זה לא שאני לא אוהבת

בסוף תמיד רואים את ההתחלה באופן מאוד ברור. הבעיה היא שזה בסוף.

***

ארבע בבוקר. חושך סמיך, שאריות של לילה, כמו בוץ של קפה בתחתית ספל, מזדחל לעפעפיים עצומים, ממלא רווחים שמשאיר עוד חלום שחומק. בעוד שניות אחדות ידבר השעון המעורר בקול של רדיו. השעון הביולוגי תמיד מקדים אותו קצת, כאילו הביולוגיה רוצה להוכיח בכל בוקר מחדש שהיא מנצחת את הטכנולוגיה.
אני ממצמצת מול הספרוֹת הדיגיטליות שמאותתות בוקר, למרות שמסביב עוד לילה. היד מגששת אחר מתג החשמל, הרגליים מגיחות אל מחוץ לשמיכה באותה תנופה שאני לא לומדת להאט, למרות שכבר קראתי עשרות מאמרים שמוכיחים כמה החיפזון הזה לא בריא.
אני על טייס אוטומטי. שירותים. להדליק את המחשב. יד אחת מסיטה את השיער, יד שנייה טופחת על העכבר, מעוררת צרצור מתכתי שמאותת התחברות לעולם אחר, שמתנהל אי שם בחוץ. מתג הקומקום במטבח. חדר האמבטיה. שיניים, פנים, חוט דנטלי, קרם לחות.
ברדיו מדבר קריין מנומנם. משמרת בית קברות. במחשב מהבהב העולם בכותרות של עיתונים עם מבטא זר. אני מוזגת לי קפה ראשון, שורפת את הלשון, לא מוצאת את הג'ינס הבהירים שרציתי ללבוש.
טי–שירט, סוודר. איפה השלט, לעזאזל, צריך להספיק לזפזפ בערוצי החדשות, הזמן נגדי. כמו בכל בוקר. שדר מפלסטיק, בלונדי, עם מבט ערני להפחיד, מכריז שעה, תאריך, מהדורה.
תאריך. יש לי היום יום הולדת. אני חושבת על זה רגע, מחליטה להיות אדישה. בינתיים.
מברשת מהירה בשיער. הוא נושר יותר. ואולי נדמה לי? מפתחות, ליפסטיק, לכבות את כל החשמלים. אני מדלגת מדרגות, מוחצת ברעש העקבים את הריקנות שמהדהדת בחדר המדרגות. הנורה שבכניסה שוב שרופה.
הפיאט מנצנצת מטל באפלולית שמנסה להפוך לאור. מרחוק היא כמעט זוהרת. אבל רק מרחוק. הרדיו מתחיל לשאוג יחד עם המנוע. רחובות השכונה נראים נטושים. גם בכביש הראשי התנועה דלילה בשעות האלה. וזה, בערך, הדבר היחיד שאני אוהבת בשעה הזו, את האפשרות לדהור בכביש וגם להיות במקום אחר לגמרי, בלי כל חשש.
אני חונה בפינה הקבועה של מגרש החניה, מעיפה מבט מוודא בראי, מסיטה שיער שתכף ייפול לי בחזרה לעיניים. השמים מתחילים להחוויר מול היום.
השומר בכניסה בקושי מסתכל עלי. קומת המערכת מזמזמת בקולות רקע שבוקעים ממקלטי טלוויזיה ורדיו. ערימות עיתונים מסתירות את שולחן הישיבות הגדול. ליד מכונת הקפה מתלחשות שתי עוזרות הפקה. טלי, עם כרבולת הקש והסיגריה שדבוקה תמיד ליד, כמו אצבע שישית. ומורן, שיש לה סדקי עפעפיים במקום שבו צריכות להיות עיניים.
אחת מהן מתחילה לדבר אלי כשאני חולפת על פניהן בדרך לחדר שלי. משהו בקשר לאייטם השני בתוכנית הבוקר, שיש אתו בעיה כי...
אני מספיקה להכניס את התיק לארון, לתלות על החגורה את הפלאפון והביפר ולחפש את העט, שמתחבא, כרגיל, מתחת להררי הניירות והעיתונים שמכסים את הבלגן שמתחתיו אמור להיות השולחן שלי, כשלחדר סוערת מיכאלה.
מיכאלה היא התגלמות הפרדוקס של אישה איומה שהיא שדרנית טלוויזיה נפלאה.
