לא זורקים את מה שאפשר לתקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא זורקים את מה שאפשר לתקן
הוספה למועדפים

לא זורקים את מה שאפשר לתקן

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הלנה מטוטי

הלנה מטוטי היא סא"ל במיל' בתחום ההדרכה והאימונים בצה"ל, מוסמכת תואר שני בחינוך (M.A) באוניברסיטת בר אילן ובוגרת מסלול הכשרת מאמנים. מרצה, מנחה ומאמנת אישית וזוגית. נשואה לשאול ואימא לאופיר, שגב וגלי. מלווה אנשים, זוגות, משפחות ובני נוער, משנת 2009.

תקציר

"...לא יכולתי להסתכל עליה. צרחתי עליה וזרקתי כל דבר אפשרי בחדר. היא הבינה מיד שאני יודע. היא שכבה על הרצפה בבכי ואמרה שהיא לא מאמינה איך כל זה קרה, שהיא 'מטומטמת', ושהיא לא מבינה איך היא הכניסה אותו לבית שלנו וסיכנה את המשפחה שכל כך חשובה לה" (מתוך סיפור "הבגידה והמחילה").

זהו סיפור אמיתי של זוג שחווה בגידה כואבת, כזו שגרמה למשפחה שלמה טלטלה. מהי הדרך שעברו? האם הגיעו לסליחה ולמחילה על הכאב שנגרם? מה עשו כדי לתקן את משבר האמון שנוצר? סיפור זה ועוד סיפורים רבים אחרים, אמיתיים לחלוטין, יחשפו אתכם הקוראים לאופן שבו ניתן להתמודד עם משברים ולתובנות ביחס לזוגיות ולתפקיד ההורי.

מתברר שהאתגר האמיתי ביחסים ש"לא עובדים" הוא לעשות שינוי. שינוי מעורר חשש אצל רבים, ופעמים רבות איננו יודעים ממה להתחיל וגם איננו בטוחים אם בכלל אפשר לשנות. לכן חשוב שנעצור ונשאל מהי הדרך שעלינו לצעוד בה כדי להגיע לשינוי המיוחל ביחסים או במצב המכאיב שבו אנחנו נמצאים? מה אפשר לעשות אחרת כדי לשפר את חיינו? ולמי לפנות לעזרה?

הלנה מטוטי, מומחית לזוגיות ולמשפחה ועתירת ניסיון בליווי אנשים, מזמינה בספר זה הצצה לסיפורי חיים שבהם מגולמת תפיסת עולמה, ומטילה אור על האופן שבו אפשר להתמודד עם אתגרים ועם משברים מורכבים בתחומי הזוגיות וההורות. הלנה קוראת לכל מי שנתקל בקשיים בעידן מאתגר ומורכב זה, לא לוותר על הדבר הכי חשוב בחיים: משפחה, אהבה וילדים. גם כאשר בני זוג מרגישים שהם ניסו הכול ושהם נאלצים להרים ידיים, או בהתמודדות מול קשיים התנהגותיים ומול קשיים אחרים של הילד במשפחה, חשוב לדעת שקיימת עוד דרך שטרם ניסו אותה. 

הלנה מטוטי היא סא"ל במיל' בתחום ההדרכה והאימונים בצה"ל, מוסמכת תואר שני בחינוך (M.A) באוניברסיטת בר אילן ובוגרת מסלול הכשרת מאמנים. מרצה, מנחה ומאמנת אישית וזוגית. נשואה לשאול ואימא לאופיר, שגב וגלי. מלווה אנשים, זוגות, משפחות ובני נוער, משנת 2009.

הספר "לא זורקים את מה שאפשר לתקן" משקף, באמצעות הנרטיביים הסיפורים המובאים בו, דרך ייחודית לקירוב בין לבבות אוהבים, לגישור ולעזרה לאנשים במצבים שאליהם נקלעו. היכרות וחשיפה לתובנות העולות מספר זה, עשויות לסייע לתקן מערכות יחסים ובנוסף אף לשנות חיים. 

