על לחימה עתידית

פתח דבר
 

"התעשייה האווירית עוסקת במטוסים ולא בצעצועים" השיב המשנה למנכ"ל לראש מו"פ שפנה אליו בהצעה לפתח מטוסים קלים ללא טייס. הפנייה נעשתה שבועות מועטים לאחר תום מלחמת הכיפורים כלקח, אחד מיני רבים, של אותה מלחמה. מעטים יודעים היום על חבלי הלידה של הכטב"מים ועל הזמן והמאמצים שנדרשו לטכנולוגיה להמריא. זו דוגמה ל"כשל טכנולוגי", כפי שלורבר מכנה את אי־ההבנה של פיתוח טכנולוגי חדש או אי־ההסכמה לשינויים שינבעו משימוש במערכות לחימה המבוססות על הפיתוחים הללו.

נעניתי ברצון לבקשתו של ד"ר עזריאל לורבר לכתוב פתח דבר לספרו החדש "על לחימה עתידית". החיבור התמציתי והמרתק, שיוצא לאור בחסות "מכון חץ לחשיבה צבאית מתקדמת", מתמודד בהצלחה עם השאלה כיצד עשויה להיראות המלחמה בעתיד. ד"ר לורבר לא מהסס לדון בשינויים הטכנולוגיים ובהשפעתם על שדה הקרב בעוד הוא נעזר בניסיונו העשיר.

מרבים כיום לדבר על לוחמת סייבר ובינה מלאכותית, אבל קיימים שינויים משמעותיים נוספים. לורבר דן בכל הספקטרום של אמצעי הלחימה המתבססים על טכנולוגיות חדשות ומהי ההשפעה הפוטנציאלית של חידושים כאלה על הלחימה. החיבור מצביע על הצורך ברענון דוקטרינות ואולי גם פיתוח אמצעים חדשים. מעניין וחשוב לעיין בהצעות לשינוי דראסטי באמצעי הלחימה של צה"ל ובעקבותיו גם שינוי בסדר הכוחות ובאופן התנהלותו של הצבא במלחמות העתיד.

עזריאל לא מהסס לקחת אותנו לעבר ולבסס חלק חשוב של הפקת הלקחים מהמהפכה בעניינים צבאיים, שעלתה לכותרות במהלך מלחמת המפרץ כאשר צבא עיראק הוכה שוק על ירך בעיקר בזכות הטכנולוגיה האמריקאית.

לורבר דן בפלטפורמות העבר הכבדות, בעיקר הטנקים והתותחים, ולא נרתע מלכנות אותם "דינוזאורים". פרק נפרד מטפל במה שלורבר מכנה "הכשל הטכנולוגי", אשר זוכה לטיפול מיוחד ומאיר עיניים (או שמא מחשיך?). הכשל, לפי לורבר, הוא אי הבנת המשמעות של אמל"ח חדשני או אי־הבנה להשפעות האמצעים החדשניים על שדה הקרב. ד"ר לורבר מציג כמה דוגמאות לכשלים טכנולוגיים החל במלחמת 100 השנים בין צרפת לאנגליה ועד ימינו עם הדוגמה המרשימה של אירועי המלחמה, בין ארמניה לבין אזרבייג'ן, במלחמת נגורנו־קרבאך השנייה. לורבר מביא את המלחמה בין שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר כדוגמה לירידת קרנם של האמצעים הכבדים. הטנקים והתותחים של ארמניה ספגו אבדות כבדות מהפעלת הכטב"מים "הארופ" מתוצרת ישראל. וכך היו הכלים "הקלים", אלו שהנחילו לאזרבייג'ן את הניצחון וסימנו כיוון חדש לאופי המלחמה.

דוקטור לורבר דן בבינה המלאכותית ובפוטנציאל שלה לפיתוח אמצעים בלתי מאוישים שיאפשרו קרבות רובוטים וכן להצטיידות בנשק אנרגיה כגון לייזרים ומיקרוגל.

לורבר לא נרתע מלבחון האם יש צורך בשינוי הפרדיגמה ולראות האם החשיבה הטכנולוגית הצבאית שלנו, על לחימה עם כוחות טנקים וחרמ"ש, מטוסי ומסוקי קרב וספינות טילים, עדיין חיונית להכרעה הצבאית. היתרונות בשינוי הפרדיגמה, על פי לורבר, הם גם כלכליים לרבות חסכון באימונים בעזרת סימולטורים רבים באוויר בים ואף ביבשה.

פן חשוב במבט לעתיד לפי ד"ר לורבר יהיה הגברת קצב הלחימה. מערכי טילים וחימוש משוטט של רחפנים חמושים יאפשרו הפעלה רחבה במקביל של אמצעים רבים, שקשה להשיג באופן אחר. בכך תביא ההתפתחות הטכנולוגית לאמצעים שימלאו בהצלחה כמעט מלאה את תפקידיהן של הפלטפורמות ה"כבדות".

החיבור הזה על לחימת העתיד מגוון, מאלף, רהוט ומחייב לחשוב מחדש ואולי גם אחרת על מלחמות העתיד.

תא"ל (מיל.) עוזי עילם

לשעבר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית

ור' מפא"ת

הקדמת המחבר
 

הרעיון לכתיבת חיבור זה התעורר בעקבות שני אירועים, לכאורה בלתי קשורים: הסכמי הנורמליזציה עם אמירויות המפרץ והמלחמה בנגורנו־קרבאך.

ה"עליונות הטכנולוגית" של ישראל מסתמכת במידה רבה על רכש מערכות נשק עיקריות מארה"ב. אבל, יש התעלמות, אולי מכוונת, בקרב מקבלי ההחלטות בישראל (שרובם אינם מבינים דיים בטכנולוגיה צבאית) מהעובדה שבדומה למצב בעת המלחמה הקרה (המתעצמת מחדש) יש תחרות בין־מעצמתית בתחום פיתוחי האמל"ח. יתרה מזאת, אם במלחמה הקרה היה לארה"ב רק יריב אחד שערער על ההגמוניה שלה, הרי כיום יש שניים כאלה. שניהם בעלי שלטון אוטוריטארי נוקשה ולשניהם אין סנטימנט מיוחד לתמיכה ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". נהפוך הוא, ואם נהיה ציניים, יש ביסוס לטענה כי היותה של ישראל דמוקרטיה מצליחה ויחסית משגשגת כלכלית, הוא לצנינים בעיני השניים והם לא יזילו דמעה אם ניעלם מן המפה. עכשיו, אינני טוען כי עלינו לשאוף להחליף את ארה"ב כמשענת טכנולוגית בתחומים בהם אין יכולתנו מספקת. אבל עלינו לזכור כי לאויבינו באשר הם, יש את המותרות לבחור מערכות נשק מתקדמות משפע ספקים, שבמקרה הטוב יסתכלו רק על שורת הרווח במאזני החברות העוסקות בפיתוח ובייצור אמל"ח. לנו יש ספק עיקרי יחיד, וכמו שיודע כל תלמיד שנה ראשונה בכלכלה, זהו מונופול, ומונופולים, וספקים יחידים, הם תמיד רעים לצרכן.