"מה זה צריך להיות, שהאייטם עם הראש עיר, שהוא מאה אחוז אייטם איכות סביבה, שזה הרי תיק שלי, ורק שלי, מה זה צריך להיות שבליין–אפ הוא מופיע כאייטם של הדר?" היא נובחת אלי, מנצנצת כולה בקרם בסיס שמנוני, הרולים הוורודים שעל ראשה מזדעזעים מעוצמת הדברים.
לא שלום, לא בוקר טוב. כלום. אגו נטו, בחמש בבוקר עוד יותר מתמיד.
אני מחייכת חיוך קצר. "תני לי חמש דקות, מיכאלה, הרגע נכנסתי.
יהיה בסדר." אני מחפשת את דף הליין–אפ, שוודאי קבור פה באיזשהו מקום.
היא חמוצה מתמיד. "אם היית מסדרת קצת, היית כבר מוצאת את הביזיון הזה, שהייתי רוצה לדעת מי אחראי עליו," היא לא מרפה.
"אני אחשוב על זה," אני מבטיחה ושולפת את הדף בעיתוי מושלם.
"נו?" אין לה סבלנות.
"מיכאלה, חכי לי בחדר ישיבות," אני מצווה והיא יוצאת במלמול לא ברור.
והבוקר מתחיל.
חמש עד רבע לשבע, זה הזמן שבו בכל יום מחדש נדמה שהתוכנית, שנבנתה יום קודם ונסגרה הרמטית מכל הצדדים, מתפרקת מכל כיוון אפשרי. אנשים נורמליים היו חוטפים כבר מזמן התמוטטות עצבים. בגלל זה אנשים נורמליים לא עובדים פה.
הספר שרף למיכאלה את הפוני, האורח הראשון תקוע בפקק, בתחקיר על התרופה החדשה חסרים נתונים, שכחו להעיר בזמן את הדר, הזמר עם הדיסק החדש לא מוכן לשיר בלי פלייבק, והפלייבק כמובן נעלם. המאפרת שפכה קפה על הכרטיסיות של הדר, הכלב של הצלם הראשי הקיא על השטיח באולפן, מיכאלה שונאת את הבגד שהמלבישה בחרה בשבילה, הסופר שכח להביא את ספרו רב המכר, שעוזרת ההפקה לקחה אתמול הביתה לקרוא, וכן הלאה, וכן הלאה.
רבע שעה לתוך השידור מודיעה לי מורן לאוזניות שאמא שלי בטלפון.
"קו שלוש, תרימי," היא אומרת בקול של מסטיק.
אני לא מרימה. "תגידי לה שאני באמצע שידור ואתקשר אליה אחר כך," אני מתרכזת בצגים שמולי.
"אבל יש לך עכשיו מבזק חדשות," מתווכת המסטיק בשם אמי.
"איזה חלק ממה שאמרתי לא הבנת?"
שקט באוזן ומסביב. כל חדר הקונטרול מת לדעת עם מי אני לא רוצה לדבר.
חמש דקות מאוחר יותר, ברקע האייטם המקרטע, עם פוליטיקאי שרק אתמול הבטיח לי אישית להגיד דברים שירעישו את המדינה ועכשיו הוא ממסמס מילים במעגלים הרגילים, מורן חוזרת לי לאוזן.
"אמרתי לה. לאמא שלך. שמוסרת יומולדת שמח. למה לא אמרת?"
היא ממסטקת, כאילו נעלבת.
הרבה סיבות. ואף לא אחת שאני מעוניינת לחלוק עם מישהי שיש לה עגיל בטבור ולעומת זאת אין לה אף חולצה שמכסה אותו.

***

עוד במסדרון שמעתי את הטלפון מצלצל. יש לי מין כישרון כזה לזהות את הצלצול שלי, אפילו שכל הטלפונים במערכת מצלצלים אותו הדבר. בהסתערות על הטלפון מתפזרת בחלל ערימה של דפים, דווקא אחת הערימות המסודרות שהיו שם.
"כן," אני נושפת לשפופרת, חצי שוכבת הפוך על השולחן, העיקר להגיע, לא לפספס.
"נילי. נו, הגיע הזמן."
אמא שלי. אני משחררת אוויר. היא שומעת.
"נו, סליחה שצלצלתי. אני רואה שאת מאוכזבת."
התחלנו.
"לא, אמא, פשוט מיהרתי לטלפון, והפלתי פה ערימה ענקית של ניירות." למה אני עדיין מתנצלת אוטומטית על כל שטות? "נו, כן. ומה שלומך, ילדת יומולדת?"
"אני כבר לא ילדה."
"בשבילי תמיד תהיי ילדה."
