לס-ביט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לס-ביט
מכר
מאות
עותקים
לס-ביט
מכר
מאות
עותקים

לס-ביט

4.5 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

לימור תמיר

נולדתי וגדלתי בתל אביב בשנת 1964, לאחר מכן את רוב שנות ילדותי חייתי בקיבוץ חולדה. בצעירותי גרתי בירושלים ולאחר מכן שבתי לת"א מקום הולדתי. משנת 2005 אני חיה באושר עם עדי פלד (מרצה לפסיכולוגיה חיובית), ויחד אנחנו מגדלות את בתנו האהובה, יובל. בקיץ 2007 חליתי בטרשת נפוצה, דבר ששינה את חיי מהקצה לקצה . המפגש שלי עם הנטורופתית והחוקרת אילנה רוגל, היווה המקור לתפנית בחיי. 

משנת 2010 מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, באותה גישה בה אני מאמנת את עצמי. (פרקינסון, מחלות הסרטן, טרשת נפוצה, קרוהן, דלקות מפרקים ועוד) בנובמבר 2011 הצטרפנו עדי ואני לאילנה רוגל בחזון משותף, כאשר ייסדה את מרכז מגדלור.

בינואר 2021 הוצאתי לאור את ספרי לס-ביט

תקציר

"בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד.  פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ. המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'. טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי. אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת. 'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?' 'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת. יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה - פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח:  ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס. מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת. מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס-ביט".

חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.

בעקבות מפגש משנה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.  

לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור - מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.

פרק ראשון

פתח דבר


רגע לאחר שסיימתי לכתוב את פרקי הספר ורגע לפני שאני משחררת את לס־ביט אל נחלת הכלל, מודה שלא שיערתי בנפשי שאעבור תהליך עוצמתי כל כך עם עצמי ועם כל הדמויות שבחרתי לספר עליהן.

מבחינה בריאותית, רגשית ופיזית יכולתי להוציא את לס־ביט לאור כבר לפני עשור, אבל אני מניחה שהסיפורים האלו קיבלו פרופורציה נכונה יותר בתוכי במרחק הזמן.

שמחתי להיפגש עם כל הדמויות שעוד רגע תקראו עליהן, אלו שעברו ועברתי דרכן במסע החיים הזה. בימים שכתבתי וסיפרתי דרך המקלדת את שהיה, התרגשתי, צחקתי רבות וגם הזלתי כמה דמעות.

עם השנים, ככל שפגשתי את עצמי, קיבלו כל אדם, כל אהבה, כל נטישה או דחייה כביכול, פרשנות מחודשת, וכך הפך כאב לאתגר ולבסוף לציוני הדרך שהובילו אותי ישירות אליי.

בספר שלי לא תמצאו אשמים או קורבנות, אין טובים או רעים, כולם שחקנים נפלאים שליהקתי ושותפים לדרכי המתפתחת בפעימת חיי הנוכחית.

חוסר ההסכמה שלי עם מהותי נמשך שנים רבות ברמות שונות, כארבעים שנות מִדבָּר. נקודת המפנה הייתה כשחליתי בטרשת נפוצה ופגשתי את אילנה רוגל, שהפכה למורת הדרך שלי. כל ניסיון לכתוב עליה או לתאר אותה יהיה משימה כלל לא פשוטה. בספר הזה שזרתי רעיונות שלה שליוו את דרכי להבראה, דרך שברירי שיחות שניהלנו במהלך השנים.

התמה ש’מחלה היא יצירה’ (מתוך ‘על רוח וחומר’) ו’מחלה אינה גזירה משמים’, היא זו שמובילה את דרכי כמחלימה קבועה וכמאמנת אחרים להתפתחות ולהחלמה.

מעולם לא הכרזתי שאני נלחמת במחלה, מתוך הבנה שהמחלה היא בעצם תוצאה של מלחמה פנימית בתוכי.

בהיותה מחלה כרונית, טרשת נפוצה מהווה סמן ימני עבורי, פנס לדרכי על פני האדמה, מראָה להתנהלותי. היא מזכירה לי דרך קבע לא לשכוח את עצמי. לשמחתי הרבה אני חיה בבריאות שלמה שנים רבות בזכות מודעות עצמית, תזונה שתואמת אותי וקשב פנימי.

