מעשה בוך א'+ב'

מבוא

מעשה בוך (נהגה ביידיש: "מייסה בוך") 'ספר מעשיות' הוא קובץ של 257 סיפורים ומעשיות,  המבוססים בעיקר על סיפורים מן המדרש והתלמוד והמסורת בכתב ובעל־פה של יהודי אשכנז. הספר הודפס לראשונה בתחילת המאה השבע־עשרה. הסיפורים מסתיימים לעתים קרובות במסרים חינוכיים ובשני מקרים גם בהבעת תקווה לביאה מהירה של המשיח (סיפורים ר ו־רג).

שער הספר

על שער המהדורה הראשונה של הספר נרשם כך:

מעשה בוך יפה במצוות יעקב בר אברהם ז"ל מקהילת קודש מזריטש שבליטא, נדפס בבאזל בשס"ב (1602) ע"י מר קונראד וואלדקירך"

בשער הספר מתייחס יעקב בר אברהם למעשה החלוצי שלו בהבאת הספר לדפוס וכן לערכם החלוצי של התכנים בספר, וכך הוא רושם:

בואו הנה, גברים ונשים יקרים, והסתכלו על המעשה בוך היפה הזה, שעוד לא היה כמותו, שכן הוא עוד לא הובא לעולם כתוב בדפוס. עם שלוש מאות ועוד כמה סיפורים,¹ שהתחברו כולם בגמרא וגם על ידי רבותינו ועל ידי בחיי. וגם לא יחסרו לכם סיפורים, שהתחברו על ידי רבי יהודה חסיד, וגם כאלה הנמצאים בתוך ספר חסידים ובספר מוסר וגם בילקוט, כפי שתוכלו לראות למטה בסימנים שלי. נשים יקרות, יש לכן ספרים בתרגום יידיש ועכשיו יש לכן גם גמרא בתרגום יידיש. וכך תהיה לכן עתה כל התורה כולה.²

בהקדמה לספרו אומר יעקב בר אברהם:

האל יתברך שמו וכבודו עזר לי בכמיהתי, שלקחתי על עצמי מזמן, לשרת את הנשים האדוקות. כאן יקראו רב ורבנית וכל גבר. התקנתי גם ספרים רבים, שאינם קשורים לעבודה זו. ואחד, שיודע הרבה גמרא, חיבר מדרשים ומעשים ואגדות, וכל הקהל יתפעל ממנו. וכל איש יהיה מוכרח לאמר: אני מאמין, שהוא יודע את כל התורה על רגל אחת. הוא בקי בגמרא ויודע את כל התורה. מי ראה דומה לו? הוא יודע גם לתרץ את כל ההתרחשויות בספר. לעתים נדחפים אנשים לסיפורים כדי להתגבר על מחשבותיהם ומעשיהם הרעים. הרי אנשים רוצים ללמוד את הטוב מהמשל ומהסיפור, שכן אלה מקרבים אותם לקב"ה וליושר. לכן אתם, גברים ונשים יקרים, הקוראים את הסיפורים לעתים קרובות, מתעלים על ידי כך. ואל תקראו ספרים על פרות (קו בוך) וגם לא ספרים של דיטריך פון ברן ואדון הילדבראנט. שלא תתאמצו, שכן הם לכלוך לשמה.3 הם אינם מעניקים לכם חמימות רק להט. גם אין בהם משהו אלוהי. מי יתן, שהאל יסלח לכם על כך. לעומת זאת בספרים שלנו כתוב, שיש טעם לקרוא ספרים בשבת הקדושה. כדאי, שאתם תעבירו את זמנכם בקריאה, ואני אכתוב לכם מעשה בוך יפה. לכן נשים יקרות, קנו את הספרים מהר, לפני שהם יגיעו לארצות נוכריות, לגרמניה, לרוסיה ולפולין, ויעלמו לגמרי. קנו מהם הרבה, שמא אחר כך תאמרו: מדוע לא קניתי דבר, כשעדיין היו בארץ? עכשיו הייתי משלם ברצון, אבל איני יכול להשיג אפילו אחד. לכן הרשו לעצמכם לקנות בטאלער (דולר גרמני) אחד, ואין זה יקר מידי. וה' ישמור עליכם מרוע וממטילי אימה. אמן סלה.

מהדורות הספר

המהדורה הראשונה של "מעשה בוך" נדפסה לראשונה בבאזל בשנת 1602 בעריכת ר' יעקב בר' אברהם ממזריטש. היא מכילה 257 סיפורים ונקראת: "איין שוין מעשה בוך". במרוצת מאה ושישים שנה הופיעו שמונה עשרה מהדורות נוספות, ביניהן מהדורת אמשטרדם משנת 1701, שנערכה על ידי אשר אנשל בן אליעזר. במהדורה זו הוכנסו שינויים בשער החיבור, נערכו תיקונים במקורות היהודיים, וקבוצת סיפורי ר' שמואל חסיד ור' יהודה חסיד נערכה מחדש על פי סדר כרונולוגי. במהדורת אמשטרדם 1723 הופיעו סיפורים, שנלקחו מספר המסעות של גרשון בן אליעזר סגל, ובמהדורת הומבורג 1727 הושמטו סיפורים העוסקים בעבודה זרה ובגיור. המהדורה האחרונה בקבוצת המהדורות שיצאו לאור במהלך אותן מאה ושישים שנה, היא מהדורת נירנברג 1763.