פרק ראשון

חתונה בסבב שני


במשפחת דולב חמש נפשות. ההורים, יוסי ודרורית, היו בני זוג כבני חמישים, שהיו נשואים יותר מעשרים וחמש שנה. הסביבה ראתה בהם ובילדיהם משפחה נורמטיבית, מחויבת, אוהבת ומכבדת. 
יום אחד, בשעה שהייתה דרורית עסוקה בהכנות לארוחת הערב, ניגש אליה יוסי בעלה, והטיל פצצה: "הספיק לי. אני רוצה לפרק את החבילה". 
יוסי לא טרח להסביר את הסיבה לצעד שנקט. הוא בעצמו לא בוודאות הבין מדוע הפסיק לאהוב אותה. בלי לעשות שום ניסיון לשקם את הקשר, הוא החליט לפרק את החבילה. 
כאשר פנתה אליי דרורית לאחר הגירושים שלה, היא סיפרה שלא חשה לפני כן, אפילו ברמז, שזה עומד לקרות. גם הילדים, שעדיין התגוררו בבית הוריהם, לא ציפו למשבר כזה, ואף לא חשו שהוא מתקרב. 
דרורית התכנסה בתוך עצמה. היא התקפלה אל מול האמירה הנחרצת שלו שהוא אינו אוהב אותה יותר. כל שביקשה לעשות היה לברוח ולנסות להימנע מלהתמודד עם הדחייה הנוראית הזו.
"הבנתי שזו גזירה שאצטרך להשלים איתה", סיפרה לי מאוחר יותר, "מאחר שיוסי היה נחרץ באמירתו האיומה והמפתיעה הזו. הנחתי לזה לקרות. תוך חודשיים היינו גרושים". 
רק לאחר שנשאלה על אופי יחסיהם בשנה האחרונה ועל תלונות שאולי הציף יוסי בפניה, פשפשה דרורית בזיכרונה, ונזכרה שיוסי היה מתלונן על היחס המיוחד שהעניקה לבתה ולבניה. הוא היה אומר לה שהיא עסוקה רק בילדיה, ושהיא מעדיפה אותם על פניו. היא גם נזכרה בכל הפעמים שביקש שיצאו יחד לטייל עם המשפחה המורחבת מה שהיא לא אוהבת!, שאמר לה שהוא שואף לחיים ספורטיביים ולתזונה בריאה (מה שהיא לא כל כך "מתחברת" אליו), שהוא רוצה לטייל בעולם ולבלות עם חברים (היא יותר נהנית לבד). בכל אלה נזכרה, אבל למרות כל זאת, מעולם לא תיארה לעצמה שחוסר ההסכמה ביניהם בנושאים אלה יוביל אותו להחלטה נחרצת כל כך, ושהוא מתכוון לוותר עליה. 
בפגישת האימון בינינו היא סיפרה בכאב עמוק, "הוא הודיע לי ככה באמצע החיים, ללא הכנה מראש, פשוט אמר לי שאינו אוהב אותי יותר, וביקש גט "כאן ועכשיו". 
"אף פעם לא חשבתי שנהיה זרים זה לזה", היא הוסיפה, "דמיינתי אותנו 
כזוג זקנים שהולכים יד ביד ותומכים זה בזה. חשבתי שאוכל להתגבר על כל דבר כשהוא לצידי. נשארתי עם הרבה כאב ועם דמעות שלא נגמרות...". במשך זמן רב הטרידו את מנוחתה של דרורית שאלות רבות: למה? מה עשיתי שכך פתאום כל הטוב נגמר? מה לא בסדר אצלי שכך ויתר עליי? מה מצא אצל אחרת שהעדיף על פניי? האם באמת בחר באחרת? מה אני שווה עכשיו?
אבל עם הזמן, דרורית הבינה שאין לה ברירה: הבעל שעימו חייתה שנים כה רבות היה נחוש לעזוב אותה, ובתוך כל הכאב והבלבול שחוותה הייתה לה רק אפשרות אחת: לבקש עזרה כדי להתחזק, "לעמוד על הרגליים". "אין מה לבכות על הגורל המר הזה", היא אמרה לעצמה, "אני צריכה לגייס את כל הכוחות הפנימיים הטמונים בי ולחזק את עצמי".
פגשתי אותה, אישה נאה מאוד בשנות החמישים לחייה, יפהפייה, אצילית משהו, אבל פניה כבויות ומצב רוחה ירוד. בשבועות הראשונים לאימון החלה להתבונן בעצמה במראה כל בוקר, להתאפר ולטפח את עצמה, והשתדלה להזכיר לעצמה את כל הטוב שיש לה בחייה. היא קיבלה משובים חיוביים מסביבתה על המראה המטופח שלה, והם חיזקו אותה. בתוך כל הקושי והמורכבות, היא ניסתה להמשיך בחייה בלי יוסי, והתמודדה עם דברים שלא התנסתה בהם בעבר. 
למשל, חששות ופחדים רבים תקפו אותה סביב ניהול הכספים והבירוקרטיות, שהיו נחלתו של בעלה לאורך כל השנים שהיו יחד. היא אף נאלצה לחדש רישיון לרכב בעצמה, לבצע טסט, ולהחליט מה לעשות בקרן ההשתלמות שנפרעה — סוגיות שמעולם לא נדרשה להן בנישואיהם. מכיוון שנדרשה כעת לנהל את הבית לבדה ולשמש אימא במשרה מלאה עבור ילדיה, שכן בעלה עזב את הבית, היא התמודדה בגבורה עם תשלום החשבונות, עם בעיות התקשורת מול בתה, עם הניהול הפיננסי הכושל של בניה, עם בעיות שינה של אחד מילדיה, עם בעיות תעסוקה של הילד האחר ועוד. גם ילדיה נתפסו לא מוכנים על ידי הגירושים האלה, ודרורית נדרשה לאסוף את השברים.
במסגרת האימון, ליוויתי את דרורית בתהליך ההתחזקות של האני שלה. כשהגיעה אליי, היא הייתה אישה מוחלשת עם דימוי עצמי נמוך, שנפגע אף יותר בעקבות נטישתו של בעלה. אט-אט, בעזרת תהליכי חיזוק והעצמה, שגרמו לה להבין למה היא מסוגלת וכמה היא שווה, התחזקה דרורית והצטיידה בדרכי חשיבה חדשות, בחשיבה חיובית, ובנחישות להמשיך הלאה וליצור עבור עצמה מציאות חדשה. 
במציאות החדשה שבראה לעצמה דרורית, היא הייתה אישה חזקה שמסוגלת לנהל כל משימה, בין שאישית ובין שמשפחתית. אחת המשימות שהטלתי עליה הייתה לשים לב לאופן שבו היא נכנסת למקומות שבהם היא פוגשת אנשים ולאופן שבו היא יוצאת מהם. היא דיווחה לי שכשהיא נכנסה לעבודה מחויכת, ויצאה ממנה בתחושה שהיא אינה לבד — היא גילתה באורח פלא שהיא מוקפת אנשים טובים שממלאים אצלה צרכים חשובים.
בזכות תוכנית העבודה שנבנתה יחד באימון, שהייתה מותאמת לצרכיה, היא הצליחה לעמוד על רגליה והרגישה בטוחה יותר, נמרצת יותר ושמחה יותר, לצד הכאב והצער שחוותה בעקבות הגירושים.