אני מודה לנשמתי על החבירה אל אילנה רוגל, על מימוש חזון הקמת מרכז ‘מגדלור’, שאותו אני מנהלת ובו אני תלמידה משנת 2011.

כשהייתי בת 11 חלמתי להיות אלופה בקפיצה לגובה. הדרך הקסומה מלווה אותי ומאתגרת את הזיכרון הנשמתי שלי, בכך אני מגשימה את חלום ילדותי וקופצת לגובה, לרוחב ולעומק.

תיהנו,

לימור

ינואר 2021

1. ספטמבר 2007


“למה הגעת אליי?”

“הגעתי כי קיבלתי טרשת נפוצה”.

“כן? מעניין, ממי קיבלת?”

שתיקה. “לא יודעת מִמי. באמת אין את ‘זה’ לאף אחד במשפחה שלי”.

“אין את זה במשפחה, אז ממי קיבלת? מה, מישהו בא ונתן לך אותה?” היא ממשיכה.

העיניים הירוקות-כחולות שלה צופות בי וחודרות ישר לתוכי, ממתינות יחד איתי לתשובותיי.

אני, עם חיוך קטן ונבוך כזה שמנסה להמיס את הרצינות בחלל החדר, נוגעת לעצמי במצח, אולי תבוא לי איזו תשובה.

“אני באמת לא יודעת, אולי זה ממני?”

“בדיוק, ממך! אנחנו לא ‘מקבלים’ מחלה, אלא יוצרים מחלה”, היא קובעת, טופחת בכף ידה בחוזקה על שולחנה וקוראת לכיווני. “את צריכה להבין שעד שאת לא תשימי גבול - תהיה לך מחלה עם הגבלה בגוף הפיזי”.

מי את, אילנה רוגל, אני תוהה בתוכי, חשבתי ששלחו אותי לנטורופתית...

זו הייתה יריית הפתיחה לפגישה ששינתה את חיי מהקצה לקצה; כזו שהעירה אותי והפכה את חיי מתאונת שרשרת להרפתקה מרתקת.

אני כבר כמה שבועות חיה עם טרשת נפוצה. ככל שלומדת על המחלה הזו, מרגישה אבודה יותר. אין לי מושג מהיכן היא באה, ואף יותר מזה, אין לי או לרופאים שפגשתי מושג לאן היא הולכת. סוג של רולטה רוסית.

חזרה לפגישה. “מערכת העצבים היא מערכת התקשורת של הגוף. טרשת נפוצה, זה אומר שמתקיים קצר תקשורתי בינך לבין עצמך”.

“מה זאת אומרת קצר ביני לביני?”

“זה אומר שאת לא מקשיבה לך. את בנתק מעצמך, את כל הזמן ‘בחוץ’: מי אמר, מה אמר, מי רוצה, מה רוצים ממך... כאילו החיים שלך מתנהלים רק מחוצה לך.

מערכת החיסון של הגוף שלך תוקפת את מערכת העצבים. את לא מבינה שנמאס לנשמה שלך ממך? כמה עוד תרַצי את כולם? כמה עוד תחפשי מי יאהב אותך, מי יאשר אותך, מי ייתן לך, מי יעניק לך? די כבר!”

הראש שלי מנסה לארגן את המידע החדש שנקלט במערכת. יש את הנשמה שלי ויש אותי, כנראה שנמאס לה ממני.

“לא הבנתי, למה המערכת החיסונית תוקפת את מערכת העצבים שלי?”

“מה את לא מבינה? המיאלין שעוטף את האקסונים, תאי העצב, מייצג את האימהות הפנימית, זו המעטפת האימהית שלך ממך אלייך. את לא מפסיקה לתקוף את האימהות הפנימית שלך. הפכת לאם חורגת בעבור עצמך. אין כאן שום אימהות ממך אלייך, יש כאן ‘אי־מהות’”, היא פוסקת. “מהי מחלה אוטואימונית אם לא תקיפה עצמית? מתקיים קצר תקשורתי בינך לבינך. את לא מקשיבה לך, את לא מכירה אותך, אין לך בית פנימי עבורך. שנים שאת רצה בחוצות ומחפשת מי תהיה לך לאם. מערכת החיסון שלך תוקפת את מערכת העצבים משום ששנים את חיה בנטישה עצמית. אין שום חוסן ממך אלייך. תראי למה הפכת אותך, לקבצנית פושטת יד; נותנת ונותנת כדי שמישהו ישים לב אלייך ויאמר לך, ‘כמה את נהדרת לימור’. איזה נתק!”

