צעד קטן לשינוי גדול

מבוא 
צעד אחד קטן

חברות יפניות משתמשות מזמן בשיטה העדינה של קאיזן להשגת יעדיהן העסקיים ולשמירה על מצוינות. עכשיו האסטרטגיה האלגנטית הזאת יכולה לעזור לך להגשים את חלומותיך האישיים.
 
 
רוב הפסיכולוגיה והרפואה מוקדשות לשאלה מדוע בני־אדם לוקים במחלות או לא מתפקדים כהלכה בחייהם. אבל לאורך כל הקריירה שלי כפסיכולוג, התעניינתי דווקא בהיפוכו של כישלון: כשאדם שהחליט לרדת במשקל מצליח לרדת חמישה קילוגרמים ולהתמיד במשקל החדש, אני רוצה לדעת מדוע וכיצד; אם אדם מוצא אהבה אחרי שנים של קשרים לא מספקים, אני סקרן לדעת אילו אסטרטגיות איפשרו את האושר הזה; כשחברה מסחרית נשארת בראש הפירמידה בתחומה חמישים שנים רצופות, אני רוצה להבין את ההחלטות האנושיות שעמדו מאחורי ההצלחה. אפשר לומר, אפוא, ששתי שאלות העסיקו אותי בחיי המקצועיים:
 
• כיצד בני־האדם מצליחים?
• כיצד בני־האדם המוצלחים נשארים מוצלחים?
 
הדרכים להגיע להצלחה הן כמובן כמספר האנשים המצליחים. אבל במהלך עשרים ושתיים שנות עבודה מעשית, היה לי הסיפוק לצפות באינספור לקוחות המשתמשים בשיטה לא רגילה כדי לחולל שינוי בר־קיימא. הם יישמו אותם עקרונות פשוטים לשיפור חייהם בכל מובן כמעט: הם ירדו במשקל (ושמרו על המשקל החדש); נכנסו למשטר של פעילות גופנית (והתמידו בו); נגמלו מהתמכרויות (אחת ולתמיד); יצרו קשרים אמיצים (מהסוג שמאריך ימים); הכניסו סדר וארגון לחייהם (בלי לגלוש לבלגאן בעיתות מצוקה ומשבר); ושיפרו את הקריירה שלהם (וממשיכים לשפר, הרבה אחרי שהבוס מילא את דו"ח הערכת התפקוד).
אם אתה רוצה לחולל שינוי בחייך - כזה שמתמיד לאורך זמן - אני מקווה שתמשיך לקרוא בספר זה. השיטה שהבאתי בו היא סוג של סוד פָּתוּחַ, שהסתובב בחוגי העסקים ביפן במשך עשרות שנים, ומיושם מדי יום ביומו על ידי אזרחים פרטיים ברחבי העולם. זאת שיטה טבעית ומעודנת להשגת יעדים ולשמירה על מצוינות. אפשר לשלב אותה בלוח־הזמנים הצפוף ביותר - ובספר זה אחלוק עימך את האסטרטגיה הזאת.
אך תחילה, אני רוצה שתכיר את ג'ולי.
 
ג'ולי ישבה בחדר הבדיקות, עיניה מושפלות. היא באה למרכז הרפואי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) בגלל בעיית לחץ־דם גבוה ועייפות, אך הרופאה המשפחתית המתמחה במקום ואני ראינו שיש בתלונתה הרבה מעבר לזה. ג'ולי היתה גרושה, אם לשניים, ולפי הצהרתה היתה קצת מדוכאת ויותר מקצת מודאגת וחרדה. המערכת התומכת שלה היתה רופפת במקרה הטוב, והיא החזיקה בקושי במשרתה.
הרופאה הצעירה ואני חששנו לבריאותה של ג'ולי לטווח ארוך. משקלה (היא נשאה עליה יותר מחמישה־עשר קילוגרמים עודפים) והלחץ הנפשי הגבוה שלה הפכו אותה למועמדת ללקות בבעיות חמורות יותר, כמו סוכרת, יתר לחץ־דם, מחלת לב ודיכאון עמוק. היה ברור שאם ג'ולי לא תכניס שינויים של ממש בחייה, היא בדרך לגלישה במדרון החלקלק של חולי וייאוש.
שנינו ידענו דרך זולה ובדוקה לעזור לג'ולי, ואני לא מדבר על בקבוקון תרופות או על שנים של טיפול פסיכולוגי. כל מי שקורא עיתונים או צופה בחדשות יכול לנחש על מה אני מדבר - ספורט. פעילות גופנית סדירה עשויה לשפר כמעט את כל בעיות הבריאות של ג'ולי, ולהעניק לה כוח עמידה שיעזור לה לעבור את הימים הקשים ויעודד את רוחה.
בעבר אולי הייתי מציע את הטיפול הזול והיעיל הזה עם כל ההתלהבות של חסיד מושבע. צאי לריצות! תרכבי על אופניים! תשכרי קלטת של התעמלות אירובית! הייתי אולי אומר. ותרי על הפסקת הצהריים, תתעוררי שעה קודם אם צריך, אבל קחי את עצמך בידיים ותחייבי את עצמך לבריאותך חמש פעמים בשבוע! אבל למראה העיגולים הכהים תחת עיניה של ג'ולי, צנח ליבי בקרבי. מאות פעמים אמרנו למטופלים להתחיל בפעילות גופנית, אך מעטים בלבד הפכו את זה להרגל של קבע. זה נראה להם קשה מדי, מאומץ מדי, מזיע מדי, מחייב השקעת זמן רבה מדי. אני סבור שרובם פחדו גם לצאת מן השגרה הנוחה שלהם, אם כי לא כל המטופלים היו מודעים לפחד הזה.
וכאן לפנינו ישבה ג'ולי, שעבדה כמעט בלי הפסק רק כדי לדאוג לפת לחם ולקורת־גג לילדיה. נחמתה היחידה ברוב הערבים היתה התרגעות למשך חצי שעה על הספה. יכולתי לנבא בוודאות מה עתיד לקרות: הרופאה תגיד לה להתחיל פעילות גופנית, ג'ולי תרגיש שלא מבינים אותה ("איך אני אמורה למצוא זמן לספורט? אתם בכלל לא מבינים אותי!") יחד עם רגשות אשמה. הרופאה המתמחה תרגיש מתוסכלת לראות כיצד מתעלמים עוד פעם מעצתה - ומן הסתם תתחיל לפתח גישה צינית מנוכרת, כמו שקורה עם הזמן לרבים מהרופאים הצעירים האופטימיים. מה יכולתי לעשות כדי לשבור את המעגל השלילי הזה?
 