לאחר חודשים אחדים סיפרה שהגרוש שלה יצר עימה קשר. היא חשה מבולבלת מאוד כי הרגישה שינוי ביחסו אליה ולא ידעה כיצד לפרש זאת. היא חשה שהוא היה אמפתי מאוד כלפיה, ובכלל זה ביקש לסייע לה במטלות הבית ולהיות מעורב בניהול המשפחה, כלכלית ותפקודית.
יוסי יזם פגישות ויציאות למופעים ולבילויים, כפי שנהגו לעשות בצעירותם. אף שנהנתה מהמפגשים, בראשה של דרורית ניקרה השאלה: האם הוא מבקש לשמור על יחסים עימה רק לטובת הילדים? האם מעוניין להתקרב אליה שוב? האומנם אין לו כוונה להכניס לחייו אהבה אחרת?
עם הזמן הייתה דרורית זקוקה ליד שתיתן לה אישור כדי לשתף פעולה עימו ולבחון לאן הוא מבקש לקחת את היחסים עימה. היא ידעה שבכל מקרה תצטרך לקיים איתו מערכת יחסים כלשהי, שכן הוא אבי ילדיה. 
באחד הערבים רכש יוסי כרטיס זוגי לסרט וביקש מדרורית שתצטרף אליו. היא התקשרה אליי כדי להתייעץ אם זה נכון לה. בליבה חשה שזה מהלך נכון מאוד עבורה, ושיש כאן רמז עבה לכך שהוא מבקש את קרבתה. דרורית נענתה לו ומאוחר יותר סיפרה לי, "היה לי ממש מוזר לידו ללא מגע ידיים, ללא קרבה ואינטימיות. וכל המופע חשבתי מה עובר לו בראש, מה הוא רוצה לעשות, לאן הוא חותר ולא אומר".
היא קיבלה החלטה שתיתן לקשר להתפתח באופן טבעי, ואף שהייתה פגועה מעזיבתו הפתאומית, ואף שחשה בלבול גדול במחיצתו וחוסר ודאות, הצליחה להיות סבלנית ומכילה. 
במשך שבועות אחדים שיתפה דרורית פעולה, עד שגמלה בליבה ההחלטה לברר באופן סופי אם יוסי מתכוון לשוב הביתה ולחזור לזרועותיה. כשאזרה אומץ ושאלה את השאלה, התשובה שהגיעה הדהימה אותה. "לא!" הוא ענה, הוא לא רואה את עצמו חוזר הביתה. הוא ימשיך לגור בדירתו השכורה כרגע, וכול שהוא רוצה זה רק להיות שם בשבילה.
מרגע זה ואילך הודרכה דרורית לעבוד על תחושת ה"מובנת מאליה" עבורו. היא התבקשה לא לחשוף את עצמה שוב לפגיעות, ובהדרגה עבדה על יצירת דמות, שדורשת שיעריכו אותה, בשונה מאשר בעבר. היא לא הייתה פנויה יותר לכל הזמנה שלו, ומכיוון שהעריכה את עצמה יותר, גם היה לה קל יותר לסרב באמתלות שונות ומשונות, למשל שהיא "אינה פנויה" או "לא יכולה". עם הזמן היא חשה בשינוי: יוסי ניסה להתקרב אליה יותר ויותר. אחרי נישואים של עשרים וחמש שנה הם כאילו התחילו מחדש. האהבה ביניהם נשחקה, אולם הגירושים פתחו דף חדש, ואפילו "משחק" חדש! 
דרורית הבינה שכל מה שרצה הגרוש שלה לאורך כל שנות נישואיהם — הוא פתאום קיבל. הוא לא ידע להסביר זאת לפני כן, אלא רק לאחר שחש את ההבדל שנוצר בהתנהגותה וביחסה כלפי עצמה. היא הייתה חזקה בעיניו לפתע, "שווה" יותר, עוצמתית.
היא החלה לעמוד על שלה מולו. היא הביעה את דעותיה ואת רצונותיה.
התהליך המרתק הזה קירב ביניהם והשיב את המשיכה ואת האהבה שלו אליה. צעד-צעד החזירו השניים עטרה ליושנה. הם שוחחו על הפערים שהתקיימו ביניהם לאורך השנים. הוא ביקש שלא תמעיט בערכה ושלא תהיה כנועה אל מול האתגרים בחיים, וגם לא אל מול ילדיהם. הוא ביקש שתשאף לדברים, כי היא מסוגלת ויכולה, והיא ביקשה שיעזור לה, בעבודה משותפת, להשיב לעצמה את האמון בו. היא ביקשה שיאהב אותה ושיבקש סליחה על הכאב שנגרם לה בעקבות המהלך המהיר של הגירושים.
במשך כמה שבועות התבססו היחסים והתקשורת ביניהם מרחוק. היא השתדלה מאוד, אף על פי שרצתה מאוד בקרבתו, לא להיפגש עימו באמתלה שהיא עסוקה מאוד. ערב אחד קיבלתי הודעה מיוסי בזו הלשון: "שלום הלנה, שמי יוסי, ואני הגרוש של דרורית. אני רוצה להודות לך על העזרה שהיא זכתה לה. אני רואה את השינוי שהתחולל אצלה מאז פרידתנו ומבקש להתייעץ אתך לגביי". ההודעה השאירה אותי מרוגשת מאוד ועם תחושה שכנראה העבודה האמיתית כאן נעשתה. קבענו לשוחח.
כבר באותו ערב התפניתי לשיחה עימו. "עברנו תקופה מאוד-מאוד קשה", הוא אמר, "ולי היה קשה במיוחד לצפות בדרורית גוססת מההחלטה המרה הזו. אבל כל כך מהר מאז שנפגשתן חזר לה הצבע לחיים, ויתרה מזאת, כול שביקשתי כל השנים בנישואים שלנו, התחלתי לראות שקורה אצלה. זה יכול להיות? הבעיה אצלי? יכול להיות שמה שראיתי מקרוב זה לא מה שאני חווה מרחוק?" אלה היו עיקר דבריו ובסופה של השיחה קבענו את פגישתנו. 
טרם פגישת ההיכרות שלנו, ביקשתי מיוסי לעדכן באמור את דרורית שהוא מבקש להיפגש עימי, קודם כול בשביל עצמו. ההודעה לא איחרה להגיע: "ידעתי שהוא יבקש את מספר הטלפון שלך. הופתעתי ולא הופתעתי. אני מחכה שתיפגשו כבר".
יוסי ואני נפגשנו כמה ימים בלבד לאחר אותה ההתכתבות. 
יוסי הגיע מחויך ודרוך עם סוג של תקווה, קודם כול לבדוק את עצמו, אבל לא פחות, לגשש אחר דרך שתסלול את דרכם המשותפת יחד. אבל הוא חש שדרורית כנראה כבר ב"מקום אחר". כמובן בפגישה הראשונה היה חשוב לחדד את ההיכרות עימו ואת כוונותיו, אבל מי אני שאחרוץ כאן גורל של משפחה ולא אביא את הזוג הזה למקום של עבודה ותיקון של כל הנדרש כדי לחזור להיות מי שהיו? 
מהרגע שיוסי עזב, המושכות עברו לידיו. הוא לקח אותן בשתי ידיים והבין שנדרשת כאן עבודה של "תפירה מחדש" של האמון באהבתו אליה ושל שיקום הלב. הוא התבקש לשוחח בעצמו עם דרורית, להצהיר בפניה את מבוקשו ואת כוונותיו ולברר את כוונותיה. 