כך, במשך שעתיים, מגוללת בפניי אילנה את יחסיי עם עצמי ועם הסביבה. היא מדברת בלהט, מדויקת, כמו מחזיקה בידה קרן לייזר.

“מאיפה את יודעת את זה, אילנה?” אני שואלת.

“אני לא יודעת כלום. אני לא מכירה אותך, את משקפת הולוגרמה על היחסים שלך איתך, אני רואה ושומעת יחד איתך. הלא-מודע שלך משוחח כרגע עם המודע שלך. אני רק מנדבת את מיתרי קולי כדי לעורר אותך”.

לא את כל המילים שלה אני מבינה, לא מכירה את כל המושגים שבהם היא משתמשת, אבל בבטן מרגישה שזה מדויק. גם אם לא מבינה הכל, אני חשה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

משהו בי מתחיל להתעורר. קולה נשמע ברקע ולנגד עיניי עולות סצנות מהסרט של חיי, ההתנהלות שלי, דמויות, אהבות, רגעים מהחיים. אני מתבוננת בחטף וחושבת לעצמי, לימור, את באמת קצת מסוכסכת עם עצמך.

“הנתק שלך ממך זה הנתק שמשתקף במערכת העצבים שלך, מערכת התקשורת של הגוף. עכשיו צריך להפוך כיוון ולעשות הכל כדי לחבר את הנתק, לתקן את הכבל. מה את אוכלת מהרגע שאת קמה בבוקר?”

“בבוקר אני אוכלת בדרך כלל איזה קרואסון, כוס קפה...”

“זה נגמר, אין יותר חיטה, שעורה, מוצרי חלב פרה, סויה וטופו, אבטיחים, מלונים, ענבים, בננות, פירות הדר, תירס ופטריות”.

“אבל למה בלי גלוטן?”

“אם תאכלי גלוטן, זה יהיה סדום ועמורה”, אומרת.

“למה?” אני מנסה להבין את פשר הפרידה מכמה מאהבות חיי.

“את נדבֶּקת למה שאומרים לך, מתערבבת עם הרצון של כולם”, אומרת ומוסיפה, “בעבורך לחם = הלחמה = מלחמה = מחלה. המשמעות של טרשת נפוצה היא שאת מעורבבת בעיסה, בדרמות ובדברים שאינם קשורים אלייך. את לא יודעת לשים גבול, מה לא ברור? בצק זו עיסה, את אמורה עכשיו ליצור נפרדות ולמצוא את האינדיבידואל שלך”.

“ענבים, אבטיחים? אני מתה על ענבים ואבטיח, אי־אפשר קצת?”

“כמה תאכלי - ענב, שניים, אשכול, שיח? את לא מבינה שאין לך גבולות? זו ברירת המחדל של האישיות שלך. אין מידתיות, לכן התדר האנרגטי של ענבים ואבטיח, שמייצג חוסר גבול, ה’דלק’ הזה לא מתאים למבנה הרגשי שלך. כדי ללמוד מידתיות, את צריכה לאכול רק מה שיושב בכף ידך, למשל תפוח או אגס, משהו שהוא עגול ונשי. לאגס יש אגן. משהו שאת רואה בבירור שיש לו התחלה, אמצע וסוף”.

ככל שהרשימה של מה שיורד מהתפריט מתארכת לי מול העיניים, אני מנסה לנהל משא ומתן, אבל אני ממש אוהבת את ה...

“את רוצה שאני אתן לך טישו?” היא עונה לי ומנטרלת בחיסול ממוקד כל קורבנוּת. “התדר האנרגטי של חלב פרה מייצג בעבורך יצור חי שהוא פאסיב־אגרסיב. זהו תדר אנרגטי שאינו תואם אותך, תדר של ויתור. זו בדיוק ההתנהלות שלך; את נחמדה בחוץ וכביכול מוותרת, אבל בפנים את כועסת וכך עלולה ליצור התקף של טרשת. חוץ מזה, מספיק לינוק חלב ממינקת אחרת. את האימא ואת הילדה. תלמדי להיניק ולהעניק לעצמך, הגיע הזמן שתתאהבי בך. התשת אותך. צרי לך בית פנימי. הבראה - בריאה. אבל דבר אחד שיהיה כאן ברור: האוכל הוא ממש לא העיקר, הוא רק תומך בדרך; זה לא ילך בלי עבודה רגשית ושינוי תפישתי”.