אין לי מה להגיד. תמיד הייתי חלשה בקלישאות וסמול טוק עם אמא שלי. "כן."
"נו, לא צריך לשמוח כל כך. בכל זאת, זה רק אמא שלך מברכת."
זה לא ייגמר לעולם.
"אמא..."
"אל תתחילי בכלל. קודם אין לך זמן לדבר אתי, אחר כך את אנטיפתית."
"אני אנטיפתית? קודם הייתי עסוקה. אני עובדת, אמא."
"נו, כן, אישה חשובה מאוד. לאחותך, שהיא עורַכַת דין, יש תמיד זמן לדבר אתי."
בטח, כי היא אף פעם לא עונה ישירות לטלפון והמזכירה שלה תמיד משקרת שהיא בבית משפט. אני שותקת.
"בסך הכול רציתי להגיד לך יומולדת שמח ולהזכיר לך את הדייט שלנו." פאוזה דרמטית. "אלא אם כן זה לא נאה לך ואת מבטלת."
לא נאה לי, אבל אני יודעת שאי אפשר לבטל.
"אמא..."
"החלטת בכלל מה את רוצה מתנה?"
לא החלטתי. ואם הייתי מחליטה זה בטח גם לא היה משנה כלום.
כי היא כבר החליטה.
"נו, טוב, את, עד שאת תחליטי תעבור עוד שנה. ואחר כך גם תגידי שלא קניתי לך כלום."
"אז מה את מציעה?"
"מה אני מציעה? מה את רוצה?"
שתעזבי אותי בשקט. "נוח לך בחמש, בסנטר?"
"חשבתי יותר על ארבע, בקניון הפנסי–שמנסי הזה ליד האוניברסיטה. בשבילך ביקשתי מפנינה שתיקח לי את השעה האחרונה במשמרת."
בשבילי. "איפה את רוצה שניפגש?"
שאלה מכשילה. אמא שלי מעולם לא היתה טובה במראי מקום.
היא מחזיקה אותי על הקו עוד חמש דקות ארוכות, משמימות ומיותרות, מסבכת הסברים על "הקפה הגדול הזה", שהיא לא זוכרת את שמו, שלידו היא רוצה להיפגש. בסוף, בלית ברירה, אנחנו קובעות ליד חנות הבגדים היחידה שאין ויכוח על שמה.
אני מניחה את השפופרת, ממשיכה לבהות עוד קצת במכשיר הטלפון, מנסה לשדל אותו לצלצל את הצלצול הנכון. אבל הוא לא.
הרעיון שאבלה שעתיים בקניון מלוקק, שבו אנשים מתאמצים להעמיד פנים שהם באמת רואים הבדלים בין טי–שירט של דונה קארן לבין הטי–שירט של דלתא, ועוד עם אמא שלי, ושבסוף גם אצא משם - לפי תורת ההסתברות - עם איזה תכשיט מצויץ ומיותר שלא מוצא חן בעיני באמת אבל אמא שלי חושבת שהוא מ–ש–ג–ע, דכדך אותי לחלוטין. איפה, איפה כתובה תורת ה"צריך" הזאת, שמנחה כבר שנים את יחסי עם אמא שלי. צריך להיות יחד בחגים, צריך להתקשר פעם בשבוע לשאול מה נשמע, צריך לזכור ימי הולדת, צריך ללכת לחתונות ולוויות משפחתיות. מי אמר? למה? מיכאלה שוב רוטנת על משהו בחוץ, מזכירת המערכת צועקת שעוד חמש דקות ישיבה והפלאפון שלי מצלצל.
אחותי מירה. היא לא מצלצלת כי צריך, אלא כי היומן האלקטרוני החדיש שלה בטח הבהב לה, או שרק לה, או עשה את הדבר הנכון שהיומנים האלה עושים עכשיו.
"זקנה," היא צוהלת, "מזל טוב לנו."
"השגת אותי," אני נכנעת מיד, שואלת את עצמי אם גם היא תהיה היום בת ערובה של אמא באיזה קניון.
"כמו תמיד." היא מאושרת. החיים, על פי מירה, הם תחרות אחת גדולה ומתמשכת, שבדרך כלל היא מנצחת בה לשיטתה.
"איך זה להיות בת 39?" הרשעות מבצבצת לה בין קולות השמחה.
"כמו להיות בת 36, ועוד שלוש שנים," אני עונה.
שלוש שנים מפרידות בינינו בספירה הכרונולוגית. ובעצם, מפרידות בינינו איזה מיליון שנות אור.