יוסי יצא מפגישתנו מצויד בכלים ובדרך שנדרש להגיע אליה. ניכר שבמשך כל השנים שהיו יחד, הם סבלו מבעיית תקשורת. הוא לא הצליח להבין אותה ולהצמיח אותה כמו שליבו רצה, ולכן חווה תסכול וחוסר אונים של ממש. כעת הבין שהיא לא באמת אדם כבוי. הזוגיות היא כמו מנוע שמניע את האדם, ומה שנדרש, הוא להושיט יד ולהעצים את הצד השני בתקשורת נכונה. 
כבר בדרך התקשר לדרורית כשהוא ברכבו, כך היא סיפרה, ואמר לה: "אני רוצה ומבקש שנעבוד יחד כדי שיהיה לנו טוב". דרורית גמגמה והשתהתה בתשובתה. היא לא מיהרה להביע התלהבות. הם קבעו להיפגש לדבר על כך. 
הפגישה התקיימה במסעדה בעירם, במקום שאהבה מאוד. הוא לא שאל. הוא קבע והזמין אותה. הצעתי לה להיעתר לו ולהיות שותפה שלו למסע. הבטחתי שאהיה איתם, יד ביד. 
מאותו ערב שבו נערך הדייט במסעדה החל ריקוד טנגו משולב, שבו כל אחד צריך היה לעבוד על משהו. הם הגיעו יחד לערוך תיאום ציפיות ולחדד את דרכי התקשורת שלא התקיימה ביניהם שנים, ושאותה נדרש לתקן. 
אחת מאבני הדרך המרכזיות בבנייה או בשיקום של מערכות יחסים היא לדייק ולמקד עם שני בני הזוג את הציפיות שלהם זה מזה ואת המטרות שלהם בקשר. דרורית, מצידה, עבדה על המשך חיזוק האני שלה בינה לבין עצמה, כפי שעשתה לאחר הגירושים — יוסי חידד עבורה את הצורך הזה למען הזוגיות שלהם. לדוגמה, הוא ציפה ממנה לסקרנות ולמוטיבציה לקיים פעולות יחדיו, ולא רק "בבית". יוסי, מצידו, עבד על תקשורת מקרבת ועל החיזור שהייתה זקוקה לו. כבריקוד טנגו משותף, שבו כל אחד גיבש תוכנית עבודה אישית, ושניהם יחדיו גיבשו תוכנית משותפת, חיזקו יוסי ודרורית את המשיכה ביניהם ואת החיבור שייחלו לו. הם נסעו יחד לסופי שבוע, רקמו יחד תוכניות לחוויות משותפות, כולל סדנאות ליצירה, קרמיקה ואף אפייה, השלימו פערים, ואט-אט אטמו את החור הגדול שנפער לכל אחד מהם בלב.
יוסי סירב לשוב לגור יחד מיד. הם המשיכו לנהל שני חשבונות בנק, להתגורר בשתי דירות ולנהל חיים עצמאיים שבהם הקדישו עת לדייטים ובילויים משותפים. הם חיזקו את התקשורת ביניהם, את החברות ואת האמון זה בזה. 
ליוויתי את הזוג עד השלב שבו התקשורת ביניהם הייתה קולחת. דרורית התעצמה ונמלאה בביטחון שיוסי אוהב אותה באמת הייתה ביניהם אינטימיות והתעוררה תשוקה חזקה, כמו ביום שבו הכירו. הם החזירו עטרה ליושנה ביחסיהם, ואף יותר מכך. יום אחד, באחד הערבים, הועברה אליי הודעה בזה הנוסח: "החלטנו להתחתן". 
בבוקר יום שישי, בהתרגשות גדולה, קיימו יוסי ודרורית את החופה כשהם לבושים ומוקפדים בגינה פסטורלית בעיר, וכולם היו מאושרים, בעיקר ילדיהם שעד היום אינם מבינים איך זה קרה.