מהדורות נוספות הופיעו גם בעת החדשה: לייפציג 1882; ורשה 1889 (הודפס בשם "סיפורי הפלאות"); פרנקפורט 1929 (בשפה הגרמנית, על ידי ברטה פפנהיים — על פי מהדורת אמסטרדם 1703); פילדלפיה 1934 (באנגלית, על ידי הרב משה גסטר, שני כרכים); ברלין 1934 (הוצאת שוקן); לונדון 1951 (בעקבות גסטר, עיבד יעקב מייטלין 84 מהסיפורים ליידיש מודרנית); מינכן 2003 (בגרמנית) ותרגום צרפתי שראה אור בשנת 2004.

תכנים ומקורות

עורך הספר מפנה את קוראיו בחלק מכותרות הסיפורים אל המקורות התלמודיים והמדרשיים שמהם שאב את הסיפורים. רשימת המקורות שהוא מביא היא חלקית. משה גסטר בתרגומו האנגלי לספר מביא בהערות שוליים את כל המקורות שעלה בידו לאתר.⁴ בוריס קוטלרמן פרסם בעקבותיו מפתח שלם למקורות הסיפורים^.5 בהערות שוליים לכל אחד מן הסיפורים, אני מביאה הפנייה למקורות הסיפורים עד כמה שעלה בידי לאתרם. הפניות אלה מבוססות בשינויים קלים על הערותיו של גסטר ומאמרו של קוטלרמן.⁶

אלשטיין וקרסני מחלקים את המקורות שמהם נשאבו הסיפורים לשבע קבוצות:7

א. מקורות תלמודיים מדרשיים.

ספרות זו מהווה גורם מרכזי בספר ובסיס לסיפורים בקבוצות האחרות. חלקם הארי של הסיפורים מופיע לפי סדר המסכתות שבתלמוד הבבלי ומיעוטם (חמישה סיפורים) נלקחו מהתלמוד הירושלמי.

ב. ספרי מדרש וספרי מוסר מימי הביניים.

1. "עין יעקב" מאת ר' יעקב אבן חביב (קושטא 1516).

2. "ספר חסידים" (בולוניה 1537).

3. "משלים של שלמה המלך" (ונציה 1544).

4. "חבור המעשיות המדרשות וההגדות" (ונציה 1551).

5. "מדרש עשרת הדברות" (ונציה 1596).

ג. חומרי סיפור של הנובלה האירופית, ביחוד האיטלקית.

מדובר בסיפורים שחדרו לכאן בתיווך של סיפורים יהודיים. כך למשל, שבעה עשר סיפורים נלקחו מתוך "כפתור ופרח" ספרו של יעקב לוצאטו (באזל 1580) וביניהם הסיפור על המלך פרדריק.

מ"שלשלת הקבלה" לגדליה בן יחיא (ונציה 1586) נקלטו סיפורים המהווים תערובת של חומרים יהודיים וכלליים. קבוצה קטנה של ששה סיפורים הגיעו ממקורות לא יהודיים שגסטר הגדירם כסיפורי עם גרמניים (German Folktales).⁸

ד. סיפורים יהודיים מימי הביניים ביחוד של חכמי אשכנז.

סיפורי ר' שמואל החסיד ור' יהודה החסיד, וכן גם סיפורים על דמויות חכמים ממיינץ ומשפיירא. במהדורה הראשונה של הספר עדיין חל בלבול כרונולוגי בסיפורים, אולם במהדורת אמשטרדם, אשר הופיעה בשנת 1701 ונערכה על ידי אשר אנשל בן אליעזר, נערכה מחדש קבוצת סיפורי ר' שמואל החסיד ור' יהודה החסיד על פי סדר כרונולוגי, כמצוין לעיל.

ה. מוטיבים הלקוחים מפולקלור גרמני או בין־לאומי.

1. חיות שומרות דת.

2. התיבה האסורה בפתיחה.

 

3. נפלאות רבי חנינא, חתנו של ר' יהודה חסיד (חתן מופיע ברגע האחרון; בית ביער, וכן מוטיבים יהודיים: מניין תת־קרקעי; אברהם אבינו משלים מניין).

4. מוטיב דדלוס.

5. שמעון הגדול מתבונן במראת כשפים ויודע להגיד עתידות.

6. שבעה סיפורים בעלי אופי פולקלורי גרמני.

ו. סיפורים שאובים ממקורות נוצריים־כנסייתיים.

לדעת הלר רוב החומר על ר' יהודה חסיד וחוגו עוצב בהשפעת צורות סיפור נוצריות, שנשאבו ממקורות כנסייתיים.⁹ ולדעת מייטליס מקצתם של הסיפורים, שנשאלו מהמרחב הנוצרי, נשארו זרים לסביבה היהודית.¹⁰

ז. יסודות מספרות השפילמנים (ספרות שבתקופת חיבור הספר יכולה להיחשב כספרות עילית ולא חומר פולקלורי).

עד עתה לא נערך מחקר המתייחס להשפעת השפילמנים על "מעשה בוך". קיימות השפעות ודאיות של יצירות השפילמנים הגרמנים על הספרות היהודית בימי הביניים למשל על "שמואל בוך" או "מלכים בוך", אולם הנושא טרם נחקר די הצורך.

דרכי התהוותו של "מעשה בוך" ומטרותיו

יצירה זו אינה רק אוסף סיפורים שהיה אהוב מאוד על בני העם במשך מאות בשנים וזכה לתפוצה רחבה ולמהדורות רבות. היא מהווה ציון דרך ספרותי ותרבותי בעל חשיבות ראשונה במעלה בספרות היידיש הקדומה. בהופעתה אפשר לראות פריצת דרך של סוגת הסיפור העממי, אשר הפך להיות דגם חיקוי לספרות הנרטיבית המאוחרת יותר. יתרה מכך, ניתן לראות בהופעתו של הספר את ניצחון בני העם הפשוט על העילית האינטלקטואלית במאבקם להגדיר את עצמם ואת לשון היידיש וספרותה כערכים בפני עצמם וכמטרות לשמן. ניתן גם לראות בספר תחילתו של מסלול תרבותי אלטרנטיבי לתרבות האליטיסטית התורנית.

