משואת מרקיאבו

פרק 1
 

הדבר שאדי רצה לעשות יותר מכול בצוהרי אותו היום היה להימלט מהשאון ומהערפיח של הרחוב הסואן לתוך בית החולים. הדבר עמד בניגוד לסלידתו מבתי חולים שהחלה עוד בילדותו, כשהביאו אותו להיפרד מאימו החולה שהייתה מאושפזת חודשים רבים וגססה לאיטה עד שמתה. המבנים הגדולים הללו תמיד נדמו בעיניו לתחנות ביניים, מאכלסות את האנשים בתוכן עד לרגע שבו יעברו למושב קבע סופי, שם ימצאו מנוחת עולמים. רק אחרי שלורה ילדה את התאומות, למד שאפשר להיכנס בשערי המקום ברעד שנובע מהתרגשות ולא מרפיון איברים כללי. אדי ויתר על המעלית ונכנס אל חדר המדרגות, גומא בעזרת רגליו הארוכות את שלוש הקומות שהפרידו בינו לבין לורה ורוי, גופו היה כמעט חסר משקל. כשהגיע אל המחלקה, משהו נקרה בדרכו. מישהו. על שפתיו קפאה הערה ארסית שנגעה לחשיבות שבהשארת המסדרון פנוי לאנשים העוברים בו, במקום לעמוד במרכזו ולגרום להם לשבור את ראשם.

"אני מצטער, חמוד. אתה בסדר?" המפגע האנושי התגלה כקטן יותר משחשב, קטן מאוד, למעשה. ילד, שגילו ודאי לא עלה על שלוש, הרים אליו את פניו. הן היו עגולות ומתוקות, תמונת ילדות שזה עתה סיימו להעלות על בד בגודל אנושי. עיניו הכחולות בהירות היו ענקיות ומלאות בדמעות. אדי רכן לעברו אוטומטית, מגיב לחוסר האונים העמוק שקרן ממנו. "איפה ההורים שלך, ילד?" לא התאפק והרים את ידו לעבר שפעת השיער האדמונית שעל ראש הפעוט, היא הייתה חלקה ועיטרה את פניו החלביות כמסגרת. משהו בחזותו היה יפה ברמה כמעט לא סבירה וריתק את אדי. "איך קוראים לאימא שלך, חמוד?" המשיך בעדינות שרק גרמה למתיקות הילדותית שמולו להתכרכם אפילו יותר, לעיניים העצומות להצטמצם, ולפה האדמוני להיפער בכוונה ברורה לגעות בבכי.

אדי התרומם כשידו עדיין על כתפו של הזאטוט, רוך לא מוסבר גרם לו לרצות להמשיך לאחוז בו, לוודא כי לא ייעלם מעיניו. הוא העביר מבט סביבו כדי לנסות לאתר סימן למבוגר מבוהל ומבולבל שאיבד ילד קטן במסדרון בית חולים. "אתה לא זוכר את השם של אימא? של אבא?" ניסה שוב, אך הילד בשלו, נותר נטוע כעץ ונעץ את עיניו הבוכיות באדי, געיית הבכי לא הופקה מהפה הקטן, אף שעדיין נותר פעור למחצה. אולי יש לו פיגור כלשהו ולכן לא יכול לדבר? חלפה מחשבה בראשו של אדי. למרות שעת הצוהריים המוקדמת אף אחות לא חלפה במסדרון, ועמדת האחיות המרכזית הייתה במרחק צעקה יותר מאשר קריאה. אחרי התלבטות קצרה החליט אדי למהר לעברה ולהותיר את הילדון לבדו לכמה רגעים, הרי כך מצא אותו, עומד במרכז המסדרון וחושש לזוז. הוא הרפה מהילד ופסע במהירות לעבר התחנה, מתעלם מהדגדוג הקריר והמוזר שהורגש בכף היד שעד לפני רגעים מספר ליטפה את שער המשי האדום.