המשיכה בזוגיות מושפעת מהאופן שבו כל בן זוג "תופס" את האחר. תפיסה זו עלולה להשתנות בעקבות שינויים והתמודדויות במערכת היחסים במרוצת השנים. 
בסיפור של יוסי ודרורית פגשנו התרחקות שגברה ביניהם בהדרגתיות, כאשר יוסי חש בחולשותיה של דרורית, הן בזוגיות והן בהורות, העריך אותה פחות ונמשך אליה פחות. על רקע זה הגיעו היחסים לכדי רצון עז שלו לפרק את החבילה.
הפער המרכזי שאני מבקשת לעמוד עליו הוא העובדה שכמו במערכות יחסים רבות, גם כאן הייתה בעיית תקשורת עמוקה, ושני בני הזוג "סבלו" מהאופן שבו כל אחד מהם פירש את המציאות. יוסי לא ידע ל"שים את האצבע" על הסיבה שהביאה אותו לעזוב את הבית, ולכן לא נתן לדרורית הזדמנות אמיתית להשתנות. כל שעשה הוא להתלונן ולהעביר ביקורת. בינתיים, דרורית בכלל לא הבינה שהפער ביניהם מעמיק יותר ויותר, ומקרב אותם לסיום היחסים. 
הראיה לכך שהיה בכוחה של דרורית לבצע שינוי היא שבסופו של דבר הנסיבות הביאו אותה להתנהג כפי שיוסי רצה כל העת שתתנהג ולהיתפס כחזקה בעיניו. יוסי מצידו חש בכך שהמשיכה שלו אליה ולחברתה גוברת — מה שמעיד על הקשר החזק בין המשיכה לאופן שבו אנו תופסים את הצד האחר.
כמו בסיפור זה, כך במערכות יחסים זוגיות של רבים, המשיכה והאהבה הרומנטית מושתתות על האופן שבו בן הזוג תופס את האחר. במשך שנים יוסי היה עסוק בלהתלונן, לשפוט, להשוות, להתאכזב, ולחוש מתוסכל מכך שדרורית איננה מספיק חזקה בשבילו, והוא הרגיש שהוא לא אוהב אותה כך. יוסי העיד על כך שהשינוי שהתחולל בדרורית הגביר בו את המשיכה ואת האהבה — הוא הרגיש שהיא חזקה ביחסיה עם המשפחה, ושהיא עושה משהו עם עצמה. הדבק האמיתי ביחסים ביניהם הושתת על הבנה הדדית, על תקשורת, ועל שיח מכבד ומקדם שלמדו להתמיד בו. 
זהו תהליך מרתק המוכיח לבני הזוג ולנו שאפשר. הוא חבק בתוכו:
עבודה מדויקת על הציפיות ביחסים, המבוססת על זיהוי הפער המרכזי הממשי.
בניית תקשורת נכונה ומקרבת בתוך כאוס ומשבר במשפחה.
אמונה והכלה של מצבים, שבהם כל צד מאמין ומאפשר לצד האחר לעבור שינוי, תוך קבלת עזרה וכלים להתמודדות באי ודאות. 
שילוב של כל אלה והחלטה להציל את מה שהיה הובילו זוג גרוש לתקן אפילו את מה שנראה להם ואולי לרבים אחרים מקולקל וחסר סיכוי. 

הלנה מטוטי

הלנה מטוטי היא סא"ל במיל' בתחום ההדרכה והאימונים בצה"ל, מוסמכת תואר שני בחינוך (M.A) באוניברסיטת בר אילן ובוגרת מסלול הכשרת מאמנים. מרצה, מנחה ומאמנת אישית וזוגית. נשואה לשאול ואימא לאופיר, שגב וגלי. מלווה אנשים, זוגות, משפחות ובני נוער, משנת 2009.

עוד על הספר

לא זורקים את מה שאפשר לתקן הלנה מטוטי

חתונה בסבב שני


במשפחת דולב חמש נפשות. ההורים, יוסי ודרורית, היו בני זוג כבני חמישים, שהיו נשואים יותר מעשרים וחמש שנה. הסביבה ראתה בהם ובילדיהם משפחה נורמטיבית, מחויבת, אוהבת ומכבדת. 
יום אחד, בשעה שהייתה דרורית עסוקה בהכנות לארוחת הערב, ניגש אליה יוסי בעלה, והטיל פצצה: "הספיק לי. אני רוצה לפרק את החבילה". 
יוסי לא טרח להסביר את הסיבה לצעד שנקט. הוא בעצמו לא בוודאות הבין מדוע הפסיק לאהוב אותה. בלי לעשות שום ניסיון לשקם את הקשר, הוא החליט לפרק את החבילה. 
כאשר פנתה אליי דרורית לאחר הגירושים שלה, היא סיפרה שלא חשה לפני כן, אפילו ברמז, שזה עומד לקרות. גם הילדים, שעדיין התגוררו בבית הוריהם, לא ציפו למשבר כזה, ואף לא חשו שהוא מתקרב. 
דרורית התכנסה בתוך עצמה. היא התקפלה אל מול האמירה הנחרצת שלו שהוא אינו אוהב אותה יותר. כל שביקשה לעשות היה לברוח ולנסות להימנע מלהתמודד עם הדחייה הנוראית הזו.
"הבנתי שזו גזירה שאצטרך להשלים איתה", סיפרה לי מאוחר יותר, "מאחר שיוסי היה נחרץ באמירתו האיומה והמפתיעה הזו. הנחתי לזה לקרות. תוך חודשיים היינו גרושים". 
רק לאחר שנשאלה על אופי יחסיהם בשנה האחרונה ועל תלונות שאולי הציף יוסי בפניה, פשפשה דרורית בזיכרונה, ונזכרה שיוסי היה מתלונן על היחס המיוחד שהעניקה לבתה ולבניה. הוא היה אומר לה שהיא עסוקה רק בילדיה, ושהיא מעדיפה אותם על פניו. היא גם נזכרה בכל הפעמים שביקש שיצאו יחד לטייל עם המשפחה המורחבת מה שהיא לא אוהבת!, שאמר לה שהוא שואף לחיים ספורטיביים ולתזונה בריאה (מה שהיא לא כל כך "מתחברת" אליו), שהוא רוצה לטייל בעולם ולבלות עם חברים (היא יותר נהנית לבד). בכל אלה נזכרה, אבל למרות כל זאת, מעולם לא תיארה לעצמה שחוסר ההסכמה ביניהם בנושאים אלה יוביל אותו להחלטה נחרצת כל כך, ושהוא מתכוון לוותר עליה. 
בפגישת האימון בינינו היא סיפרה בכאב עמוק, "הוא הודיע לי ככה באמצע החיים, ללא הכנה מראש, פשוט אמר לי שאינו אוהב אותי יותר, וביקש גט "כאן ועכשיו". 
"אף פעם לא חשבתי שנהיה זרים זה לזה", היא הוסיפה, "דמיינתי אותנו 
כזוג זקנים שהולכים יד ביד ותומכים זה בזה. חשבתי שאוכל להתגבר על כל דבר כשהוא לצידי. נשארתי עם הרבה כאב ועם דמעות שלא נגמרות...". במשך זמן רב הטרידו את מנוחתה של דרורית שאלות רבות: למה? מה עשיתי שכך פתאום כל הטוב נגמר? מה לא בסדר אצלי שכך ויתר עליי? מה מצא אצל אחרת שהעדיף על פניי? האם באמת בחר באחרת? מה אני שווה עכשיו?
אבל עם הזמן, דרורית הבינה שאין לה ברירה: הבעל שעימו חייתה שנים כה רבות היה נחוש לעזוב אותה, ובתוך כל הכאב והבלבול שחוותה הייתה לה רק אפשרות אחת: לבקש עזרה כדי להתחזק, "לעמוד על הרגליים". "אין מה לבכות על הגורל המר הזה", היא אמרה לעצמה, "אני צריכה לגייס את כל הכוחות הפנימיים הטמונים בי ולחזק את עצמי".
פגשתי אותה, אישה נאה מאוד בשנות החמישים לחייה, יפהפייה, אצילית משהו, אבל פניה כבויות ומצב רוחה ירוד. בשבועות הראשונים לאימון החלה להתבונן בעצמה במראה כל בוקר, להתאפר ולטפח את עצמה, והשתדלה להזכיר לעצמה את כל הטוב שיש לה בחייה. היא קיבלה משובים חיוביים מסביבתה על המראה המטופח שלה, והם חיזקו אותה. בתוך כל הקושי והמורכבות, היא ניסתה להמשיך בחייה בלי יוסי, והתמודדה עם דברים שלא התנסתה בהם בעבר. 
למשל, חששות ופחדים רבים תקפו אותה סביב ניהול הכספים והבירוקרטיות, שהיו נחלתו של בעלה לאורך כל השנים שהיו יחד. היא אף נאלצה לחדש רישיון לרכב בעצמה, לבצע טסט, ולהחליט מה לעשות בקרן ההשתלמות שנפרעה — סוגיות שמעולם לא נדרשה להן בנישואיהם. מכיוון שנדרשה כעת לנהל את הבית לבדה ולשמש אימא במשרה מלאה עבור ילדיה, שכן בעלה עזב את הבית, היא התמודדה בגבורה עם תשלום החשבונות, עם בעיות התקשורת מול בתה, עם הניהול הפיננסי הכושל של בניה, עם בעיות שינה של אחד מילדיה, עם בעיות תעסוקה של הילד האחר ועוד. גם ילדיה נתפסו לא מוכנים על ידי הגירושים האלה, ודרורית נדרשה לאסוף את השברים.
במסגרת האימון, ליוויתי את דרורית בתהליך ההתחזקות של האני שלה. כשהגיעה אליי, היא הייתה אישה מוחלשת עם דימוי עצמי נמוך, שנפגע אף יותר בעקבות נטישתו של בעלה. אט-אט, בעזרת תהליכי חיזוק והעצמה, שגרמו לה להבין למה היא מסוגלת וכמה היא שווה, התחזקה דרורית והצטיידה בדרכי חשיבה חדשות, בחשיבה חיובית, ובנחישות להמשיך הלאה וליצור עבור עצמה מציאות חדשה. 
במציאות החדשה שבראה לעצמה דרורית, היא הייתה אישה חזקה שמסוגלת לנהל כל משימה, בין שאישית ובין שמשפחתית. אחת המשימות שהטלתי עליה הייתה לשים לב לאופן שבו היא נכנסת למקומות שבהם היא פוגשת אנשים ולאופן שבו היא יוצאת מהם. היא דיווחה לי שכשהיא נכנסה לעבודה מחויכת, ויצאה ממנה בתחושה שהיא אינה לבד — היא גילתה באורח פלא שהיא מוקפת אנשים טובים שממלאים אצלה צרכים חשובים.
בזכות תוכנית העבודה שנבנתה יחד באימון, שהייתה מותאמת לצרכיה, היא הצליחה לעמוד על רגליה והרגישה בטוחה יותר, נמרצת יותר ושמחה יותר, לצד הכאב והצער שחוותה בעקבות הגירושים.