מלכתחילה באה ספרות היידיש כאמצעי עזר, לאלה שהתקשו לקיים את המצוות כהלכה בגלל אי יכולתם להבין את המקורות בלשון הקודש. העילית האינטלקטואלית היהודית יזמה יצירת תחליפים ביידיש, השפה המדוברת בפי העם, במטרה להנגיש את המקורות, שהיו הכרחיים לקיום אורח החיים הדתי. הגורם הראשוני שהביא להתפתחותה של ספרות היידיש הכתובה היה אפוא הגורם הדתי. הדת הייתה מאז ומתמיד ערך עליון בחברה היהודית.

דבר זה מסביר מדוע הספרים הראשונים שהודפסו ביידיש עסקו בדיני נשים. כך למשל הוא ספרו של ר' דוד הכהן "אזהרת נשים נדה חלה הדלקה" שנדפס בקרקא בשנת 1535 ומבוסס על כתבי יד מן המאה החמש־עשרה שעסקו בדיני נשים ותורגמו ליידיש. עם זאת התנגדו הרבנים להדפסת ספרים על דיני שחיטה ביידיש למרות נחיצותם, שכן לא רצו לוותר על לימוד דיני השחיטה ישירות מהמקורות העבריים והארמיים.

החיבורים שנועדו לנשים בלבד הפכו מהר מאוד לפופולאריים גם בקרב גברים, שלא הייתה להם נגישות לספרות התורנית. ספרו של יעקב בן יצחק אשכנזי "צאינה וראינה" (הוצאה ראשונה 1600), כוון אמנם מלכתחילה לנשים והפך להן למעין מורה דרך, אולם מהר מאוד נעשה הספר פופולארי בקרב ילדים וגברים פשוטי עם במשך דורות רבים. הספר מכיל טקסטים תנכיים המלווים בפירושים ובמדרשים, ומבחינה זו הוא התווה דרך חדשה ופופולארית ללימוד התנ"ך, שהיו לה מתנגדים לא מעט בממסד הרבני.

הן מבחינת התכנים, הן מבחינת המבנה היה זה ספר אוונגרדי, ששימש כמעין דגם לספרים שבאו בעקבותיו. ואמנם בהקדמתו לחיבור ביידיש "צאינה וראינה", המיועד לנשים, מעיד בעל הספר על הצלחת הספר גם אצל גברים.

כך נוצרה למעשה הפרדה בין יצירות, שנכתבו ביידיש לבין יצירות שנכתבו בעברית. במשך הזמן התהוו שני מסלולים תרבותיים מקבילים — המסלול המסורתי המבוסס על הספרות התורנית והמסלול העממי המעוגן בתרבות היידיש. ספרות היידיש באה להשלים סוגות ספרותיות, שלא היו קיימות בעברית, כיוון שהעילית האינטלקטואלית לא גילתה בהם כל עניין.

אין ספק, שנוצר מתח בין חומרים שעל פי התפיסה הרבנית ראוי היה להביאם בפני הציבור בלשון הדיבור, לבין חומרים שאין להפיצם אלא בעברית.¹¹

לאמיתו של דבר לא היה הגטו היהודי במאה השבע־עשרה מתחם סגור ומסוגר. היהודים לא היו מנותקים מסביבתם הנוכרית. קיימות עדויות רבות על מגעים, שהתקיימו בין הצדדים ולאו דווקא במישורים היומיומיים החיוניים. לא היה אמנם מקום ליהודים בחברה הנוצרית של אותה תקופה אולם מערכת יחסים תרבותית הייתה גם הייתה. על אף היחס השלילי של החברה היהודית כלפי החברה הדתית הנוצרית, סוגים מסוימים של הספרות הגרמנית הפופולארית מצאו את דרכם לספרות היידיש. מדובר בסיפורים נובליים, בחומרים נרטיביים של שפילמנים (אמנים נודדים בגרמניה בימי הביניים) ובסיפורי עם. אלה הופיעו בצורת "מעשה־ביכלעך" (ספרי מעשים ואגדות בעלי תוכן ריאליסטי) בגטו היהודי ונחטפו על ידי גברים, נשים ובני נוער, שהיו צמאים לספרות קלילה, ולסיפורים משעשעים ומהנים. מי שהחלו להפיץ ספרונים כאלה בישובים יהודיים באשכנז, היו מוכרי הספרים הנודדים, ה"פאקן־טרעגער" (נושאי החבילות).

הסיפורים מעוגנים במערכת מובנית של חוקים, המוכרת על ידי הדמויות הפועלות ומקובלת עליהן. במערכת זו באה לידי ביטוי תפיסה מוסרית של שכר ועונש שמקורה בצו עליון ושעל פיה אדם חייב לקבל אחריות על מעשיו. ניתן לומר שהדינמיקה בסיפור היא מגמתית. כל סיפור מעובד מלכתחילה מתוך מטרה לחנך את הקוראים. לכן מופיע כמעט בסוף כל סיפור מוסר השכל המתומצת במשפט אחד או באמרה, כמו למשל בסיפור ח: "לכן אנשים יקרים, כשאדם שומר שבת, הקב"ה שומר עליו".

