הכלה העקשנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכלה העקשנית
מכר
מאות
עותקים
הכלה העקשנית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכלה העקשנית

3.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אלגרה אווסטי מעולם לא העלה על דעתה שהיא מהווה רק נכס נוסף שניתן לרכוש ברשימת סדר יומו העמוס של איל ההון יפה התואר, סטפנו קפוצי, הארוס ההורס שלה.
כשהאמת התגלתה לפניה, ברחה כל עוד נפשה בה.
איך תוכל לחלוק את חייה עם גבר שניהל משא ומתן על תנאי הנישואים ביניהם בחדר הישיבות במקום בחדר המיטות?

שנים לאחר מכן, סטפנו זקוק לאלגרה – ואף נחוש בדעתו להחזיר את כלתו הנמלטת.
אלגרה העצמאית כבר אינה אותה נערה פותה שסטפנו זוכר, אך המיליונר חסר הרחמים תמיד משיג את מבוקשו:
אלגרה העקשנית והנחשקת, תשוב עימו לאיטליה – גם אם יהיה עליו לפתותה להסכים בכל דרך, זה יהפוך את המשחק ליותר משעשע עבורו.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2010

פרק ראשון

1


סטפנו קפוצי ישב בלשכה המעוצבת בטוב טעם של אחד מהפסיכיאטרים הבכירים ביותר במילאנו כשעיניו בורקות בפנים יצוקות מאבן.

"כבר עברו שמונה חודשים," אמר ביובש, חרף העובדה שתיק המחלה היה מונח מול רנלדו ספרי על השולחן. "שמונה חודשים של כל דרך טיפול אפשרית שרק תעלה על הדעת, ועדיין אין כל שינוי."

ספרי חייך אליו בסבלנות והבנה. "סיניור קפוצי, אי אפשר לעשות ניסים. ייתכן אף, שאין כל דרך ריפוי." בזאת השתתק והתבונן ארוכות בהבעת פניו הנוקשה של סטפנו.

סטפנו נענע בראשו. "אני דורש יותר."

והוא התכוון לכך. לא עלה בדעתו להשלים עם תשובות חמקניות או תירוצים כלשהם. הוא הגיע למילאנו כדי למצוא את המטפל הטוב ביותר עבור הילד שבאחריותו, וזאת התכוון גם לבצע.

ספרי העביר את ידו בשערו המִדלדל ונאנח. "סניור קפוצי, ייתכן שתיאלץ להשלים עם האפשרות המציאותית ביותר שלוצ'יו נופל בקטגוריה של הפרעה התפתחותית מתגברת –"

"לא." לאחר שתיקתו המתמשכת בת שמונת החודשים של לוצ'יו הוא בשום אופן לא היה מוכן לקבל זאת. הוא היה רגיל למכשולים בעסקיו, וגם מכשולים בחייו הפרטיים לא היוו קושי שלא ידע להתמודד עימו. "לוצ'יו היה נורמלי לחלוטין לפני שאביו נפטר. הוא היה בדיוק כמו כל ילד אחר –"

"אוטיזם לעיתים קרובות נראה לעין רק בגיל שלוש," הסביר ספרי בעדינות. "היה ברשותו של לוצ'יו רק אוצר מילים מצומצם ביותר לפני שאביו נפטר, והוא איבד אותו כליל לאחר מכן."

סטפנו הרים גבה בסקפטיות בוטה. "ואתה בכל זאת מנסה להגיד לי שאין קשר בין הדברים?"

"אני מנסה להגיד לך שזו בהחלט אפשרות," אמר ספרי כשהוא מתאמץ להישאר סבלן. "עם כל הצער הכרוך בכך."

במשך רגע ארוך נותר סטפנו שותק. "אין כל רפואה לאוטיזם," אמר לבסוף. הוא כבר ערך את המחקר שלו. הוא קרא את הספרות המקצועית וראה את הסטטיסטיקות.

"ישנם טיפולים ושיטות תזונה שיכולים להקל חלק מהתסמינים," אמר ספרי בשקט. "ובכל זאת חשוב לדעת את המיקום המדויק שלו בטווח –"

"הוא לא בטווח."

"סניור –"

"אני מחפש משהו אחר." סטפנו מיקד את מבטו במטפל וחיכה.

כעבור רגע, הרים ספרי את ידיו בכניעה. "סניור קפוצי, ניסינו את כל הטיפולים והשיטות, וכפי שכרגע הזכרת בעצמך, לוצ'יו שקע עמוק יותר לתוך עולם השתיקה שלו. אם היה מדובר באבל נורמלי –"

"מה," שאל סטפנו בקור, "כבר יכול להיות נורמלי באבל?"