אין שום סיכוי שאי־פעם נפתח מטוסי קרב מן הדור ה-6 (וההיסטוריה של הלביא עדיין מדירה שינה מעיניהם של רבים וטובים) או צוללות מתקדמות, או שתהיה כדאיות כלכלית לייצור מנועי טנקים. אך כיוון שכך נשאלת השאלה האם אנחנו עלולים, במוקדם או במאוחר, להגיע למצב של "נחיתות טכנולוגית" כתוצאה מ"פער טכנולוגי" שלא נוכל לגשר עליו, בגלל עושר מקורות האספקה של האויבים? סוף סוף אין בכוונתנו להפוך לספרטה של המזרח התיכון, ואם כך, האם יש דרך למנוע מצב כזה, בעודו באיבו?

כידוע, תמיד מוטב לבחור את הדרך שתמנע התנגשות ישירה, או כפי שטען לידל הארט בזכות "האסטרטגיה של הגישה העקיפה". יצוין כי צה"ל נקט ככל שיכול שיטת פעולה זו וניצחונותיו, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובשלבים המאוחרים של מלחמת יום כיפור איששו את נכונותה של גישה זו.

אבל גישה זו נכונה לא רק לגבי מבצעים בשדה הקרב. היא תופסת גם בעולם האמל"ח. כדי להילחם בטנק אין צורך להעמיד מולו טנק, חווינו זאת כבר במלחמת יום הכיפורים, וזה נכון גם באוויר. הרעיונות האלה ידעו עליות ומורדות, ויעידו על כך הדיונים בספרות העולמית, אך כף המאזניים לא נטתה במובהק לצד אחד או אחר, עד המלחמה האחרונה בקווקז. התברר שאפשר להשמיד כוח משוריין על כול אמצעיו הנלווים (ואני חושב כי אבדות של כ-50% פירושן האפקטיבי הוא השמדה) על ידי שימוש באמצעים אחרים.

יעבור זמן עד שאירועים אלה יביאו לזעזוע המחשבתי הנדרש ומכאן להבנה כי צריך להצטייד באמל"ח שמתאים להתפתחויות אלה, וצריך לפתח תורות לחימה שמתאימות לאמל"ח החדש. יהיה מעניין להשוות את התפתחות המחשבה והמעשה, בעקבות מלחמת נגורנו־קרבאך, להתפתחויות (ולמעמדו של טיל הנ"ט) בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אך מכאן עולה השאלה: האם ניתן לקחת את אירועי נגורנו־קרבאך ולהקיש מהם לגבי הפתרון לדילמה העומדת (או בקרוב תעמוד) בפנינו לגבי המרוץ הטכנולוגי במערכות נשק עיקריות ואם הן אכן צריכות להישאר "עיקריות"? יתרה מזאת: כדי ליצור ולשמר יתרון טכנולוגי, ולוודא שנימנע מהפתעה טכנולוגית, עלינו לחשוב על המרוץ הזה, לא בקבועי זמן של שנים בודדות אלא במושגים של חמש עשרה או עשרים שנה.

בחיבור הנוכחי אני מציע פתרון לבעיה הזו. אינני מתיימר לטעון שזהו הפתרון היחידי, או אפילו הטוב ביותר, אבל אני טוען שצריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, או לפחות לפתוח לרווחה אחת או שתיים מדפנותיה. אני מפנה את תשומת לב הקורא לפרק ז', בו הבאתי רק דוגמאות ספורות לנושאי הפיתוח הנעשים היום, מפני שרשימה מלאה תדרוש ספר נפרד.

שלוש הערות: א. בכמה מקרים, וכדי להסביר טוב יותר את הטיעונים שלי, הבאתי השתלשלות מפורטת יותר, את ההיסטוריה, אם תרצו, של הנושאים בהם אני דן. זאת מפני שגם במה שאנו מנסים לעשות היום, ניתן ללמוד מהצלחותיה, ולהימנע מכישלונותיה. ב. השתדלתי לציין את מקורות הצילומים שהבאתי אך בחלק מהתמונות הישנות, הדבר לא תמיד הסתייע ואני מתנצל מראש על אי־מתן קרדיט למי שמגיע. ולסיום, הערה אישית: החיבור להלן מבוסס בחלקו על פרסומים קודמים שלי בפורומים שונים.

עזריאל לורבר

קריית אונו, מרץ 2021

פרק א'
הקדמה — על עליונות טכנולוגית
 

הספרות הגלויה העוסקת בצבא וביטחון שופעת אזכורים ודיווחים על פיתוחים טכנולוגיים שונים והשפעתם על שדה הקרב, עם דגשים שונים המשתנים עם הזמן. הדגש התורן כיום הוא על לוחמת סייבר ובינה מלאכותית, אבל שינויים משמעותיים מתרחשים לרוחב כל ספקטרום האמל"ח והאמצעים הנוספים שניתן לראותם כ"תומכי לחימה". הבעיה נעוצה בכך שרבים מהדיווחים והספקולציות על חידושים טכנולוגיים כאלה (בין שהגיעו כבר לשלב הביצוע והשימוש, ובין שהם עדיין רק בחזקת רעיון, או ברמה כזו או אחרת של פיתוח) אינם ממשיכים הלאה, משלב הדיווח והספקולציה אל שלב הסקת המסקנות — מה יקרה באמת בשדה הקרב אם חידוש טכנולוגי כזה או אחר אכן יתקבל ויאומץ במידה נרחבת? במילים אחרות, מהי ההשפעה הפוטנציאלית של חידושים כאלה על הלחימה ומכאן על הצורך (הכמעט ודאי) בריענון דוקטרינות, ואולי גם הצורך בפיתוח אמצעים חדשים לתמיכה או לנטרול החידוש המדובר?