עיצוב הספר ותכניו

עורכו של "מעשה בוך" מציין בהקדמתו משנת 1602 את ראשוניותו של ספר זה כטקסט המיועד בעקר לנשים, אך עם זאת הוא מייעד אותו גם לקוראים נוספים. יש באמירה זו מעין הכרזה על פתיחת עידן של ספרות חדשה, שנמעניה לא נמנו עד עתה בין קוראי הספרים. הוא גם רואה את עצמו כפורץ דרך באומרו בתחילת ההקדמה, כי כבר לפני הדפסת ספר זה הוא עסק בספרים אחרים. ואמנם כמו "פאקן טרעגער" אחרים הוא נדד ממקום למקום כדי להפיץ בשורה חדשה בקרב קבוצות שלא קראו ספרים עד אז.

את הספר ערך כאמור אחד מאנשי ה"פאקן טרעגער". מוכרים אלה היו לא רק בבחינת פורצי דרך אלא גם מספרים טובים שידעו לשווק היטב את ספריהם.

אף שבטקסט כתוב עסקינן, הדינאמיקה בסיפור היא של מספר המשיח לפי תומו באופן ספונטני. בסיפורים רבים רצף הסיפור אינו ליניארי, ולעתים יש בלבול בתיאור ההתרחשויות. לעתים קרובות מתערב המספר במהלך הסיפור כדי להעיר ולהסביר. הוא עובר מדיבור ישיר לדיבור עקיף ומדיבור עקיף לדיבור ישיר, ופונה אל הקוראים שלו מעל לראשיהם של הגיבורים במה שמכונה מטא־טקסט. קיימות חזרות רבות בטקסט, אמנם לעתים הן באות כאמצעי להעצמת הדרמטיות בסיפור אולם בסיפורים רבים מאוד נראה שהן מופיעות באופן מקרי ומתוך היסח דעת.

המספר מרבה להשתמש באמרות, בפתגמים, בפסוקים ובציטוטים, אך במקרים רבים הם מובאים בצורה משובשת או שהשימוש בהם אינו מדויק או אינו קשור לעניין, ובעצם הוא עושה בהם כראות עיניו. יש לציין, שבטקסטים המבוססים על מקורות תלמודיים ומדרשיים, מרבה המספר להשתמש בפסוקים מהמקורות, בעוד שבטקסטים שמקורם בסיפורת העממית יש מספר רב של פתגמים ואמרות עממיות. ברבים מן הפתגמים והאמרות המצוטטים יש מגמה ברורה של מיזוגניה ואפליה מינית. להלן דוגמאות אחדות (הציטוטים מובאים כאן בצורה ובאיות שבהם הובאו במקור היידי).

דיא ווייבר האבן איין גרינגאן דעה — הנשים יש להן דעה קלה (סיפור טז).

דיין סוד אנטפלעק ניט דיינם ווייב — את הסוד אל תגלה לאשתך (סיפור קצט).

אבער דאך האבן דיא ווייבר לנגאן קלייד אונ' קורצין זין — אבל הרי יש לנשים בגדים ארוכים ושכל קצר (סיפור קמז).

גם בתיאורים של הנשים בסיפור רכא "מעשה בחסיד שהיו לו שלוש בנות, אחת הייתה גנבת, האחרת הייתה עצלנית, השלישית הייתה שקרנית", ניכרת מגמה לייחס לנשים תכונות שליליות בעוד שהגבר מוצג באור חיובי.

נראה גם שהמחבר בחר מלכתחילה לספר את סיפוריו בדרך ספונטנית ובלתי מתוכננת, שיש בה מטבע הדברים אוירה כאוטית, כדי לבטא נכונה את התכנים הסיפוריים הפוגעים בסדר הקיים. עם זאת בסוף הסיפור הפורץ מסגרות מופיע תמיד משפט מרגיע או משפטים מרגיעים, שמטרתם להראות כי למרות הכל יש סדר בעולם, ולמרות הכל הסוף הוא טוב, ומה שחשוב לזכור מהסיפור הוא מוסר ההשכל. מוסר ההשכל הופך להיות ליחידה עצמאית ומופיע לעתים כשיר קטן או כשורות מחורזות, למשל:

דער הלבין מענש היט דיין מונט. לכן בן אדם שמור על פיך.

דש איז דיר גוויש גר גיזונט. זה לבטח בריא מאוד.

לוש אידרמן שאפין דאש זיין. שכל אחד ישלוט בעצמו.

שלג דיין מויל ניט אל מול דאריין. ואל תכה בכל פעם בפיך, במה שאינו שלך

זא מגשטו מיט ערין בלייבן. או אז תוכל להישאר בכבוד

אונ' אים גן עדן דיא צייט פאר טרייבן: ולבלות את הזמן בגן עדן.

(סיפור רכא)

 

עם זאת נראה שהמחבר יודע היטב את מלאכת הסיפור, שהרי בדינאמיקה הספונטנית כביכול המאפיינת את דרך תיאורו, ניכר תכנון אמנותי מאוד ברור. להלן דוגמאות אחדות:

המבנה הקצבי בתחילתו של הסיפור על נחום איש גמזו (סיפור צד) מעיד על יכולתו של המספר למשוך את תשומת הלב של קוראיו על ידי הגברת הדרמטיות. ההתרחשויות בסיפור מסופרות באמצעות משפטים קצרים, הפותחים בוו החיבור ויוצרים רצף עוצר נשימה. משפט רודף משפט. בטקסט המקורי אין בדרך כלל פיסוק רק נקודה, שהיא אקראית למדי:

מעשה קרה לאחד ששמו נחום איש גם זו. הוא עצמו היה עיוור בשתי עיניו ושתי ידיו היו קטועות, ושתי הרגלים שלו היו משותקות, וגופו היה מלא שחין. והוא שכב בבית הרוס שכמעט מט לנפול, והרגלים של המיטה שלו עמדו כל אחת בגיגית אחת מלאה מים, כדי שהנמלים לא יוכלו להגיע אל מיטתו, אחרת הם נשכו אותו קשה מאוד, והוא לא יכול היה להתגונן בפניהן.