"צוהריים טובים," פנה אל האחות הראשית. גופה הכבד היה רכון מעל קופסת קרטון עמוסה בחבילות של צינוריות שקופות, ולא היה נראה כי היא שומעת אותו. "סליחה, מדמואזל," הרים את קולו מעט יותר, "יש כאן ילד, נראה לי שהוא איבד את ההורים שלו..." היא הרימה את ראשה לעברו במבט שאדי לא הצליח לפענח את פשרו, אלמלא היה יודע אחרת, היה בטוח שהיא מסתכלת דרכו ולא בו. "את שומעת אותי?" רוגזו התעורר. "יש כאן ילד קטן, אני חושב שהוא מחפש את ההורים שלו כבר זמן רב כי הוא בוכה ו..." הוא הפנה את ראשו לעבר המסדרון.

הוא היה ריק מאדם. הילד נעלם.

אדי הפך ער באחת לליבו שהלם בכוח. הוא נטש את עמדת האחיות ומיהר בחזרה אל המסדרון, עוצר בנקודה שבה עמד הילד לפני כמה רגעים. רגע ארוך ומבולבל עבר עליו, אדי תהה מדוע הוא ממשיך להתעכב שם, כאילו דריכה במקום שבו היה הילד תחזיר אותו, או שמא תגשים אותו שוב? אולי הוא דמיין את כל האירוע? שתי אחיות צעירות, כהות שיער וצחקניות חלפו על פניו, הכול היה רגוע ושלֵו, יום שגרתי במחלקת יולדות. אדי המשיך לפסוע בחופזה עד שהגיע לקצה המסדרון שנפתח למסדרון נוסף. דלתות החדרים נפערו לקראתו לאורך הקיר הלבן שחלף לידו בריצה. כשהגיע לקצה, שם שכן חדרה של לורה, עצר מתנשף ובהה במסדרון הנוסף שנפתח לקראתו, זה שהשלים את המבנה המרובע של המחלקה. בקצהו ראה ראש אדמוני נעלם ויד בהירה ונשית אוחזת ביד הקטנה, מושכת אותו אחריה.

הילד מצא את אימו. הקלה שטפה את אדי ופינתה את מקומה לשמחה העצומה שעימה נכנס לבית החולים, שמחה על כך שהוא קרוב כל כך למקור האושר העצום בחייו. הוא פנה אל הכניסה לחדר שבו שכבה לורה, רגע לפני שנכנס, הבחין ברופא ממהר, הרופא שסייע ליילד את אשתו רק אתמול, בקיצו של לילה ארוך, כאוב ומאושר.

"דוקטור, בוקר טוב," פנה אליו אדי בעליזות. הרופא עצר והפנה את פניו. עוד מישהו שמביט לכיווני, ולא בי, ציין אדי בפני עצמו בתחושה מוזרה שרק הלכה וגברה. "דוקטור?"

"בוקר אור, מסיה ג'ונסון." אדי פלט אנחת רווחה אילמת כשענה הרופא ובחן אותו, כמנסה לקבוע מסקנה כלשהי. אדי הציץ לתוך החדר, בקצהו, סמוך לחלון שממנו בקע אורה של השמש החורפית, יכול היה לראות את כפות רגליה של לורה שהיו נתונות בגרביים הצבעוניים הלא תואמים שארז לה. הוא נזכר איך פרצה בצחוק כשביקשה ממנו בשעת בוקר מוקדמת להחריד, כשרוי כבר נלקח אל התינוקייה, שיביא לה גרביים כי היא קופאת מקור. "אתה חסר תקנה, אדו," אמרה לו בחיבה, קורנת ויפהפייה גם אחרי עשר שעות הצירים הקשים שעברה, אחרי הלידה המאומצת והמרגשת.

"איך הם?" אדי ראה את קווצות שערה הבלונדיני והארוך של לורה מבצבצות מהווילון שכיסה את החלק במיטה שבו היה ראשה.

"הם?" התמיהה על פניו של הרופא התפתחה לפיזור דעת כללי.

"אשתי והתינוק שרק אתמול לפנות בוקר עזרת ליילד," עזר לו אדי בגיחוך.

