אבני ריחיים

חלק ראשון 

ילד

ליובל

הִנַחְתִּי אוֹתוֹ תַּחְתַּי, גּוּפוֹ הַקָּטָן רָכוּן מִצַעַר, בִּטְנוֹ נְפוּחָה, עַצְמוֹתָיו עָבוֹת. יֶלֶד. פְּקַעַת שֵׂעָר צָהֹב, אִישׁוֹן שֶׁחוּט שֶׁל אֵימָה מָשׁוּךְ מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ מֵאַיִן בָּא, יַגִּיד שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לִזְרוֹעוֹתַי מִתּוֹךְ הַכְּפוֹר, שֶׁרַעֲבוֹנוֹ לֹא יָדַע שֹׂבַע, שֶׁמִּכָּל הַיָּדַיִם שֶׁהוּשְׁטוּ אֵלָיו בָּחַר בְּשֶׁלִּי מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ קְטַנּוֹת מִכְּדֵי לְבַטֵּל אֶת כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ.
 
בַּלֵילוֹת שׁוֹרֶקֶת הָרוּחַ בַּמַּרְזְבִים. מִפְּנֵי הַשָּׂפָה הַזָּרָה שֶׁבָּהּ אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלָיו הוּא בּוֹכֶה, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת מֻקַּף חַלּוֹנוֹת וּמִן הַתִּקְרָה מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת נוּרַת אַגָּס, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַיִם כֵּהִים מְתוּחִים בֵּין הָאָרֶץ הַזּוֹ וְהָאָרֶץ הַהִיא וְאֵין עוֹד אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּקְרָא לוֹ בִּשְּׁמוֹ.

על הדומוּת

באחת מארוחות הערב המשפחתיות השוו בְּנִי הבכור ואחיינַי הצעירים את פניהם לפני הוריהם ואחֵי הוריהם. כל אחד מהם התעכב על פרט מתוך תמונת הפנים השלמה: האחד מצא את עיניו בעינַי, האחר צד את אפו באפו של אָחִי. בני הצעיר אמר: "לי אין אף אחד שאני דומה לו." אחיו הבכור נזעק: "אבל אתה ממש ממש דומה לאבא!" ופיתל פיתול שלם כדי להוכיח באמצעות תמונות ומדדים מתמטיים שהאופן שבו הקטן פוקח את עיניו יוצר בין העפעף העליון והגבה מרחק דומה לזה שבין עפעפי אביו לבין גבותיו.
מהי דומוּת? לעיתים קרובות, כשנתקלים בי ובבני הבכור, מגיבים על הדמיון בינינו, זאת בתנאי שאין מכירים את אביו שכל הנתקל בו משייך אליו מיד את מבנה הפנים של הבן כמעט ללא התערבות אימהית. הדומוּת היא אחד התעתועים הגדולים של ההורות. גשר למתוח מעל תהום המעשה הבלתי אפשרי הזה, השם בְּכַפֵּנוּ את נפשו של אדם אחר.
הדומוּת גם יוצרת קפל בזמן. היא דרכנו להשיב את מה שאנו מאבדים בכל בוקר כשאנו צופים מודאגים בפנינו במראה: תחושת הנצחיות מומרת שוב ושוב באמת הצורבת של החלוף אך מושבת לנו באמצעות פניו, מחוות ידיו וקולו של מי שאנו תופסים כממשיך את שושלת תָּאֵינוּ האבודים, המתחלפים.
 