דרך מרשימה נוספת ליצירת עניין ומתח בסיפור היא באמצעות התערבות של המספר במהלך הסיפור. סיפור רכט על הרב שהתגלגל לזאב הוא ארוך מאוד ולעתים גם מייגע, והמספר עובר במהירות מתמונה אחת לחברתה, כאילו הוא חש, שקוראיו התעייפו, והגיע הזמן לנער אותם, לרענן אותם ולהחזיר אותם למצב של ריכוז ומתח: "הבה נשאיר את הזאב, נֶבֶּך [מסכן], ונספר מה הלך בינתיים בבית שלו עם הבחורים שלו". כך הוא מוביל את קוראיו כרצונו מעניין לעניין, ובצורה זו שומר על ערנותם וסקרנותם, אף על פי שהסיפור ארוך מאוד.

התערבות מורכבת יותר, היוצרת מעין התכתבות או דיאלוג, נעשית בצמד הסיפורים על רבי עקיבא (סיפורים סח ו־סט). בסיפור סח מוצג סיפורם של רבי עקיבא ואשתו מתחילתו, ועד לרגע שרבי עקיבא חוזר לביתו לאחר עשרים וארבע שנות לימוד מחוץ לביתו. הסיפור הוא ליניארי, מסופר בצורה כרונולוגית, יבשה ומתומצתת, מתחילתו ועד סופו, כשהמספר שם דגש על ההתרחשויות העובדתיות. בסיפור סט המספר מספר שוב את סיפורם של ר' עקיבא ואשתו, אלא שהפעם הוא מאריך ומתאר תחושות ורגשות, שבני הזוג חוו מעבר להתרחשויות העובדתיות. בחלקו הראשון של הסיפור מתוארים התנאים הקשים שבני הזוג חיו בהם לאחר נישואיהם בעקבות גירוש הבת מבית אביה, אולם מתוארת גם אהבתו הרבה של רבי עקיבא לאשתו. או אז מפסיק המספר את סיפורם של רבי עקיבא ואשתו ומספר על אליהו הנביא העומד בפתח ביתם של בני הזוג כעני המבקש קצת קש עבור אשתו היולדת, והוא מעיר: "את זאת עשה אליהו, כדי שהם יזכרו שיש בעולם עניים יותר מאשר הם, ושיקבלו זאת לטובה". המספר מתערב במהלך הסיפור כדי להשיג אפקט דידקטי. ומיד לאחר מכן הוא ממשיך את סיפורים של רבי עקיבא ואשתו: "אז היא אמרה לבעלה: לך ולמד עוד שתים עשרה שנים". אלא שחלק משמעותי מההתרחשויות הושמט. ואמנם המספר מנסה להשלים את הפער על ידי הפניית הקורא לסיפור הקודם: "כפי שאתם קראתם לפני סיפור זה". בהמשך מתואר מעשה הקרבתה של אשת ר' עקיבא השולחת את בעלה לשתים עשרה שנות לימוד נוספות על אף עוניה ולמרות הסביבה העוינת, והסיפור אמנם מסתיים בעזיבתו השנייה של ר' עקיבא ללימודיו. אולם הרי זה סוף ללא סיום, שכן המספר מותיר סימני שאלה: הכיצד עזב ר' עקיבא לעוד שתים עשרה שנים, לאחר שנעדר זמן רב כל כך? האם נפגש עם רעייתו? וגם כאן מבקש המספר להשלים את הפער על ידי הפניית הקורא לסיפור הקודם: "ובכן הוא עזב ונסע שוב ללמוד, כפי שכתוב לעיל."

כך יוצר המחבר דיאלוג בין שני הטקסטים סח ו־סט, המתרחש בממד הדיאכרוני (סיפור סח) ובממד הסינכרוני (סיפור סט).12 כלומר כל טקסט סופג מרכיבים מטקסטים קודמים ובד בבד הוא מהווה טרנספורמציה שלהם. הקריאה יוצרת מרחב תלת־ממדי בין המוען (המספר), הנמען (הקורא) והטקסט, ובמרחב זה המילים במשפט יוצרות קלידוסקופ של קשרים.¹³

בהקדמתו מצהיר המחבר, כי הספר בא להעלות את קוראיו למדרגה רוחנית גבוהה וללמדם מוסר ודרך ארץ, ואמנם כל הסיפורים מסתיימים בסגירת מעגל ועמה מוסר השכל והוראת הדרך הטובה. חוט השני העובר לאורך כל הסיפורים ברור ומודגש מאוד — מי שעושה טוב, עתידו בעולם הזה ובעולם הבא מובטח, אולם מי שבחר ברע, מרה תהיה אחריתו גם עלי אדמות וגם בגיהינום.

