומרירה, הדליפה לאימה של אליסיה "...לפחות אילו היה נמנה על הקצינים..."

הברונית גרטה באיירן פון ביסמרק לא איחרה לנזוף קשות בבתה ואף שוחחה על כך עם בעלה, שהגיע בעקבות זאת לביקור פתע בבית החולים. הוא מסר לרופא הקשיש של בית החולים כי יקצר מאוד בביקורו המיועד: "רק להכרחי".

לאחר שהרופא - ד"ר קוק, מסר דו"ח מצבה על המטופלים, מצבם וצפי שחרורם, הודה לו הגנרל על שירותו המסור - ד"ר קוק עמד לסיים את שירותו באפריקה ובצבא הקייזר ולהפליג חזרה לגרמניה בסוף אותו שבוע. מחליפו קצין, רופא במדים, מזרוע הרפואה של צבא הקייזר כבר הגיע ועבד בחפיפה עימו.

"אדאג לכך כי תקבל מסמך הוקרה בחתימתי על שירותך המסור", הבטיח לו הגנרל בלוגמו את הקפה שהוגש לו. כחכח מעט בגרונו ושאל כבדרך אגב: "מה עם החייל מהפלוגה המצטיינת שנפצע לפני שבועיים בברכו בתקרית עם הילידים?"

"אה, יואכים גברהרדט?" שאל הרופא בהפתעת מה, כאילו איך הגנרל אמור לדעת או לזכור את הפצוע,

"הבחור מחלים אך נראה כי צליעתו עקב הפציעה במפרק הברך תלווה אותו כל חייו למרבה הצער".

התעניינותו של הגנרל הייתה מסיבות שונות מאשר הד"ר קוק הוותיק יכול היה לשער.

"אם כך יש לשלוח אותו לגרמניה: לשחררו מן הצבא ולהחזיר אותו כבר באונייה הבאה - האונייה שתישא אותך הביתה".

"כן הר גנרל", הנהן הרופא.

"עוד היום אחתום על המסמכים הדרושים, דאג כעת להכין חוות דעת רפואית שתאפשר את שחרורו המיידי".

"בהחלט אדוני הגנרל".

אחרי הביקור החפוז הזה שהחיילים לא הבינו את פשרו שכן נערך בדילוג על כל קטע טקסי אפשרי - הודיעה אחת האחיות ליואכים כי עליו לגשת לחדר הרופא.

במשרדו של הדוקטור התבשר יואכים על סיום שירותו הצבאי ובעודו תוהה מה יעשה בחייו האזרחיים עם מומו פנה אליו הרופא:

"בדעתי להציע לך משהו לגבי המשך חייך בעתיד".

"האומנם?" תהה יואכים.

"קיבלתי משרת רופא בעיירת כורים קטנה בקרבת דרזדן, ראום שמה. אני אזדקק לחובש במכרה, אדם שאכשיר אותו שיטפל בפצוע, יחבוש אותו, יוציא אותו מהמכרה ויביאנו למרפאה שלי".

"והיכן אלון, היכן יהיה ביתי", שאל יואכים ומיד התנצל, "באמת הר דוקטור..."

"אין דבר, אל דאגה אני מבין את חששותיך, חברת המכרות מספקת מגורים בתנאים טובים לעובדים. הם מעוניינים שהכורים יגורו בסמוך למכרה כדי לקצר את זמן ההגעה לעבודה..." גיחך הרופא הזקן.

"ומתי כל זה עומד להתרחש?"

"באופן מיידי". ד"ר קוק הסביר את החלטת הגנרל על רקע צליעתו שאינה מאפשרת את המשך שירותו הצבאי.

למחרת כאשר אליסיה באה לבקר במקום מסר לה יואכים את החדשות. הדבר היה כשיצאו לטייל בגן שהקיף את בית החולים.

יואכים נשען על אחד מעמודי הפרגולה שהקיפה את מבנה בית החולים כאשר נשמעה קריאה חדה בקול אישה:

"אלזי", הקוראת הייתה מטרוניתה, לבושה הדר, שניצבה במקום בו הפרגולה מתחברת לאכסדרת הכניסה לבית החולים.