"תהליך ההתאבלות הוא נורמלי לחלוטין," השיב ספרי בקור-רוח. "ואף מקובל. אבל התנהגותו של לוצ'יו אינה נורמלית, ועד כה היו אמורים להיראות סימני שיפור ניכרים בתקשורת עימו. ואין כל סימן כזה."

כף ידו של סטפנו שהיתה מונחת בחיקו הפכה לאגרוף. "את זאת אני יודע."

"אז כדאי שתשלים עם כך שייתכן שהוא בכל זאת נופל בטווח, ותתחיל להפנות את מעייניך לטיפולים ולשיטות שיכולים להקל עליו!"

סטפנו המשיך לשתוק. בזהירות ומתוך כוונה מלאה, שיטח את כף ידו והניח אותה על השולחן. כשביאנקה, אמו של לוצ'יו, ביקשה ממנו לבוא למילאנו לעזרתה ולומר ל'רופאים הללו' שהבן שלה לא אוטיסט, סטפנו מילא ברצון אחר בקשתה. אז האמין לה, אך עתה חש הבהוב ראשון של ספק מתגנב לליבו.

הוא מוכן לעשות כל דבר עבור ביאנקה ולוצ'יו. בשנים הרבות שחלפו, משפחתם הצילה אותו, משתה אותו מהרפש שגדל בו, ונתנה לו את ההזדמנות ואת הכלים להיות הגבר שהננו כיום.

הוא לעולם לא ישכח זאת.

"אני בטוח שיש משהו נוסף שאפשר לעשות," אמר לבסוף. "לפני שמשלימים עם דיאגנוזה כזו."

"הפסיכיאטרים שמעורבים באבחון דיאגנוזה כמו אוטיזם, מאוד יסודיים," אמר ספרי. "וגם מקצועיים. הם לא דנים מישהו לדבר כזה בקלות."

"ברור," הסכים סטפנו בעוגמה. "אבל בכל זאת – יכול להיות שיש משהו נוסף?"

במשך רגע ארוך שתק ספרי. "יש משהו," הודה לבסוף באי-רצון, "ישנה מטפלת אחת שהצליחה עם ילד שאובחן כאוטיסט. אובחן בשוגג, כפי שהסתבר. עברה עליו טראומה חמורה שהמטפלים שעבדו איתו לא היו מודעים אליה, ולאחר שהטראומה נחשפה, הדיבור החל לחזור אליו."

תקווה – בוגדנית ונואשת – החלה הומה בחובו. "אז לא יכול להיות שלוצ'יו הוא כמו הילד ההוא?" שאל סטפנו.

"אני לא רוצה להפיח בך תקוות שווא," השיב ספרי, ונימת אי הרצון נשמעה ביתר שאת בקולו. "זה היה מקרה אחר – משהו חריג, מזל מקרי –"

סטפנו קטע את דבריו; הוא לא רצה לשמוע עתה על מקרים חריגים. הוא רצה תקווה להיאחז בה, והוא רצה משהו בטוח. "מי המטפלת הזו?"

"היא מרפאה באמנות," אמר ספרי. "ריפוי באמנות, לעיתים קרובות, עוזר לילדים לשחרר רגשות וזיכרונות שהודחקו, וכך קרה גם עם אותו ילד. מכל מקום, התסמינים של לוצ'יו חמורים יותר..."

"טיפולים יצירתיים," חזר סטפנו על דבריו. השם לא נשמע לו. זה נשמע אבסטרקטי ואבסורדי. "למה בדיוק אתה מתכוון?"

"היא משתמשת ביצירתיות, דרך אמנות, שירה או הצגה, כדי לספק לילד פורקן לרגשותיו המודחקים. לעיתים מסתבר שזהו המפתח לשחרור ילדים שבדרך אחרת לא ניתן להגיע אליהם."

שחרור, נשמע מילה מתאימה, חשב סטפנו כשנזכר בהבעת עיניו המרוקנת של לוצ'יו. ללא מילים. אף לא מילה אחת נאמרה כבר קרוב לשנה.

"בסדר גמור," אמר קצרות. "ננסה את זה. אני מעוניין בה."

"זה היה רק מקרה בודד –" התחיל ספרי לומר, אך סטפנו השתיק אותו במחי יד.