לכאורה אין פשוט מזה, והקורא מצפה לקרוא על עולם המתנהל לפי חוקים והכל בו מוסדר, מובן וברור. ובאמת חלקם הארי של הסיפורים עוסקים בצדיקים, ששמרו על דתם למרות הלחצים שהופעלו עליהם על ידי שרים ורוזנים נוצריים, בחוטאים שחזרו בתשובה, במשומדים שחזרו לדת היהודית, בנוצרים שהתגיירו והפכו ללומדי תורה ולרבנים, בגויים שחשקה נפשם ללמוד את תורת ישראל, בתלמידי חכמים שהקריבו את חייהם ללימוד התורה, בעוסקים בפדיון שבויים, בשתדלנים שהצילו קהילות יהודיות מגזירות, ובעושי מצוות וחסד רבים. סיפורים רבים אף עוסקים בנשים בעלות חסד, כישרוניות, בעלות יוזמה וצדיקות.

עם זאת סיפורים רבים חושפים מציאות הרחוקה ביותר מהאידיאל הדתי־מוסרי המוצג בספר. מתחת לפני השטח מבעבעת לבה רותחת, והקורא נחשף לרגשות מתפרצים, להתרסה ולמרד, לקנאה ולשנאה, לריב ולמדון, לקללות ולנאצות, לנקמנות, לאכזריות ולביקורת קשה כלפי מי שאמורים לשאת את לפיד המוסר. מתברר לקורא, שלא כולם צדיקים ולא כולם דורשי טובה ועושי חסדים. הוא לומד שחברה זו אינה נאיבית כל כך ואף אינה קדושה כל כך.

היחס לנשים מעוגן בדעות קדומות. הדעה הרווחת עליהן היא כי דעתן קלה, ודמן של נשים מותר. אשה נרצחת כי אנס רוצה להסתיר את האונס שביצע בה (סיפור רכ). אשה נסקלת לאחר שהעידו עליה עדות שקר, כי היא נאפה (סיפור רה). אלמנה נאלצת לברוח מביתה כדי להימלט משר המדינה החושק בה ומבקש לכבוש אותה בכוח (סיפור ר).

גם עולמם של תלמידי חכמים, של העילית האינטלקטואלית, אשר אליה נשואות עיניהם של פשוטי העם, ואשר מככבים כגיבורים בחלק הארי של הסיפורים, רחוק מאוד מלהיות כליל השלמות: ראש ישיבה מביא למותו של גדול בתורה בגלל חילוקי דעות הלכתיים (סיפור סו). גדולי תורה רודפים את חברם, והלה אינו רוצה להיקבר במותו בגלל פחדו, שהרבנים לא ינהגו בו כראוי (סיפור רלד). גדול בתורה עשיר ומיוחס מעליב את חברו, שחי בעוני (סיפור קכב). שלושה אחים רבנים יורשים רכוש גדול, והצעיר מביניהם גוזל את רכוש אחיו בכחש ובזדון (סיפור רכד). הבן הנחטף של שמעון הגדול מעדיף להישאר בין אנשי כמורה נוצריים בגלל החיים הטובים שם, מאשר לחזור לבית אביו הרב (סיפור קפט). רבנים מלגלגים על אנשים חוטאים (סיפורים קיא, קיב). רב אחר הופך את אשתו לאתון, ואינו מוכן לבטל את הכישוף (סיפור רכט). שני רבנים, רבי זירא ורבה משתכרים בפורים, ורבה שוחט את רבי זירא (סיפור קכד).

ומסתבר לקוראים, שחברה קדושה זו היא ככל חברה אחרת: יש בה גנבים, ויש בה משתמדים, ויש בה רוצחים, ויש בה זונות. אין זו חברה קדושה ויוצאת דופן, שכל הגויים הצופים בה מבקשים להתגייר ולהיות חלק ממנה. אין זו גם חברה שכל החוטאים חוזרים בה בתשובה. זו חברה ששולט בה מצד אחד הכאוס ומצד שני יש בה חוקים שתפקידם להשליט סדר בכאוס הזה, ובכל סיפור קיים מאבק בכאוס, הבא לידי ביטוי בצורות שונות. והדבר המנחם הוא, (האומנם מנחם?) שבסופו של כל סיפור הסדר מושב על כנו.

המתח הקיים בספר בין המציאות במערומיה לבין הגעגועים למציאות אידיאלית החוזרת ומתוארת בסיפורי ה"מעשה בוך" משתקפת גם בדרכו האמנותית של המחבר.

אופיו ההיגודי של הספר

בניגוד לקובצי סיפורים שהודפסו בעברית בתקופה שבה הודפס הספר ואשר נוסחו בלשון ספרותית, 'מעשה בוך' משמר בצורה ברורה את האופי ההיגודי העממי של מקורותיו. הסיפורים מנוסחים בלשון הדיבור של מספר סיפורים המספר אותם לקוראיו בצורה אוראלית.

נראה, שהטקסט לא עבר עריכה או הגהה. יש בו שגיאות איות רבות. אותן מילים מאויתות במקרים רבים בצורות שונות. הציטוטים מתוך מקורות מקראיים ומדרשיים מובאים לא פעם בצורה משובשת וכך גם פתגמים ואמרות עממיות. לעיתים חל בלבול בין הדמויות וחילופי צורת זכר בצורת נקבה.

אופיו ההיגודי של הספר בא לידי ביטוי בכמה וכמה אופנים:

א. מעברים תכופים מדיבור ישיר לדיבור עקיף ולהפך.

סיפור ט: "הטיפשים מבין העבדים המשיכו במלאכתם וחשבו, שאי אפשר להכין סעודה וכשהמלך יקרא לנו, יהיה לנו כל הזמן ללבוש את בגדינו".

סיפור כח: "עד שהיו מוכרחים לתת לו כסף כשכרו והבגדים כבר כולם היו מושחתים. לכן אתה ראוי מאוד שימיתו אותך".