אליסיה נפנפה בידה אך לא פנתה לכיוון אימה. זו ניתקה עצמה פתאום בהחלטיות ממקומה וטפפה בצעדים מהירים על המדרכה הכבושה ישירות אליהם. בהתקרבה יכול היה יואכים להתרשם מדמיונה הרב של הבת לאימה, מהופעתה המרשימה של האם בחליפה קיצית לבנה מחויטת אשר שוליה הגיעו כאופנת הימים ההם עד לעקביה. מתחת למקטורנה לבשה חולצה ורודה עם קיפולים ועיצוב גזרתי שכמותו לא ראה יואכים מעודו.

כאשר ניצבה לידם לא ידע יואכים כיצד ינהג ולבסוף קד מולה מעין קידה כשהוא נשען על מקלו.

הברונית הביטה דרכו כאילו היה שקוף ואמרה לבתה בנימה חדה נוזפת: "אלזי עלינו לשוחח. אני ממתינה לך בבית".

האם סבה על עקבותיה ופנתה בצעדים נמרצים ליציאה מבית החולים בהותירה שובל ניחוחות בושם ותחושה של השפלה אצל יואכים.

מאוחר יותר התקיים המפגש בין אליסיה עם אימה בסלון משכנם המפואר. הברונית שלפה את ציפורניה ללא רחמים. הביטויים "לא יעלה על הדעת", "בן בלי שם" ו"התנהגותך הילדותית" חזרו כצליפות שוט.

"ואת מצפה שאנשא למי שתכתיבי לי?" שאלה אליסיה בהפוגה קצרצרה של תוכחת אימה.

"לא, בתי המתחכמת, את תמצאי את חתנך בעצמך - מן המעמד המתאים לך".

אליסיה נוכחה שאין טעם להמשיך בשיחה, אימה פירשה בטעות את שתיקת בתה כאילו המסר הובן. בנוסף ידעה שבעלה כבר דאג כי עוד מספר ימים גורם המחלוקת בינה לבין בתה כבר יהיה הרחק בים.

הברונית התפנתה להכנותיה לקראת התמרונים השנתיים שעמדו להתחיל בפיקוד בעלה ביום השני הקרוב. בשונה מהנהוג בגרמניה הותר במושבה האפריקנית לנשות הקצינים הבכירים להילוות לבעליהן בשבועיים של התמרונים השנתיים.

כבודתה של הברונית לתמרונים השנתיים כללה שלושה קרונות רתומים כל אחד לשמונה פרדות: קרון אחד לשינה לה ולבעלה הגנרל, קרון שני למלבושיה - מעין חדר ארונות נייד. הקרון השלישי כלל אמבט ושירותים וכן את כל תמרוקיה וסבוניה הריחניים שאוחסנו בארונית שליד הכיור. קרון המלבושים כלל חליפות רכיבה מחויטות עם מגפיים ומגבעות תואמות בצבעים. ובנוסף צורפה לשיירת הקרונות עגלה קלה ובה שלושת האמות השחורות שנועדו לשירות הברונית. בקדמת העגלה ישב גבר שחור עור שנהג בסוסים ונועד לשמש כמלצר בהגשת האוכל ולידו סוכנת הבית שטיפלה בלבוש הברונית.

לנשות המפקדים הכפופים לבעלה הייתה כבודה יותר צנועה אך שיירת הכבודה של הברונית והקצינים השתרעה לאורך חצי קילומטר.

ביום שבו החלו התמרונים השכימו הגנרל ורעייתו קום כבר בשש בבוקר ויצאו, רכובים שניהם, בראש שיירת הטור הצבאי הססגוני. מאחורי הטור התארכה שיירת הכבודה.

שעתיים אחרי צאתם - יצאה כרכרתה של אליסיה לכיוון אחר, לעבר הנמל. הונחו בכרכרה שתי מזוודות מסע גדולות וגדושות.

"יש לך נוסעת", הפתיעה אליסיה את סוכן חברת האוניות במשרדו בנמל. האיש כמעט נפל מכיסאו. "הברונית אליסיה, לא נאמר לי שהוזמנה נסיעה עבורך..." התנצל.