"אני רוצה בה."

"היא מתגוררת בלונדון. קראתי על המקרה בירחון רפואי והתכתבנו תקופה קצרה, אבל אני לא יודע..."

"היא אנגליה?" אכזבה פילחה אותו. איזו תועלת תוכל להביא לו – ללוצ'יו – מטפלת אנגליה?

"לא, לא הייתי מזכיר אותה אם זה היה המקרה," אמר ספרי בחיוך קלוש. "היא איטלקייה, אבל נדמה לי שלא חזרה לאיטליה מזה שנים רבות."

"היא תחזור," אמר סטפנו בתקיפות. הוא ידאג לכך – יציע לה כל פיתוי ותמריץ שתזדקק לו. "כמה זמן היא עבדה עם הילד ההוא?"

"כמה חודשים –"

"אם כך, אני רוצה אותה כאן באברוצו במהירות האפשרית." סטפנו דיבר בנחישות שהפתיעה את הפסיכיאטר.

"סניור קפוצי, יש לה בוודאי מטופלים נוספים וגם עוד עניינים –"

"היא יכולה להיפטר מהם."

"זה לא כל כך פשוט."

"כן," אמר סטפנו בהחלטיות. "זה פשוט מאוד. את לוצ'יו לא ניתן להזיז; זה יגרום לו חרדות מיותרות. היא תבוא לאברוצו. וגם תישאר כאן."

ספרי נע על מושבו באי-נוחות. "בזה תדון עימה, כמובן. טיפול אינטנסיבי שכזה הוא, כמובן, מומלץ, אם כי אין כל ערבויות שזה יצליח, וזה גם מאוד יקר..."

"כסף," השיב סטפנו כשחיוך כמעט בלתי נראה חולף על פניו, "אינו מהווה בעיה."

"בוודאי." ספרי הביט מטה אל רשימותיו; סטפנו ידע שעיקרי קורות חייו רשומים שם. סטפנו קפוצי, מקים חברת קפוצי אלקטרוניקה. כונס הנכסים של מספר רב של חברות אלקטרוניקה איטלקיות. אחד, שאין שני לו.

"אתן לך את הפרטים שלה," אמר ספרי מתוך אנחה כנועה. "יש לי כאן את הכתבה עליה ואת פרטי המקרה שהזכרתי. עלי לציין שהיא צעירה ורק לאחרונה הוסמכה, ובאופן יחסי מחוסרת ניסיון, אבל ללא כל ספק אותו מקרה היה מרשים ביותר..."

"הילד ההוא החלים? הדיבור חזר אליו?" שאל סטפנו. לא מצא חן בעיניו הבהוב החמלה, או שמא היו אלה רחמים? – שנראו בעיני הרופא.

"כן," השיב ספרי בשקט, "הוא חזר לדבר. אבל זה לא כל כך פשוט, סניור קפוצי. וייתכן שלוצ'יו שונה. ייתכן שהוא בכל זאת –"

"את הפרטים שלה, בבקשה." סטפנו הרים את ידו. הוא לא ציפה שהדברים יהיו פשוטים. הוא רק רצה להתחיל כבר.

"רק רגע..." ספרי הביט שוב בניירותיו. "אה, הנה הכתבה שהזכרתי." הוא חייך והושיט לסטפנו ירחון רפואי, שהיה פתוח בעמוד מקופל. "הנה היא... תצלום מוצלח ביותר, לא? אלגרה אווסטי הוא שמה."

סטפנו לא שמע את החלק האחרון של דבריו של ספרי, אך לא היה לו כל צורך בכך. הוא ידע את שמה. הוא מכיר אותה.

או שלפחות פעם הכיר.

אלגרה אווסטי. האישה שהיתה אמורה להיות אשתו, האישה שכיום כבר לא הכיר יותר.

דאגתו ללוצ'יו נמחתה לרגע והוא קרא את הכותרת: "המרפאה באמנות, אלגרה אווסטי, עם המטופל שלה". זיכרונות שטפו אותו וצפו על פני השטח והוא ניסה בכוח להדחיק אותם בעודו נועץ מבט קר-רוח בתצלום. היא נראתה בוגרת ורזה יותר. היא חייכה בתמונה, עיני השקד שלה נצצו כשהביטה בילד הקטן שלצידה, שאגרופיו הקטנים חבטו בגוש חמר.

ראשה היה מוטה לצד אחד, שערה, אלפי גוני שמש מבהיקים, היה אסוף ברישול וקווצות שיער אחדות חמקו ונחו על לחייה וכתפיה.