אני מספרת לה שקראתי על המחלה בספר שלה, ‘על רוח וחומר’. “מה שכתוב שם הרגיש לי מדויק לגבי הטרשת שלי. זה מה שגרם לי להגיע אלייך”.

אילנה סוף־סוף מחייכת אליי אחרי שעתיים ואומרת, “אף אחד עדיין לא מבין את הספר הזה וייתכן שהוא מקדים את זמנו”.

“תני לי כמה עותקים לחנות שלי, יש לי קהל טוב. לא חסר בצהלה כסף או סקרנות. בטוח אצליח לעניין ולמכור כמה ספרים”.

היא מלווה אותי למכונית עם אריזה ובה שלושה עותקים ומבקשת שאצור קשר אחרי שאמכור אותם. מחבקת אותי חיבוק גדול, שמפתיע אותי ומשמח לאור טון הדיבור והזעקות שהתעופפו באוויר בשעתיים החולפות. לפני שאנחנו נפרדות לשלום היא שואלת, “תגידי, את הבנת?”

“הבנתי, אילנה, אבל האמת היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל”.

“אני אגיד לך מאיפה תתחילי. תתחילי בכך שתסכימי שלא כולם יאהבו אותך, תסכימי שמישהו יגיד, ‘לימור לא נחמדה’. זו כבר תהיה התחלה נהדרת”.

נכנסת למכונית, המחשבות טסות לי בראש. בחודשיים שקדמו לפגישה עם אילנה רוגל, שמעתי רופאים ופרופסורים מומחים לטרשת נפוצה שאמרו לי שוב ושוב, “אין ריפוי למחלה”. אילנה הייתה הראשונה שאמרה לי שזה בידיי ושיש מצב לעצור את המחלה. היא הכריזה בפניי שאני יכולה לחיות ללא התקפים נוספים כל עוד לא אתקוף את עצמי. משהו במילים שלה מרגיש לי כל כך מדויק, נכון ואפשרי, למרות שעדיין אין לי שמץ של מושג לקראת מה אני הולכת.

נוסעת הביתה. לראשונה בחיי, מרגישה שאני על הכביש הנכון.

קולה ממשיך להדהד בראשי:

“תסכימי שלא כולם יאהבו אותך”.

אני מסכימה.

לימור תמיר

נולדתי וגדלתי בתל אביב בשנת 1964, לאחר מכן את רוב שנות ילדותי חייתי בקיבוץ חולדה. בצעירותי גרתי בירושלים ולאחר מכן שבתי לת"א מקום הולדתי. משנת 2005 אני חיה באושר עם עדי פלד (מרצה לפסיכולוגיה חיובית), ויחד אנחנו מגדלות את בתנו האהובה, יובל. בקיץ 2007 חליתי בטרשת נפוצה, דבר ששינה את חיי מהקצה לקצה . המפגש שלי עם הנטורופתית והחוקרת אילנה רוגל, היווה המקור לתפנית בחיי. 

משנת 2010 מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, באותה גישה בה אני מאמנת את עצמי. (פרקינסון, מחלות הסרטן, טרשת נפוצה, קרוהן, דלקות מפרקים ועוד) בנובמבר 2011 הצטרפנו עדי ואני לאילנה רוגל בחזון משותף, כאשר ייסדה את מרכז מגדלור.

בינואר 2021 הוצאתי לאור את ספרי לס-ביט

סקירות וביקורות

אם את לסבית צעירה גל אוחובסקי Mako 26/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אם את לסבית צעירה גל אוחובסקי Mako 26/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
לס-ביט לימור תמיר

פתח דבר


רגע לאחר שסיימתי לכתוב את פרקי הספר ורגע לפני שאני משחררת את לס־ביט אל נחלת הכלל, מודה שלא שיערתי בנפשי שאעבור תהליך עוצמתי כל כך עם עצמי ועם כל הדמויות שבחרתי לספר עליהן.

מבחינה בריאותית, רגשית ופיזית יכולתי להוציא את לס־ביט לאור כבר לפני עשור, אבל אני מניחה שהסיפורים האלו קיבלו פרופורציה נכונה יותר בתוכי במרחק הזמן.

שמחתי להיפגש עם כל הדמויות שעוד רגע תקראו עליהן, אלו שעברו ועברתי דרכן במסע החיים הזה. בימים שכתבתי וסיפרתי דרך המקלדת את שהיה, התרגשתי, צחקתי רבות וגם הזלתי כמה דמעות.