היתה אמורה להיות לי מסיבת יומולדת שלוש. אני לא ממש זוכרת מזה משהו, לבד מסרט גדול ולבן שאמא שמה לי בשיער. ואולי זה בכלל לא זיכרון, זו תמונה באלבום. בתמונה היחידה שצולמה לפני שהכול השתבש מבחינתי ונעשה "שמחה כפולה", כמו שאמא אומרת, אני נראית יושבת במרפסת הסגורה, הסרט הגדול יותר מכל השיער שלי על הראש, גרביים קצרים מזדקפים מעל שולי נעלי הלכה, ידיים על משענות הכורסה הסגפנית ואני שקועה עמוק במרכזה.
אחר כך, חצי שעה לפני שהאורחים - כנראה חברים של הורי - היו אמורים לבוא, אמא קיבלה צירים, אני אופסנתי אצל הדודה נחמה, שבכלל לא היתה דודה שלי, אבל קראו לה נחמה והיא גרה בבית שבקצה הרחוב. אמא ואבא נסעו לבית החולים ואחותי מירה נולדה וגנבה לי את הבלעדיות על יום ההולדת.
היא אומרת משהו.
"סליחה, לא הקשבתי רגע. מה אמרת?"
"אמרתי שתנחשי מה איתַי קונה לי במתנה ליומולדת." היא קצרת רוח, קלקלתי לה את המומנטום של הפאנץ'–ליין.
"אין לי מושג."
"אני יודעת שאין לך. תנחשי," היא מתעקשת.
"נסיעה להוואי," אני זורקת את הרעיון היקר הראשון שעולה לי בראש.
"מה קרה לך, היינו בשנה שעברה," היא מבטלת בזלזול.
"אני נכנעת."
"ציצים," היא מצחקקת לי באוזן בחדוות ניצחון.
"ציצים?"
"נהיית חירשת? כן, ציצים. מחרתיים היום הגדול. ואחר כך יהיה לי ציצי גדול." היא שוב מצחקקת. יש לה חיבה משונה למשחקי לשון מהסוג שמפרנס בדרך כלל כותרות של מדורי ספורט.
"אף פעם לא תפסיקי להתחרות בכולם?"
"למה להפסיק כשאפשר להמשיך ולנצח?" היא שואלת בכנות.
"ואיתַי יודע שהוא נותן במתנה שתי שקיות סיליקון?"
"למה את תמיד חייבת להיות כל כך גרפית?" היא סולדת ממני.
"לא ענית לי."
שתיקה קלה. "בערך. אמרתי לו שאני רוצה במתנה השנה טיפול קוסמטי. לא נכנסתי לפרטים. ואיתי אמר שאם זה מה שעושה לי טוב - למה לא. בכל מקרה, הוא נוסע מחר לעמק הסיליקון - עמק הסיליקון, את קולטת?" היא שוב מגחכת, "ועד שהוא יחזור הכול יבוא על מקומו בשלום."
לפעמים קשה להאמין שאישה שנשמעת כל כך מטופשת היא עורכת דין כל כך ממולחת.
"ומה את חושבת, שבעלך מזה - כמה שנים? הרבה, בכל אופן, האיש שנכנס אתך כל יום למיטה, לא ירגיש בהבדל?"
"ירגיש ועוד איך."
"ואם הוא לא יאהב?"
"מתי היה משהו שעשיתי שאיתי לא אהב?"
צודקת. מרגיזה, אבל צודקת.
"אז אם ככה, מה ביקשת מאמא, פילינג תואם?"
היא שותקת. אני סתם צחקתי.
"איך ידעת?" עכשיו היא כבר נשמעת כמו הפרקליטה החשדנית והזהירה שהיא.
"סתם אמרתי. לא התכוונתי."
פתאום אני קולטת. ההבדל בין סיבוב בקניון עם אמא, עם אופציה לעגילים נוטפי פולניות, לבין פילינג ברור. לה עוד לפנַי.
"יומולדת שמח, אני חייבת לעוף לישיבה," אני מוצאת פתח מילוט. במסדרון באמת כבר קוראים בשמי.
"גם לך. אויש, רגע, איפה אתם חוגגים הערב? כי לזה לפחות אני מקווה שהוא מתפנה," היא אומרת באינטונציה שאין לטעות בה.
"אין לי מושג. הפתעה."
"נורא רומנטי," היא אומרת, ושתינו יודעות שהיא לא מתכוונת.
"איתי ואני הולכים לחסילון. את מכירה?"
הפרידה היתה מהירה ומקילה. ובזאת תם סבב הברכות המשפחתיות, שכן בכך אזלו קרובי הקרובים באמת.