יוהנסטאון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוהנסטאון

יוהנסטאון

4.3 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

יוהנסטאון, דרום-אפריקה, בימים של תום משטר האפרטהייד ועליית השלטון של הרוב השחור היא לא מקום שקיים כפשוטו בזכרונו של הגיבור, גבר יהודי דרום-אפריקאי שהפך מאז ישראלי. עם זאת הוא לא יכול לחמוק מיוהנסטאון, כי הקורות אותו שם, לפי זכרונו, חורצים גורלות בירושלים עשרים שנה מאוחר יותר, כשהנסיבות מעוררות כוחות רדומים המחדשים את מרדפם אחריו, כך נראה לו. 
בין הפטיש הלאומני בין שחורים ולבנים דאז וזה הישראלי-ערבי בו הוא מעורב כעת, לסדן האישי של מערכות יחסיו אז וכיום, הוא משיב מלחמה, אבל לא בטוח מי האויב ומי הידיד. אם סיכוייו לצאת בשלום גדולים משהיו אז, אז זה בגלל שהוא אינו לבד כעת, או שמא הוא תמיד לבד, גם כשיש לו עזר כנגדו, כי הוא לא יכול אחרת, הוא מתקשה לקבוע בעצמו. 
בהווה הירושלמי מצבו שנית לא פשוט, שוב עליו להיחלץ מגזר דינם של כוחות מתנגשים במוקד האירועים בהם הוא עצמו משמש אחד המביאים ומוציאים את גזרי הדין. אך הוא נחוש שההיסטוריה לא תחזור על עצמה, לא כטרגדיה ולא כבדיחה מרה על חשבונו. בין לבין מסתבר שהפעם לא רק את עצמו הוא צריך להציל אלא גם את העזר שנגדו.

פרק ראשון

1.