עם השנים, ככל שפגשתי את עצמי, קיבלו כל אדם, כל אהבה, כל נטישה או דחייה כביכול, פרשנות מחודשת, וכך הפך כאב לאתגר ולבסוף לציוני הדרך שהובילו אותי ישירות אליי.

בספר שלי לא תמצאו אשמים או קורבנות, אין טובים או רעים, כולם שחקנים נפלאים שליהקתי ושותפים לדרכי המתפתחת בפעימת חיי הנוכחית.

חוסר ההסכמה שלי עם מהותי נמשך שנים רבות ברמות שונות, כארבעים שנות מִדבָּר. נקודת המפנה הייתה כשחליתי בטרשת נפוצה ופגשתי את אילנה רוגל, שהפכה למורת הדרך שלי. כל ניסיון לכתוב עליה או לתאר אותה יהיה משימה כלל לא פשוטה. בספר הזה שזרתי רעיונות שלה שליוו את דרכי להבראה, דרך שברירי שיחות שניהלנו במהלך השנים.

התמה ש’מחלה היא יצירה’ (מתוך ‘על רוח וחומר’) ו’מחלה אינה גזירה משמים’, היא זו שמובילה את דרכי כמחלימה קבועה וכמאמנת אחרים להתפתחות ולהחלמה.

מעולם לא הכרזתי שאני נלחמת במחלה, מתוך הבנה שהמחלה היא בעצם תוצאה של מלחמה פנימית בתוכי.

בהיותה מחלה כרונית, טרשת נפוצה מהווה סמן ימני עבורי, פנס לדרכי על פני האדמה, מראָה להתנהלותי. היא מזכירה לי דרך קבע לא לשכוח את עצמי. לשמחתי הרבה אני חיה בבריאות שלמה שנים רבות בזכות מודעות עצמית, תזונה שתואמת אותי וקשב פנימי.

אני מודה לנשמתי על החבירה אל אילנה רוגל, על מימוש חזון הקמת מרכז ‘מגדלור’, שאותו אני מנהלת ובו אני תלמידה משנת 2011.

כשהייתי בת 11 חלמתי להיות אלופה בקפיצה לגובה. הדרך הקסומה מלווה אותי ומאתגרת את הזיכרון הנשמתי שלי, בכך אני מגשימה את חלום ילדותי וקופצת לגובה, לרוחב ולעומק.

תיהנו,

לימור

ינואר 2021

1. ספטמבר 2007


“למה הגעת אליי?”

“הגעתי כי קיבלתי טרשת נפוצה”.

“כן? מעניין, ממי קיבלת?”

שתיקה. “לא יודעת מִמי. באמת אין את ‘זה’ לאף אחד במשפחה שלי”.

“אין את זה במשפחה, אז ממי קיבלת? מה, מישהו בא ונתן לך אותה?” היא ממשיכה.

העיניים הירוקות-כחולות שלה צופות בי וחודרות ישר לתוכי, ממתינות יחד איתי לתשובותיי.

אני, עם חיוך קטן ונבוך כזה שמנסה להמיס את הרצינות בחלל החדר, נוגעת לעצמי במצח, אולי תבוא לי איזו תשובה.

“אני באמת לא יודעת, אולי זה ממני?”

“בדיוק, ממך! אנחנו לא ‘מקבלים’ מחלה, אלא יוצרים מחלה”, היא קובעת, טופחת בכף ידה בחוזקה על שולחנה וקוראת לכיווני. “את צריכה להבין שעד שאת לא תשימי גבול - תהיה לך מחלה עם הגבלה בגוף הפיזי”.

מי את, אילנה רוגל, אני תוהה בתוכי, חשבתי ששלחו אותי לנטורופתית...

זו הייתה יריית הפתיחה לפגישה ששינתה את חיי מהקצה לקצה; כזו שהעירה אותי והפכה את חיי מתאונת שרשרת להרפתקה מרתקת.

אני כבר כמה שבועות חיה עם טרשת נפוצה. ככל שלומדת על המחלה הזו, מרגישה אבודה יותר. אין לי מושג מהיכן היא באה, ואף יותר מזה, אין לי או לרופאים שפגשתי מושג לאן היא הולכת. סוג של רולטה רוסית.