להערכתי, אחת הסיבות להזנחה זו נובעת מכך שמרבית אנשי המקצוע חוששים

מדיון בנושאים כאלה, מפני שכך יידרשו להסיק מסקנות לגבי מה שעשוי או עלול לקרות בקרב. בשלב זה (לפני שאמצעים כאלה הוכחו בעולם האמיתי) מסקנות כאלה, לגבי לחימה עתידית, תהיינה לרוב לא יותר מניחושים, שעלולים להביא להפלגה אל מחוזות מרוחקים, הגובלים לעיתים במדע בדיוני; ויודעי ח"ן בתחומים האלה נשמרים מכך כמו מאש. לדוגמה, בינה מלאכותית והפוטנציאל שלה לפיתוח אמצעים בלתי מאוישים שיאפשרו קרבות רובוטים, או התפתחותם ויישומם של נשקי אנרגיה (DEW — Directed Energy Weapons) כגון לייזרים ומיקרוגל. אדגיש שוב, לא הדיון בפיתוחים עצמם מטריד את אנשי המקצוע אלא הדיון בהשפעתם על שדה הקרב ועל הלחימה. נכון שחלק מהפיתוחים האלה (רובוטים ונשקי קרינה למשל) עדיין מוגבל, באופן וולונטרי, באמצעות ציוויים מוסריים וערכיים שונים, אם לא על ידי חקיקה בינלאומית ממש, כך שלכאורה הדיון בנושא זה אינו דחוף. אך, הניסיון ההיסטורי מוכיח כי בנסיבות הנכונות, שתי מגבלות אלה יפלו בהזדמנות הראשונה בצד הדרך, והמגבלה היחידה לשימוש באמצעים כאלה תהיה רק הפחד מתגמול דומה.¹ אבל כתוצאה מהזנחתו של דיון כזה, עלול להיווצר מצב שבו יופיעו אמצעים כאלה, בצד שלנו או בצד שלהם, בלי שגובשו מחשבות איך להתמודד איתם או לחילופין, איך לנצל אותם באופן מיטבי.

בעיה אחרת, שכולם מבינים, היא שאם מישהו יסיק מסקנות, ולצידן המלצות מעשיות, הדבר יחייב "מקבלי החלטות" להתייחס אליהן, והדבר עלול ליצור לחץ ציבורי לנקיטת "צעדים". כל זה יעורר בהמשך דרישות להקצאת תקציבים ומחלוקות אחרות, ולמקבלי ההחלטות יש בדרך כלל מספיק על הפרק מבלי לחפש נקודות חיכוך נוספות.

העניין שלי בנושא התעורר בעקבות התפתחות מדינית בלתי רלוונטית לחלוטין לנושאי ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות בשדה הקרב. היה זה בעקבות "הסכמי אברהם" עם אמירויות המפרץ הפרסי (ואפשר להניח שזה לא ייגמר כאן) ומכירת מטוסי ה-F-35, בעקבותיהם דובר, ומדובר, בשאלת עליונותה הצבאית של ישראל.

לית מאן דפליג כי העליונות הטכנולוגית הישראלית, גם אם איננה תנאי מספיק להישרדותה של ישראל, היא בכל זאת תנאי הכרחי לשם כך, ועל כך כבר דובר רבות ואפילו באותם דיונים ופרשנויות על מכירת המטוסים. למרות זאת, מופיעים מפעם לפעם החולקים על קביעה זו, ואפילו יש הטוענים כי טכנולוגיה מתקדמת היא בעצם מכשול למיצוי טוב יותר של יכולותינו האחרות.² יתרה מזאת, שימורה וניצולה המושכל של עליונות זו תורמים הרבה מאוד לכלכלת ישראל, אבל לדעתי, הוויכוח הנוכחי בעניין הזה אינו מתייחס נכון לבעיה האמיתית העומדת, או תעמוד בקרוב, בפנינו.

עליונות תלויה בשני גורמים: מה יש לנו ומה יש לאויבינו. יש לנו שליטה לא רעה על מה שיש בידינו, אבל יש לנו מעט מאוד שליטה על מה שיש בידי אויבינו, או על מה שהם משיגים (ע"ע הגרעין האיראני). לכן עלינו לעצור כאן לרגע, ולבחון את הטכנולוגיות המתוחכמות האלה, המופיעות בקצב גדל והולך, בעין קצת יותר מפוכחת.

מטוס לוקהיד F-35

(צילום: חא"א דונלד אלן)

סוגי טכנולוגיות האמל"ח ומקורותיהן
ככל דבר בצה"ל, עליונות טכנולוגית צבאית מבוססת ונקבעת בשלושה תחומים: פלטפורמות לסוגיהן, סוגי חימוש ואמצעים אחרים כגון לוחמת מחשבים. אפשר כמובן להתווכח על קביעה כזו וליצור כל מיני חלוקות אחרות, אבל מכיוון שזו אינה מכילה סתירות פנימיות, היא טובה דיה לענייננו. ישראל מפתחת או מייצרת כמעט את כל סוגי האמל"ח שהיא נזקקת להם (ואני מגדיר אמל"ח בצורתו הרחבה ביותר, מכדורי 9 מ"מ ועד מחשבים) ואפילו מוכרת מוצרים כאלה למיניהם למדינות רבות ובכללן למעצמות, כגון ארה"ב, בריטניה וגרמניה. נכון שחלק מהאמצעים האלה, שישראל פיתחה, היא העבירה לייצור שוטף במדינות אחרות, לרוב בארה"ב, משיקולי גודלם של קווי הייצור או שיקולים כלכליים אחרים, שאין טעם לעסוק בהם כרגע. היא גם קונה בחו"ל מוצרים כאלה או אחרים, שיש ביכולתה לייצר בעצמה, אך שוב, הסיבה לכך היא בעיקרה כלכלית ובעת הדחק נוכל לייצר את כולם, או רובם, בעצמנו. נזכיר כי בעבר, גם אחרי קום המדינה, לבד מנשק קל ותחמושת, ישראל לא ייצרה כמעט כלום בתחום הזה. יתרה מזאת, מקבלי ההחלטות התנגדו לכך בתוקף. יצחק רבין ז"ל לא תמך בפיתוח מקומי, בטענה שאי־אפשר לסמוך על התעשייה המקומית שתשכיל לספק את מה שצה"ל יזדקק לו. גרוע מכך: כשבשנת 1975 ביקש פרופסור יובל נאמן ז"ל כי רבין יתעניין ברכיבי לוויינים בארה"ב, הגדיר זאת רבין "פריטים מיותרים ומגוחכים מפרי דמיונו של פרופסור יובל נאמן".³ עזר ויצמן ז"ל התנגד אף הוא לפיתוח מקומי. לזכותו ייאמר כי אחרי מלחמת ששת הימים הוא שינה את דעתו ואף הצהיר על כך בפתיחת הכנס ה-10 הישראלי לתעופה ואסטרונאוטיקה (פברואר 1968). כל זה לגבי אמצעים שאפשר להגדירם "לא פלטפורמות".