 
הסתערות במעלה ההר: חידוש
כשאנשים רוצים להשתנות, בדרך כלל הם פונים תחילה לאסטרטגיה של חידוש או חדשנות. אתה אולי חושב שחדשנות היא סוג של פריצת דרך יצירתית, אבל אני משתמש כאן במונח של בתי־ספר למינהל עסקים, שם אוצר המילים של הצלחה ושינוי מוגדר היטב. לפי ההגדרה הזאת, חדשנות היא תהליך דרסטי של שינוי. באופן אידיאלי היא מתרחשת בפרק זמן קצר ומניבה תפנית דרמטית. חדשנות היא מהירה, גדולה וזוהרת, והיא מגיעה לתוצאה הטובה ביותר בזמן הקצר ביותר.
גם אם השימוש במונח זה של חדשנות או חידוש לא מוכר לך, הרעיון מאחוריו קרוב לוודאי מוכר למדי. בעולם העסקים, דוגמאות של חידוש כוללות אסטרטגיות מכאיבות ביותר כמו פיטורים המוניים כדי לשפר את השורה התחתונה, או גישות חיוביות יותר כמו השקעות ניכרות בטכנולוגיות חדשות ויקרות. השינויים הרדיקליים של חידוש הם גם אסטרטגיה מועדפת לשינוי אישי. לו היתה ג'ולי מעוניינת לפעול בדרך של חידוש לגבי בעיית המשקל שלה, אולי היא היתה פותחת בתוכנית מרוכזת של פעילות גופנית מהסוג שציינתי. התוכנית הזאת היתה מחייבת שינויים משמעותיים בחייה: היא היתה צריכה להגביר את קצב הלב שלה למשך חצי שעה לפחות, חמישה ימים בשבוע; היה עליה למצוא בתוכה את המשמעת הדרושה כדי לארגן מחדש את לוח־הזמנים שלה, להתמודד עם כיווצי שרירים קשים בשלב ההתחלתי, אולי למצוא תקציב לבגדים חדשים או לנעליים, ומעל לכול - להתחייב לתוכנית החדשה במשך השבועות או החודשים הראשונים, הקשים.
עוד דוגמאות לשינוי אישי בדרך של חידוש:
 
• דיאטה שמחייבת ויתור על כל המאכלים האהובים.
 
• גמילה מהתמכרות בבת־אחת.
 
• קיצוצים דרסטיים בהוצאות על מנת לצאת מחוב אישי.
 
• להיכנס למצבים חברתיים מאיימים כדי להתגבר על ביישנות.
 
לפעמים חידוש וחדשנות מניבים תוצאות מופלאות. רובנו יכולים להיזכר בשינוי מוצלח שהשגנו באמצעות אחד מאותם אמצעים דרמטיים שנמנו לעיל, עם תוצאות מיידיות. אתה יכול אולי לתאר בגאווה מוצדקת למדי דוגמאות לחידוש בחייך האישיים, כמו הפסקת עישון בבת־אחת בלי שההרגל יחזור.
אני בהחלט מריע לחידוש כדרך לחולל שינויים... כשזה פועל. היכולת לחולל מהפך בחיינו בהינף יד עשויה לשמש מקור לביטחון ולכבוד עצמי. אבל הבחנתי בכך שאנשים רבים מוגבלים על ידי האמונה שחידוש הוא הדרך היחידה לשינוי. אנחנו מתעלמים מבעיה או מאתגר כל עוד אפשר, ואז כאשר כורח הנסיבות, איום או לחץ כלשהו מאלצים אותנו, אנחנו מנסים לבצע קפיצה גדולה לעבר מצב משופר. אם הקפיצה מנחיתה אותנו על משטח ירוק יותר, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם, ובצדק; אבל אם אנחנו מחליקים ונופלים, הכאב והמבוכה עלולים לשבור משהו בתוכנו.
אפילו אם אתה אדם מאורגן ומצליח מאוד, אני בטוח שאתה יכול לזכור פעמים רבות שניסית להכניס חידוש בחייך ונכשלת, בין שזאת היתה דיאטת כסאח שדעכה בקול ענות חלושה, או מאמץ יקר "לרפא" זוגיות כושלת (אולי נסיעה ספונטנית לפריז) שהותירה את הקשר הזוגי באותו מצב אומלל. זאת הבעיה עם הדרך של חידוש או חדשנות: לעיתים קרובות מדי אתה נוחל הצלחה בטווח הקצר, רק על מנת למצוא את עצמך גולש חזרה לדרכיך הישנות כשפרץ ההתלהבות הראשוני דועך. שינוי רדיקלי הוא כמו הסתערות במעלה הר תלול - אתה עלול להגיע לאפיסת כוחות לפני שאתה מגיע לפסגה, או שהמחשבה על כל הטיפוס המייגע שלפניך גורמת לך להרים ידיים כבר בהתחלה.
יש דרך חלופית לחידוש. זה נתיב שונה לגמרי, שעושה את דרכו במעלה ההר במתינות כה רבה, עד שאתה בקושי מרגיש שאתה מטפס. הוא נעים להליכה ורך למדרך הרגל, וכל מה שנדרש זה להציב רגל לפני רגל, ולפסוע...
 
 
ברוכים הבאים לקאיזן
האסטרטגיה החלופית לשינוי שאני מדבר עליה נקראת קאיזֶן (Kaizen). קאיזן מתמצה באמירה מוכרת היטב אך רבת־עוצמה:
 