"אימא הייתה עסוקה, תכין לי כרטיס ואני מבקשת תא טוב", חייכה.

"הברונית אליסיה, האונייה ‘דורה’ צנועה מדי לרמתך אבל נקצה לך את התא הטוב ביותר. את יודעת שהגעת ברגע האחרון".

"האם כולם..." אליסיה עצרה, כיצד תשאל אם יואכים נמצא על הסיפון.

"כל הנוסעים עלו כולל ד"ר קוק מבית החולים הצבאי וקצינים החוזרים למולדת".

"יש גם חיילים על האונייה", הרהיבה אליסיה עוד לשאול שאלה שלא הייתה אמורה לשאול.

"חיילים - אל דאגה אנו דואגים להפרדה גמורה בין החיילים והנוסעים הפשוטים לקצינים והנוסעים המכובדים", השיב הסוכן שהבין כי שאלת אליסיה מכוונת להפרדה המעמדות המתבקשת.

אליסיה לא איתרה את יואכים על הסיפון - הוא לא היה אמור להימצא שם. מתנת כסף קטנה לרב המלחים הביאה את יואכים לסיפון העליון.

"אליסיה..." יואכים כמעט השתנק מהפתעה. היא נתלתה על צווארו. בגלל צליעתו איבד את שיווי משקלו ודידה כמה צעדים לאחור עד שנשען על הדופן הסמוכה.

"סלח לי יקירי, שכחתי מהרגל שלך..."

בצהריים כבר הייתה האונייה בלב ים. אליסיה ביקשה רשות לשוחח עם הקפטן שנמצא על גשר הפיקוד של האונייה.

הקפטן ידע מי המבקשת ונעתר לה אך הופתע מבן לווייתה חסר המעמד.

"כקברניט האונייה בסמכותך להשיא גבר ואישה".

"אמת, גברתי הברונית".

אותו הערב התקיים בחדר האוכל של הקצינים והמכובדים טקס הנישואין של הברונית אליסיה פון ביסמרק עם יואכים וולף גברהרדט. הרופא שהיה על האונייה כפי שמסר ליואכים לפני כן השאיל לו את אחת מחליפותיו. הנוכחים תהו מיהו החתן ולמה הברונית נישאת על סיפון אונייה קטנה כשהיא יכולה להינשא בפאר רב במושבה או בגרמניה. רק הרופא ד"ר קוק ידע את האמת אך העדיף לשתוק וכמותו כמובן גם החתן. יתר הנוסעים סברו שהחתן הוא אולי מישהו צעיר רם דרג המתחפש לאלמוני כדי להיות בעילום שם, מי יודע נפשם של המעמדות הגבוהים.

אותו הלילה ידע יואכים אישה בפעם הראשונה בחייו. גם בהזיותיו הפרועות ביותר לא תיאר לעצמו זוגיות עם ברונית יפהפייה.

גם לאליסיה הייתה זו התעלסות ראשונה. בעת ההיא נשים לא היו רוכשות ניסיון מיני כרווקות. אליסיה הייתה מאוהבת ביואכים יפה התואר עד לאוזניה. היותו צעיר ממנה בשש שנים לא הפריע לה.

היותו חסר מעמד ואמצעים לא גרע מאהבתה אך הדאיג אותה לגבי העתיד. היא הייתה מבוהלת מתעוזתה שלה עצמה אך גם שלמה עם החלטתה.

את חוויית ההפלגה שלהם אפופת אוויר הים הנפלא במרחבי אין סוף של כחול ותכלת ביום ותחת שמיים זרועי כוכבים בלילות נצרו עימהם יואכים ואליסיה כל יתר שנותיהם. מדירתם הקטנה בצריף בשכונת הכורים בעיירה ראום שליד דרזדן כתבה אליסיה לאימה: "אני מצטערת שהיה עליי לעשות מה שעשיתי כדי לזכות בבחיר ליבי. בעתיד תוכלי להיווכח שעשיתי נכון כי ילדיי ייוולדו מאיש שאני אוהבת".