ישראל רוכשת ממקורות זרים שלושה סוגי פלטפורמות לחימה — מטוסים, ספינות וצוללות. (התעשייה האווירית מתכננת ומייצרת מטוסי מנהלים אזרחיים וכן מל"טים) הצוללות כנראה באמת גדולות מדי עלינו מבחינת היכולת ליצרן. בעניין המטוסים, נכווינו בעבר עם הלביא (שכלכלית ייתכן ובאמת היה פוגע בנו, ללא קשר ליכולותיו)⁴ ובכל מקרה מטוסי תובלה גדולים וסוגי מסוקים אחדים אף הם כנראה מעבר ליכולותינו. מצב דומה חל כנראה גם לגבי מספרן של ספינות שטח לסוגיהן, שמערכת הביטחון רוכשת בחו"ל משיקולים שונים שכרגע אינם חשובים לענייננו. טנקים הם מקרה יוצא דופן: המרכבה בעיקרה תוצר מקומי, בכלל זה מערכות הנשק שלה, אך את המנוע אנו רוכשים בחוץ.

על רכש חיצוני של אמל"ח
יש להזכיר כי רכש חיצוני, על אף יתרונותיו, ואין צורך להכביר מילים עליהם, טומן בחובו גם כמה בעיות: ראשית, התלות בספק זר שעלולים להיות לו סדרי עדיפות שונים, לאו דווקא פוליטיים, לגבי מועדי אספקה, מחירים וכיוצא בזה. לכאורה זהו שוק חופשי, אך על אף התחרותיות שבו, המוכר יכול לעיתים לנצל מצוקה של הקונה כדי להרוויח יותר. אי־אפשר גם להתעלם מן הסכנה בתלות פוליטית. כבר נכווינו פעם בעניין עם דה־גול והאמברגו הצרפתי על מערכות נשק שונות שהוזמנו ואף שולם עליהן. ואל נשכח את הבגידה הבריטית בעניין טנקי הצ'יפטיין, שהוכנסו בהם שיפורים ישראליים ולאחר מכן נמכרו למדינות ערב. נכון שבשני המקרים האלה ההתנהגות הנלוזה הזו נתנה דחיפה עצומה לתעשייה הישראלית, אבל ספק אם כדאי להפוך זאת לשיטה. (תהליך זה, של פריחה תעשייתית תחת לחץ, מתרחש גם היום במדינות אחרות כגון איראן וטורקיה.) שלישית, העולם הופך להיות מסוכן יותר ואפילו תזזיתי. אין בזה שום חידוש, אבל לעיתים מזומנות יש פערים ניכרים בין התפיסה שלנו, של התפתחויות פוליטיות וצבאיות אזוריות ומידת הסכנה בהן לגבינו, לתפיסות של אחרים. אציין את ה"הערכה מחדש" של אספקת אמל"ח אמריקאי; הסכם הגרעין עם איראן שלא ברור לאן יתפתח; הכור הגרעיני הצרפתי בעיראק, והצפון קוריאני בסוריה, ואספקה בלתי פוסקת של נשק מתוחכם לסוגיו למדינות ערב. הבדלי תפיסה אלה לעיתים מניעים גורמים זרים לדון ביניהם מה טוב ליהודים, מבלי לשאול לדעתנו.⁵ יתרה מזאת, שיקולי גורמים זרים כאלה לגבי ביטחוננו מושפעים משיקולים גיאופוליטיים רחבים משלהם, ולנו אין הרבה שליטה על כך. (הדוגמה העכשווית הטובה ביותר היא נושא "הסכמי" הגרעין בין הקהילה הבינלאומית לבין איראן. אף כי עדיין לא ברור לאן מועדות פני הממשל האמריקאי החדש, יש כבר דיבורים כי הוא ינסה לשפר את היחסים עם האיחוד האירופי. מאחר שהעמדה האירופית בעניין ידועה, והיות שהעמדה של בכירי הממשל החדש שונה מזו של הממשל הקודם כמעט בכל נושא, מאוד אפשרי כי שיתוף פעולה כזה יניב תוצאות שישראל לא תהיה מרוצה מהן, וזאת בלשון המעטה.)

על אף כל זאת ארה"ב היא בעלת בריתנו הנאמנה, ותמיכתה בעליונות הצבאית של ישראל מעוגנת אפילו בחוק האמריקאי. מבחינתנו, היתרון הגדול של ארה"ב, לבד מתמיכתה הפוליטית, הוא עליונותה הטכנולוגית האדירה, בהשוואה לכל יתר מדינות העולם. עליונות זו נרכשה בדם ובדמים במלחמת העולם השנייה ובתקופת המלחמה הקרה, ועד לאחרונה נחשבה לנתון קבוע. לארה"ב עדיין יש עליונות ועוצמה רבה, אך לאחרונה, הופיעו פה ושם סימנים של סחף בתחומים מסוימים.

חלילה מלחשוד בי כי עלינו להחליף את ארה"ב כבעלת בריתנו וכספק מערכות נשק (שאין ביכולתנו ליצרן) שלא לדבר על תמיכתה הכלכלית והפוליטית, אבל הוויכוח על אספקת מטוסי F-35 לאמירויות, ומן הסתם בהמשך למדינות ערביות אחרות, הציף שאלה אחרת שלהערכתי לא נידונה עד כה במידה מספקת.

האם יש צורך בשינוי הפרדיגמה?
האם ייתכן כי החשיבה הטכנולוגית הצבאית שלנו, המבוססת על מרכזיותם של כוחות טנקים וחרמ"ש, מטוסי ומסוקי קרב וספינות טילים, כמובילי החתירה להכרעה, תקועה בתלם שנקבע לפני שנים על ידי המעצמות, ומסיבות שונות אנחנו אימצנו (למען האמת —פעמים אחדות בהצלחה עצומה) וקשה להן (מסיבותיהן שלהן) לחרוג מתוכו, אפילו היום?

האם ניתן לחרוג מן ה"קוֹלי" הזה? ויש כאן שאלה גדולה עוד יותר: האם בכלל צריך לעשות זאת והאם אנחנו מעוניינים בכך? כידוע, אין מחליפים סוס מנצח באמצע המרוץ, וחרף כל המלעיזים, ובהתחשב במגבלות הפוליטיות הבינלאומיות. הרי אופן פעילותו של צה"ל בדרך כלל, ותוצאותיה, מצדיקים את ההשקעה הגדולה בביטחון — ולראיה, אנחנו עדיין פה!