יומן המפקד, ירושלים, שכונת בית הכרם, קומה ב'.
אפלת הלילה בחדר השינה מופרעת לעיתים בהבזקי ברקים ורעמים החודרים בקלות, כל אחד בדרכו, מבעד לתריס הישן. הכלב אינו אוהב אותם. וגם אני מצידי, איני אוהב את ה"מרדף" העיקש שהם מנהלים אחרי בהגבירם את סיוטי הלילה שלי. אני מניח יד מנחמת ומתנחמת על הפקוד היחיד שלי, דודג'רס. הכלב רובץ לצידי במיטה הזוגית. עודי מעביר יד מרגיעה על פרוותו, אני משחזר את התחושה המוזרה, המעוררת והמכאיבה כאחת, כאילו אצבעות יד נעלמה צבטו אותי במפתיע בבטן, עת נתקלתי שלשום בעבודה בתמונתה ובשמה בפרופיל שלה בפייסבוק. המחשב הפתוח שקיבלתי מתא"ל מיל. יפה לצרכינו השמורים איתנו מתגלה כנזק, עתה שאני יכול להציץ בו על העולם החיצון ולהיפגע.
ברגע הראשון חשבתי שעיבל זאת טעות כתיב ושמדובר בענבּל. אבל בתיוג לשיעורי היוגה שלה היה כתוב "בסטודיו הקטן והביתי של עֵיבַל".
טקסט תחת הצילום שלה, "שיעורי ערב לנשים – אשטנגה יוגה, ושיעורי בוקר לגיל הזהב – יוגה שיקומית, אותן מעבירה מורה מוסמכת," היה מוקף במין עיגול רוחני שהזכיר את גלגל הדַהרְמה הבודהיסטי.
בדרך כלל, כשקופץ לו דף פרסומי אני סוגר אותו, אפילו אם בחורה יפה מצולמת בו, בעצם – במיוחד אם מככבת בו כזאת. הרי בחורות נועדו לבחורים ואני כבר עברתי את הגיל שבו אני עוד יכול להיחשב "בחור", גם אם ידידי דוד חושב שאני שופט את עצמי באופן נוקשה לגבי מישהו בן ארבעים.
אולי שמה של הבחורה ואולי זאת ארשת פניה הלא מתחנפת, שכאילו חותרת בכוונה תחת התוכן השיווקי שלה עצמה, הם שבלמו אותי.
חקירה חטופה שעשיתי במשרד, בעזרת דוד, העלתה שעיבל בוארון זאת, היא בת כשלושים וארבע, גרושה ללא ילדים. שם עצרתי. הרגיש לי לא הוגן להציץ יותר לעומק בכלים העומדים לרשותי במשרד, מה גם שזה לא חוקי ועלול לסבך את דוד, ולכן נותרתי בסקרנותי, עם כל השאלות – מי משפחתה? מי חבריה? מי הגרוש שלה? למה התגרשה? האם יש לה חבר?
השם המוזר והיפה שלה, הוא כל כך נדיר ומוטעה, שוודאי נתנו אותו רק פעם אחת, אולי כי לפי שם משפחתה, הוריה עלו ארצה ממרוקו, שמטבע הדברים רחוקה מעט מהוויית ארץ ישראל.
לגבי ההצעה בפרסום, אני לא ממש טיפוס של יוגה, שרירי ולבן עור שכמוני, רחוק מאותם גורו צנומים ושחומי עור שפרסמו את התחום.
אז מה? שאלתי עצמי במתקתקות עשויה בלילה סמיכה של ציפייה וחשש קל שאתאכזב, או גרוע מכך – שהיא תעמוד בציפיות שלי. ובכלל, תמהתי, למה פתאום אני מתלבט אם ללכת להציץ בה, כשברור שאין בכך תוחלת? הרי לא סתם נמנעתי כל כך הרבה זמן, ואם בכל זאת אני סקרן, מדוע שלא אלך פשוט לבדוק את החוג שלה? ידוע שיוגה יכולה לחזק ברכיים פגועות ולפתור את אי־הנוחות בשינה, שממנה אני סובל.
יומיים אחר־כך, אני לובש טרנינג, תוחב את העלון לכיס ויוצא לכיוון הסטודיו. אני חוצה את ציר הרצל ונבלע בקריית משה הצפופה, פוסע כמו תייר בין אברכים לבושי שחורים ונשים כבודות עם סלים. זה לא נראה אזור מתאים לסטודיו.
שלט קטן מפנה לשביל בחצר אחד הבניינים, המוביל אל דלת אינטרקום פתוחה ומשם, דרך כניסת בניין מוזנחת, אל דלת דירת קרקע, הפתוחה כדי רווח זעיר, מספיק על־מנת שאוכל להציץ פנימה. רצפת הסלון מכוסה מזרני יוגה. השיעור כבר נגמר ובפנים כמה מתעמלים קשישים עדיין נחים, מתפתלים על המזרנים כמו אריות ים זקנים. אני פותח את הדלת אך מעט וממתין.
אישה שחומה ורזה שזיהיתי רק בערך מהצילום, לבושה מכנסי אימון צמודים בצבע כחול כהה וגופייה תואמת, קמה לקראתי וסימן שאלה על פניה. היא יפה בחיים כמו בצילום, אבל אחרת. באיזשהו אופן פניה הנעימים מקרינים גם דאגות חבויות, כאילו ריחפו וזמזמו סביבנו כמה אתגרים שטרם פתרה.