עיניה נצצו וחיוכה היה רחב, מעודד ומלא תקווה. כמעט שהיה ביכולתו לחוש את ההבטחה הצפונה בה ואת הנאתה הצרופה. הוא שם לב לגומות החן שלה. מעולם לא ידע זאת. אף פעם לא ראה אותן. אולי מעולם לא צחקה כך בחברתו?

סביר להניח שלא.

הוא נעץ מבט בתצלום – רוח הרפאים של נערה שפעם הכיר, דמותה של אישה שמעולם לא פגש.

אלגרה.

אלגרה שלו... אלא שאינה שלו, זאת ידע גם ידע כשחיכה אז, והיא התרחקה ממנו לעד.

הוא סגר את הירחון והשיב אותו לספרי. הוא חשב על לוצ'יו, אך ורק על לוצ'יו. "כן, תמונה יפה מאוד," אמר ללא שמץ אינטונציה או הבעה. הבעת התקווה והשמחה שזהרו מפניה של אלגרה משמשת ודאי כהשראה להורים ומטופלים שמחפשים תשובות ומרפא עבור ילדיהם. "אני אתקשר אליה."

ספרי הנהן. "ואם מסיבה כלשהי, היא לא תהיה פנויה, נוכל לדון... באפשרויות נוספות..."

סטפנו השיב להצהרתו זו במנוד ראש קצר. הוא ידע שאלגרה לא תהיה עסוקה. הוא כבר ידאג לכך. אם היא הטובה ביותר, ואם עזרה לילד במצבו של לוצ'יו, הוא ישיג אותה.

חרף היותה אלגרה.

ובמיוחד מפני שזו אלגרה.

לעבר, נשבע, לא תהיה כל השפעה כשהדברים אמורים בעזרה ללוצ'יו. לעבר אין כל משמעות.

 

אלגרה אווסטי הביטה במראה שבמלתחת הנשים אשר במלון דורצ'סטר והעוותה את פניה. שערה היה אמור להיראות אסוף כלאחר יד על קודקודה בצמה אלגנטית, אך נראה שהצליחה רק בחלק הראשון של תוכניתה.

לפחות עם שמלתה הצליחה קצת יותר, החליטה בשביעות רצון. שמלת משי באפור מעושן, חתוכה בקפידה לאורך עצם הבריח שלה ומוחזקת על ידי שתי כתפיות דקות אל כל כתף, היא היתה אלגנטית וסקסית, מבלי להיות חשופה יתר על המידה.

היא עלתה הון עתק, הרבה יותר ממה שיכלה להרשות לעצמה ממשכורתה כמטפלת. ובכל זאת, רצתה להיראות במיטבה לכבוד חתונתה של בת-דודתה, דפני. היא רצתה להרגיש טוב.

רצתה להרגיש במקום.

אלא שידעה שזה לא כך. לא ממש. לא מאז אותו לילה שבו ברחה מחתונתה שלה, והשאירה את כולם לאסוף את השאריות אחריה.

מתוך אנחת מועקה, הוציאה את האודם והסומק מארנקה. היא לא חשבה על אותו לילה, בחרה שלא לחשוב על כך לעולם – החלום המנופץ, הלב השבור. הבגידה, הפחד.

אלא שחתונת דודניתה הערב החזירה באחת להכרתה את הזיכרונות מהחתונה שכמעט התרחשה, ונדרשו לה מלוא כוחותיה להדחיק בחזרה את רגשותיה אל תוך הקופסא הסגורה שבה רצתה שיישארו אותם חיים אחרים.

החתונה היתה מקסימה, טקס לאור נרות נערך בכנסייה לונדונית קטנה. דפני, עם פני הלב שלה, קולה הרך ועננת שערה הכהה, נראתה יפיפייה עוצרת נשימה. בעלה, כוכב עולה בחברת פרסום יוקרתית בעיר, נראה יותר מדי בטוח בעצמו לטעמה של אלגרה, אך היא קיוותה שדודניתה מצאה את אושרה. מצאה אהבה. אם דבר שכזה אפשרי בכלל.

ובכל זאת במהלך הטקס היתה קשובה לגמרי לשבועות שהחליפו בני הזוג בציניות גלויה.

"האם תאהב, תנחם ותכבד אותה, תגונן עליה ותשבע לנטוש כל אחת אחרת על פניה, ותהיה נאמן לה כל עוד שניכם חיים עלי אדמות?"