בואו נחזור לחשוב על ה-F-35. מה יקרה לאמונה שלנו בעליונותנו הטכנולוגית, ולחשיבות ההסתמכות שלנו על נשק אמריקאי מתקדם, כדי לשמר עליונות זו, אם בוקר בהיר אחד יתברר כי הרוסים או הסינים פיתחו מטוס יותר מתקדם מהאמריקאים. הרוסים משתדלים לעשות זאת, ומקרים נוספים כאלה, בהם מעצמות אחרות, הקדימו, לפחות זמנית, את האמריקאים בפיתוח טכנולוגי, כבר אירעו בעבר: ע"ע המכ"ם (בריטניה) מטוסי סילון (גרמניה) וטיסת חלל ומכ"מים מתקדמים (רוסיה). גם הסינים מתקדמים באופן עקבי ובדרך כלל אינם מאפשרים לבעיות כלכליות לעכב אותם. במילים אחרות, האמריקאים כבר הופתעו טכנולוגית בעבר, וזה עלול לקרות שוב.

מטוס חמקן רוסי, Su-57 (ויקיפדיה, צילום: אלכס בלטיוקוב)

מה יקרה אם לאחר שהסינים, שכבר פיתחו מטוס מתקדם, או הרוסים כשיגיעו לשם, יספקו אותו, בתנאים כאלה או אחרים, לאיראן או למדינת עימות אחרת שעלולה לצוץ עד אז.6 (ואין צורך להזכיר את התמיכה הרוסית בעבר, ואפילו בהווה, בערבים.) יתרה מזאת, זה כבר קרה וקורה גם עכשיו בטכנולוגיות נוספות. בשנות ה-80 סין מכרה טילים בליסטיים (DF-A3) לערב הסעודית, והדבר נודע לאמריקאים רק לאחר מעשה. בשנת 2008 סין מכרה לסעודים טילי DF-21. בשנת 2018 החלו הסעודים, בסיוע סיני, בפרויקט שיפור הטילים שבידיהם, וממשל טראמפ, וטעמיו עמו, העלים אז מידע זה מן הקונגרס. אבל דברים כאלה נעשים לא רק על ידי מעצמות. צפון קוריאה היא ספק חשוב של טכנולוגיית טילים לאיראן, ומכרה כור גרעיני לסוריה; ופקיסטאן הייתה ספק של טכנולוגיות גרעין למדינות שונות באזור.

כל האמור לעיל נכון גם לתחום היבשתי ולתחום הימי. באחרון נתקלנו לא מזמן בסיפור הצוללות. ייאמר לזכותם של המצרים שהם חיפשו, ורכשו את הטוב ביותר. אבל יש עוד יצרני צוללות רבים בעולם, בהם הצפון קוריאנים וכמובן שוב הרוסים והסינים. יש יצרני טנקים רבים יותר, והרוסים בוודאי אינם קוטלי קנים בתחום הזה.

במילים אחרות, אנחנו עלולים לגלות פתאום כי העליונות הטכנולוגית שלנו, המתבססת במידה רבה על פלטפורמות "כבדות" שנרכשו בחו"ל, וספציפית בארה"ב, התאיינה; לא ממש בן לילה, אבל במושגים אסטרטגיים — כן בן לילה. זוכרים איך הזענו כאשר נודע על אספקת נשק סובייטי מתקדם למצרים לפני מבצע קדש? למזלנו היו לנו אז אינטרסים משותפים עם צרפת, והאמל"ח שלהם פתר את בעיותינו. היום הסיפור נהפך: העליונות הטכנולוגית בידינו, אך עלולה להישמט.

מטוס חמקן סיני, J-20 (ויקיפדיה, צילום: Alert5)

ומכאן עולה השאלה: האם עלינו להמשיך ולשאוף לנהל את המלחמות שלנו בצורה המסורתית המבוססת על טנקים כבדים, מטוסי קרב חמקניים, נגמ"שים חסיני־טילים ותומ"תים. זאת מתוך הנחה, או תקווה, כי נצליח לשמור על עליונותנו הטכנולוגית המסורתית, כאשר כל מגוון האמצעים הנוספים, כולל חימוש לסוגיו, מזל"טים ויכולת מחשוב שפותחו בשנים האחרונות, ומשמשים בצה"ל, מהווים לא יותר מ"תומכי לחימה". האם ייתכן שבגלל התרחבות מעגל הספקים העוינים לנו, או אפילו הניטראליים מבחינה זו, זוהי בעצם דרך ללא מוצא?

אם אכן זו דרך ללא מוצא, או עומדת להפוך לכזו, אולי כדאי לנו להקדים תרופה למכה ולחשוב על שינוי הפרדיגמה? איך תיראה המלחמה הבאה אם נכניס את כל האמצעים החדשים שכבר פותחו בשנים האחרונות במקומם של חלק, או אפילו כל, האמצעים ה"קלאסיים"? האם שיטת לחימה כזו תשיג את מטרותיה במהירות גבוהה יותר ובאבדות פחותות, וזאת בלי קשר לזהות האויב שיעמוד מולנו, כלומר צבא מדינתי, מיליציות חמושות במיטב האמצעים או ארגוני טרור?

למהירות בהשגת יעדי הלחימה (שפירושה בדרך כלל הוא השמדת מטרות אויב בקצב מהיר) יש חשיבות עליונה, מפני שהוא גורם חשוב באפקט ההלם על האויב. ככל שקצב האבדות שלו גבוה יותר, הדבר מקטין את יכולתו להיערך מחדש וכתוצאה מכך פוגע אנושות במורל וביכולת העמידה. בעת הצורך, זה גם מאפשר תפיסת שטח קלה ומהירה יותר. לישראל יש גם סיבות חשובות אחרות לקיצור משך המלחמות ואין טעם לחזור עליהן כאן.

זהו שינוי מהפכני, שיביא לוויכוח לוהט, בין היתר בין אינטרסנטים שונים, על מגרעותיו ומעלותיו של שינוי כזה אבל חלק מהטיעונים השונים קיבלו תשובה מוחצת במהלך הלחימה בעת האחרונה בנגורנו־קרבאך, ועל כך ידובר בפרק ג'.

היתרונות בשינוי הפרדיגמה
למעבר לצורת לחימה כזו יש עוד כמה היבטים חשובים. הראשון הוא כלכלי. מבלי שניכנס כאן לחישובים מורכבים, בצורת הלחימה הזו יעלה טון חימוש על המטרה פחות מהמקובל היום (בתנאי שמסתכלים בתמונה הכוללת) מבלי לסכן לוחמים וציוד שמחיר שיקומו או החלפתו מהממים את המחשבה. נזכיר כי אפילו האימונים השוטפים של טייסים או של שריונאים עולים הון עתק. (עשרות אלפי דולר לשעת טיסה לדוגמה.) האימון בצורת הלחימה המוצעת יכול להתבצע כולו באמצעות סימולטורים, שבמרבית המקרים יהיו זהים לאמצעים שיופעלו בשדה הקרב עצמו.