"באתי לשיעור ניסיון," אני מסביר.
"הי, ברוך הבא, אני עיבל," היא עונה בלבביות מעט מופרזת אולי, נותנת בי מבט מקצועי ואני רואה שהיא כמו "מאבחנת" את הצליעה שלי, שכבר הפכה קלה. כדי להיות בטוחה, היא לוקחת אותי הצידה ושואלת בחן אסרטיבי ואוהד כאחד, "יש לך מגבלות פיזיות שאני צריכה לדעת עליהן?"
"לא משהו רציני."
עיניה הירוקות-אפורות, כצבע עלי הזית, מצטמצמות. פניי ודאי אדומים מהמבוכה. המגוחך הוא שגם אם אני אכן מסתיר דבר או שניים שפרטיהם אינם נעימים – לאחת טובת מראה ועל פניו גם טובת לב כזאת, אין דרך בעולם לדמיין שזה המצב!
"תאונת דרכים. אז מה, את באמת נקראת על שם ההר?" אני שם לב שנגעתי באפי, מודע לכך שאומרים כי זה סימן לאמירת שקר.
"כן. אימא שלי אמרה שהם התלבטו בין עיבל לכרמל," היא פונה ממני ומסתובבת בחדר, אורזת את הכריות ואת המזרנים הפזורים בסטודיו אל שק בד ענק. אני מוצא עצמי משוטט בעקבותיה.
"הצליח להם. הם בחרו בשם היפה יותר. אז הסטודיו, הוא בעצם הסלון של הדירה."
"בערך," נימת קולה מתנצלת משהו על איכות המקום.
לא התכוונתי לרמוז שהסלון שלה אינו עונה בדיוק להגדרה של סטודיו. אני מקווה שלא נעלבה.
"אחלה," אני אומר.
היא מתרוממת מעט ושולחת טפיחה מקרית, חמימה ועדינה, על כף ידי, ואז מצחקקת.
"מה? למה את צוחקת?"
"אפשר לקבל חזרה את היד שלי? אני לא נוהגת ללחוץ ידיים. המבטא שלך, כמו של תיירים מאנגליה."
"ומאיפה את באת, אם אפשר לשאול?"
"אני? אני נולדתי פה, אבא ואימא האהובים שלי באו מטנג'יר".
אבוש ואימוש שלה. אני נרתע או שנדמה לי, כשמזכירים הורים? אימא ואבא שלי הם מיוהנסבורג ולעומת אלה שלה, הם נותרו שם מאחור כשעזבתי. היה לנו בית בשכונה לבנה וטובה, אם כי כל השכונות הלבנות נחשבו לפחות "טובות", אם לא "מפוארות", וזאת שלנו לא הייתה מהמפוארות. לא שהנפילה עם זהובת השיער מהשכונה היוקרתית, קארן, קשורה בלעדית לפער שהיה בינינו. ואולי גם, כי בכל זאת היא הייתה נסיכה, או כך החשבתי אותה. אבל המדריכה שמולי, היא לא נראית מזן הנסיכות שיש בעיקר באגדות, לפחות לא כמו באגדה שהשתוללה לי אז בראש על קארן.
לעצמי אני אומר: עכשיו אתה גבר, בלי אבוש ואימוש לידך, תראה אותך – מבחינתך, אין לך היסטוריה בעייתית עם נסיכה, אין לך עבר יותר – רק בעיה של אין עתיד – קול פנימי מפריע לי ברגע הכי לא מתאים, כשעיבל נועצת בי מבט אוזר סבלנות ואומרת, "אפשר?" כשהיא מנסה לשחרר שוב את ידה.
"בטח, סליחה, נעים מאוד, יקי," אני משחרר בחוסר חשק ובאיחור מביך את ידה שתפסתי קודם בזריזות, באינסטינקט של צייד, "ידעת שטנג'יר נקראת על־שם האלה היוונייה היפה טינגה?"
"תודה, באמת? תגיד, מה בעצם עשו לך הרופאים ברגל?"
"שמו לי פלטינות."
"וואו, ממש השתקמת, הא?"
"תודה, היה לי פיזיותרפיסט מעולה, הציל לי את הרגליים."
"כזה בריטי אתה."
"דרום-אפריקאי למעשה."
"חבל שלא למדתי פיזיו."
"האימון אצלך יעשה לי טוב יותר מפיזיותרפיה. נמשיך לדבר על זה על כוס קפה?"
היא נבוכה, אולי אפילו מסמיקה, "אל תגזים, עוד לא התחלת. ואני הולכת מייד אחרי השיעור להורים שלי."
"אז מתי מתאים לך?"
"נראה, אולי, אני קצת עסוקה כרגע."
"אני אמשיך לשאול..."
"כדאי לך לתפוס מקום, תכף יגיעו שאר המתאמנים," היא מגישה לי מזרן יוגה ועוטה על פניה ארשת מקצועית.
ישוב על המזרן הדק בשיכול רגליים, אני עוצם עיניים ומעכל שנפתחה כאן אפשרות מרוחקת, מהסוג שלא חיפשתי מאז המאורעות ביוהנסבורג ועד עצם היום הזה.