בעוד המילים שוטפות אותה, אלגרה לא יכלה שלא לחשוב על יום חתונתה, היום שמעולם לא אירע, השבועות שמעולם לא נשבעה.

סטפנו לא אהב אותה וגם לא ינחם או יכבד אותה. יגונן עליה? כן, חשבה במרירות, את זאת ודאי היה עושה. נאמן לה? זה כבר היה בספק...

ואף על פי כן, בעודה ישובה באותה כנסייה מוארת קלושות, מדקרת כמיהה בלתי מוסברת כמעט כמו חרטה חלפה בה.

אלא שלא היו לה כל חרטות. וודאי שלא התחרטה על שנטשה את סטפנו. על אף שדודה – ולעיתים נדמה לה שגם יתר החברה – האשימו אותה בביזיון המחפיר, אך אלגרה ידעה שהביזיון האמיתי היה מתרחש לו היתה נשארת.

ואחרי הכול, עתה היא חופשייה, אמרה לעצמה בתקיפות. היא חופשייה ומאושרת.

אלגרה הפנתה את פניה מהמראה. בחתונתה של דפני שרדה וחמקה בטרם מישהו הספיק ללכוד אותה, אך לקבלת הפנים שעמדה להיערך הערב לא ממש ייחלה. היא היתה שרויה במצב רוח מדוכדך, וכלל לא התחשק לה לפטפט, לצחקק ולרקוד. ולמרות אהבתה לדפני ולדודתה ברברה, יחסיה עם הדוד ג'ורג' תמיד נותרו מעט מתוחים.

היא לא שוחחה עם דודה יותר מפעמים ספורות בשבע השנים שחלפו מאז העניק לה מקלט כשברחה מאיטליה, וגם בשיחות מעטות אלו חשה לגמרי שלא בנוח.

היא הזדקפה ויצאה מהמלתחה המפוארת. עבר עליה יום מפרך במיוחד – היא רצה מפגישה לפגישה בבית החולים, ונאלצה להתמודד בזה אחר זה עם מקרים קשים שנראו מחוסרי כל תקווה. לא היו כל פריצות דרך ואף לא משב של תקווה.

לא היום.

היא אהבה את עבודתה, אהבה אותה בעוצמה שאחרים טענו שעליה להפנות לחיי אהבה – לגבר, אך אלגרה ידעה שהיא מאושרת כמות שהיא. מאושרת וחופשייה, הזכירה לעצמה בתקיפות.

ובכל זאת חוסר התקווה שבאחדים מהמקרים שהיו לה, ילדים שחוו הרבה יותר מדי סבל ועצב, בסופו של דבר שחקו גם אותה. בסך הכול בילתה במחיצתם רגעים אחדים, אולי שעה בשבוע לכל היותר, והרופאים ציפו לפריצות דרך, והורים ציפו לניסים.

מדי פעם אלוהים נטה חסד. מדי פעם קרו הניסים.

אך לא היום.

קבלת הפנים נערכה בחדר הסחלבים על קירותיו התכולים והמקושטים. רביעיית כלי מיתר ניצבה ליד רחבת ריקודים מצופת פרקט, והאורחים ריקדו בינות למלצרים שנשאו מגשים עמוסי מנות ראשונות ושמפניה.

אלגרה סקרה את החבורה הנוצצת וזקפה את סנטרה. היא לא היתה רגילה לאירועים שכאלה. היא לא נהגה ללכת למסיבות.

המסיבה האחרונה שנכחה בה – מסיבה ממין זה, שבה השתתפו כל המי ומי מהחברה הגבוהה – היתה מסיבת ארוסיה שלה. היא לבשה שמלה וורודה ותפוחה ונעלה נעלי עקב שצבטו את כפות רגליה, והיא היתה כה מאושרת. כה נרגשת.

היא ניערה את ראשה, כמו ניסתה לגרש את המחשבות מזיכרונה. מדוע היא חושבת ונזכרת בימים ההם עתה? מדוע היא מניחה לזיכרונות לחלחל אל מוחה כמו רוחות רפאים מחיים אחרים – חיים שמעולם לא התרחשו? חיים שברחה מהם.

זה בעקבות החתונה הלילה, החליטה. זו היתה החתונה הראשונה שנכחה בה מאז שנטשה את שלה.

שכחי מזה, אמרה אלגרה לעצמה כשקטפה כוס שמפניה מאחד המגשים הסובבים ועשתה את דרכה בין ההמון. חתונת דודניתה בהכרח שלפה ממנה זיכרונות ורגשות בלתי נעימים. ורק בשל כך היתה כה מדוכדכת, אך יש ביכולתה להתמודד.