"הו," זקף הרופא את גבו, "הם." משהו בנימת קולו היה חלול, נטול משמעות או כוונה, אך מספיק מבשר רעות כדי שכל שריר בפניו של אדי יתקשה באחת ושכל האוויר יאזל מחזהו. הוא התקדם צעד נחוש ומאיים לעבר לובש החלוק הלבן האנטיפת שנסוג לאחור כמעט בו־זמנית.

"כן, הם," סינן בקול הדוק ממתח. הרופא רק המשיך לנעוץ בו את אותו מבט מבולבל ונטול אוריינטציה. אדי אחז בכוח בדש חלוקו, כל שנייה דוממה שעברה הייתה כמו טונה נוספת על המשקולת שנלחצה נגד קנה נשימתו. "מה הבעיה? קרה משהו? דבר כבר!" התיז. לא היה נראה כי הרופא הולך לענות. אדי העיף מבט לעבר עמדת האחיות הסמוכה, שתי האחיות שאיישו אותה לא היו ערות לתנועות החדות, לקולו הרם והמתוח, או שהתעלמו במכוון. אישה שגלגלה עריסת תינוק בן יומו חלפה על פניהם בכבדות, ראשה היה רכון בלאות מעל לחבילה האנושית העטופה היטב ששינעה.

תחושת אי־נוחות מוזרה פשטה באדי, היה זה כאילו האדמה שהוא עומד עליה זעה מעט, כאילו מישהו עומד למשוך אותה כשטיח ולשמוט אותה תחת רגליו. הוא הרפה מהרופא ונכנס במהירות אל החדר, כשהגיע אל המיטה, הסיט את הווילון בתנועה חדה. לורה הרימה אליו פרצוף מופתע, ידה שאחזה במברשת שיער קפאה רגע לפני ששוב צללה לתוך הבלונד שכל כך אהב.

"אדי! הבהלת אותי!" פלטה. המועקה עדיין הכבידה על חזהו, אך נשימתו אט־אט חזרה לסדרה, בעיקר כשראה את עריסתו של רוי צמודה למיטתה. הוא היה עטוף בשמיכה תכלכלה ועבה, וכובע לבן כיסה כמעט את כל ראשו.

"אני מצטער," התיישב על קצה המיטה, הוא לא הבין מדוע הוא חש צורך עז להרגיש את חום גופה, לוודא את ממשותה, אך הוא נכנע לתחושה ורכן לעברה, נוטע נשיקה רכה על שפתיה. אותה תחושה, שהוא עומד על קרקע לא יציבה, שוב הכתה בו כשעשה זאת. לראשונה בשתים־עשרה השנים שהוא מכיר אותה, שפתיה של לורה היו קרות. תמיד היה צוחק ואומר לה שהיא מקור החום שממס אותו, שידיה, רגליה ובעיקר שפתיה החזיקו בחמימות קסומה, גם באקלים הקשה ביותר שהיה לפריז להציע. "יום מוזר שכזה, אולי כי לא ישנתי כמעט," הוא חייך כדי לרכך את תוכחתה. "אל תסתכלי בי כך, שוכבת לך ומתבטלת, איפה החבאת את כוס הקוקטייל עם המטרייה בצבע טורקיז?" הוא העביר מבט חקרני סביבו כדי לגרום לה לצחוק, כפי שתמיד עשה בעבר. זה לא עבד הפעם. "הכול בסדר, יפה שלי?" אדי הרים את ידו לעבר שערה. משב מבשר רעות שוב חלף בו כשהיא נרתעה, אך נדם כשרכנה להניח את המברשת על השידה הסמוכה אליה.

"מה הרעש הנורא הזה?" רטנה והעבירה את ידיה על פניה החיוורות והנפולות. קול נקישה רפה הפך נוכח, נשמע ממקור לא מזוהה. "אני כל כך עייפה, אדי."