את התשובה קיבלה אליסיה רק אחרי הולדת בנה: "לצערי אינך מבינה כי מה שעשית אינו בר כפרה. את מנודה מכל זכויותייך במשפחתנו: לא תזכי בכל מענק או קצבה. זכויות הירושה נשללו ממך באמצעות עורך הדין של משפחתנו".

אכן, בפני אליסיה הוצג המחיר שיהיה עליה לשלם על בחירתה ביואכים האסופי, "בן בלי שם".

חיי הנישואין של יואכים ואליסיה בשכונת הכורים בראום היו מוזרים ככל שיכולים להיות חיים זוגיים של עובד במכרה פחם וברונית.

אליסיה הביאה לביתם המשותף פסנתר: ביתם היה היחידי בשכונה שעלו ממנו צלילי מוזיקה - זה היה בימים שלפני הרדיו והטלוויזיה. אליסיה לא כיבסה וגיהצה ולא הדיחה כלים. הכול עשתה עוזרת שהגיעה חמש פעמים בשבוע. אליסיה מימנה את העוזרת ממכירת תכשיטיה בדרזדן.

יואכים ראה ושתק. וכי מה יכול היה לומר.

בינתיים חלפו להם הימים בזה אחר זה במהירות מדהימה. כאשר קיבלה אליסיה צירים הובהל לביתם לא אחר מאשר הד"ר קוק, רופא המכרה למרות שלא היה רופא מיילד, זה היה הרופא שהיה. אליסיה לא אבתה להסתפק במיילדת, מה גם שהד"ר קוק נענה בנפש חפצה.

הרברט קראו יואכים ואליסיה לבנם: הרברט גבריאל גברהרדט. הזיכרון הראשון של הרברט מחייו היה קטר קיטור דחוף קרונות. הדבר היה במסוף הטענת הפחם של ראום כאשר שב עם אימו מנסיעה לדרזדן: הקטר עם זרועות ההנעה שלו, האדים הלבנים שיצאו ממנו - כל אלה ריתקו את הילד הקטן בן השנתיים שצעד עם אימו מתחנת הנוסעים בראום אל שכונת הכורים.

הילד היה טוב רואי, גבוה לגילו - הוא ירש את רגליו הארוכות של אביו וכן את שערו הבלונדיני הצפוף. להוריו היו עיניים כחולות אבל עיני אימו היו בכחול מודגש יותר ועם ריסים ארוכים יותר וכן ירש את שערה הגלי מעט אך עם צבע הבלונד של אבא, כפי שאליסיה התבטאה, "הוא לקח מאיתנו את הדברים היפים".

הנסיעה הזו שבסיומה החל זיכרונו של הרברט הייתה אחת מאלה שנועדו למשכן את תכשיטיה של אליסיה כד לממן את חייהם. עדיין נותרו בידיה תכשיטים אחרים אך מנסיעה לנסיעה ידעה שיום אחד מקור הכסף הזה יאזל.

מדי פעם הייתה נזכרת מחדש בתגובתה של אימה למכתב בו בישרה לה בתה על הולדת הילד ועל תמונת התינוק שצורפה אליו:

"השאירי את תמונת הממזר לעצמך: הביתה תוכלי לשוב רק לבדך".

אם לאליסיה הייתה נחוצה הוכחה שאימה התכוונה לכל מילה במכתבה הקודם בדבר הנידוי המשפטי והכלכלי שלה מן המשפחה בא מכתב התגובה על תמונת הנכד שלה והציב את עמדתה באור שאין בהיר וברור ממנו.

אליסיה ידעה מאז ומתמיד שאימה קשוחה אך שני המכתבים שקיבלה הציבו את האם הזו במקום אחר, אולי הייתה זו אם שדאגה לספק את כל מחסורה ולחנך אותה אבל מה שהשתמע מתוך המכתבים האלה היה שאימה כנראה אינה האדם שחשבה.

עולמו של הרברט הקטן מיום שעמד על דעתו היו הוריו, הדירה הקטנה בשכונת הכורים שהייתה "הבית" והפארק, שהיה הגן הציבורי של העיירה ראום והיה מעבר לשלוחת מסילת הפחם. הייתה גם הכנסייה בה ביקרו בחגים, החנות הקטנה בשכונת הכורים והשוק של העיירה, שהיה בעיני הרברט מין תצוגת קבע מופלאה של מוצרי מזון.