חזרה לפגישה. “מערכת העצבים היא מערכת התקשורת של הגוף. טרשת נפוצה, זה אומר שמתקיים קצר תקשורתי בינך לבין עצמך”.

“מה זאת אומרת קצר ביני לביני?”

“זה אומר שאת לא מקשיבה לך. את בנתק מעצמך, את כל הזמן ‘בחוץ’: מי אמר, מה אמר, מי רוצה, מה רוצים ממך... כאילו החיים שלך מתנהלים רק מחוצה לך.

מערכת החיסון של הגוף שלך תוקפת את מערכת העצבים. את לא מבינה שנמאס לנשמה שלך ממך? כמה עוד תרַצי את כולם? כמה עוד תחפשי מי יאהב אותך, מי יאשר אותך, מי ייתן לך, מי יעניק לך? די כבר!”

הראש שלי מנסה לארגן את המידע החדש שנקלט במערכת. יש את הנשמה שלי ויש אותי, כנראה שנמאס לה ממני.

“לא הבנתי, למה המערכת החיסונית תוקפת את מערכת העצבים שלי?”

“מה את לא מבינה? המיאלין שעוטף את האקסונים, תאי העצב, מייצג את האימהות הפנימית, זו המעטפת האימהית שלך ממך אלייך. את לא מפסיקה לתקוף את האימהות הפנימית שלך. הפכת לאם חורגת בעבור עצמך. אין כאן שום אימהות ממך אלייך, יש כאן ‘אי־מהות’”, היא פוסקת. “מהי מחלה אוטואימונית אם לא תקיפה עצמית? מתקיים קצר תקשורתי בינך לבינך. את לא מקשיבה לך, את לא מכירה אותך, אין לך בית פנימי עבורך. שנים שאת רצה בחוצות ומחפשת מי תהיה לך לאם. מערכת החיסון שלך תוקפת את מערכת העצבים משום ששנים את חיה בנטישה עצמית. אין שום חוסן ממך אלייך. תראי למה הפכת אותך, לקבצנית פושטת יד; נותנת ונותנת כדי שמישהו ישים לב אלייך ויאמר לך, ‘כמה את נהדרת לימור’. איזה נתק!”

כך, במשך שעתיים, מגוללת בפניי אילנה את יחסיי עם עצמי ועם הסביבה. היא מדברת בלהט, מדויקת, כמו מחזיקה בידה קרן לייזר.

“מאיפה את יודעת את זה, אילנה?” אני שואלת.

“אני לא יודעת כלום. אני לא מכירה אותך, את משקפת הולוגרמה על היחסים שלך איתך, אני רואה ושומעת יחד איתך. הלא-מודע שלך משוחח כרגע עם המודע שלך. אני רק מנדבת את מיתרי קולי כדי לעורר אותך”.

לא את כל המילים שלה אני מבינה, לא מכירה את כל המושגים שבהם היא משתמשת, אבל בבטן מרגישה שזה מדויק. גם אם לא מבינה הכל, אני חשה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

משהו בי מתחיל להתעורר. קולה נשמע ברקע ולנגד עיניי עולות סצנות מהסרט של חיי, ההתנהלות שלי, דמויות, אהבות, רגעים מהחיים. אני מתבוננת בחטף וחושבת לעצמי, לימור, את באמת קצת מסוכסכת עם עצמך.

“הנתק שלך ממך זה הנתק שמשתקף במערכת העצבים שלך, מערכת התקשורת של הגוף. עכשיו צריך להפוך כיוון ולעשות הכל כדי לחבר את הנתק, לתקן את הכבל. מה את אוכלת מהרגע שאת קמה בבוקר?”

“בבוקר אני אוכלת בדרך כלל איזה קרואסון, כוס קפה...”

“זה נגמר, אין יותר חיטה, שעורה, מוצרי חלב פרה, סויה וטופו, אבטיחים, מלונים, ענבים, בננות, פירות הדר, תירס ופטריות”.

“אבל למה בלי גלוטן?”

“אם תאכלי גלוטן, זה יהיה סדום ועמורה”, אומרת.

“למה?” אני מנסה להבין את פשר הפרידה מכמה מאהבות חיי.

“את נדבֶּקת למה שאומרים לך, מתערבבת עם הרצון של כולם”, אומרת ומוסיפה, “בעבורך לחם = הלחמה = מלחמה = מחלה. המשמעות של טרשת נפוצה היא שאת מעורבבת בעיסה, בדרמות ובדברים שאינם קשורים אלייך. את לא יודעת לשים גבול, מה לא ברור? בצק זו עיסה, את אמורה עכשיו ליצור נפרדות ולמצוא את האינדיבידואל שלך”.