עוד על הספר

יוהנסטאון מולי בן צבי

1.


יומן המפקד, ירושלים, שכונת בית הכרם, קומה ב'.
אפלת הלילה בחדר השינה מופרעת לעיתים בהבזקי ברקים ורעמים החודרים בקלות, כל אחד בדרכו, מבעד לתריס הישן. הכלב אינו אוהב אותם. וגם אני מצידי, איני אוהב את ה"מרדף" העיקש שהם מנהלים אחרי בהגבירם את סיוטי הלילה שלי. אני מניח יד מנחמת ומתנחמת על הפקוד היחיד שלי, דודג'רס. הכלב רובץ לצידי במיטה הזוגית. עודי מעביר יד מרגיעה על פרוותו, אני משחזר את התחושה המוזרה, המעוררת והמכאיבה כאחת, כאילו אצבעות יד נעלמה צבטו אותי במפתיע בבטן, עת נתקלתי שלשום בעבודה בתמונתה ובשמה בפרופיל שלה בפייסבוק. המחשב הפתוח שקיבלתי מתא"ל מיל. יפה לצרכינו השמורים איתנו מתגלה כנזק, עתה שאני יכול להציץ בו על העולם החיצון ולהיפגע.
ברגע הראשון חשבתי שעיבל זאת טעות כתיב ושמדובר בענבּל. אבל בתיוג לשיעורי היוגה שלה היה כתוב "בסטודיו הקטן והביתי של עֵיבַל".
טקסט תחת הצילום שלה, "שיעורי ערב לנשים – אשטנגה יוגה, ושיעורי בוקר לגיל הזהב – יוגה שיקומית, אותן מעבירה מורה מוסמכת," היה מוקף במין עיגול רוחני שהזכיר את גלגל הדַהרְמה הבודהיסטי.
בדרך כלל, כשקופץ לו דף פרסומי אני סוגר אותו, אפילו אם בחורה יפה מצולמת בו, בעצם – במיוחד אם מככבת בו כזאת. הרי בחורות נועדו לבחורים ואני כבר עברתי את הגיל שבו אני עוד יכול להיחשב "בחור", גם אם ידידי דוד חושב שאני שופט את עצמי באופן נוקשה לגבי מישהו בן ארבעים.
אולי שמה של הבחורה ואולי זאת ארשת פניה הלא מתחנפת, שכאילו חותרת בכוונה תחת התוכן השיווקי שלה עצמה, הם שבלמו אותי.
חקירה חטופה שעשיתי במשרד, בעזרת דוד, העלתה שעיבל בוארון זאת, היא בת כשלושים וארבע, גרושה ללא ילדים. שם עצרתי. הרגיש לי לא הוגן להציץ יותר לעומק בכלים העומדים לרשותי במשרד, מה גם שזה לא חוקי ועלול לסבך את דוד, ולכן נותרתי בסקרנותי, עם כל השאלות – מי משפחתה? מי חבריה? מי הגרוש שלה? למה התגרשה? האם יש לה חבר?
השם המוזר והיפה שלה, הוא כל כך נדיר ומוטעה, שוודאי נתנו אותו רק פעם אחת, אולי כי לפי שם משפחתה, הוריה עלו ארצה ממרוקו, שמטבע הדברים רחוקה מעט מהוויית ארץ ישראל.
לגבי ההצעה בפרסום, אני לא ממש טיפוס של יוגה, שרירי ולבן עור שכמוני, רחוק מאותם גורו צנומים ושחומי עור שפרסמו את התחום.
אז מה? שאלתי עצמי במתקתקות עשויה בלילה סמיכה של ציפייה וחשש קל שאתאכזב, או גרוע מכך – שהיא תעמוד בציפיות שלי. ובכלל, תמהתי, למה פתאום אני מתלבט אם ללכת להציץ בה, כשברור שאין בכך תוחלת? הרי לא סתם נמנעתי כל כך הרבה זמן, ואם בכל זאת אני סקרן, מדוע שלא אלך פשוט לבדוק את החוג שלה? ידוע שיוגה יכולה לחזק ברכיים פגועות ולפתור את אי־הנוחות בשינה, שממנה אני סובל.
יומיים אחר־כך, אני לובש טרנינג, תוחב את העלון לכיס ויוצא לכיוון הסטודיו. אני חוצה את ציר הרצל ונבלע בקריית משה הצפופה, פוסע כמו תייר בין אברכים לבושי שחורים ונשים כבודות עם סלים. זה לא נראה אזור מתאים לסטודיו.
שלט קטן מפנה לשביל בחצר אחד הבניינים, המוביל אל דלת אינטרקום פתוחה ומשם, דרך כניסת בניין מוזנחת, אל דלת דירת קרקע, הפתוחה כדי רווח זעיר, מספיק על־מנת שאוכל להציץ פנימה. רצפת הסלון מכוסה מזרני יוגה. השיעור כבר נגמר ובפנים כמה מתעמלים קשישים עדיין נחים, מתפתלים על המזרנים כמו אריות ים זקנים. אני פותח את הדלת אך מעט וממתין.
אישה שחומה ורזה שזיהיתי רק בערך מהצילום, לבושה מכנסי אימון צמודים בצבע כחול כהה וגופייה תואמת, קמה לקראתי וסימן שאלה על פניה. היא יפה בחיים כמו בצילום, אבל אחרת. באיזשהו אופן פניה הנעימים מקרינים גם דאגות חבויות, כאילו ריחפו וזמזמו סביבנו כמה אתגרים שטרם פתרה.