עבור אליסיה היה עולם זה הדבר החדגוני והמשעמם ביותר שניתן להעלותו על הדעת. אם נוסיף לכך את עבודת הפרך של אחזקת בית וגידול ילד בתנאי מחסור קשים ברור שבית אחוזת משפחתה בדנציג היה הארץ המובטחת. גם אם לא ביצעה בידיה מלאכות "שחורות", הצורך לספור את הכסף המצוי בדוחק לעוזרת ולנסוע שוב ושוב לדרזדן למשכן עוד ועד מתכשיטיה המתמעטים תסכל ודיכא את אליסיה עד עפר. חסרו לה הפגישות עם חברותיה, רכיבות הספורט, הארוחות הנפלאות המוגשות מלוות בצחוק ובשעשוע של בני המעמד העליון, מסעי הקניות, הקונצרטים והאופרות. אפילו השירות של אביה במושבה האפריקנית, שירות שכפה עליה ועל אימה שנתיים "גלות" כביכול - היה מעניין וססגוני בהשוואה לחיים בעיירת הכורים.

אביו של הרברט, יואכים, חי על הגבול שבין התקווה לייאוש: הוא קיווה כל הזמן שהמזל הנפלא שהאיר את חייו בצורת אהבה של ברונית אצילת נפש ויפהפייה יימשך לעתיד אך קלט את תסכוליה של אליסיה בחושיו וברגישותו כלפיה מתוך אהבתו אליה.

לא היה בו כל כעס או קנאה על שאינה מאושרת בחייה עימו, הוא הבין שזה מה שקורה כאשר ברונית קושרת את חייה בחייו של אסופי, חייל משוחרר, חיגר, חובש ומחסנאי במכרה פחם בעיירה דלה.

הרברט היה האור של שני בני הזוג בעלי המוצא הקוטבי: הוא היה ילד ערני, זריז, מבין ורגיש, הוא הוקסם דרך קבע מפריטת אימו על הפסנתר. לא היה בו כישרון למוזיקה אף שהיא הפנטה אותו.

בימי ראשון שבהם מזג האוויר אפשר זאת היו צועדים לפארק העיירה והרברט היה משתעשע על הנדנדות והקרוסלות.

לא היו להם קשרים חברתיים: הוריו לא יצרו קשר עם משפחה כלשהי עד כדי הזמנה הדדית למעונם.

ברור שאורח חייהם היה מוזר: אליסיה הייתה אישה שלא כיבסה, גיהצה, שטפה כלים או תיקנה בגדים, היא נתנה הוראות לעוזרת ואף פיקחה בדקדקנות שהוראותיה והנחיותיה תבוצענה. מימון עוזרת הבית גרם לכך שתכלה את מעט הכסף שהביאה עימה ותמשכן בכל פעם חלק נוסף מתכשיטיה. בשנה החמישית לחייו של הרברט החל הסוף להיראות: הידלדלותם של תכשיטיה הביאה לדכדוך נוסף במצב רוחה הקודר של אליסיה ובמרה השחורה שהייתה שורה עליה, היא שידרה דיכאון ועצב והייתה בוכה חרש בלילות ולא ידעה נפשה מרוב תסכול.

"אלזי", אמר לה פעם יואכים באחד מלילות הבכי, "אם את רוצה לחזור הביתה לכי, לא אעמוד בדרכך..."

"איך, איך אחזור הביתה בלי הרברט עימי?"

"מה זאת אומרת: תקשה עליי הפרידה מהרברט אבל הוא זקוק לאם. את מוותרת עליו?"

אליסיה התייפחה בבכי קורע לב בתשובה ללא מילים.

יואכים אסף אותה בזרועותיו: "נו די אלזי, די..."

"אתה לא מבין, אני לא מוותרת על הרברט. אימא לא תקבל אותו". היא לא הראתה ליואכים את תשובותיה הנוראיות של אימה על מכתביה ואת המשפט: "הביתה תוכלי לשוב רק לבדך", שנכתב על ידי אימה.