 
"מסע בן אלף קילומטרים חייב להתחיל בצעד אחד."
—לאו טסו
 
 
על אף השם הזר, קאיזן, שיטת הצעדים הקטנים לשיפור המשכי, יושמה לראשונה באורח שיטתי בארצות־הברית בתקופת השפל הגדול. כשצרפת נכנעה לגרמניה הנאצית בשנת 1940, הבינו מנהיגי ארצות־הברית באיזו דחיפות בעלות־הברית זקוקות למשלוחי הציוד הצבאי שלהם. הם גם נאלצו להכיר בעובדה שחיילים אמריקנים עלולים אף הם להישלח בקרוב אל מעבר לים, ויזדקקו לטנקים, כלי נשק, תחמושת ואספקה משלהם. יצרנים אמריקנים יצטרכו להגביר את האיכות והכמות של הייצור, ובמהירות. האתגר התעצם עוד יותר משום שפקחי מפעלים מיומנים רבים גויסו לצבא האמריקני, שהחל בעצמו לעסוק במרץ בהכנות לקראת המלחמה.
במגמה להתגבר על אילוצי הזמן וכוח־האדם האלה, יזמה ממשלת ארצות־הברית קורסים ניהוליים שנקראו "הכשרה בתוך תעשיות" והציעה אותם לחברות ולתאגידים ברחבי ארצות־הברית. אחד הקורסים האלה טמן בחובו את הזרעים שעתידים להיוודע, בזמן אחר ובמקום אחר, כדרך הקאיזן. במקום לעודד שינוי רדיקלי וחדשני להשגת התוצאות הנדרשות, כיוון הקורס את המנהלים למה שנקרא "שיפור המשכי". ספר ההדרכה של הקורס עודד מפקחים "לחפש מאות דברים קטנים שאפשר לשפר. אל תנסה לתכנן מערך מחלקתי חדש לגמרי - או ללכת על התְקנה גדולה של ציוד חדש. זה לא הזמן לצעדים הגדולים האלה. חפש שיפורים בנוהלי העבודה הקיימים ובציוד העומד לרשותך".
אחד החסידים הקולניים ביותר של שיפור המשכי היה באותם ימים דוקטור ו' אדוארדס דמינג, סטטיסטיקאי שעבד בצוות בקרת איכות שסייע ליצרנים אמריקנים בנסיונם למצוא בסיס איתן בעת מלחמה. ד"ר דמינג הדריך מנהלים לעָרֵב כל עובד מן השורה בתהליך השיפור. לחץ הזמן הכבד הפך אליטיזם וסנוביות למותרות שאין להם מקום. כולם, מן הדרגים התחתונים עד הצמרת הניהולית, קיבלו עידוד למצוא דרכים קטנות לשפר את איכות המוצר שלהם ואת יעילות תהליך הייצור. תיבות להצעות שיפורים הוצבו באולמות העבודה במפעלים על מנת שעובדי הייצור יוכלו להציע דרכים לשיפור התפוקה, והמנהלים חויבו להתייחס לכל אחת מההערות האלה בכבוד.
תחילה הפילוסופיה הזאת ודאי נראתה דלה ביותר וחסרת שיניים בנסיבות הקיימות - אבל באופן כלשהו הצטברו הצעדים הקטנים לתאוצה מסחררת של שיפור בכושר הייצור האמריקני. איכות הציוד האמריקני ומהירות ייצורו היו שניים מן הגורמים העיקריים בנצחון בעלות־הברית במלחמה.
 
 
"כשאתה משפר מעט בכל יום, בסופו של דבר קורים דברים גדולים. כשאתה מכניס בכל יום שיפור קטן אחד בהתניה, אתה מקבל עם הזמן שיפור גדול בהתניה. לא מחר, לא ביום שאחריו, אבל בסופו של דבר אתה מגלה שעשית כברת דרך. אל תחפש את השיפור הגדול והמהיר. חפש את השיפור הקטן והמצטבר, יום אחר יום. זאת הדרך היחידה לעשות את זה - וכשזה קורה, זה מאריך ימים."
—ג'ון וודן, אחד המאמנים המצליחים ביותר 
בתולדות כדורסל המכללות
 
 
פילוסופיה זו של צעדים קטנים לקראת שיפור יושמה ביפן אחרי המלחמה, כשכוחות הכיבוש של הגנרל האמריקני דגלס מקארתור החלו לשקם את כלכלתה ההרוסה של יפן. מי שמכיר את סיפור ההצלחה הכלכלית של יפן בשלהי המאה העשרים, יופתע בוודאי לשמוע שאחרי המלחמה, רבים מן העסקים של יפן התנהלו בצורה כושלת עם שיטות ניהול קלוקלות ומורל עובדים ירוד.
הגנרל מקארתור ראה את הצורך בשיפור היעילות היפנית ובהעלאת אמות־המידה העסקיות. כלכלה יפנית משגשגת היתה אינטרס של מקארתור, שכן הוא הבין שחברה חזקה תוכל לשמש קיר מגן כנגד איום אפשרי מצד צפון־קוריאה ולספק אספקה יציבה ואמינה לכוחותיו. הוא הביא ליפן את מומחי הממשל האמריקני של "הכשרה בתוך תעשיות", כולל אלה שהדגישו את חשיבותם של צעדים קטנים יומיומיים לקראת שינוי. באותה עת שהגנרל מקארתור קידם את רעיון הצעדים הקטנים, פתח חיל־האוויר האמריקני קורס בניהול ופיקוח לעסקים יפניים ליד אחד הבסיסים המקומיים שלו. הקורס נקרא "תוכנית הכשרה ניהולית" ועקרונותיו היו זהים כמעט לאלה שפיתחו ד"ר דמינג ועמיתיו בתחילת המלחמה. אלפי מנהלי עסקים יפנים נרשמו לקורס.
היה מפתיע לראות עד כמה היפנים היו פתוחים לרעיון. בעקבות הרס הבסיס התעשייתי שלהם, חסרו להם המשאבים להתארגנות־מחדש גורפת ומעיניהם של מנהיגי התעשייה היפנית לא חמקה העובדה שארצם הובסה על ידי הציוד והטכנולוגיה העדיפים של ארצות־הברית - ומשום כך הם היטו אוזן קשבת לשיעוריהם של האמריקנים על דרכי ייצור. ראיית העובדים הזוטרים כמקור ליצירתיות, לשיפור ולפתיחות לרעיונות במקום העבודה היו רעיונות זרים ולא מוכרים (כשם שהיו לאמריקנים לפניהם), אך בוגרי התוכניות האלה החליטו לנסות. היזמים והמנהלים האלה יצאו לשוק התעשייתי האזרחי ביפן, והפיצו בהתלהבות את בשורת הצעדים הקטנים.
סדרת האסטרטגיות של ד"ר דמינג לשיפור תהליך הייצור נתקלה בארצות־הברית בעיקר בהתעלמות, כאשר כוחות הלוחמים שבו הביתה והייצור חזר לקדמותו. ביפן, לעומת זאת, הפכו כבר המושגים לחלק מתרבות העסקים היפנית המתפתחת. בשלהי שנות החמישים הזמין איגוד המדענים והמהנדסים היפני את ד"ר דמינג, אחד המובילים בין מקדמי התוכנית לבקרת איכות בעת המלחמה, להמשיך לייעץ ליפנים בדבר הדרכים להגדלת היעילות והתפוקה הכלכלית בארצם. כמו שידוע לכם בוודאי, זינקו עד מהרה העסקים היפניים - ששיקמו את עצמם על בסיס הרעיון של צעדים קטנים - לרמות חסרות תקדים של תפוקה ויעילות. שיטת הצעדים הקטנים נחלה הצלחה כה רבה עד שהיפנים נתנו לה שם משלהם: קאיזן (Kaizen).
 