"אני יודע, מלכה שלי. גם אני הייתי גמור אילו הייתי מוציא מאחד החורים הקטנים בגוף שלי יצור בגודל אבטיח," ניסה שוב לרכון לעברה בבדיחות. היא נסוגה לאחור ונצמדה לכר, וזה גרם לו לעשות את אותה הפעולה. להירתע. זו לורה שלו, האוהבת, החמה והרכה. מה קרה לה? אדי שמע על מקרים של דיכאון אחרי לידה, למזלם, התופעה לא הציגה עצמה אחרי לידת הבנות. אולי הפעם נקלענו לסטטיסטיקה? תהה כשהביט בעיניה התכולות הקרות. הן היו כמעט חלולות. "אני גאה בך, לורי, את יודעת את זה?" ניסה שוב את מזלו ורכן לעברה.

היא הניחה לו לגעת בפניה הפעם, גם הן היו קרות.

"אלוהים, את קפואה! אביא לך שמיכה נוספת." אדי קם לעבר הארון שבקצה החדר, לשמחתו הייתה שם שמיכת צמר. ממש לא התחשק לו לנסות להניע שוב את האחות ההיא לפעולה או לגשת אליה כדי לבקש שתאתר את קול הנקישה המונוטוני והמעצבן כדי שללורה יהיה מעט שקט. הוא הידק את השמיכה עד קצה צווארה, לאחר מכן רכן ונשק על קצה חוטמה הקרחוני. "את מדהימה, לורי," הוא הוריד את טון קולו לקומה אינטימית ורכה שהייתה שמורה רק לה. "אני אוהב אותך כל כך." הצורך בחום גופה שוב הכריע אותו, שערה היה רך ומשיי בין אצבעותיו.

ליבו הלם כשטמן את אפו בלחי שלה. זה אושר אמיתי, חשב. זה הריח שלו, זה הטעם שלו. אהבת חיי בזרועותיי, התינוק החדש שלנו נם לידינו. תמונה מושלמת.

"שקרן." משהו קר ואיטי הזדחל במעלה גוו כששמע את לחישתה. הוא ניסה להתיקה ממנו כדי להביט בפניה, להציג את בלבולו, אך היא הידקה את זרועותיה סביבו והצמידה את פיה לאוזנו, הבל פיה היה קר וחורך בו־זמנית. "אתה שקרן, אדי. אל תעזוב אותי עכשיו כמו שעזבת קודם, אם תעזוב אותי, אם תעזוב את רוי, אני לא אסלח לך לעולם, אל תעזוב אותי עוד, אל ת..."

"לעזוב? על מה את מדברת?" הוא הצליח להרחיקה ממנו. כשהביט בפניה סוף־סוף, כפור מצמית לפת את ליבו. הן היו חיוורות כפליים, לנגד עיניו החלו שפתותיה לפתח גוון כחלחל מדאיג שהלך והעמיק, בעיניה החלו להופיע נימים אדמדמים, ותחתיהם נפערו בורות כהים של אדם שלא ישן שבועות.

"לורה? אלוהים, את בסדר? את נראית כאילו את עומדת להתעלף!" היא לא הניחה לו כשניסה לקום ולקרוא לאחות. אצבעותיה, שהפכו גרומות מרגע לרגע, לפתו אותו, נאחזו בבד חולצתו בכוח כקרסים.

"אל תעזוב אותי, אדי! אל תעזוב... אתה תמיד אומר שתישאר ואתה עוזב... איך אתה מסוגל לעשות לי את זה?" היא פרצה בבכי. חזותה הפכה שדופה מרגע לרגע, אובדן משקל שאדי לא הצליח להבין כיצד הוא אפשרי בתוך דקות ספורות. תחושה תת־הכרתית אותתה לו שמשהו אינו כשורה בכל הסצנה, אך הוא התקשה להבין, לרדת לפשרה. זו הייתה לורה שלו מולו, אהבת חייו, אם ילדיו, ולא היה לו מושג על מה היא מדברת. "אתה תמיד עוזב... אתה תמיד..." דבריה הפכו ליבבות, חלושות וחנוקות בתחילה, ואז רמות, חדות כיללה. "אל תעזוב אותי, אדי! בבקשה! אני לא רוצה למות!"

