האוויר שאנחנו נושכים

לקראת סוף הריצה מתחילות לי התכווצויות בבטן. אולי הגזמתי קצת עם האוקסיקונטין. המחשבה על בייגלה חם עושה לי עכשיו בחילה, ואני לא פונה ימינה למאפייה אלא חוצה את הצומת וממשיך ישר לגינה.
זוג בבגדי ספורט מופיע מהחושך. הם רצים מולי על המדרכה הצרה, וכשהם מגלים אותי הם לא לוקחים צ'אנס ועוברים לצד השני של הרחוב.
אני שוקל 110 קילו והגובה שלי הוא 1.99 מטר.
פעם הייתי חתיך ושזוף. השרירים נשארו כי אני עושה הרבה כושר בבית, זמן לא חסר לי, מהשאר אבל לא נשאר הרבה: עור של שלגייה מצולקת על שרירים של גורילה.
לפעמים אפשר לראות בגינה זוגות שאין להם זמן ומקום אחר להזדיין, ג'אנקים, ילדים שברחו מהבית והורים שברחו מהילדים שלהם.
אבל הלילה הגן ריק. אף אחד לא יושב על הספסל החשוך שלי.
לפני כמה שנים כיביתי את הפנס שמעליו בבעיטה, ומאז לא תיקנו אותו.
הנשימה שלי נרגעת מהריצה, והדופק יורד מתחת למאה. עוד כמה דקות ואני יכול להמשיך.
השקט מתפייד וצרחות של שיר שעוד אף פעם לא שמעתי מתגברות ומתקרבות.
לגינה נכנסות שתי דמויות. אחת מהן מחזיקה רמקול נייד ענקי והשנייה רובה. הן נשארות לעמוד מתחת לאחד הפנסים, ואפשר לראות את הפנים שלהן: בחור ובחורה צעירים. הם נראים שמחים ומאוהבים.
הנערה מכוונת את הרובה אל הפנס שמעליה, לוחצת על ההדק ופוגעת: המנורה של הפנס מתרסקת.
על פי הרעש של הירייה זה רובה אוויר או איירסופט.
היא צוחקת מאושרת. אין כמו אהבה.
את הפנס הבא מחסל הנער, גם הוא פוגע בירייה הראשונה וגם הוא מאושר. לאב איז אול יו ניד.
אחרי חמש דקות כל הפנסים שבגינה מנופצים. כולם חוץ מאחד: הפנס הכבוי שלי.
הנערה מנסה לחטוף את הרובה מהנער, הוא אבל לא חושב לוותר לה.
הם נאבקים, הנערה מצליחה לשים לנער רגל, להפיל אותו ולקחת ממנו את הרובה. היא בורחת ממנו ורצה ישר לכיוון שלי, והוא קם ורץ אחריה.
כמה שניות לפני שהוא משיג אותה היא נעצרת, מכוונת את הרובה למעלה אל נורת הפנס ויורה במהירות.
היא מפקששת: בתחילה נשמע צליל מתכתי כשהכדור פוגע בעמוד המתכת, ואז הפנס שהיה כבוי כל השנים מתחיל פתאום להבהב.
אני מזנק כדי להתרחק מהאור, והשניים מגלים אותי. הם נבהלים מהגורילה שצצה פתאום מולם ובורחים מהגן.
אחרי כמה צעדים אני מרגיש שאיבדתי את הארנק. אני מסתובב, חוזר בריצה אל הספסל ורואה אותו בפעם הראשונה באור. הוא מכוסה בגרפיטי, חלקם ישנים, ועל המשענת אפשר לקרוא: "אריאל זונה". מתחת ל"זונה" אפשר לראות שאריות של מספר חרוט בעץ.
הארנק שלי מונח מתחת לספסל בין עטיפות של חטיפים, בדלי סיגריות וקונדומים משומשים. לא רחוק ממנו, מתחת לשיח גדול בין הספסל לגדר, מונח עוד משהו. פאוץ' קטן.

*

בסופר פארם ברחוב אברבנאל דולק אור, ולמטה ליד הקופה יש תור של ארבעה אנשים. הכיווצים בבטן נעלמו בלי ששמתי לב.
אני ממשיך לרוץ ומגיע הביתה כמעט שעה לפני הזריחה.

*

אחרי שאושַר לי מענק דיור נכים מצאתי בעזרת מתווך דירה שקטה שאפשר לישון בה במשך היום ושקרובה למרכז העיר. בגלל התרופות שאני לוקח אסור לי לנהוג.
תיאורטית הייתי יכול להמשיך לגור בדירה שבה נולדתי וגדלתי. הוריי כבר לא בחיים, והדירה הייתה יכולה לעבור אליי בדמי מפתח מגוחכים, אבל היא ממוקמת על אחד הצמתים הכי סואנים בעיר והרעש שמקיף אותה היה יותר מדי שנים הפסקול מחריש האוזניים של סיוטי הלילה שלי, כבר מאז שהייתי ילד.
הדבר היחידי שלקחתי מהדירה של הוריי הוא מיטת הנוער שלי. אני עדיין ישן עליה, קצת מקופל.

*

הפאוץ' שמצאתי בגן מרופט לגמרי ומלא בשטרות כסף בכל הצבעים: סגול וצהוב של אירו, ירוק של דולרים, אדום של יואן וגם כמה אלתרמנים כחולים. מישהו כנראה אוהב צבעים ולטייל בעולם. אני מקנא בו בלי להכיר אותו. כשאני מקנא אני יכול להרגיש את כל מה שאני לא יכול לחוות בעצמי.
חוץ מהכסף יש בפאוץ' קופסת פרלמנט, חצי כיף כף, שני קונדומים, כמה כדורי Cialis, כמה כדורים של Addyi וכמה נגד צרבת. את שלושתם אני לא צריך: צרבת אין לי אף פעם, הסיאליס מעמיד לגברים שלא עומד להם, והאדי מדליק נשים שלא בא להן.
על דופן התא האחרון מודבקת רצועה דהויה של ארבע תמונות שצולמו בפוטו רצח. בכל התמונות מופיעה בחורה יפה עם פנים רציניות. בשתיים מהם לבד, ובשתיים עם גבר לא מגולח שמצמיד לה נשיקה ללחי.
אף תעודה, שום כרטיס אשראי או איזשהו מסמך מזהה אחר.

*