בילדותי הייתי עסוקה בדמיון שלי להורַי בעיקר על דרך השלילה: חששתי, ואמי לִבְּתָה את החשש הזה השכם והערב, משיערו הסבוך של אבי, משקיות העור הָעֲיֵפוֹת תחת עיניו, מאצבעותיו הקצרות, העבות. חששתי לא פחות מן הטמפרטורה הצוננת של יְדֵי אמי, מאַפָּה הנשרי, מקולה שהגבהים המחמירים שלו נדמו לאוזני כחריגות צורמות מן הסולם המוזיקלי המאופק. עם זאת, היתה נחמה מסוימת באזורי הדומוּת שזיהיתי בינינו לחיוב: העיניים הגדולות שירשתי ממנה, החופש שירשתי ממנו, היכולת לחבר אלה לאלה מִשְׁלַבִּים שונים היוצרים יחד מרקם חדש וחד־פעמי ובכל זאת מוכר תמיד.
כשילדתי את בני הבכור, הדבר הראשון שהתייצב לנגד עיני היה הדמיון המובהק שלו לאחי הקטן. אחי הצעיר ממני בתשע שנים הוא האח היחיד שזיכרון פני התינוק שלו חרוט בי. בלילות הייתי מתעוררת לקול בכיו, הופכת אותו מצד לצד במיטת הסורגים שהוצבה משום־מה במסדרון שמחוץ לחדרי, תוחבת לפיו מוצץ או בקבוק חלב. בשנים מאוחרות יותר הייתי אני זו שלקחה אותו לרופא השיניים, שהחליפה את אמי בימי ההורים בבית ספרו, משכנעת את המורה לחמול עליו כשהוא מגיע לכיתה פעם אחר פעם ומחברותיו ריקות, שהלחינה עבורו את הפסוקים שהיה עליו ללמוד על־פה לקראת המבחן בתנ"ך. הוא היה מוזיקלי להפליא וכפעוט חזר בקול צלול ומדויק אחר כל שיר ששרתי לו. בהמשך נהג לשבת על ברכי ליד הפסנתר במשך שעות. כך למד לנגן.
 
האם היינו דומים? במבט לאחור, בהכירי את האיש שצמח ממנו, היינו אולי השונים ביותר מבין ארבעת האחים. כילדה ריחפתי תמיד כעשרה סנטימטרים מעל הקרקע. הוא, לעומתי, היה ועודנו גזע עץ ששורשיו נטועים במעבה האדמה. אני נהגתי ללכת לאיבוד בכל מקום, כולל בעיר מגורי שמעולם לא עזבתי. הוא ידע להתמצא גם בערים שרגלו מעולם לא דרכה בהן, מכוח איזה מצפן עליון שכיוון אותו תמיד אל נקודת הציון הסמוכה. אבל הַקִּרְבָה בינינו הולידה אשליה של דומות, ואת האשליה הזו הצבתי כגשר ביני לבין התינוק שילדתי, מניחה לעצמי לסמן באמצעותה את החדש מכל חדש כמוכר, ולכן כידוע.
כשטסתי לסנט־פטרסבורג כדי לפגוש לראשונה את בני הצעיר החוויה היתה הפוכה. ריחו הזכיר לי את ריח בתי חברותיה של סבתי שהיו ספוגים ניחוחות בישול כבד בחללים חסרי חלונות. קירבתי אליו את אפי כְּחַיָּה, מבקשת בו פיסת עור מוכרת, נחרדת לגלות שעכוזיו הקטנים מופרדים זה מזה בקו מפותל שלא ראיתי כמוהו אצל בני הגדול או אצל מי מאחַי ושנצרב בתוכי, למִן הרגע ההוא, כחותם בוטה של זרוּת.
 
האם היה שונה ממני יותר משהיו שונים בני הבכור או אָחִי הקטן? אינני בטוחה בכך. אך הסורק הפנימי שלי כמו התביית נכחו דווקא על אזורי הָאֲחֵרוּת. ההתבייתות הזו הֵקֵלָה עלי במידה מסוימת, משום שהיה בה כדי להצדיק את המרחק שפחדתי שלא ניתן יהיה לגשר עליו ביני לבינו. היא היתה גם דרכי להתגונן מפני מה שרק בדיעבד הבנתי כמה התקשיתי לשאת: העובדה שדבר לא ישיב את שנת חייו הראשונה שבה טופל בידיים זרות, שבה נרדם לילה לילה כשמבטו פונה אל קיר לבן, שבה הואֲכָל מִגַבּוֹ בלי שאיש או אישה ראו את פניו.
האם הנחתי לו אי־פעם להידמות? גם היום, שעה שאני מניחה את ידי על כתפיו הרחבות, מחזיר אלי גופו החסון הֵד שונה ממגע גופם הדק של שני אחַי ובנִי האחר. אבל יש שהוא מחייך אלי ופורש את זרועותיו לצדדים. אז מגמא חיבוקו באחת את המרחק המדומיין בינינו, שועֵט מתוך אפלת בית היתומים אל רחובות סנט־פטרסבורג המושלגים ומהם אל היום שבו ננעצו לראשונה כפות רגליו הקטנות בחול שעל שפת הים הסמוך לביתנו, שפתיו פעורות אל הרוח, אל אינספור האפשרויות של הרוח, מזיגה של עדינות וזיכרון, של פיתול והיחלצות.