"את לא הולכת למות... אהובה שלי, את לא..." המילים רק יצאו מפיו, והכחול שבשפתיה הפך כמעט לבן, עור פניה האפיר וזעקתה גוועה. פיה נותר פעור בתחינה נוספת שלא הצליחה עוד להפוך ווקאלית. אדי הביט המום בבעתה שניבטה אליו מעיניה המתות. צינה אחזה בו כמעט ברגע שאור הצוהריים הנעים הפך לחושך קודר. הוא לא הצליח לתלוש את אצבעותיה הדוממות שעדיין לפתו בחוזקה את חולצתו. לא עניין אותו דבר מלבד לאחוז ברוי שנותר שקט ולהשיג עזרה. אדי נאבק כדי להיחלץ, אך לשווא, חרדה משתקת החלה לעטוף אותו, עד שלא הצליח כמעט לזוז, עד שהתקשה לנשום.

הצילו! ניסה לצרוח, ללא הצלחה. לורה! אשתי! תצילו את אשתי!

פיו היה פעור, אך כל הגה לא יצא ממנו. בשארית כוחותיו הצליח לסובב את פניו לעבר הדלת, אל זוג עיניים ענקיות ותכולות במרכזו של פרצוף בובתי ויפה, הילד הקטן שאבד. הוא עמד בפתח ובהה באדי. עזור לי! ניסה אדי לצרוח אליו, אך הילד נותר שם, מביט ושותק. למה אתה לא עושה דבר? התקרב ועזור לי! או שתלך להזעיק עזרה! אדי קיווה שהמילים שריקדו בעיניו מגיעות אל הילד. הוא פתח קמעה את פיו כשנקישה נשמעה ממרחק, כעומד לומר משהו. התכול הזה שבעיניו, אדי ידע היכן ראה אותו, הוא הביט באימה לעבר עריסתו של רוי. כשהבין שלא יצליח להסיר את ידיה של לורה, התרומם יחד עם גופה חסר החיים וזינק לעבר העריסה. הוא הסיר את השמיכה בידיים רועדות, מה שראה תחתיה גרם לו לזעוק באימה שסוף־סוף התפרצה מגרונו כקריאתה של חיה פצועה.

היא הייתה ריקה.

קול הנקישה הפך רם עד שהיה נדמה שהוא בוקע ממוחו של אדי, חשכה כבדה גרמה לו לעצום את עיניו, והוא החל ליפול ללא יכולת לאחוז בדבר.

גרונו של אדי צרב, הוא נעשה ער לצעקה שפלט כשהרים את ראשו בחדות. הדממה סביבו הייתה כבדה ומלאכותית, רק קול נקישה הפר אותה בתק, תק, תק קצוב. הוא אסף את האוויר אל ריאותיו בניסיון לחזור לנשום כהלכה. בחלוף רגע ארוך ונטול אוריינטציה, הבין שהוא במשרדו, זרועותיו היו שלובות לפניו, כעריסה לראשו שהיה מונח עליהן רגע קודם לכן, ומרפקו הימני היה לחוץ על אחד ממקשי המקלדת שלו. קול נקישה קצוב שעלה ממנה פסק רק כשהזיז אותו בכבדות. ראשו ההולם והרעד שעוד אחז בגופו היו שאריות החלום הנורא שפגש בשינה החטופה שאליה נפל. הוא כמו היה שם עדיין, קרוב לחום גופה של לורה, ריחה המתקתק דבק בו. הנקישות פסקו כשהזדקף והעביר את ידיו על פניו, מוחה את המראות הנוראים שמהם הקיץ. לאחר מכן הוציא מטהר אוויר מהמגירה הראשונה בשולחנו וריסס נמרצות. המשרד שאליו שב רק לפני שבוע היה מרווח, אך הקירות בו נראו גבוהים יותר, עבים יותר, סוגרים עליו יותר. אדי הישיר מבט אל מסך המחשב שמולו. הריבוע השיב לו מבט כהה ואין־סופי, בקצה גבולו הימני התחתון הבהב כפתור ההשהיה האדום, כעין של ישות דמונית שנעצמת ונפקחת חליפות, בכל פעם שולחת בו לגלוג צורב יותר.