אבל לגמילה שכזו מפלטפורמות מיובאות ומצורת לחימה מיושנת יש עוד פן חשוב: כאמור, הוא יאפשר הגברת קצב הלחימה.

ציינתי כבר כי אחד הגורמים החשובים בהשמדתם של מערכי האויב הוא הזמן הדרוש לביצוע משימה זו. מבחינה זו מערכי טילים, חימוש משוטט ורחפנים עדיפים בהרבה, מפני שבהיערכות נכונה הם מאפשרים הפעלה רחבה במקביל של אמצעים רבים יותר, שקשה להשיגה באופן אחר. גם החימוש הקל יותר שלהם אינו מגבלה ממש.

יתרון נוסף בשינוי צורת הלחימה באופן שהוצע הוא האפשרות לנצל את היתרון היחסי שלנו מול האויב באופן שמשפיע הרבה יותר עמוק, מאשר רק בהשוואה של אמצעי מול אמצעי. בשני מאמרים עוקבים במערכות, המליץ פרופסור בן־ישראל שהממונים על בנין הכוח בישראל יזנחו את הניסיון להקטין פערים בתחומים בהם אנו חלשים מול אויבינו (כדוגמה טריוויאלית, האפשרות שלנו להשתוות כמותית מול אמצעים שונים של הצבאות הערביים) מפני שבמקרה כזה אנו פסיביים ומגיבים לצעדים המוכתבים על ידם. תחת זאת מציע בן־ישראל להיות אקטיביים ולהשקיע את משאבינו בטיפוח התחומים בהם אנו טובים יותר, כגון טכנולוגיה מתקדמת, מפני שבמקרה זה האויב הוא זה שנידון ל"מרדף" מתמיד אחרי יכולותינו.⁷

בן־ישראל טוען עוד כי הליכה במסלול של סגירת פערים מול האויב מחייבת אותנו להעריך לאיזה כיוונים יתפתח אמל"ח האויב בעוד עשור או שניים (קשה אם לא בלתי אפשרי) ולפעול בהתאם לכך, מה עוד שהאויב עשוי לשנות את פעילותו כתגובה למעשינו, וכך ייווצרו נעלמים נוספים. בפרק ו' אני מפרט חלק מהטכנולוגיות העתידיות שלהערכתי יתפתחו בשנים הקרובות, ובחלק מהן אכן כבר יש פעילות. אם נסתכל לרגע רק בטכנולוגיות שייעודן לפגוע באויב בצורה כזו או אחרת (חימוש ולוחמת סייבר בהשוואה ללוגיסטיקה למשל) נראה כי התמקדות בהן, או לפחות באלו שיש ביכולתנו המדעית והכלכלית לעסוק בהן, ואימוץ מוצרים הנובעים מהתפתחויות אלה, יאפשרו לנו לקבוע את כיווני ההתפתחות של האמל"ח, לפחות במזרח התיכון ואולי מעבר לכך.⁸ התוצאה תהיה חיובית מבחינתנו, מפני שכפי שמדגיש בן־ישראל, האויב יצטרך לצפות את צעדינו ולהגיב, וכך ישאר תמיד בפיגור בלוחות הזמנים. אומנם נכון כי אפשר שפעילות האויב, גם אם בפיגור, תחייב אותנו לפעמים "לחשב מסלול מחדש", אך מסיבות שונות המערכת הישראלית גמישה יותר בדרך כלל, גם בהשוואה למעצמות.

יתרון נוסף בשינוי הפרדיגמה ניכר בהשפעתה הפוטנציאלית החיובית על מהירות התגובה הישראלית במקרה של התקפת פתע, בסגנון הפתעת יום כיפור.⁹

צה"ל מתבסס עדיין במידה ניכרת על גיוס המילואים בעת חירום. הצלחתו של גיוס כזה והפעלתו היעילה מותנות במידה לא מבוטלת ב"שמיים נקיים" וביכולת לנוע באופן חופשי לאן שצריך, ללא איום בהרעשת טילים. כל אלה, מעולם לא הועמדו במבחן, אפילו לא איום מטוסי אויב, אף לא במלחמת יום הכיפורים. יתרה מזאת, גם אחרי גיוס מוצלח יש יחידות רבות, למשל יחידות שריון ודומיהן, שהנעתן לקו הלחימה היא בעיה לוגיסטית לא פשוטה, אפילו כאשר הכבישים פנויים ואין איום אווירי.¹⁰

המעבר למבנה כוח כמוצע יאפשר להקטין במידה ניכרת את העומס הלוגיסטי הזה, על כל שלוחותיו, ומכאן את הזמן עד להפעלה יעילה של הכוחות.

מסקנות
מכל האמור לעיל נובעות כמה מסקנות:

1. לצה"ל עלולה להיות בעיה להתחרות, כמותית וכלכלית, עם רכש או קבלת פלטפורמות "כבדות" (המשתוות לאלו שבידינו) על ידי הערבים. לדעתי זהו מרוץ מיותר, בשל הסיבות הבאות:

2. חלה התפתחות עצומה באמצעים שיכולים למלא בהצלחה כמעט את כל תפקידיהן של הפלטפורמות ה"כבדות", או לחלופין, למנוע את הפעלתן בידי הצד השני. ומכאן, זו רק שאלה של זמן עד שנטל הלחימה העיקרי יוטל על כלים בלתי מאוישים ועל אמצעי אש־מנגד "חכמים". וכאן כמובן עולה שאלה אחרת: אם הטנקים בצד השני נוטרלו באמצעים המתוארים, בשביל מה אני צריך טנקים?

(אין פירושה של ההצעה הנוכחית להיפטר באופן מוחלט ומיידי מציי הטנקים, המטוסים והקורבטות, אלא לעשות זאת בהדרגה תוך הסתגלות לצורת הלחימה החדשה.)

3. כאשר זה יושג, ניתן יהיה לזנוח את הגישה המסורתית של השגת ניצחון באמצעות מבנים הירארכיים של אמצעים מאוישים שיתנגשו במבנים דומים של הצד השני. בתנאים החדשים האלה לחימה באמצעות חטיבות ואוגדות משוריינות, מבנים של מטוסי קרב וציים של סטי"לים תהיה פחות יעילה ותהיה כרוכה באבדות מיותרות. מערכות בקרה יעילות יותר (שהן פועל יוצא מן ההתקדמות במחשוב ובתקשורת) תאפשרנה ניהול יעיל של הלחימה במרחבים גיאוגרפיים גדולים, מבלי לפגוע בעצמאות, ביוזמה ובחתירה למגע של הפיקוד הזוטר, שצה"ל תמיד העריך וטיפח.