אלגרה גמעה לגימה מהשמפניה והניחה למשקה לתסוס במחאה בחלל פיה בעודה סוקרת את האורחים המתרוצצים כה וכה.

"אלגרה... אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע."

היא נפנתה וראתה את דודתה, ברברה, מחייכת לעומתה בחוסר ביטחון. עליזה, אם כי מרושלת קמעה, ברברה מייסון לבשה שמלת ערב בגוון לימוני מהוה שלא החמיאה כלל לגוון הבצקי של פניה או לשערה המאפיר.

אלגרה השיבה לה בחיוך חם. "גם אני שמחה שהגעתי," השיבה שלא כל כך ביושר. "אני כל כך נרגשת בשביל דפני."

"כן... הם יהיו מאושרים מאוד, את לא חושבת?" מבטה החרד של ברברה רפרף אל עבר בתה, שפטפטה וחייכה כשזרועו של בעלה כרוכה סביב כתפיה.

"לצערי, אני לא כל כך מכירה את החתן," השיבה אלגרה ולקחה לגימה נוספת מהשמפניה שלה. "קוראים לו צ'ארלס?"

"צ'ארלס אדמונד. הם נפגשו בעבודה. את יודעת שדפני היתה אסיסטנטית אישית בהובס ופורד?"

אלגרה הנהנה. דודה, ג'ורג', אמנם התנגד שאלגרה תשמור על קשר עם משפחתו, אך למרות זאת היא דיברה מדי כמה חודשים בטלפון עם ברברה, ודפני אף המרתה את פי אביה ונפגשה עימה מספר פעמים לארוחת צהריים.

באחת מפגישותיה אלה למדה, שדפני הצליחה להשיג משרה של אסיסטנטית אישית בחברת פרסום, חרף העובדה שלמעשה, לא היו לה כישורים מתאימים לכך. כפי הנראה, כישוריו של אביה הספיקו.

"אני מאוד שמחה בשבילם," אמרה. היא התבוננה בצ'ארלס אדמונד שהציץ באשתו וחייך בקלילות. לאחר מכן הרים את מבטו ובחן את אולם הנשפים במבט אפור כפלדה. מחפש קשרים, שותפים לעסקים? תהתה אלגרה בציניות. מכל מקום, מישהו ששווה להכיר, החליטה כשעיניו חלפו על פניה ועל פני ברברה מבלי להניד עפעף.

אז ככה נראית אהבה, חשבה והעוותה את פניה. צ'ארלס אדמונד הינו גבר ככל הגברים – קר, שאפתן, ומשחר לטרף.

"ברברה!" קולו החד של דודה חתך מעבר למלמולי הקהל. אלגרה ודודתה, שתיהן נדרכו כשג'ורג' מייסון פסע לעברן, תווי פניו החדים מתחדדים עוד יותר באי שביעות רצון כשהציץ באחייניתו.

"ברברה, את צריכה לדאוג לאורחים שלך," פקד קצרות, וברברה שלחה במהירות באלגרה חיוך כנוע ומתנצל. אלגרה חייכה בחזרה.

"טוב לראותך, אלגרה," מלמלה ברברה. "אנחנו לא מתראות מספיק," הוסיפה בשמץ מחאה. ג'ורג' שילח אותה משם במחווה מהסה, וברברה התרחקה.

השתרר רגע של שתיקה מתוחה ואלגרה סובבה בין אצבעותיה את רגלה הדקיקה והלחה של כוס השמפניה שלה ותהתה מה תאמר לאיש שגירש אותה מביתו לפני שבע שנים. בפעמים הספורות שיצא לה לראותו במפגשים משפחתיים שהלכו והִדלדלו שניהם התעלמו זה מזו.

עתה ניצבו פנים מול פנים.

הוא נראה בדיוק אותו דבר, ראתה כשהגניבה אליו מבט מתחת לריסיה. רזה, אפור שיער, לבוש ללא חת, מסודר. עיניים קרות ופה קפוץ בארשת צדקנית. וחף לחלוטין מכל חוש הומור.

"תודה שהזמנת אותי, דוד ג'ורג'," אמרה אלגרה לבסוף. "זה יפה מאוד מצידך, בהתחשב בנסיבות."