הצצה אל שעון הקיר שקיבל מהתובע הכללי, פייר קלוזו, גילתה לו כי השעה כמעט תשע בבוקר. למרות ציון הזמן שהוכרז בצליל מתכתי שנישא מגופו של הכלי העגול והמתקתק, קיבתו לא המתה כפי שעשתה תמיד בעבר. למעשה, המחשבה לבדה על פתיחת קופסת האוכל הקטנה שלו ותחיבת כריך סלט הביצים הכושל שהכין לתוך פיו, עוררה בו בחילה עזה.

בתנועה ארוכה ומלאת לאות נשען לאחור על כיסאו והושיט ידו לעבר תיק היד השחור שלו. הוא היה מבהיק כרגיל ונראה חדש כמו ביום שבו לורה העניקה לו אותו במתנה. זיכרון היום ההוא זקר את ראשו מתוך אחת הגומחות הארורות במוחו, כחפרפרת בזויה שמגיחה כדי לחטוף עוד מעט משלוות הנפש הרעועה שהיה בטוח שהחזיק, ונעלמת.

"מושלם!" ספקה אז את כפותיה הקטנות והעדינות כשיצא עם החליפה באותו בוקר והתיק החדש בידו, ממהר לצאת מהבית. הוא נתן בה מבט תמה והספיק לראות את החיוך הערמומי שתמיד עיקל את שפתותיה בחוסר סימטריה שלעיתים הוציאו מדעתו. "מזל טוב! אתה באופן רשמי פוץ צרפתי מן השורה!" הכריזה. הוא הפטיר שלום מחויך ויצא. הד צחוקה עוד ליווה אותו בשביל הגישה כשנכנס אל רכבו.

כפי שהוא מלווה אותו כעת, במשרדו הגדול שקירותיו החלו להתעבות סביבו. אדי שלח את ידו אל צווארונו, משחרר מעט את כבלי העניבה. זו הייתה עניבה שרכש רק יום קודם לכן, בהמלצתה של ליז, חברתו הוותיקה. היא הייתה אחת מחברותיה הטובות של לורה והיחידה שעמדה לצידו כשכל השאר אט־אט התרחקו ונעלמו. בתחילה החבורה המלוכדת והעליזה שהשתייכו אליה תמכה בו, העניקה לו ולילדים מזמנה. חוסר יכולתו של אדי לנער את האבל הכבד מעליו, לעטות מסכה וחיוך לבביים, העכיר כל מפגש שניסו להזמינו אליו. עד מהרה השילו מעליהם את האמפתיה המתאמצת וחדלו להגיע, לאחר מכן להזמינו, ולבסוף חדלו להתקשר לדרוש בשלומו.

המחשבה על העכברים ההם גרמה לו להעניק משיכה נוספת לעניבה. כשנטשו סופית את ספינתו, הוקל לו יותר מאשר להם. ליז הייתה היחידה שנותרה, שהמשיכה לתמוך ולהגיע מדי יום ביומו כמעט. אדי סינן קללה חרישית ומשך שוב את רצועת הבד המחורבנת. כשליז עזרה לו ללפף אותה סביב צווארו, ושניהם בחנו את בבואתו בחנות הכולבו, חשב כי רכישתה הייתה החלטה נכונה. כעת נדמתה לו כחבל תלייה.

משיכה קלה נוספת, ועוד אחת. האוויר נדמה כהולך וחומק ממנו ככל שלולאת העניבה הלכה והתרופפה. הדופק שמעולם לא היה ער לנוכחותו, צווח באוזניו, עולה מכל מקום בגופו, מבשרו הפועם והחי. נקבוביות עורו החלו להמות ולפעור את פיותיהן, מפלסות את הדרך לזיעה שפרצה דרכן. הוא היה בטוח שבעוד שניות ספורות, אם לא יגיע אל תוככי התיק שלו, יתעלף. הנה, זה כבר קורה, החשכה כבר מתחילה לאפוף אותו...