4. צורת לחימה כזו תשתלב היטב גם במה שנקרא היום מב"ם, ובגלל הגמישות המובנית בהפעלתה וביעילותה בכל התנאים הטופוגרפיים (שטח מישורי, הררי או בנוי) תהיה יעילה גם נגד כוחות גרילה.

5. כל מערכות הנשק החדשניות האלה ניתנות לפיתוח וייצור בארץ. כך תקטן התלות בפלטפורמות האמל"ח שאין ביכולתנו לפתח ולייצר בעצמנו.

6. הנטל הכלכלי של אמצעים חדשים כאלה יקוזז באמצעות הוויתור על הצורך המתמיד ברכש ובתחזוקת ציי הפלטפורמות ה"כבדות". עניין השימוש בסיוע הצבאי האמריקאי יכול להיפתר, אך לא זה המקום לדיון בסוגיה זו.

7. זו רק שאלה של זמן (להערכתי, שנתיים עד שלוש שנים) עד שמומחים עצמאיים למחשבים יפתחו ערכות "בינה מלאכותית" להנחיית טילים או לשליטה על "נחילים". ערכות כאלה תהיינה מוטמעות בתוך יחידות חומרה הניתנות להתאמה ליישומים שונים, ויימכרו לכל דכפין, בין ברשת האפלה או בחנויות האפליקציות של החברות הגדולות. ערכות כאלה, והחומרה שלהן, יכולות להיות "סטנדרטיות", עם יכולות מוגבלות, או מותאמות למשימה ספציפית או לצורת קרב מסוימת. כך או כך, אין ספק שמחירן של ערכות כאלה יהיה שווה לכל נפש.11 קרוב לוודאי שרק"ם כבד לסוגיו, ספינות גדולות, מטוסי תקיפה ותשתיות קריטיות בעורף, יהיו המטרה המועדפת של נחילי אמל"ח כאלה, כמו למשל תקיפת מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר 2019.

8. פיתוח אמצעים ליירוט "אש מנגד" (לסוגיה) של הצד השני הוא קריטי לשרידות הכוח הלוחם ולתפקוד סביר של העורף. מגוון האיומים האלה רחב, וגדל בהתמדה, ולכן פיתוח אמצעים מסוג זה חייב להיות בעדיפות גבוהה, אך יתאפשר על ידי ניצול חלק מן הטכנולוגיות שתפותחנה לתקיפת מטרות אויב.

שיקול נוסף העוסק בלחימה עתידית, ובעקיפין בסוגיית בניין הכוח, נובע מריבוי סוגי המלחמות. אגדיר את סוגי המלחמות השונים כלהלן:

1. מלחמה בין צבאות מדינתיים תוך הפעלת כל האמצעים העומדים לרשות הצבאות השונים.

2. מלחמה בעצימות נמוכה: הטרדות, פשיטות של מיליציות חמושות, ירי מרחוק באמצעות טילים, שיגור ספוראדי של רחפנים ומל"טים.

3. פעילות טרור פנימית או זו שמלובה על ידי גורמים חיצוניים, וכוללת פגיעה בנתיבי שיט ובתשתיות קריטיות.

4. כאשר אין גבול משותף, מלחמת התשה באמצעות טילים בליסטיים וטילי שיוט, ללא אמצעי אב"כ.

5. מלחמת סייבר מלאה המיועדת לגרימת צורות מגוונות של נזק כלכלי ו/או תוהו ובוהו חברתי.12

שתי האחרונות הן עיסוק ליחידות מיוחדות בהכשרתן. זה ברור מאליו, אך העובדה היא שגם לכל אחת משלוש הראשונות נדרשת הכשרה ספציפית למדי. שימוש באותן יחידות לצורות הלחימה השונות, כפי שהדבר נעשה היום, מביא לוויתור על אימונים בתחומים שונים, ובסופו של דבר לירידה במוכנות ובמיומנויות וגם את זה אנו חווים ביום יום. אבל רק צבאות מעטים יוכלו להקים שלושה סוגי צבאות שכל אחד מהם יתמחה בסוג לחימה אחד. המעבר לסוג הלחימה המוצע יפתור - לפחות חלק - מהבעיות האלה.

הפרקים הבאים עוסקים בהיבטים שונים של התפתחות האמל"ח לאופי הלחימה המוצע אך לא תמיד יהיה ברור מיידית מה הקשר ביניהם. אקדים ואומר כי תמיד יהיה להם מכנה משותף: הם יראו איך להתכונן, בין במעשה ובין במחדל, למלחמה הבאה, ואיך אולי להימנע ממכשלות העבר, כדי לא לחזור על דומות בעתיד. הנקודה שברצוני להדגיש בכל הפרקים היא הסכנה בהתעלמות, אפילו חלקית או זמנית, מההתפתחויות הטכנולוגיות ומהשינויים הנובעים מכך בלחימה ולסכנה הזו יש הרבה פנים! היא יכולה להתבטא בהתעלמות או בזלזול במערכות נשק חדשניות שהאויב רוכש ובהשפעתן הפוטנציאלית על תורת הלחימה, שלו ושלנו. סכנה אחרת טמונה באפשרות להתעלם או לזלזל בצורך שלנו להצטייד בטכנולוגיות חדשות המופיעות (בתדירות הולכת וגדלה) בעולם כולו. הנימוקים להתעלמות כזו הם בדרך כלל מצוינים: לדוגמה, "המערכות הקיימות טובות דיין — ניצחנו באמצעותן בעבר, ואין צורך להיכנס להרפתקאות"; או לדוגמה "המערכות הקיימות הן פאר היצירה המקומית ושום מערכת זרה לא תשתווה אליהן"; או הנימוק האולטימטיבי — "אין כסף להצטיידות חדשה". כל הטענות האלה, ורבות נוספות, הושמעו על ידי בכירים ומקבלי החלטות באין ספור מדינות, ולא בעולם השלישי, אלא במעצמות תעשייתיות מהמעלה הראשונה. וכן, זה קרה גם בישראל, או כמו שאמר קצין בכיר מאוד בסיומו של תרגיל שחשף פגמים רבים יותר מהצלחות (ובו הועלתה הצעה לפיתוח טכנולוגי שייתכן שיכול לפתור אחד מהפגמים) — "צבא אמיץ ומנצח אינו צריך פטנטים אלקטרוניים".