קאיזן מול חידוש
קאיזן וחידוש הן שתי האסטרטגיות העיקריות שהאנשים נוקטים כדי לחולל שינוי. דרך החידוש והחדשנות מדברת על שינוי דרמטי ורדיקלי, ואילו דרך הקאיזן מדברת על צעדים קטנים ונוחים לקראת שיפור.
 
בשנות השמונים החל הקאיזן לחצות את הים חזרה לארצות־הברית, בעיקר ביישומים עסקיים טכניים ביסודם. נתקלתי לראשונה ביישום התעשייתי של קאיזן כיועץ עסקים; כתלמיד של נושא ההצלחה גיליתי עניין בפילוסופיה הזאת, והתחלתי ללמוד אותה בצורה מעמיקה יותר. במשך כמה עשורים אני חוקר את היישומים של דרך הקאיזן - שיטת הצעדים הקטנים - בתחום ההצלחה אישית.
בעבודתי הקלינית עם מטופלים פרטיים וכאיש סגל בבית־הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) היו לי שפע הזדמנויות לפגוש אנשים שצריכים לשנות את חייהם - להיפטר מהרגל רע, להפיג את הבדידות או להיחלץ מקריירה לא מספקת. כשאני מייעץ לחברות, תיאור העבודה שלי הוא "סיוע למנהלי עסקים להתמודד עם מצבים קשים". שוב ושוב ראיתי אנשים מנסים ליישם בגבורה תוכניות מהפכניות לשיפור. קצתם הצליחו, אך רובם לא. לא פעם הנשמות המתוסכלות האלה הרימו ידיים, וקיבלו בהשלמה שבכניעה את פרסי הניחומים של החיים במקום ללכת אחר השאיפות האמיתיות שלהם.
אחרי שנתקלתי ביישום של קאיזן בעבודה שלי עם מקומות עבודה, התחלתי לתהות אם יש לקאיזן מקום במשרדו של הפסיכולוג, כאסטרטגיה לא רק לרווח פשוט, אלא להרחבת הפוטנציאל ההתנהגותי, הקוגניטיבי ואפילו הרוחני של אנשים כמו ג'ולי.
 
 
צעדים קטנים, קפיצות ענקיות
ג'ולי נראתה לי מועמדת מושלמת לשינוי בדרך ההדרגתית, המאיימת הכי פחות. הסתכלתי בג'ולי מהצד בעת שחיכתה לשמוע מה יש לרופאה המתמחה לומר. כמו שצפיתי, הרופאה דיברה עם ג'ולי על החשיבות של פינוי זמן לעצמה כדי לעסוק בצורה רצינית בפעילות גופנית. ברגע שהיא עמדה לומר לג'ולי להקדיש לפחות שלושים דקות בכל יום לפעילות אירובית מאתגרת - המלצה שהיתה כמעט בוודאות נתקלת בחוסר אמון ובכעס - מצאתי את עצמי קופץ ומתערב בשיחה.
"מה דעתך על הרעיון לצעוד בַּמקום מול הטלוויזיה במשך דקה אחת בכל יום?"
הרופאה הצעירה זרקה אלי מבט נדהם.
אבל העננה על פניה של ג'ולי התבהרה במקצת. היא אמרה, "אני יכולה לנסות."
כשג'ולי שבה לביקור המעקב, היא דיווחה שהיא אכן צעדה מול הטלוויזיה במשך דקה בכל ערב. מובן מאליו שלא היה מקום לצפות שהיא תוסיף לעצמה בריאות רבה בשישים שניות של פעילות מתונה, ובכל זאת, במהלך הביקור הבחנתי שגישתה של ג'ולי השתנתה. במקום לחזור מדוכדכת וחסרת תקווה, כמו מטופלים רבים לפניה שלא הצליחו למלא את ההנחיות, היתה ג'ולי מעוּדדת יותר, עם פחות התנגדות בדיבורה ובהתנהגותה.
"מה עוד אני יכולה לעשות במשך דקה ביום?" היא רצתה לדעת.
התמוגגתי מנחת. אמנם רק הצלחה קטנה, נכון, אבל עדיפה בהרבה על התסכול המוחלט שנתקלתי בו פעמים כה רבות בעבודתי. התחלנו להנחות את ג'ולי לאט לאט לקראת חיים בריאים יותר, ובנינו את הרגלי הפעילות הגופנית שלה דקה אחר דקה. בתוך כמה חודשים התפוגגה לגמרי התנגדותה של ג'ולי לתוכנית פעילות גופנית רחבה ושלמה יותר. היא היתה להוטה עכשיו לקחת על עצמה פעילות אירובית מלאה - וביצעה אותה בקביעות ובהתלהבות. במקביל התחלתי לשלב את רעיון הצעדים הקטנים של דרך הקאיזן במפגשים עם מטופלים אחרים במרכז הרפואי, עם לקוחות בפרקטיקה הפסיכולוגית שלי ובחברות שהעסיקו אותי כיועץ.
ואני מדבר כאן על צעדים קטנים באמת, כאלה שנראים בהתחלה מזעריים וקלי ערך עד להביך. במקום לעודד לקוחות לפרוש מקריירות לא מספקות, אמרתי להם להקצות בכל יום כמה שניות לדמיין את הפרטים במשרה שהם חולמים עליה. אם מטופל רצה לקצץ בצריכת הקפאין, התחלנו בכך שהפחתנו לגימה אחת ביום מספל הקפה שלו. מנהל מתוסכל עשוי לנסות לתת לעובדים תגמולים קטנים יותר, ולא גדולים יותר, להגברת המוטיבציה שלהם.
היישום האישי של קאיזן שינה את טבעו. אם עסקים ומפעלים נוטים להניח לצעדים קטנים לשיפור להצטבר לכדי שינוי גדול יותר, הרי הפסיכולוגיה של הפרט שונה במקצת. למעשה, מספר מפתיע של לקוחותי קולטים אינטואיטיבית מה שלקח לי שנים של התבוננות כדי לראות: ששינוי מזערי עוזר למוח האנושי לעקוף את הפחד שבולם הצלחה ויצירתיות. כמו שתלמיד נהיגה שמתאמן במגרש חניה ריק מתחיל בכך שהוא רק יושב במכונית ולומד את המנגנון והדוושות השונות ואחר כך נוסע כמה דקות, כך הלקוחות שלי לומדים לבסס את הצעדים הקטנים של שינוי בסביבה בטוחה, לא מאיימת.
לעיתים קרובות מגלים אנשים שהם מפתחים משיכה להתנהגות החדשה הזאת, בין שזאת פעילות גופנית סדירה (כמו במקרה של ג'ולי), דיאטה, סידור וארגון של שולחן העבודה או פינוי זמן לבילוי בחברת בן זוג אוהב ותומך במקום עם בן זוג הרסני. בסופו של דבר הלקוחות שלי נדהמים לגלות שהם הגיעו ליעדם בלי מאמץ מודע נוסף מצידם. איך זה קורה? אני מאמין שגישת הקאיזן היא שיטה יעילה ביותר ליצור חיבורים עצביים חדשים במוח, רעיון שאעסוק בו ביתר פירוט בפרק הבא. כמו שלקוח אחד נהג לומר לי: "הצעדים היו קטנים כל כך עד שלא יכולתי להיכשל!"
היות שרוב האנשים רוצים לשפר את הבריאות, את הקשרים הבין־אישיים או את הקריירה שלהם, חלק ניכר מן הספר הזה מוקדש לנושאים אלה. אבל העקרונות שאני מתווה כאן יכולים לחול על כל מיזם לשינוי, בין שהיעד הוא לשים קץ להרגל של כסיסת ציפורניים, או ללמוד כיצד לומר "לא" לדרישות הריקניות שגוזלות את כל זמנך. כשתשקול את תוכניותיך לשינוי, אני מקווה שתרצה לזכור את הכוונה המקורית של פילוסופיית הצעדים הקטנים. קאיזן הוא דרך יעילה ומהנה להשיג יעד מוגדר, אך הוא מתרחב גם לאתגר עמוק יותר: להיענות לדרישות התמידיות של החיים לשינוי על ידי חיפוש הדרך לשיפור - קטן אך עקבי.
במהלך עשרות השנים שעבדתי עם אנשים מכל הסוגים, עם כוחות וצרכים ייחודיים לכל אחד, פיתחתי תיאוריה לגבי השאלה מדוע דרך הקאיזן פועלת כשכל דבר אחר נכשל. את התיאוריה הזאת אני פורש בפרק הראשון. הפרקים הבאים מוקדשים ליישום האישי של הקאיזן, ומקיפים שש אסטרטגיות שונות:
 