"ג'ונסון!" הדלת נפתחה בתנופה סוערת, מפתחה הציץ גאה ונישא פייר קלוזו, בכבודו ובעצמו. כמעט מכנית התקשח גוו של אדי. ההקלה על התנדפותו של התקף החרדה התחלפה במועקה שהלכה והתגבשה לכאב בקצה קודקודו, כאילו ראשו כבר הכין עצמו לשצף מילותיו של הגבר המרשים שכבר פתח את פיו. "אתה נראה..." הוא העביר יד בשפעת שערו הבלונדינית. אדי שוב תהה, בפעם המאה בערך מאז החל לעבוד במשרד התובע המחוזי, אם מדובר בפאה או בהשתלת שיער לא מוצלחת. "מצוין!" המילה בצירוף החבטה הנלהבת שהעניק פייר לכתפו, החזירה אותו אל המציאות.

למען האמת, אתה נראה כמו גוש חרא, מחשבתו האמיתית של הגבר התמיר והחטוב שהתנשא מעליו ריצדה מעיניו החומות העזות.

"תודה." המשיכה הבאה בעניבה נבעה מעצבנות יותר מאשר ממחסור בחמצן. לכמה רגעים השתררה דממה מביכה. אפילו חיוך הקולגייט של פייר לא הצליח להפיג אותה. למסיבות הקוקטייל המלאות בדיבורי האהבה העצמית שלו זה היה די והותר, אך בתוך משרדו של אדי, שהלך ונדמה מרגע לרגע לקופסת גפרורים, ההבעה היהירה שהוסוותה בחביבות הייתה מגוחכת ומתנשאת.

"אדי," נימת הקול שבה נישא שמו מהפה הוורדרד למראה הייתה קדימון לדברים שעמד לשאת הפוץ שמולו. אלוהים, הרהר אדי, הוא מושח את שפתיו בשפתון? "אני יודע שעברה עליך תקופה לא פשוטה... השנה שלא עבדת בה בטח השאירה אותך קצת חלוד..."

"עברתי על התיק של לה־סל אתמול בערב," קטע אותו אדי מונוטונית. הוא צפה בפניו של פייר בריתוק. הקלה עצומה על כך שנחסכו ממנו גילויי צער מזויפים גרמה לשפתו התחתונה של הבוס הגדול לרטוט לרגע מהיר, שלאחריו שוב התייצבו פניו. הוא עטה חיוך רחב והעניק לאדי חבטה נוספת על כתפו.

"חי נפשי, ג'ונסון!" היוהרה בקולו הרועם שוב רוממה אותו לטון התקיף שבו היה מורגל, זה שגרם לכל כפיפיו להתכווץ כמעט אוטומטית למולו, להנהן ולהסכים לכל דבר שביקש מהם. "אין כמוך!" הוא העיף מבט שבע רצון אל התיק העבה שהיה על שולחנו של אדי. לכמה רגעים מדאיגים ומורטי עצבים היה נדמה כי פייר מתכוון לשאול אותו על התיק, לבחון אותו על פרטיו. התובע הראשי של פריז רחש חיבה עמוקה לבחני פתע קטנים ושטניים שנהג לערוך לאנשיו. בעיקר אהב לתפוס אותם כשידע שהחדות הנדרשת היא מהם והלאה; בביס האחרון של ארוחת הצוהריים, עם פתיחת דלתות המעלית בבוקרו של יום שני או בעת ניעור הזין לפני שהתכוונו לטמון אותו בחזרה במקומו ולהסתלק מצידו במשתנה. הוא לא חסך את הבחנים הקטנים הללו מאיש, גם לא מאדי — מי שעד לפני פטירתה של לורה היה עתיד להתמנות לסגנו. המינוי הושהה וניתן זמנית לליז שקיטרה רבות על שעות העבודה המאומצות שנאלצה לתת כדי לעמוד בדרישותיו, אך אדי היה נחוש להשיג הרשעה בתיק לה־סל ולזכות סוף־סוף במינוי המיוחל, גם אם זה אומר לשאת יותר מבלבולי המוח ומהאהבה העצמית של פייר.