לאחר חודשים אחדים סיפרה שהגרוש שלה יצר עימה קשר. היא חשה מבולבלת מאוד כי הרגישה שינוי ביחסו אליה ולא ידעה כיצד לפרש זאת. היא חשה שהוא היה אמפתי מאוד כלפיה, ובכלל זה ביקש לסייע לה במטלות הבית ולהיות מעורב בניהול המשפחה, כלכלית ותפקודית.
יוסי יזם פגישות ויציאות למופעים ולבילויים, כפי שנהגו לעשות בצעירותם. אף שנהנתה מהמפגשים, בראשה של דרורית ניקרה השאלה: האם הוא מבקש לשמור על יחסים עימה רק לטובת הילדים? האם מעוניין להתקרב אליה שוב? האומנם אין לו כוונה להכניס לחייו אהבה אחרת?
עם הזמן הייתה דרורית זקוקה ליד שתיתן לה אישור כדי לשתף פעולה עימו ולבחון לאן הוא מבקש לקחת את היחסים עימה. היא ידעה שבכל מקרה תצטרך לקיים איתו מערכת יחסים כלשהי, שכן הוא אבי ילדיה. 
באחד הערבים רכש יוסי כרטיס זוגי לסרט וביקש מדרורית שתצטרף אליו. היא התקשרה אליי כדי להתייעץ אם זה נכון לה. בליבה חשה שזה מהלך נכון מאוד עבורה, ושיש כאן רמז עבה לכך שהוא מבקש את קרבתה. דרורית נענתה לו ומאוחר יותר סיפרה לי, "היה לי ממש מוזר לידו ללא מגע ידיים, ללא קרבה ואינטימיות. וכל המופע חשבתי מה עובר לו בראש, מה הוא רוצה לעשות, לאן הוא חותר ולא אומר".
היא קיבלה החלטה שתיתן לקשר להתפתח באופן טבעי, ואף שהייתה פגועה מעזיבתו הפתאומית, ואף שחשה בלבול גדול במחיצתו וחוסר ודאות, הצליחה להיות סבלנית ומכילה. 
במשך שבועות אחדים שיתפה דרורית פעולה, עד שגמלה בליבה ההחלטה לברר באופן סופי אם יוסי מתכוון לשוב הביתה ולחזור לזרועותיה. כשאזרה אומץ ושאלה את השאלה, התשובה שהגיעה הדהימה אותה. "לא!" הוא ענה, הוא לא רואה את עצמו חוזר הביתה. הוא ימשיך לגור בדירתו השכורה כרגע, וכול שהוא רוצה זה רק להיות שם בשבילה.
מרגע זה ואילך הודרכה דרורית לעבוד על תחושת ה"מובנת מאליה" עבורו. היא התבקשה לא לחשוף את עצמה שוב לפגיעות, ובהדרגה עבדה על יצירת דמות, שדורשת שיעריכו אותה, בשונה מאשר בעבר. היא לא הייתה פנויה יותר לכל הזמנה שלו, ומכיוון שהעריכה את עצמה יותר, גם היה לה קל יותר לסרב באמתלות שונות ומשונות, למשל שהיא "אינה פנויה" או "לא יכולה". עם הזמן היא חשה בשינוי: יוסי ניסה להתקרב אליה יותר ויותר. אחרי נישואים של עשרים וחמש שנה הם כאילו התחילו מחדש. האהבה ביניהם נשחקה, אולם הגירושים פתחו דף חדש, ואפילו "משחק" חדש! 
דרורית הבינה שכל מה שרצה הגרוש שלה לאורך כל שנות נישואיהם — הוא פתאום קיבל. הוא לא ידע להסביר זאת לפני כן, אלא רק לאחר שחש את ההבדל שנוצר בהתנהגותה וביחסה כלפי עצמה. היא הייתה חזקה בעיניו לפתע, "שווה" יותר, עוצמתית.
היא החלה לעמוד על שלה מולו. היא הביעה את דעותיה ואת רצונותיה.
התהליך המרתק הזה קירב ביניהם והשיב את המשיכה ואת האהבה שלו אליה. צעד-צעד החזירו השניים עטרה ליושנה. הם שוחחו על הפערים שהתקיימו ביניהם לאורך השנים. הוא ביקש שלא תמעיט בערכה ושלא תהיה כנועה אל מול האתגרים בחיים, וגם לא אל מול ילדיהם. הוא ביקש שתשאף לדברים, כי היא מסוגלת ויכולה, והיא ביקשה שיעזור לה, בעבודה משותפת, להשיב לעצמה את האמון בו. היא ביקשה שיאהב אותה ושיבקש סליחה על הכאב שנגרם לה בעקבות המהלך המהיר של הגירושים.
במשך כמה שבועות התבססו היחסים והתקשורת ביניהם מרחוק. היא השתדלה מאוד, אף על פי שרצתה מאוד בקרבתו, לא להיפגש עימו באמתלה שהיא עסוקה מאוד. ערב אחד קיבלתי הודעה מיוסי בזו הלשון: "שלום הלנה, שמי יוסי, ואני הגרוש של דרורית. אני רוצה להודות לך על העזרה שהיא זכתה לה. אני רואה את השינוי שהתחולל אצלה מאז פרידתנו ומבקש להתייעץ אתך לגביי". ההודעה השאירה אותי מרוגשת מאוד ועם תחושה שכנראה העבודה האמיתית כאן נעשתה. קבענו לשוחח.
כבר באותו ערב התפניתי לשיחה עימו. "עברנו תקופה מאוד-מאוד קשה", הוא אמר, "ולי היה קשה במיוחד לצפות בדרורית גוססת מההחלטה המרה הזו. אבל כל כך מהר מאז שנפגשתן חזר לה הצבע לחיים, ויתרה מזאת, כול שביקשתי כל השנים בנישואים שלנו, התחלתי לראות שקורה אצלה. זה יכול להיות? הבעיה אצלי? יכול להיות שמה שראיתי מקרוב זה לא מה שאני חווה מרחוק?" אלה היו עיקר דבריו ובסופה של השיחה קבענו את פגישתנו. 
טרם פגישת ההיכרות שלנו, ביקשתי מיוסי לעדכן באמור את דרורית שהוא מבקש להיפגש עימי, קודם כול בשביל עצמו. ההודעה לא איחרה להגיע: "ידעתי שהוא יבקש את מספר הטלפון שלך. הופתעתי ולא הופתעתי. אני מחכה שתיפגשו כבר".
יוסי ואני נפגשנו כמה ימים בלבד לאחר אותה ההתכתבות. 
יוסי הגיע מחויך ודרוך עם סוג של תקווה, קודם כול לבדוק את עצמו, אבל לא פחות, לגשש אחר דרך שתסלול את דרכם המשותפת יחד. אבל הוא חש שדרורית כנראה כבר ב"מקום אחר". כמובן בפגישה הראשונה היה חשוב לחדד את ההיכרות עימו ואת כוונותיו, אבל מי אני שאחרוץ כאן גורל של משפחה ולא אביא את הזוג הזה למקום של עבודה ותיקון של כל הנדרש כדי לחזור להיות מי שהיו? 
מהרגע שיוסי עזב, המושכות עברו לידיו. הוא לקח אותן בשתי ידיים והבין שנדרשת כאן עבודה של "תפירה מחדש" של האמון באהבתו אליה ושל שיקום הלב. הוא התבקש לשוחח בעצמו עם דרורית, להצהיר בפניה את מבוקשו ואת כוונותיו ולברר את כוונותיה. 