"הייתי מוכרח להזמין אותך, אלגרה," השיב ג'ורג'. "את בת משפחה, על אף שלא ממש התנהגת כך במהלך שבע השנים האחרונות."

אלגרה כיווצה את שפתיה בכוח כדי להימנע מלהפטיר תשובה חריפה. היא לא היתה מי שסילקה קרובת משפחה מביתה, או ערמה יותר ויותר קשיים על שמירת הקשר עם המשפחה.

בריחתה היתה פשעה היחיד, ודודה אף פעם לא החסיר הזדמנות להזכיר לה זאת.

מפני שבבריחתה ביישה אותו. אלגרה עדיין זכרה את זעמו של דודה כשהיא הופיעה מבועתת ומותשת על מפתן ביתו.

"את יכולה להישאר כאן הלילה," אמר בעוגמה, "ואחרי כן תסתלקי."

"יש לו עסקים עם סטפנו קפוצי," הסבירה דודתה, שרצתה בכל מאודה שאלגרה תבין ולא תדון אותו לחובה. "אם ייוודע שהוא נותן לך מחסה, קפוצי יכול למרר לו את החיים, אלגרה. למעשה, לכולנו."

ובכך אף הזדמנה לה הצצה בלתי נעימה לאופיו של ארוסה לשעבר. בזמנו, תהתה אם סטפנו ירדוף אחריה. ימרר לה את החיים.

הוא לא עשה זאת, ועד כמה שהיה ידוע לה, גם לא טרח למרר את חייו של הדוד. לעיתים תהתה אם זה שימש לג'ורג' מייסון תירוץ נוח כדי לנער את חוצנו ממנה, בפרט כשמיד לאחר שהיא נטשה, נמלטה גם אמה.

אמה... אישיות נוספת, חיים נוספים שאלגרה בחרה לא להיזכר בהם.

עתה פגשה במבטו הקר של דודה. "נזקקתי לעזרה, ואתה הושטת לי אותה," אמרה בכנות. אצבעותיה התהדקו על רגל הגביע שלה. "תמיד אכיר לך תודה על כך."

"ותוכיחי זאת בכך שתשתדלי לא להיתקל בי," סיים ג'ורג' בשוויון נפש. "או בדפני. גם כך עצביה מתוחים יותר מדי."

אלגרה חשה שאדמומית מתגנבת לצווארה ומכתימה את פניה. "בשום אופן לא ארצה לגרום אי נעימות לדודניתי. אלך לומר שלום ואפרד במהירות האפשרית."

"טוב מאוד," השיב קצרות בטרם הלך לדרכו.

אלגרה הזדקפה בגאווה. היא חשה שכל אחת מעיני הקהל חסר הפנים ממוקדת בה, רואה, יודעת, מאשימה, על אף שהיה ברור לה שלאף אחד, למעשה, לא איכפת.

מלבד לדוד ולמשפחתו.

מלצר חלף על פניה ואלגרה הניחה את הכוס שכמעט לא נגעה בה בחזרה על המגש.

כשהיא ממלמלת דברי התנצלות, פילסה את דרכה בין האורחים ומצאה לעצמה פינה מבודדת ושם נעמדה חבויה מעט מאחורי עץ דקל שתול בעציץ.

היא שאפה נשימה עמוקה ובחנה את הקהל שמסביבה. אף אחד לא שם לב אליה, ידעה, מפני שלא היתה לה כל חשיבות. מנוסתה מאיטליה לפני שבע שנים לא היוותה כיום כל דאגה או עילה לרכילות.

בשנים האחרונות שמרה על פרופיל נמוך והקפידה לא להתערב בחברה. היא עבדה בשתי עבודות בו זמנית כדי לשלם את לימודיה. היא היתה כל כך מרוחקת מההמון הנוצץ ומחיי החברה הגבוהה. ובכל זאת לאנשים שהכירו אותה ואשר היו אמורים לאהוב אותה... מה שקרה לפני שבע שנים עדיין היווה עניין. וגם תמיד יהווה.

זה לא הטריד אותה על בסיס יומיומי. היא לא נזקקה לאנשים אלה. היו לה עתה חיים חדשים, חיים טובים למדי. כשנטשה באותו לילה למעשה, הרוויחה את החופש שלה, אך המחיר בעד חופש זה היה, למען האמת, הכול.

אך את המחיר היה שווה לשלם.

המוסיקה נחלשה ואלגרה ראתה שכולם מתקדמים לעבר השולחנות. ארוחת הערב עמדה להתחיל.