“ענבים, אבטיחים? אני מתה על ענבים ואבטיח, אי־אפשר קצת?”

“כמה תאכלי - ענב, שניים, אשכול, שיח? את לא מבינה שאין לך גבולות? זו ברירת המחדל של האישיות שלך. אין מידתיות, לכן התדר האנרגטי של ענבים ואבטיח, שמייצג חוסר גבול, ה’דלק’ הזה לא מתאים למבנה הרגשי שלך. כדי ללמוד מידתיות, את צריכה לאכול רק מה שיושב בכף ידך, למשל תפוח או אגס, משהו שהוא עגול ונשי. לאגס יש אגן. משהו שאת רואה בבירור שיש לו התחלה, אמצע וסוף”.

ככל שהרשימה של מה שיורד מהתפריט מתארכת לי מול העיניים, אני מנסה לנהל משא ומתן, אבל אני ממש אוהבת את ה...

“את רוצה שאני אתן לך טישו?” היא עונה לי ומנטרלת בחיסול ממוקד כל קורבנוּת. “התדר האנרגטי של חלב פרה מייצג בעבורך יצור חי שהוא פאסיב־אגרסיב. זהו תדר אנרגטי שאינו תואם אותך, תדר של ויתור. זו בדיוק ההתנהלות שלך; את נחמדה בחוץ וכביכול מוותרת, אבל בפנים את כועסת וכך עלולה ליצור התקף של טרשת. חוץ מזה, מספיק לינוק חלב ממינקת אחרת. את האימא ואת הילדה. תלמדי להיניק ולהעניק לעצמך, הגיע הזמן שתתאהבי בך. התשת אותך. צרי לך בית פנימי. הבראה - בריאה. אבל דבר אחד שיהיה כאן ברור: האוכל הוא ממש לא העיקר, הוא רק תומך בדרך; זה לא ילך בלי עבודה רגשית ושינוי תפישתי”.

אני מספרת לה שקראתי על המחלה בספר שלה, ‘על רוח וחומר’. “מה שכתוב שם הרגיש לי מדויק לגבי הטרשת שלי. זה מה שגרם לי להגיע אלייך”.

אילנה סוף־סוף מחייכת אליי אחרי שעתיים ואומרת, “אף אחד עדיין לא מבין את הספר הזה וייתכן שהוא מקדים את זמנו”.

“תני לי כמה עותקים לחנות שלי, יש לי קהל טוב. לא חסר בצהלה כסף או סקרנות. בטוח אצליח לעניין ולמכור כמה ספרים”.

היא מלווה אותי למכונית עם אריזה ובה שלושה עותקים ומבקשת שאצור קשר אחרי שאמכור אותם. מחבקת אותי חיבוק גדול, שמפתיע אותי ומשמח לאור טון הדיבור והזעקות שהתעופפו באוויר בשעתיים החולפות. לפני שאנחנו נפרדות לשלום היא שואלת, “תגידי, את הבנת?”

“הבנתי, אילנה, אבל האמת היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל”.

“אני אגיד לך מאיפה תתחילי. תתחילי בכך שתסכימי שלא כולם יאהבו אותך, תסכימי שמישהו יגיד, ‘לימור לא נחמדה’. זו כבר תהיה התחלה נהדרת”.

נכנסת למכונית, המחשבות טסות לי בראש. בחודשיים שקדמו לפגישה עם אילנה רוגל, שמעתי רופאים ופרופסורים מומחים לטרשת נפוצה שאמרו לי שוב ושוב, “אין ריפוי למחלה”. אילנה הייתה הראשונה שאמרה לי שזה בידיי ושיש מצב לעצור את המחלה. היא הכריזה בפניי שאני יכולה לחיות ללא התקפים נוספים כל עוד לא אתקוף את עצמי. משהו במילים שלה מרגיש לי כל כך מדויק, נכון ואפשרי, למרות שעדיין אין לי שמץ של מושג לקראת מה אני הולכת.

נוסעת הביתה. לראשונה בחיי, מרגישה שאני על הכביש הנכון.

קולה ממשיך להדהד בראשי:

“תסכימי שלא כולם יאהבו אותך”.

אני מסכימה.