יוסי יצא מפגישתנו מצויד בכלים ובדרך שנדרש להגיע אליה. ניכר שבמשך כל השנים שהיו יחד, הם סבלו מבעיית תקשורת. הוא לא הצליח להבין אותה ולהצמיח אותה כמו שליבו רצה, ולכן חווה תסכול וחוסר אונים של ממש. כעת הבין שהיא לא באמת אדם כבוי. הזוגיות היא כמו מנוע שמניע את האדם, ומה שנדרש, הוא להושיט יד ולהעצים את הצד השני בתקשורת נכונה. 
כבר בדרך התקשר לדרורית כשהוא ברכבו, כך היא סיפרה, ואמר לה: "אני רוצה ומבקש שנעבוד יחד כדי שיהיה לנו טוב". דרורית גמגמה והשתהתה בתשובתה. היא לא מיהרה להביע התלהבות. הם קבעו להיפגש לדבר על כך. 
הפגישה התקיימה במסעדה בעירם, במקום שאהבה מאוד. הוא לא שאל. הוא קבע והזמין אותה. הצעתי לה להיעתר לו ולהיות שותפה שלו למסע. הבטחתי שאהיה איתם, יד ביד. 
מאותו ערב שבו נערך הדייט במסעדה החל ריקוד טנגו משולב, שבו כל אחד צריך היה לעבוד על משהו. הם הגיעו יחד לערוך תיאום ציפיות ולחדד את דרכי התקשורת שלא התקיימה ביניהם שנים, ושאותה נדרש לתקן. 
אחת מאבני הדרך המרכזיות בבנייה או בשיקום של מערכות יחסים היא לדייק ולמקד עם שני בני הזוג את הציפיות שלהם זה מזה ואת המטרות שלהם בקשר. דרורית, מצידה, עבדה על המשך חיזוק האני שלה בינה לבין עצמה, כפי שעשתה לאחר הגירושים — יוסי חידד עבורה את הצורך הזה למען הזוגיות שלהם. לדוגמה, הוא ציפה ממנה לסקרנות ולמוטיבציה לקיים פעולות יחדיו, ולא רק "בבית". יוסי, מצידו, עבד על תקשורת מקרבת ועל החיזור שהייתה זקוקה לו. כבריקוד טנגו משותף, שבו כל אחד גיבש תוכנית עבודה אישית, ושניהם יחדיו גיבשו תוכנית משותפת, חיזקו יוסי ודרורית את המשיכה ביניהם ואת החיבור שייחלו לו. הם נסעו יחד לסופי שבוע, רקמו יחד תוכניות לחוויות משותפות, כולל סדנאות ליצירה, קרמיקה ואף אפייה, השלימו פערים, ואט-אט אטמו את החור הגדול שנפער לכל אחד מהם בלב.
יוסי סירב לשוב לגור יחד מיד. הם המשיכו לנהל שני חשבונות בנק, להתגורר בשתי דירות ולנהל חיים עצמאיים שבהם הקדישו עת לדייטים ובילויים משותפים. הם חיזקו את התקשורת ביניהם, את החברות ואת האמון זה בזה. 
ליוויתי את הזוג עד השלב שבו התקשורת ביניהם הייתה קולחת. דרורית התעצמה ונמלאה בביטחון שיוסי אוהב אותה באמת הייתה ביניהם אינטימיות והתעוררה תשוקה חזקה, כמו ביום שבו הכירו. הם החזירו עטרה ליושנה ביחסיהם, ואף יותר מכך. יום אחד, באחד הערבים, הועברה אליי הודעה בזה הנוסח: "החלטנו להתחתן". 
בבוקר יום שישי, בהתרגשות גדולה, קיימו יוסי ודרורית את החופה כשהם לבושים ומוקפדים בגינה פסטורלית בעיר, וכולם היו מאושרים, בעיקר ילדיהם שעד היום אינם מבינים איך זה קרה.

