החצר הפנימית

1
 

נחל איילון, ואדי ג'ינדאס בפי הערבים, זרם ממזרחה של העיר לוד וחצה את שדותיו המערביים של כפר הנוער בן שמן. חושות רבות היו פזורות לכל אורכו, ומשוכות צבר הפרידו בינן לבין הגשר העתיק של לוד, הגשר אשר ציווה לבנות הסולטאן הממלוּכּי בַּייבַּרְס.
רבים מערביי לוד עברו עליו בדרכם מזרחה אל הכפרים שמסביב. יש שעבורם היה קצה העולם, ומעבר לו היה הבלתי נודע, המאיים, שאין לחצות אותו.
לקראת חשכה התרוקן המקום מעוברי האורח, וגם הילדים ששיחקו סמוך אליו מיהרו לפרוש לבתיהם בטרם יופיע אל־ג'ין אל־אַסְוָוד, השד השחור, כפי שכינו אותו אמותיהם הדואגות.
אט־אט כבו עששיות הנפט שציירו צללים על קירות הבתים, והנחל הסמוך הפך למאיים ושחור.
מכונית שחורה הגיחה, פנסיה כבויים, וגלשה לעבר משוכת הצבר הסמוכה לגשר, שם נבלעה בעלטה. מתוכה יצא גבר בבגדים כהים ולראשו מגבעת. הוא נשען על מכסה המנוע החם, הצית לעצמו סיגריה ושאף לריאותיו את העשן הסמיך, מדי פעם הציץ בעצבנות במחוגים הזרחניים של שעונו.
השד השחור היה לא אחר מאשר גֶ'פרי מוֹרטוֹן, קצין הבולשת הבריטית, יריב מר ואכזר שדי היה בשמו כדי להעלות טיפות של זיעה קרה בגוום של אנשי מחתרת קשוחים.
מחוגי הזרחן בשעונו הורו על השעה חמש דקות לשמונה. מורטון הביט בעצבנות לעבר הגשר והמתין לאות המיוחל מהסוכן שלו.
בשמונה בדיוק נדלק פנס מעברו השני של הגשר, ואחרי שניות ספורות כבה.
מורטון הצית גפרור והחזיק אותו בידו עד שנשרף.
הפנס מעברו השני של הגשר ענה לו בהבהוב שלוש פעמים.
מורטון נדרך ושלף את האקדח מהנרתיק שנשא על גופו, מוכן לכל מקרה.
מתוך האפלה הגיחה בריצה צללית כהה, מתנשפת בכבדות, נשימותיה קצרות, חדות.
מורטון נרגע, החזיר את האקדח לנרתיקו וניגש לעבר הדמות, "ערב טוב, הכול בסדר?"
"כן, הכול נקי."
"מישהו הבחין בך כשיצאת מהכפר?" התעניין מורטון.
"לא, חמקתי דרך השדות."
"יפה," אמר מורטון בשביעות רצון.
"בחזרה לכפר זה יהיה קשה יותר. כל העמדות סביב הכפר יהיו כבר מאוישות."
"תיכנס דרך המשק החקלאי, יש שם עמדה נטושה," הפתיע אותו מורטון בבקיאות שגילה בסדרי השמירה של הכפר.
"לא ידעתי על כך."
"זה רק מן השבועיים האחרונים," המשיך מורטון והפתיע. "ובכן, נשמע מה בפיך."
"קבוצה של חניכים מהכפר יוצאת לטייל מחר ביער הרצל, הסמוך לכפר."
"ובשביל זה הזעקת אותי?! לספר לי על טיול ליער?" רטן מורטון.
"לא, הטיול הוא רק מסווה לאימוני ירי ביער."
"עם הנשק שקיבלו מאיתנו?"
"לא, לא, עם נשק בלתי לגאלי שהגיע לכפר לאחרונה."
מורטון נרעש. זו הייתה לו הפעם הראשונה בה שמע על הנשק הבלתי לגאלי שנכנס לכפר. "ואיך, לכל הרוחות, הם הצליחו להכניס את הנשק הזה?"
"בקלות, מתחת לאפכם."
"והיכן הוא נמצא?" הקשה מורטון.
"כנראה במקומות מסתור שונים בכפר, בסליקים."
"ומנהל הכפר יודע?"
"לא."
"כך חשבתי," חייך מורטון.
"הוא לא יאשר אם יֵדע."
"הוא יאשר, לא תהיה לו ברירה, ההגנה תכופף את ידו... או שתשבור אותה," גיחך מורטון.
"אתה לא מכיר את ד"ר לֶהְמָן, הוא לעולם לא ייכנע להם, הוא איש עקרונות."
"עקרונות הם כמו שבשבת, משתנים לפי כיוון הרוח," לגלג מורטון.
 
חודשים בודדים חלפו מאז עבר מורטון מתפקיד שולי בג'נין לתפקיד רב־החשיבות של מנהל המחלקה הפלילית בסי־איי־די, הבולשת הבריטית. קר מזג היה, חושיו חדים כשל צייד, והכיר היטב את שני הצדדים, בעיקר את חולשותיהם. רשימת הישגיו הלכה והתארכה. פעילים נלכדו, נשק נחשף, ומספר הסוכנים היהודים שגייס גדל במהירות, עד שבמפקדת ההגנה נשמעה הדעה שיש להיפרע ממנו, ובהקדם.
היו שסברו תחילה כי זה רעיון עוועים שתועלתו תהיה קטנה מהנזק שיגרום, אבל אחרי שהכריז מלחמה גלויה על כפר הנוער בן שמן, השתנתה דעתם. מלחמה כזו, ידעו, היא מלחמה על הגבולות העתידיים של המדינה שתקום בבוא היום.
תוכנית החלוקה שהציעה ועדת פיל קבעה כי בן שמן תהיה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, וראשי היישוב החליטו למנוע בכוח את יישום ההחלטה. הם הורו להעביר לכפר נשק בכמויות חסרות תקדים בהיקפן ולהטמינו במקומות מסתור ליום פקודה.
משנודע הדבר למורטון, גמר אומר למנוע זאת בכל מחיר, לרבות במחיר חייהם של הסוכנים היהודים שהפעיל. שישה מהם נחשפו על־ידי ההגנה וחוסלו ללא משפט. זו הייתה הכרזת מלחמה.