סיפור סח: "אמרה אשה זקנה אחת לאשה, שבעלה עדיין בחיים אבל הוא נמצא מעבר לים, וכך גם את רחוקה ממנו".

סיפור ע: "וזה שצחקתי — שכן הוא ראה ברוח הקודש שהיא תתגייר".

סיפור קמח: "והוא הלך הביתה וסיפר לאשתו [...] שיהיו לו שבע שנים טובות, כשהוא ירצה אותם. לכן אשה יקרה, הלכתי הביתה ואני רוצה לשאול אותך, מתי אנחנו רוצים אותן?"

סיפור קמט: "הוא הלך בדרך שהייתה הקצרה והארוכה, וכשכמעט בא אל העיר, ראיתי שהעיר מוקפת בכרמים ירוקים־זהובים, ואני לא יכול להיכנס לעיר וחייב לחזור אל הנער".

סיפור קסו: "הם סיפרו לחסיד, איך שהפרנס זרק מטבע אחד על הארץ וציווה עלינו להרים, ואנחנו לא רצינו להרים אותו והשארנו אותו מונח".

סיפור קעט: "במועצה זו היה גם אדון, שהיה טוב מאוד ליהודים, והוא דיבר לפני תושבי העיר שהתאספו, שלא ימהרו ושלא ישפכו עדיין דם של חפים מפשע: אנחנו קודם כל נרד לשורש הדברים ונבדוק, אם הם חייבים היו לקחת את הדם שלנו".

סיפור קפב: "לקחה האשה את הילד: שתהיה כפרה לי ולבן שלי".

סיפור קפז: "ראו מה המעשה מבטא: אם יש כבר לאחד הרבה כסף, שים אותו בצד".

וכן גם בסיפורים: רא, רטז, רכא, רכד, רכה, רכח, רנו ורנז.

ב. חילופי צורת זכר בצורת נקבה או לשון יחיד בלשון רבים.

בסיפור על האיש שהיניק את בנו (סיפור י) נרשם בטקסט ביידיש: "דז ער דאש קינט העט קענן זייגן", ובתרגום עברי: "שהוא (המינקת) יוכל להניק את הילד".

בחלק מן הסיפורים שבהם נזכרו ציפורים, כמו סיפור קמג (מעשה באחד שעשה צוואה לבנו, שיקנה בשוק כל מה שיפגוש לראשונה), סיפור ריט (מעשה ביהודי שהלך בשדה וגזלו אותו ורצו להמית אותו גם כן, והוא אמר אל תהרוג אותי, הציפורים ילשינו עליך) וסיפור רלט (מעשה במלך שהיו לו יועצים מצוינים רבים וכן שרים מצוינים רבים) מתייחס המחבר לציפור לעיתים בלשון זכר ולעיתים בלשון נקבה.

בסיפור קפו עבר המחבר באמצע המשפט מלשון רבים ללשון יחיד: "אמר המלך אל היהודים: יקירִי, אמור לי את תרגום הפסוק בתהילים". בעוד שבסיפור רד יש מעבר הפוך מלשון יחיד ללשון רבים: "ורבי אברהם רצה לתת לו הרבה כסף, והם לא רצו".

ג. התערבות של המספר במהלך הסיפור במה שמכונה מטא־טקסט.

סיפור מט: "המלכים נוהגים היו להחזיק בורות כאלה".

סיפור קלד: "כמו שהיה נהוג, שהיו לשרים ולמלכים פסילים לפני המיטות שלהם".

סיפור קפח: "שכן לפנים היו בירושלים זמנים, שכאשר אורח מירושלים יצא לנדוד, הציעו לו כיסא, שעליו הוא התיישב, והקשיבו לחכמות שלו, אבל בעוונותינו הרבים עכשיו התהפכו דברים רבים מאוד. אנו גם מוצאים הרבה מהחכמות שלהם בספר איכה רבתי, ומי שחושק לקרוא בתוכו, הוא ימצא שם את הכל."

סיפור רכט: "והיא התנהגה כאילו הדבר היה עצוב מאוד בשבילה, אבל זו הייתה נבלות מצידה יימח שמה." בהמשך הסיפור מתערב המספר שוב ושוב במהלך הסיפור: "הבה נשאיר את הזאב נֶבֶּךְ (מסכן), ונספר מה הלך בינתיים בבית שלו עם הבחורים שלו"; "וכך באמת קרה גם כן לרב הטוב, כפי שאתם תשמעו. לולא היה סומך על אשתו, לא היו לו כל כך הרבה פורענויות, כמו שהוא חייב היה לסבול".

ד. פנייה ישירה של המספר לקוראיו.

סיפור מ: "ומה היה הסיפור עם בתו? גם את זה אני רוצה לכתוב: לרבי יוסי הייתה בת יפה כל כך, שצריך היה לחפש אדם יפה כזה!"

בסיום סיפור פה, רושם המחבר: "אני רוצה לכתוב: אם לא רוחצים במים הראשונים, יכול לבוא מכך, שאחד יאכל חזיר, כפי שתשמעו כאן".

סיפור מז: המספר פונה בסוף הסיפור לקוראיו: "יש עוד הסבר מדוע הוא הלך לבבל, אבל אסור לי לכתוב על כך. מי שרוצה לדעת על כך יחפש זאת בפירוש של הגמרא".

סיפור פט: "איך נגמר הדבר? זאת אני אכתוב לכם כאן יפה". המחבר פונה בשאלה רטורית אל מאזיניו כדרך מספרים עממיים כדי ליצור אפקט דרמטי.