• שאל שאלות קטנות להפגת הפחד ולפתיחת פתח ליצירתיות.
 
• חשוב מחשבות קטנות לפיתוח כישורים והרגלים חדשים - בלי להניד שריר.
 
• פעל פעולות קטנות שמבטיחות הצלחה.
 
• פתור בעיות קטנות, אפילו כשאתה עומד בפני משבר גדול.
 
• הענֵק לעצמך ולאחרים תגמולים קטנים כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר.
 
• הכֵּר ברגעים הקטנים אך המכריעים שהכול מתעלמים מהם.
 
אין זה משנה אם העניין שלך בקאיזן פילוסופי או מעשי, אם אתה רוצה לשנות את העולם או להוריד כמה קילוגרמים ממשקלך - הספר הזה הוא עכשיו שלך, ותוכל להשתמש בשיטות המוצגות בו בכל אופן שתמצא לנכון. אתה כמובן לא צריך לנסות את כל שש האסטרטגיות שמניתי, אם יש ביניהן כאלה שאינן מדברות אליך. אני שמח תמיד כשלקוח מאמץ אחת או שתיים או שלוש מהטכניקות האלה, ורוקח תפריט אישי וייחודי משלו לשינוי. בפרקים הבאים, אדגים כיצד האנשים משלבים טכניקות קאיזן לתוצאות שמותאמות להם אישית, ואזמין אותך לחשוב על האסטרטגיות האלה באותה רוח, דהיינו להשתמש באלה שמדברות אליך באופן ברור יותר. בכל פרק תמצא הנחיות מודגשות לטכניקת קאיזן מוגדרת, לצד הצעות לאימוץ הטכניקה הזאת לצרכיך.
אני מקווה שתקרא את העמודים האלה ותנסה צעד קטן או שניים, אפילו אם זה אומר בסך הכול לשנות למשך כמה שניות ביום את אופן החשיבה שלך לגבי עמיתיך, או לעשות משהו קטן ומגוחך לכאורה, כמו ניקוי שן אחת בחוט דנטלי מדי ערב. רק זכור, גם אם הצעדים קטנים, היעד שאנחנו חותרים אליו אינו קטן כלל וכלל: להתחייב לדברים כמו כיבוד בריאותך הגופנית ושמירה עליה; לפעול בלהט, תוך סיכון לשם השגת מצוינות בקריירה תובענית; לקשור קשר מספק עם אדם אחר; או שכלול ושיפור רציף של אמות־המידה האישיות שלך - פירושו לחתור ליעדים מלאי עוצמה, חמקמקים לעיתים ולא פעם מפחידים. אבל לפי שעה, כל שעליך לעשות זה צעד אחד קטן.

פרק 1 
מדוע קאיזן פועל

כל השינויים, אפילו החיוביים, הם מפחידים. לעיתים קרובות ניסיון להגיע ליעד בדרך קיצונית או מהפכנית נועד לכישלון משום שהוא מעצים את הפחד. אבל הצעדים הקטנים של דרך הקאיזן מנטרלים את תגובת הפחד של המוח ומעוררים חשיבה רציונלית ומשחק יצירתי.
 