מדובר בשינוי מהותי של האמל"ח בו ישתמש הצבא וכן באופן הלחימה שהצבא ינהל. כל אלה ידרשו ארגון מחדש עמוק, כדי לנצל שינויים אלה באופן היעיל ביותר. האם ניתן לקרוא למערכת שינויים כזו מהפכה? גדולים וטובים התלבטו בשאלה זו בעבר, מפני ששינויים מפליגים כאלה כבר אירעו, לפעמים בצורה מתוכננת ולפעמים בהפתעה, ששינתה סדרי בראשית.

לכן אקדיש את הפרק הבא להסבר על "המהפכה בעניינים צבאיים" ועל משמעותה.

__________________

1. בשנת 1097 הוציא האפיפיור אורבן ה-2 צו כי רובה הקשת הוא נשק ברברי ואין להשתמש בו. תוך זמן קצר הוקל האיסור, והותר להשתמש בו נגד "כופרים". גם הרחבה זו לא החזיקה מעמד זמן רב והנשק שימש באופן חופשי במלחמות באירופה. נשק כימי הופעל אמנם בהרחבה על ידי שני הצדדים במלחמת העולם הראשונה אך לאחריה הוא הופעל רק נגד מי שלא יכלו להגיב באמצעים דומים: בין הדוגמאות הבולטות היו היפנים בסין; איטליה באתיופיה (חבש); מצרים בתימן; עיראק נגד איראן ואסאד נגד המורדים בסוריה.
2. ראה למשל פינקל, מאיר, "פולחן הטכנולוגיה בצה"ל — להחזיר את האיזון לבניין הכוח ביבשה", מערכות, גיליון 407, יוני 2006; וכן פינקל, מאיר ופרידמן יניב, "שבעה עשורים ליתרון האיכותי של צה"ל", בין הקטבים 9, מרכז דדו, דצמבר 2016. יתרה מזאת, במאמר השני (עמ' 61) טוענים פינקל ופרידמן כי "כל יתרון טכנולוגי הוא בר חלוף. מרגע שנשחק, פתיחה מחדש של יתרון טכנולוגי מחייבת השקעת משאבים עצומה והיא אולי בלתי אפשרית כלל ועיקר." קביעה זו היא בלתי נכונה בעליל: ראה הערה 8 בהמשך וכמה מן הנושאים המוזכרים בפרק ו'. מצד שני, פינקל ופרידמן ערים לצורך ליצור או לשפר מנגנונים לפיתוח חדשנות.
3. ראה רבין, יצחק, (עם דב גולדשטיין) "פנקס שירות", 1979, עמ' 497-498.
4. גם מעצמות כמו ארה"ב ובריטניה סגרו, מסיבות כלכליות, פרויקטים מבטיחים דומים.
5. נזכיר כי תהליך דומה, אף כי בלי קשר ליהודים, הוביל בסופו של דבר להסכם מינכן.
6. יש כאן פוטנציאל לתחזית גרועה בהרבה: בדצמבר 2020, התפרסם במבט־על מס' 1419 (של המכון למחקרי ביטחון לאומי) ניתוח של אייל פרופר בו הוא טוען כי מסיבות שלו, עלול סי ג'ינפינג, נשיא סין, לנקוט בגישה לעומתית יותר מקודמיו מול ארה"ב. אם אכן זה יקרה, איננו יכולים לפסול האפשרות כי סין עלולה לספק נשק מתקדם יותר למדינות אויבות לישראל, רק כדי להביך את האמריקאים.
7. ראה בן־ישראל, יצחק, "תורת היחסות של בנין הכוח", חלק א', מערכות 352-353, אוגוסט 1997; חלק ב', מערכות 354, נובמבר 1997.
8. זה נשמע מעט יומרני אך עובדה היא כי על אף גודלה, ישראל פיתחה, לפעמים הראשונה, מספר סוגי אמל"ח שעוררו או מעוררים ענין במדינות בעלות תעשיות נשק מתקדמות בהרבה. לדוגמה, תת־המקלע "עוזי", טילים לוחכי־ים, שריון ריאקטיבי ומיגון אקטיבי, מזל"טים אמינים כולל חימוש משוטט, ומערכות יירוט רקטות וטילים, ואלה הן רק דוגמאות אחדות. יש גם דיווחים, שעדיין כדאי להיזהר בהם, על פריצת דרך בתחום הלייזרים רבי העצמה.
9. צריך תמיד להביא בחשבון התמוטטות הסכמי השלום עם מדינות שכנות, וזאת כתוצאה מחילופי משטרים, שאין לנו שליטה עליהם. כידוע, ניתוח יכולות חשוב יותר מניתוח כוונות ובהקשר זה ראה את דקל־דליצקי, אלי, "מבט לדרום: על הפיתוח המואץ של התשתיות הצבאיות בסיני ובחזית התעלה", מערכות 489, ינואר 2021.
ניזכר רק בפקקי הענק בדרך לדרום לקראת מלחמת ששת הימים.
10. להשוואה, אזכיר כי מכשירי ה-GPS האזרחיים הראשונים, הופיעו בשנת 1985, עלו 3000$, ונדרשו כעשר דקות כדי לאתחל אותם. בשנת 1995 הם עלו פחות מ-200$ והיום כל מכונית חדשה וכל שעון ספורט (שמחירו בסביבת ה-100 דולר) מכילים מערכת ניווט לווייני עם זמן אתחול של כעשרים שניות. כל זה נובע מהעובדה כי קצב הפיתוח של מערכות אלקטרוניות שונות מואץ בצורה אקספוננציאלית.
12. לוחמת סייבר מעוררת שתי בעיות שכמעט אינן מוכרות בלחימה "רגילה". בהכללה מסוימת ניתן לומר כי אחת מהן היא זיהוי וודאי של התוקף. התקשורת הגלובאלית, על כל אמצעיה, מאפשרת מתקפת מחשבים המנוהלת מן הצד השני של הגלובוס, ומבלי להסגיר מי עומד מאחוריה. גרוע מכך, פצחנים עלולים לעשות זאת למטרות בצע כסף וללא כל אידיאולוגיה פוליטית או מטרה מדינית, מה שיקשה על איתורם. הבעיה השנייה היא "המידתיות" של התגמול. אם הדבר נעשה כחלק ממאבק מדיני והתוקפן זוהה, קיימת הדילמה של התגובה על מתקפה כזו. "שן תחת שן" תהיה הברירה ההגיונית, אם היא ניתנת לביצוע. אבל במקרה של נזק חמור מאוד, למשל הרס של כור גרעיני המלווה באסון סביבתי כבד, או השבתה ממושכת של מתקני תשתית חיוניים, השאלה של אמצעים "רכים" מול תגובה צבאית, או אקוויוולנטית לצבאית, תעלה במלוא חריפותה, אלא אם כן ניתן גם כאן לנקוט ב"שן תחת שן".