המשיכה בזוגיות מושפעת מהאופן שבו כל בן זוג "תופס" את האחר. תפיסה זו עלולה להשתנות בעקבות שינויים והתמודדויות במערכת היחסים במרוצת השנים. 
בסיפור של יוסי ודרורית פגשנו התרחקות שגברה ביניהם בהדרגתיות, כאשר יוסי חש בחולשותיה של דרורית, הן בזוגיות והן בהורות, העריך אותה פחות ונמשך אליה פחות. על רקע זה הגיעו היחסים לכדי רצון עז שלו לפרק את החבילה.
הפער המרכזי שאני מבקשת לעמוד עליו הוא העובדה שכמו במערכות יחסים רבות, גם כאן הייתה בעיית תקשורת עמוקה, ושני בני הזוג "סבלו" מהאופן שבו כל אחד מהם פירש את המציאות. יוסי לא ידע ל"שים את האצבע" על הסיבה שהביאה אותו לעזוב את הבית, ולכן לא נתן לדרורית הזדמנות אמיתית להשתנות. כל שעשה הוא להתלונן ולהעביר ביקורת. בינתיים, דרורית בכלל לא הבינה שהפער ביניהם מעמיק יותר ויותר, ומקרב אותם לסיום היחסים. 
הראיה לכך שהיה בכוחה של דרורית לבצע שינוי היא שבסופו של דבר הנסיבות הביאו אותה להתנהג כפי שיוסי רצה כל העת שתתנהג ולהיתפס כחזקה בעיניו. יוסי מצידו חש בכך שהמשיכה שלו אליה ולחברתה גוברת — מה שמעיד על הקשר החזק בין המשיכה לאופן שבו אנו תופסים את הצד האחר.
כמו בסיפור זה, כך במערכות יחסים זוגיות של רבים, המשיכה והאהבה הרומנטית מושתתות על האופן שבו בן הזוג תופס את האחר. במשך שנים יוסי היה עסוק בלהתלונן, לשפוט, להשוות, להתאכזב, ולחוש מתוסכל מכך שדרורית איננה מספיק חזקה בשבילו, והוא הרגיש שהוא לא אוהב אותה כך. יוסי העיד על כך שהשינוי שהתחולל בדרורית הגביר בו את המשיכה ואת האהבה — הוא הרגיש שהיא חזקה ביחסיה עם המשפחה, ושהיא עושה משהו עם עצמה. הדבק האמיתי ביחסים ביניהם הושתת על הבנה הדדית, על תקשורת, ועל שיח מכבד ומקדם שלמדו להתמיד בו. 
זהו תהליך מרתק המוכיח לבני הזוג ולנו שאפשר. הוא חבק בתוכו:
עבודה מדויקת על הציפיות ביחסים, המבוססת על זיהוי הפער המרכזי הממשי.
בניית תקשורת נכונה ומקרבת בתוך כאוס ומשבר במשפחה.
אמונה והכלה של מצבים, שבהם כל צד מאמין ומאפשר לצד האחר לעבור שינוי, תוך קבלת עזרה וכלים להתמודדות באי ודאות. 
שילוב של כל אלה והחלטה להציל את מה שהיה הובילו זוג גרוש לתקן אפילו את מה שנראה להם ואולי לרבים אחרים מקולקל וחסר סיכוי.