"תומאס עדכן אותי על כך שהיית קצר רוח לחזור לעבודה כשביקר אותך לפני חודש." אדי נשם לרווחה כשהבין שקלוזו ויתר הפעם על התחביב הסדיסטי שלו, אך המחנק שוב חזר להדק את גרונו כשפייר הוסיף, "מדהים שעברה כבר שנה מאז מה שקרה."

מניית פרק הזמן שעבר מאז הפכה לפעולה אוטומטית שאדי עשה, יום־יום, שעה־שעה, זה היה פשוט חזק ממנו. לשמוע אדם אחר מבטא בקול רם את מה ששינן בערך בכל רגע ביום, היה כחבטה שלישית, בפניו הפעם.

"וחמישה ימים," המילים נלחשו כשנפלטו משפתיו של אדי. הוא הרים את ידו אל לחיו המגולחת למשעי והעבירה עליה במהירות.

"מצטער, מה אמרת?" החיוך היה רחב כל כך על פניו של פייר כשרכן לעברו. ריח הקולון הגביר את הבחילה שאדי חש.

"לא כלום," אדי התאמץ להיראות נינוח. חיוכים. הם נועדו להבטיח לסביבה שאתה בסדר, שלא העברת את שלוש מאות ושבעים הימים האחרונים בבהייה מלאת ייאוש בחלון החדר, בקימה לעוד יום רצוף קושי וכאב הזהה לקודמו. אם תחייך, לא יחשבו שאתה רוצה למות. "אמרתי שאני ממש מוכרח להתחיל להתעמק שוב בתיק, אבל אצטרך להמשיך בבית. אמילי מסיימת ללמוד היום מוקדם, וחשבתי שאוכל לצאת שעה קודם כדי לקחת אותה ואת דניאל לאכול בחוץ."

פניו של פייר קרנו עוד יותר, אם זה היה אפשרי. אדי דימה לראות אבק כוכבים נגרף משערותיו הצהובות כשהסיט אותן מפניו הנאות והתיישב על קצה שולחנו, רוכן אליו שוב במבט אוהד.

"כמובן! הילדות הנפלאות הללו, קח את כל הזמן שאתה צריך, החוקר הראשי בתיק בכל מקרה עדיין מסובך ומתקשה להשיג ראיות שיפלילו אותו." אדי קיבל בכניעה את החבטה האחרונה שהוענקה לו וצפה בעיניים כלות כשפייר עשה את דרכו אל הדלת וטרק אותה אחריו. אנחה עמוקה השתחררה ממעמקי בטנו, רק כשרפו, הבין אדי שכל שרירי גופו היו קפוצים ונוקשים. הרעידות שוב החלו, כאילו לא פסקו מעולם.

אדי הניח את ידו על התיק עב הכרס שעל שולחנו. הוא ידע כי עליו לפתוח אותו, להתחיל לקרוא, לחקור ולהתעמק. כמה דקות חמקו ממנו, גונבות עימן עוד כמה מחברותיהן. ראשו כמו התרומם מעצמו אל השעון שהורה על השעה תשע ורבע. הוא הוציא את הטלפון הסלולרי מתיקו וחייג באיחור של חמש־עשרה דקות אל המספר הקבוע שאליו הוא מתקשר בכל יום בשעה תשע, במשך שתים־עשרה השנים האחרונות.

"אם לא תפסת אותי הפעם," נשמע הקול שלה, חי יותר מתמיד, כה חי, שאדי היה עוצם את עיניו לפעמים ומדמיין אותה מולו, מצטחקת ושוב מרצינה כשהיא אומרת זאת. הנה, היא כמעט לוחשת לאוזנו את המשך המשפט — "אולי תצליח בפעם הבאה."