התשובה על בשורת לידתו של הרברט צרבה את נפשה של אליסיה משנה לשנה: כבר הגיעה השנה החמישית והחרם עדיין עמד בעינו.

באותו ליל בכי הפתיע הרברט את בני הזוג: "אימא למה את בוכה?" שאל הילד שניצב לפתע ליד מיטתם מבלי שחשו בכך.

"לאימא כואבת הבטן, זה יעבור. לך לישון, הרבי", אמר אביו רכות, משתמש בכינוי החיבה להרברט "הרבי".

"לא", המשיך הילד לדבר ישירות אל אימו, "לא כואבת לך הבטן - את עצובה. למה את עצובה אימא?" לכך לא קיבל תשובה.

אבל במקביל לאווירה העגומה היה משהו בחיים המשותפים של יואכים ואליסיה, הוריו של הרברט, שנהיה מובנה בתשתיתו הנפשית של הילד: הרוך והעידון ביחסים שבין אביו לאימו. לא הייתה זו אהבה בלבד אלא עדינות, התחשבות וויתור. היה ביניהם דיאלוג אך לא ויכוח ובוודאי לא שחיקה ואף פעם אחת לא הייתה הרמת קול. את הנאצל שזרם בין נפשותיהם של הוריו קלט הרברט לנפשו.

יואכים גברהרדט חי בהתאפקות היאה לקדוש מן הכנסייה: מעולם לא עלה בדעתו להיזקק לרעייתו אלא אם התרצתה לו בבירור. כדי להימנע מהבאת ילדים נוספים היה מקיים "משגל נסוג" ומתנתק ממנה לפני רגע ההפריה. הוא הבין את גודל הקורבן שהקריבה למענו ולא רצה לפגוע באהבה שביניהם. הוא זכר לה תמיד שהיא הייתה היוזם ביחסים בניהם.

יואכים הבין גם דבר נוסף - התברר לו במשך השנים שבהן חיו יחד וגידלו את בנם המשותף שייתכן והתהום שאליסיה ניסתה לגשר - גדולה ממנה - התהום בין מעמד האצולה והעם הפשוט. בעדינותו ושכלו קלט מה שמשכילים ממנו אולי לא היו מבינים - כי אהבתה של אליסיה אליו הייתה אולי יותר גדולה מכוחה. הדבר העמיק את הערצתו ואת הערכתו אליה. לא היו לו כל רעיונות שנאה או נקם במעמד אליו השתייכו הוריה של אליסיה. הוא הבין שדברים רעים נעשים על ידי אנשים רעים ולא על פי המעמד אליו הם משתייכים. כדוגמה ראה את הד"ר קוק מיטיבו שסידר לו את משרת המחסנאי והחובש במכרה. ד"ר קוק שהשאיל לו את החליפה לטקס נישואיו המאולתר. ד"ר קוק הרופא שמיאן לקחת כסף כל אימת שנזקקו לו בגין מחלות הילדות של הרברט. הרופא שלא היה אומנם ברון אך בעל מקצוע אקדמי מכובד ומעמד הרבה יותר גבוה מהחייל המשוחרר החיגר, האסופי יואכים וולף גברהרדט.

מאז המקרה שבו שאל הרברט את אימו באישון לילה מדוע היא בוכה חש יואכים כי הזמן שבו תצא אליסיה מחייו הולך ומתקרב. אירוע נוסף שהתרחש המחיש לו כי חושיו לא הטעו אותו: ערב אחד אחרי שהשכיבו את הרברט לישון הוציאה אליסיה קופסת תכשיטים מן הכוננית והניחה אותה בידי יואכים.

"יקירי - ענק פנינים זה הוא החינוך הגבוה שתדאג לתת להרברט - הילד יזכה למה שאתה לא זכית..."

ברור שהיה זה אקט של פרידה. יואכים חש כאילו חתכה את ליבו בסכין אך לא אמר דבר כי הבין שאין ביכולתו לשנות את הנגזר.

זמן מה - מספר ימים, אחרי כן מצא את בנו לבד בבית כאשר שב מן העבודה.