שינוי הוא דבר מפחיד. העובדה האנושית הזאת היא בלתי נמנעת, בין שהשינוי הוא בלתי משמעותי לכאורה (ביקור במועדון חדש, למשל) או כזה שמחולל תמורה מהפכנית בחיים (הבאת ילד לעולם, למשל). הפחד משינוי נעוץ בפיזיולוגיה של המוח, וכשהפחד קונה לו אחיזה הוא עלול למנוע יצירתיות, שינוי והצלחה.
מנקודת מבט אבולוציונית, המוח הוא איבר חריג במיוחד בגוף האדם. שאר האיברים שלנו - הלב, הכבד, המעיים וכדומה - התפתחו בהצלחה כה רבה עד שהם שמרו על צורתם במשך עידנים של אבולוציה אנושית. אבל בארבע מאות או בחמש מאות מיליוני השנים האחרונות, המוח המשיך להתפתח ולהשתנות. למעשה, כיום יש לנו שלושה מוחות נפרדים שהופיעו בהפרשי זמן של כמאה או מאתיים מיליוני שנים. אחד האתגרים שלנו כבני־אדם הוא ליצור הרמוניה בין המוחות השונים האלה על מנת למנוע חולי גופני ורגשי.
בתחתית המוח שוכן גזע־המוח. הוא בן חמש מאות מיליוני שנים בערך, ומכונה המוח הרֶפְּטילי, או המוח של משפחת הזוחלים (ובאמת הוא נראה דומה מאוד למוחו השלם של אליגטור). המוח הרפטילי מעיר אותך בבוקר, שולח אותך לישון בלילה ומזכיר לליבך לפעום.
על גבי גזע־המוח יושב המוח התיכון, הידוע גם כמוח היונק. המוח הזה הוא בן שלוש מאות מיליוני שנים בערך, וקיים בצורה כזאת או אחרת אצל כל היונקים. המוח התיכון מווסת את הטמפרטורה הפנימית של הגוף, מכיל את הרגשות שלנו ושולט בתגובת הלחימה־או־מנוסה שעוזרת לנו להישאר בחיים מול סכנה או איום.
החלק השלישי של המוח הוא הקוֹרטֶקס, קליפת־המוח, שהחלה להתפתח לפני כמאה מיליוני שנים. קליפת־המוח, העוטפת את שאר המוח, אחראית לנס הייחודי שנקרא יצור אנושי, או בן־אדם. הציוויליזציה, התרבות, האמנות, המדע, המוזיקה - כל אלה שוכנים בקליפת־המוח. כאן מתנהלים המחשבות הרציונליות והדחפים היצירתיים שלנו. כשאנחנו רוצים לחולל שינוי, או להתניע את התהליך היצירתי, אנחנו זקוקים לגישה לקליפת־המוח.
לא תמיד המערך התלת־מוחי הזה מתפקד למישרין. המוח הרציונלי מנחה אותנו לרדת במשקל - אבל אז אנחנו אוכלים שקית טוגנים שלמה בבת־אחת. או שאנחנו מנסים לחשוב על סיסמה יצירתית למיזם חדש - ומגלים שהמוח שלנו נהיה ריק ואטום כמו בטון טרי.
כשאתה רוצה להשתנות אך נתקל במחסום, במקרים רבים אתה יכול להאשים את המוח התיכון בשיבוש ההתנהלות התקינה של פעילותך המוחית. במוח התיכון תמצא מבנה מוחי שנקרא אָמִיגְדָלָה. האמיגדלה היא גורם מכריע להישרדותנו. היא שולטת בתגובת הלחימה־או־מנוסה, מנגנון אזעקה ששותף לנו ולכל שאר היונקים. היא נועדה לעורר חלקים שונים של הגוף לפעולה לנוכח סכנה מיידית. אחת הדרכים שלה לעשות זאת, היא להאט או לעצור תפקודים אחרים, כמו החשיבה הרציונלית והיצירתית שעלולה לשבש או לעכב את היכולת הגופנית לברוח או להילחם.
יש היגיון רב בתגובת הלחימה־או־מנוסה. אם אריה מסתער עליך, המוח לא רוצה שתבזבז את זמנך על התעמקות אינטלקטואלית או שכלית בפרטי הבעיה ובדרכי התמודדות אפשריות. במקום זה, המוח פשוט סוגר תפקודים שאינם חיוניים באותו רגע, כמו עיכול, תשוקה מינית ותהליכי חשיבה, ומזניק את הגוף לפעולה. לפני אלפי שנים, כאשר אבותינו שוטטו ביערות־העד ובערבות עם יונקים אחרים, המנגנון הזה היה מועיל ושימושי כל אימת שבני־האדם סיכנו את עצמם בהתרחקות מן הבטוח והמוכר. מאחר שיש לנו גוף שלא רץ מהר מאוד, שחסר את הכוח שיש לבעלי־החיים שרצו לטרוף אותנו ולא ניחן בכושר ראייה או בחוש ריח מפותחים, היתה הזהירות הזאת חיונית. תגובת הלחימה־או־בריחה עודנה חיונית כיום, למשל כאשר מכונית בכביש סוטה מהנתיב שלה לעברך, או כשעליך להימלט מבית שעולה בלהבות.
הבעיה האמיתית עם האמיגדלה ותגובת הלחימה־או־בריחה שלה כיום, נעוצה בכך שהיא מפעילה את פעמוני האזעקה בכל פעם שאנחנו רוצים לחרוג מן השגרה הרגילה והבטוחה שלנו. המוח בנוי כך שכל אתגר או הזדמנות או השתוקקות מעוררים דרגה כזאת או אחרת של פחד. בין שהאתגר הוא משרה חדשה או פגישה עם אדם חדש, האמיגדלה שולחת התראה לחלקים מסוימים של הגוף להתכונן לפעולה - והגישה שלנו לקליפת־המוח, החלק החשוב של המוח, הופכת להיות מוגבלת ולפעמים ממש נחסמת.
זוכרים את הלקוחה שלי ג'ולי, זאת שצעדה מול הטלוויזיה דקה אחת בכל ערב? ברור שג'ולי חששה לבריאותה - זאת הסיבה שהיא פנתה לרופא מלכתחילה - אבל האחריות העצומה שהיתה מוטלת עליה הובילה לפחדים אחרים, פחות גלויים לעין, שהתחרו על תשומת ליבה. היא פחדה לאבד את משרתה, חששה לבטחונם של ילדיה, דאגה שאיננה אם מספיק טובה, וכמו שהיא התוודתה בהמשך, פחדה לאכזב את הרופאה שלה אם היא לא תיישם את הנחיותיה. למעשה, כאשר רופא קודם לחץ עליה לעבור למשטר של פעילות גופנית מרוכז כמה פעמים בשבוע, הפחד שלה לאכזב אותו הצטרף לכל שאר שפע הדאגות שלה - והדבר יצר עומס רגשי כזה שהיא בכלל לא הצליחה להתחיל בפעילות גופנית. גרוע מזה, מתוך בושה על כך שלא נשמעה להנחיות הרופא, היא הפסיקה לגמרי לפנות לטיפול רפואי. במקום זה היא פנתה לטלוויזיה ולאוכל קלוקל לנחמה.
אולי חווית פה ושם את התופעה הזאת בצורה של חרדה לפני מבחן. ככל שהמבחן נתפש בעיניך חשוב יותר, ככל שדברים רבים וחשובים תלויים בתוצאת המבחן, מתעצם הפחד שלך מפניו. ואז אתה מתקשה להתרכז. תשובה שאולי היית פותר בקלות בערב הקודם נדמית כאילו נמחקה ממאגר הזיכרון שלך.
 