"באתי לשיעור ניסיון," אני מסביר.
"הי, ברוך הבא, אני עיבל," היא עונה בלבביות מעט מופרזת אולי, נותנת בי מבט מקצועי ואני רואה שהיא כמו "מאבחנת" את הצליעה שלי, שכבר הפכה קלה. כדי להיות בטוחה, היא לוקחת אותי הצידה ושואלת בחן אסרטיבי ואוהד כאחד, "יש לך מגבלות פיזיות שאני צריכה לדעת עליהן?"
"לא משהו רציני."
עיניה הירוקות-אפורות, כצבע עלי הזית, מצטמצמות. פניי ודאי אדומים מהמבוכה. המגוחך הוא שגם אם אני אכן מסתיר דבר או שניים שפרטיהם אינם נעימים – לאחת טובת מראה ועל פניו גם טובת לב כזאת, אין דרך בעולם לדמיין שזה המצב!
"תאונת דרכים. אז מה, את באמת נקראת על שם ההר?" אני שם לב שנגעתי באפי, מודע לכך שאומרים כי זה סימן לאמירת שקר.
"כן. אימא שלי אמרה שהם התלבטו בין עיבל לכרמל," היא פונה ממני ומסתובבת בחדר, אורזת את הכריות ואת המזרנים הפזורים בסטודיו אל שק בד ענק. אני מוצא עצמי משוטט בעקבותיה.
"הצליח להם. הם בחרו בשם היפה יותר. אז הסטודיו, הוא בעצם הסלון של הדירה."
"בערך," נימת קולה מתנצלת משהו על איכות המקום.
לא התכוונתי לרמוז שהסלון שלה אינו עונה בדיוק להגדרה של סטודיו. אני מקווה שלא נעלבה.
"אחלה," אני אומר.
היא מתרוממת מעט ושולחת טפיחה מקרית, חמימה ועדינה, על כף ידי, ואז מצחקקת.
"מה? למה את צוחקת?"
"אפשר לקבל חזרה את היד שלי? אני לא נוהגת ללחוץ ידיים. המבטא שלך, כמו של תיירים מאנגליה."
"ומאיפה את באת, אם אפשר לשאול?"
"אני? אני נולדתי פה, אבא ואימא האהובים שלי באו מטנג'יר".
אבוש ואימוש שלה. אני נרתע או שנדמה לי, כשמזכירים הורים? אימא ואבא שלי הם מיוהנסבורג ולעומת אלה שלה, הם נותרו שם מאחור כשעזבתי. היה לנו בית בשכונה לבנה וטובה, אם כי כל השכונות הלבנות נחשבו לפחות "טובות", אם לא "מפוארות", וזאת שלנו לא הייתה מהמפוארות. לא שהנפילה עם זהובת השיער מהשכונה היוקרתית, קארן, קשורה בלעדית לפער שהיה בינינו. ואולי גם, כי בכל זאת היא הייתה נסיכה, או כך החשבתי אותה. אבל המדריכה שמולי, היא לא נראית מזן הנסיכות שיש בעיקר באגדות, לפחות לא כמו באגדה שהשתוללה לי אז בראש על קארן.
לעצמי אני אומר: עכשיו אתה גבר, בלי אבוש ואימוש לידך, תראה אותך – מבחינתך, אין לך היסטוריה בעייתית עם נסיכה, אין לך עבר יותר – רק בעיה של אין עתיד – קול פנימי מפריע לי ברגע הכי לא מתאים, כשעיבל נועצת בי מבט אוזר סבלנות ואומרת, "אפשר?" כשהיא מנסה לשחרר שוב את ידה.
"בטח, סליחה, נעים מאוד, יקי," אני משחרר בחוסר חשק ובאיחור מביך את ידה שתפסתי קודם בזריזות, באינסטינקט של צייד, "ידעת שטנג'יר נקראת על־שם האלה היוונייה היפה טינגה?"
"תודה, באמת? תגיד, מה בעצם עשו לך הרופאים ברגל?"
"שמו לי פלטינות."
"וואו, ממש השתקמת, הא?"
"תודה, היה לי פיזיותרפיסט מעולה, הציל לי את הרגליים."
"כזה בריטי אתה."
"דרום-אפריקאי למעשה."
"חבל שלא למדתי פיזיו."
"האימון אצלך יעשה לי טוב יותר מפיזיותרפיה. נמשיך לדבר על זה על כוס קפה?"
היא נבוכה, אולי אפילו מסמיקה, "אל תגזים, עוד לא התחלת. ואני הולכת מייד אחרי השיעור להורים שלי."
"אז מתי מתאים לך?"
"נראה, אולי, אני קצת עסוקה כרגע."
"אני אמשיך לשאול..."
"כדאי לך לתפוס מקום, תכף יגיעו שאר המתאמנים," היא מגישה לי מזרן יוגה ועוטה על פניה ארשת מקצועית.
ישוב על המזרן הדק בשיכול רגליים, אני עוצם עיניים ומעכל שנפתחה כאן אפשרות מרוחקת, מהסוג שלא חיפשתי מאז המאורעות ביוהנסבורג ועד עצם היום הזה.