"היכן אימא?"

"היא אמרה שעליה לנסוע להוריה. היא השאירה לך מכתב". הרברט הושיט לאביו מעטפה. הילד לא בכה אבל ניכר היה עצב עמוק שאפף אותו.

יואכים פתח את המעטפה והוציא פתק מקופל שהיה בה, בפתק נכתב בכתב היד היפהפה המוכר:

שמור על הילד

אליסיה.

שנתיים לפני כן הוריה של אליסיה חזרו מאפריקה לביתם המפואר בדנציג. אביה הברון ברנרד באיירן פון ביסמרק יצא לגמלאות מצבא ה"קייזר". הברון לא היה זקוק לפנסיה צבאית למחייתו. למשפחה היו נכסים מרובים שהתנהלו על ידי עורכי דין ורואי חשבון מנוסים. הברון התמסר לחיי הבטלה של גנרל בדימוס ברגיעה של אדם השולט על רכוש המאפשר לו להזדקן בכבוד ובנעימים.

פרשת עזיבתה של אליסיה בתו ציערה והכעיסה אותו אך הוא הניח שמתי שהוא תחזור הבת הסוררת והכול ימשיך להתנהל כמו שהיה. מדי פעם היה שואל את רעייתו: "מה עם אלזי?" והיה נענה - "עדיין מתעקשת".

לעומת זאת הברונית לקחה את העניין הרבה יותר קשה: היה לה אגו ענק שהשתלט על חיי הסובבים אותה והיא ניהלה את חייה ואת חיי בעלה ביד רמה. הברון לא ניסה להתמודד - היה לו נוח שרעייתו היפהפייה והנמרצת מנהלת גם את האחוזה וגם את חייהם. חינוכה של "אלזי" שלהם הופקד לחלוטין בידי אימה. זו הייתה בתם היחידה: אחרי לידת אליסיה נאסרו על הברונית לידות נוספות במצוות רופאיה. בזמן התבגרותה של אליסיה הייתה הברונית מתריסה בפני בעלה, "הנח לי לגדל את בתי היחידה לפי הבנתי".

הברונית השתלטנית הזו התקשתה לסלוח לבתה על מה שנראה לה כיריקה בפרצוף ובגידה במשפחה ובמעמד. היא נעלבה עד עמקי נשמתה מכך שבתה הערימה עליה והצליחה להתנתק מתחום השפעתה כדי להינשא לצעיר שאהבה בניגוד גמור לעמדת אימה ואף ללדת לו ילד.

הבעיה הייתה שהאגו שלה היה גדול מאהבתה לבתה. היא לא יכלה להביא בחשבון את אימוצו של יואכים לחיק המשפחה, לשלוח אותו ללימודים, לבנות אותו כאיש היאה לבתה. באופן כזה הייתה מרוויחה גם את נכדה ביושר בנוסף על בתה וחתנה. מבחינתה בא בחשבון רק דבר אחד: החרמה מוחלטת של נישואי בתה וקבלתה לחיק המשפחה רק אם תוותר על בעלה ובנה. בנוסף החליטה האם שלא תשוב לתת אמון בבתה עד שזו תינשא מחדש לגבר מהמעמד "המתאים". ביום חזרתה של אליסיה למשפחתה היה מזג אוויר סגרירי מתאים למצב רוחה הנורא. שמיים אפורים, גשם מטפטף מדי פעם, קרירות. אליסיה ביקשה להודיע למשפחתה על שעת בואה המדויקת. היות שבדרזדן היה עליה להחליף רכבת שלחה מברק על שעת בואה לדנציג.

להפתעת המרובה איש מהמשפחה לא קיבל את פניה בתחנת הרכבת והיה עליה לשכור כרכרה לבית האחוזה תוך הבטחה לעגלון כי כספו ישולם לו כאשר יביאנה לשם.

גם בהגיעה לא המתינו לה הוריה, סוכנת הבית הוותיקה גרטרוד קיבלה את פניה בקרירות מדהימה ומסרה לה שאביה במועדון הקצינים ואימה בסידורים בעיר, באשר לתשלום עבור המרכבה שאלה הסוכנת אולגה בעזות מצח, "אי אפשר היה לשלם לו בתחנת הרכבת?"