מטרה גדולה←פחד←הגישה לקליפת־המוח נחסמת←כישלון
 
מטרה קטנה←פחד נעקף←קליפת־המוח מופעלת←הצלחה
 
יש בני מזל שמסוגלים לעקוף את הבעיה הזאת באמצעות המרת הפחד לרגש אחר: התלהבות. ככל שהאתגר גדול יותר, הם מרוגשים, יעילים ונלהבים יותר. אתה ודאי מכיר כמה אנשים כאלה. הם מתעוררים לחיים כשהם חשים אתגר באוויר. אבל אצל רוב בני־האדם, יעדים גדולים מעוררים פחד גדול. כמו שזה קרה אצל אבותינו בערבות הסוואנה, המוח חוסם את קליפת־המוח כדי להניע אותנו להתרחק מן האריה - אבל עכשיו האריה הוא דף נייר שנקרא מבחן או מטרה כמו ירידה במשקל, מציאת בן זוג או השגת יעד מכירות. יצירתיות ופעולה המכוונת למטרה נחסמות דווקא ברגע שאנחנו זקוקים להן יותר מכול!
הצעדים הקטנים של שיטת הקאיזן הם סוג של פתרון חמקני לתכונה הזאת של המוח. במקום להקדיש שנים לטיפול פסיכולוגי כדי להבין מדוע אתה פוחד להיראות טוב, או להשיג את יעדיך המקצועיים, אתה יכול להשתמש בקאיזן כדי לעקוף את הפחדים האלה. יעדים קטנים, קלים להשגה - כמו הרמה ואחסון של מהדק ניירות אחד על שולחן עבודה מבולגן כרונית - מאפשרים לך לחמוק על בהונותיך על פני האמיגדלה, כדי להבטיח שהיא תמשיך לישון ולא תפעיל את פעמוני האזעקה. ככל שהצעדים הקטנים נמשכים, וקליפת־המוח שלך מתחילה לפעול, המוח מתחיל ליצור "תוכנה" לשינוי המיוחל שלך, לסלול מסלולים עצביים חדשים ולבנות הרגלים חדשים. עד מהרה ההתנגדות שלך לשינוי מתחילה להיחלש. בַּמקום שפעם חשת בו אולי מורך לב מול אפשרות של שינוי, התוכנה המנטלית החדשה שלך תדחף אותך לעבר היעד בקצב שעשוי להיות מעל ומעבר לציפיותיך. זה בדיוק מה שקרה לג'ולי. אחרי כמה שבועות של פעילות גופנית מוגבלת מאוד, היא נדהמה למצוא את עצמה עוסקת בספורט גם כשלא היתה מחויבת לכך. אותם צעדים קטנים ראשונים פרשו את הרשת העצבית של הנאה מן השינוי.
קאיזן עוזר לך לנצח את הפחד משינוי בדרך נוספת: כשאתה פוחד, המוח שלך מתוכנת לברוח או לתקוף - לא תמיד האפשרויות המעשיות ביותר. אם רצית תמיד להיות פזמונאי, למשל, לא תשיג את היעד שלך אם תקום מן הקלידים מתוך פחד או מחסום יצירתי, ובמקום זה תבלה את הלילה בצפייה בטלוויזיה. פעולות קטנות (נאמר, כתיבת שלושה תווים בלבד) יספקו את הצורך של המוח שלך לעשות משהו להפגת המצוקה שלו. כשהאזעקה תדעך ותשתתק, תחדש את הגישה לקליפת־המוח ותוכל להזרים מחדש כמה מן האנרגיות היצירתיות שלך.
 
כיצד צעדים קטנים הופכים לקפיצות ענקיות
המוח שלך מתוכנת להתנגד לשינוי. אבל כשאתה עושה צעדים קטנים, אתה יוצר חיבורים חדשים במערכת העצבים שלך, באופן שהיא עושה את הדברים הבאים:
• מחלצת אותך מן המחסום היצירתי.
• עוקפת את תגובת הלחימה־או־מנוסה.
• יוצרת חיבורים חדשים בין נוירונים, כך שהמוח לוקח על עצמו בהתלהבות את תהליך השינוי, ואתה מתקדם במהירות לעבר היעד שלך.
 