סיפור קנח: "לכו לרגנסבורג ואז תראו ותשמעו, מדוע אי אפשר לבנות את המגדל. הרבה פעמים בנו אותו מחדש, ובכל פעם שבנו אותו, הוא חזר ונפל מחדש ולא נשאר לעמוד".

סיפור קפ: "נכתוב בקיצור, שהשד היה הרבה יותר חכם מאשר השר, והשד שכנע את השר עד שהוא נתן לו את בתו לאשה".

ה. הוספת מוסר השכל.

סיפורים רבים מסתיימים במוסר השכל של המחבר. בסיפור קצ, למשל, רושם המחבר: "לכן אתם אנשים יקרים, ראו מה משמעותו של הסיפור. ראו איך האל עושה מישהו, שהוא מבוזה ומאוד חלש, לאיש עשיר. ואם אחד הוא עכשיו במצב טוב ובעל ממון, האל הכל יכול להביא עליו מיד עוני. לכן קחו את המעשה הזה לטובה, ושאתם חס ושלום לא תתנסו גם כן בעוני."

ו. הפניה של המספר לסיפורים קודמים.

סיפור סט: "כפי שאתם קראתם לפני סיפור זה". ובסיום הסיפור: "כפי שכתוב לעיל".

סיפור פה המפנה לסיפור פו. "זה השכר שהיה לאשה הטובה מהרשע. וזה גם מה שלמדנו ב'חולין, פרק כל הבשר' ".

סיפור קפא: "וזה היה הילד, שאתם קראתם עליו בסימן קעו [צ"ל: קעז].

דבר המתרגמת

המהדורה הראשונה שיצאה לאור בבאזל, היא כאמור טקסט עממי, אותנטי ובתולי, שנכתב ונערך על ידי רבי יעקב בר' אברהם ז"ל מק"ק מעזריטש דליטא. קריאת הטקסט הייתה עבורי חוויה מרגשת ביותר ולוותה בחרדת קודש. לא בכל יום יש לי אפשרות להשיל מעלי למעלה מארבע מאות שנים ולהתוודע למספר המגולל סיפורים ברוח תקופתו, כשאני קשובה לדופק החיים השונה לחלוטין מזה המקובל במרחב ובזמן, שבו אני חיה.

הספר לא עבר כנראה עריכה, או הגהה, או קריאה על ידי איש נוסף האמון על שפת היידיש, ולא הייתה יד מקצועית או זוג עיניים נוסף כדי לבדוק את הכתוב ולהעריך אותו.

מלאכת התרגום של הספר הייתה על כן מפרכת ומאלפת גם יחד, בעיקר נוכח העובדה, שהספר כתוב ביידיש קמאית המורכבת מגרמנית עתיקה, מיידיש בתהליכי התהוות14 ומעברית, ועיקר תכניו הם עניינים שבקדושה וביהדות.

ביקשתי להיות נאמנה עד כמה שאפשר לשפת היידיש ולקצב שלה, ולתרגם אותה בצורה מילולית ככל האפשר, אלא אם כן פגע התרגום המילולי בהבנת הכתוב. נתקלתי בקשיים רבים. היידיש היא שפה עממית, שפה מטפורית, שפה דברנית, מלווה בפתגמים של יום יום, בעוד שהעברית הכתובה היא מלכתחילה שפה גבוהה יותר ומתומצתת יותר. אף הקצב בשתי השפות שונה.

היידיש בסיפורים הרבים, שהגיעו ממקורות שונים וממקומות שונים, אינה אחידה. האיות של המלים שונה לעתים מסיפור למשנהו, ולעתים קרובות ניתן למצוא בסיפור אחד מילה אחת המאויתת באופן שונה, ובמקרים מסוימים אף משונה, דבר שהקשה מאוד על פענוח הטקסטים.

תרגומם של הסיפורים הראשונים היו לגבי כקריעת ים סוף. ומה הפלא אם מלה כמו וואסער (מים), הופיעה בטקסטים במגוון צורות: ואשיר, ושר, ושיר, בשיר, ואסאר ועוד, ממש נח בשבע שגיאות.

אינני מומחית להתפתחות שפת היידיש, אולם למדתי גם למדתי מהסיפורים השונים על גלגולן של מילים. למשל, תמיד חשבתי שהמילה "מויד" מסמנת "נערה", ומה הופתעתי, כשבחלק גדול מהסיפורים פרוש המילה "מויד" הוא בעצם "משרתת" כמו "מייד" באנגלית. רק בסיפורים המאוחרים יותר בספר מופיעה ה"מיידל" המוכרת מהיידיש של היום כ"נערה", אולם בסיפורים המוקדמים יותר אותה "מיידל" הייתה "פילציל". דוגמא נוספת המתגלגלת על קצה לשוני מזה זמן רב היא המילה "פרעך", שפרושה גס, מעליב, חוצפני. האם אין מלה זו מפתיעה בדמיונה ובמשמעותה לגבי המילה הנפוצה כל כך בעברית המדוברת של ימינו — "פרחה"?15

בסיום דברי, אני מבקשת להודות קודם כל לידידי, יואל פרץ, שעזר לי רבות לאורך עבודתי בחפץ לב ובמאור פנים. כמו כן אני מודה למר אסף גולני, המוציא לאור של הוצאת 'בשער', שאפשר לי להוציא לאור את עבודתי וטרח רבות כדי לשוות לה מראה אסתטי ונעים לעין.

 

אשמח לקבל מן הקוראים הערות והארות על מלאכת התרגום.

אריאלה קרסני