אליסיה המופתעת מחוצפתה של סוכנת הבית שהכירה אותה מילדותה, סיננה בין שיניה בכעס: "כעת המצב הוא שצריך לשלם לו".

"אני לא יודעת אם בקופתי יש מספיק..."

"בקופתך יש מספיק כסף לאחזקת הבית הזה אז ברור שיש לך", השיבה אליסיה בזעם.

"לאט לך גברתי, המתיני עד שאימך תבוא".

"מה קורה פה, האם כולם השתגעו - הוריי לא מקבלים את פניי בתחנת הרכבת ואת מחציפה פנים".

"גברתי, אני פועלת במסגרת הנחיותיה הברורות של הברונית עצמה, היא הורתה לי כי בהגיעך עלייך להמתין לה בחדה הכניסה. חדרך נעול בינתיים".

"עליי להתקלח ולהחליף בגדים..."

"גברתי הברונית הצעירה: אמך הורתה לי מה שאמרתי לך, עלייך להמתין לה כאן עד שובה. שבי בבקשה בפינת האורחים ויוגש לך קפה ומשהו קל". גרטרוד סבה על עקבותיה ופנתה למטבח.

אליסיה, מושפלת, שתתה את הקפה שהוגש לה בדממה. אין זאת כי כעסה של אימה על בחירתה ביואכים ובריחתה עדיין לא חלף. עייפה מן הנסיעה ומוכת תדהמה מקבלת הפנים נרדמה על מושבה בכורסת פינת האירוח.

"אליסיה, אליסה" - קולה של אימה שהגתה את שמה בטון של מורה כועסת העיר אותה משנתה. היא קמה באחת ליפול בזרועות אימה אך זו הרחיקה אותה באבחת לשון: "הישארי במקומך! אין מקום לטקס נרגש כי הבושה שגרמת לא תחלוף במהרה. עליי לשוחח עימך אליסיה". האם התיישבה מעברו השני של השולחן כדי להמחיש את היותה שומרת מרחק מבתה.

"ברצוני להבהיר לך את תנאי שובך למשפחה".

"דרשת שאבוא לבד - באתי לבד".

"אל תפסיקי אותי שוב עד שאסיים את דבריי... לבדך היה התנאי הראשוני. אני מבקשת להבהיר לך את המסגרת והכללים שקבעתי כדי למנוע את הישנות המקרה".

"אימא, את מבקשת להעניש אותי?" שאלה אליסיה בזעקה.

"שוב את מחציפה פנים? אני מבקשת להבהיר את הכללים שבמסגרתם תורשי לחיות כאן". אימה נשמעה כשופטת החורצת גזר דין. אליסיה החליטה שלא להפסיק שוב את אימה ולשמוע מה בפיה.

"תדעי אליסיה - עדיין את מודרת מכל זכויותייך במשפחה - זכויות הירושה, קצבה: אינך יכולה לחתום על התחייבות כלשהי במסעדות, בתי עסק וכיוצא באלה. את תוכלי לצאת מן הבית רק ברשותי המפורשת, זאת כמובן לאחר שאדע ואאשר את פרטי היציאה". ואימה המשיכה, "אני אחליט על משך הזמן שכללים אלה יהיו בתוקף ולפי התנהגותך אשקול הקלות במשך הזמן".

בזמן שאימה הרצתה את מסגרת החיים הצפויה לה חשה לפתע אליסיה אימה נוראה, כאילו ברק האיר על אימה והתגלתה מפלצת. "מה עשיתי", מלמלה לעצמה בייאוש, "למה נטשתי את יואכים בעלי ואת הרברט בני", היא פרצה בבכי.

"אליסיה היקרה, דמעות לא ירככו אותי, אני נחרצת... מה את עושה בשם אלוהים..." קראה האם בראותה את בתה ניגשת אל המזוודות וצועדת עימן לעבר הדלת.

"אני חוזרת לבית שלי, לבית האמיתי שלי בראום", השיבה אליסיה.