לחץ... או פחד?
השם הרפואי המודרני להרגשה שנובעת מאתגר חדש או יעד גדול הוא לחץ, אך במשך דורות רבים הוא נקרא בשם ישן ומוכר: פחד. גם כיום, נוכחתי שהאנשים המצליחים ביותר הם אלה שמישירים מבט אל הפחד בלי למצמץ. במקום להסתמך על מונחים כמו חרדה, לחץ או עצבנות, הם מדברים בגלוי על כך שהם פוחדים מן האחריות והאתגרים שלפניהם. הנה למשל דבריו של ג'ק וֶלץ', המנהל הבכיר לשעבר של 'ג'נרל אלקטריק': "כל אחד שמנהל משהו הולך בערב הביתה כשהוא נאבק עם אותו פחד: האם אהיה זה שיפוצץ את המקום הזה?" צ'ק ג'ונס, יוצר נודע של דמויות בסרטים מצוירים, הדגיש כי: "פחד הוא גורם חשוב בכל עבודה יצירתית." והאסטרונאוטית סאלי רייד לא חוששת לדבר באופן ישיר וגלוי על פחד: "כל ההרפתקאות, במיוחד אלה שכרוכות בכניסה לטריטוריה חדשה, מפחידות."
תהיתי מדוע אנשים מרשימים כה רבים העדיפו את המילה פחד על פני המילים לחץ או חרדה. מצאתי את התשובה יום אחד, כשעבדתי בבית־הספר לרפואה של UCLA וצפיתי ברופאים במהלך התמחותם. עקבתי אחר אחת מרופאות המשפחה המתמחות שלנו בעבודת יומה במרכז הרפואי, בפגישות עם ילדים ומבוגרים שבאים עם מגוון רחב של מחלות ומחושים שמביאים מטופלים לרופא כללי. הבחנתי שמבוגרים שבאו לראות את הרופאה ולדבר על כאבם הרגשי, בחרו כמעט תמיד מילים כמו "לחץ", "חרדה", "דיכאון", "עצבנות" ו"מתח". אבל כשילדים דיברו על רגשותיהם, הם דיברו על "פחד" או על "עצב".
הגעתי למסקנה שההבדל בבחירת המילים אינו קשור לתסמינים כמו לציפיות. הילדים מניחים שרגשותיהם נורמליים. ילדים יודעים שהם חיים בעולם שאינם יכולים לשלוט בו. אין להם שליטה על מצב־רוחם של הוריהם, או על כך שמוריהם נחמדים או מרושעים. הם מבינים שפחד הוא חלק מחייהם.
אני סבור שמבוגרים מניחים שאם הם חיים נכון, הם יכולים לשלוט באירועים סביבם. כשפחד מופיע, נדמה שמשהו אינו כשורה - והם מעדיפים לקרוא לו בשמות של בעיות פסיכיאטריות. פחד הופך להפרעה, משהו לשים בקופסה עם תווית מסודרת כמו "לחץ" או "חרדה".
הגישה הזאת לפחוד אינה מועילה, אלא מזיקה ומכשילה. אם הציפייה שלך היא שחייך המנוהלים היטב יהיו תמיד מסודרים וחלקים, אתה מועיד את עצמך לבהלה ולמפלה. אם אתה מניח שמשרה חדשה, או קשר חדש, או יעד בריאותי, אמורים להיות קלים, תחוש כעס ובלבול או מבוכה כשיתעורר פחד - ותעשה הכול לגרום לו להיעלם. אולי אנחנו אפילו לא מודעים לאמצעים המוגזמים והנואשים שאנחנו נוקטים כדי להיפטר מפחד. התופעה הנפוצה אך המזיקה הזאת מתמצית בבדיחה מוכרת: שיכור יורד על ידיו ועל ברכיו תחת פנס רחוב לחפש משהו. שוטר ניגש אליו ושואל, "מה אתה עושה?" השיכור משיב בדיבור כבד פה ונרפה, "אני מחפש את המפתחות שלי." השוטר מוסיף ושואל, "איפה איבדת אותם?" השיכור אומר, "שם," ומצביע לעבר קצה הרחוב. השוטר מגרד את ראשו ואומר, "אם הפלת את המפתחות שם, מדוע אתה מחפש אותם כאן?" והשיכור משיב, "כי התאורה כאן טובה יותר."
כשהחיים מפחידים וקשים, אנחנו נוטים לחפש אחר פתרונות במקום שקל יותר ומוכר יותר לעשות זאת, ולא במקומות חשוכים ולא מוכרים, שם עשוי להימצא הפתרון האמיתי. הרווק שפוחד מאינטימיות עשוי לשנות משרה או עיר מגורים, בניסיון לשפר קריירה טובה ממילא, במקום לקפוץ למים העמוקים קרוב יותר לבית, שם הוא עשוי לחוות אינטימיות. אנשים שלא דואגים לבריאותם, או שמתעלמים מנישואים לא מספקים, עשויים לרכוש בית חדש או בית שני ולהתמקד ביוזמה הזאת במקום לטפל בבעיה האמיתית. בעלי הערכה עצמית נמוכה עשויים לפנות לניתוח קוסמטי או לפתוח בדיאטת כסאח ומשטר פעילות גופנית מאומץ, ולהתמקד בצריכת הקלוריות ואבות־המזון, במקום להתמודד עם עצמם ועם בעיית הביקורת העצמית שלהם.
 
 
"פחד הוא מקור לימוד יקר ערך."
—לאנס ארמסטרונג
 
 
אבל אם אתה מצפה לפחד, אתה יכול לגשת אליו בגישה חיובית. הוא עוזר לזכור שכאשר אנחנו רוצים להשתנות, לא תמיד מחשבות רציונליות הן שמנחות את המעשים, ופחד עלול לצוף ולעלות במקומות לא רגילים. נניח שאיחרת לעבודה בשבועיים האחרונים. בוקר אחד אתה מתעורר ומקבל החלטה רציונלית מאוד: היום יהיה היום שסוף סוף תגיע למשרד בזמן. אבל יכול להיות שפחדים שכלל אינך מודע להם - אולי פחד מהתעמתות עם שותף שתלטן לעבודה - יסיטו את החלטתך ויגרמו לך לעשות שיחת טלפון נוספת, או לטפל בערימה נוספת של כביסה, לפני צאתך מהבית. באופן בלתי מודע פחד עלול לגרום לך לחבל בכוונות הטובות ביותר שלך.
אל תניח לאבני־הנגף האלה בדרך לשינוי לגרום לך להרגיש אשם או מתוסכל כל כך, עד שתוותר על נסיונותיך להשתפר. עימות הוא מצב אנושי. אילו בני־האדם היו יכולים לשלוט בקלות במעשיהם, היינו מין עדין הרבה יותר, והעמוד הראשון של העיתון היה נראה שונה מאוד. במקום זה, נצל את עיתות הקושי כדי לזכור שפחד הוא מתנה של הגוף, שמטרתו להעיר אותנו לאתגר. ככל שאכפת לנו יותר ממשהו, ככל שאנחנו חולמים יותר, הפחד מופיע יותר.
חשיבה על פחד באופן הזה עשויה לעזור לנו להרגיש פחות מדוכדכים ביחס אליו. בעיתות קושי, ההבנה שפחד הוא תופעה נורמלית, סימן טבעי לשאפתנות, עשויה לעזור לנו לדבוק בתקווה ובאופטימיות - תכונות שמגבירות את נכונותנו לעשות את הצעדים הקטנים שחומקים על פני הפחד ועוקפים אותו. במקום לזעום על עצמנו ששוב איחרנו, או להגיע בעצב למסקנה שפשוט איננו מסוגלים להגיע לעבודה בזמן, אנחנו יכולים להכיר בעדינות בפחד ובהשפעותיו עלינו. אז אנחנו יכולים לעשות בשקט ובמרץ צעד קטן, כמו פשוט לדמיין שיחה נעימה עם שותף קשה לעבודה. עם הזמן, צעדים קטנים כאלה יבנו במוח שלנו הרגלים חדשים. בפרקים הבאים אראה לכם במפורט את הצעדים הקטנים של דרך הקאיזן. באמצעותם אפשר לעמוד מול הפחד ואפילו להפיג אותו ולהתמיר אותו.