היא לקחה נשימה עמוקה נוספת ונעה שוב בינות לאורחים עד שמצאה את הכרטיס עם שמה. השולחן שלה ניצב בחלקו האחורי של החדר ומגוון האורחים שישב בו נראה ברובו שלא במקומו בדיוק כמוה. קרובי משפחה מרוחקים ואף מביכים משהו, עמיתים לעבודה וחברים שחייבו הזמנה, אך לא בדיוק היוו תוספת בעלת ערך למסיבה המוצלחת והזוהרת שג'ורג' מייסון תכנן עבור בתו.

מרפאה באמנות בעלת עבר ראוי לשמצה מתאימה בהחלט לקטגוריה, חשבה אלגרה במרירות.

כשהיא ממלמלת דברי ברכה, תפסה אלגרה את מקומה בין דודה בעלת משקל עודף לבין איש עסקים כחוש ודל. הארוחה התמשכה תוך כדי שברי שיחה קצרים ושתיקות ארוכות בשעה ששמונה 'לא-יצלחים' ניסו להסתדר ולהעביר את הערב.

אלגרה הניחה לשיחה לחלוף על פניה בזרם חסר משמעות של קולות וצלילים וכל העת תהתה מתי תוכל לעזוב כבר.

היא רצתה לראות את דפני, אך כשצ'ארלס אדמונד הקר והשאפתן צמוד אל דודניתה, אלגרה לא ציפתה לשיחת דודניות חמה ולבבית.

הצלחות פונו והדוד קם לנאום. אלגרה הביטה בעמידתו רבת החשיבות העצמית והקשיבה לדבריו אודות היכרותו עם צ'ארלס אדמונד ולבדיחות העסקיות שהשמיע. בשלב מסוים אף נשא נאום ראוותני על חשיבות ערך המשפחה, והיא החניקה מדקרת כאב שאיימה להבקיע את קור רוחה.

זמן קצר לאחר מכן, המוסיקה התחדשה ואלגרה התנצלה וקמה מהשולחן לפני שמישהו יספיק להזמין אותה לרקוד. עובד זוטר ממשרדו של צ'ארלס שלח בה מבטים נחושים למדי.

היא נעה בין האורחים בראש זקוף וניסתה שלא לקיים קשר עין עם אף אחד.

דפני ניצבה לצידו של בעלה מופרדת מהקהל, חיוורת וזוהרת בשמלת כלולות מעוצבת שחבקה את גזרתה העדינה בטרם השתפלה כלפי חוץ בקפלים תפוחים.

"שלום, דפני," אמרה אלגרה.

דודניתה – הדודנית שחלקה עימה קייץ אחר קייץ באיטליה, בשחייה, צחוקים וקליעת צמות זו לזו – הפנתה לעומתה עתה את פניה כשעליהן הבעה מודאגת.

"אה... שלום, אלגרה," אמרה כעבור רגע, ומבטה המודאג נדד לעבר בעלה. "פגשת כבר את צ'ארלס?"

צ'ארלס אדמונד חייך בשוויון נפש. "כן, הדודנית שלך היתה גם במסיבת האירוסין שלנו. את לא זוכרת, יקירתי?"

הוא גרם לכך להישמע כאילו שהתפרצה בכוח אל המסיבה. היא שערה שכך ראו שם את נוכחותה. ובכל זאת רצתה לבוא, רצתה להראות להם שלא חשוב מה יאמרו או יעשו, היא בכל זאת עדיין משפחה.

"דפני, רק רציתי לאחל לך מזל טוב," אמרה אלגרה בשקט. "אני חוששת שאני נאלצת לעזוב מוקדם –"

"אוה, אלגרה –" דפני נראתה כמי שהוקל לה והיא מתחרטת בו זמנית. "אני מצטערת..."

"לא, זה בסדר." אלגרה חייכה ולחצה מעט את ידה של דודניתה. "ממילא אני מאוד עייפה. היה לי יום ארוך ביותר."

"תודה," לחשה דפני, ואלגרה תהתה עבור מה מודה לה דודניתה. על כך שבאה? או על שהיא עוזבת? או פשוט על כך שאינה גורמת כל סצנה?

כאילו שאי פעם תעשה דבר כזה. היא עשתה רק סצנה אחת בחייה, והיא לא תכננה עוד אחת.

"להתראות," מלמלה ונשקה לדודניתה במהירות על לחיה.

באולם הכניסה מצאה את המלתחה והגישה לעובדת את הכרטיס שלה. היא בהתה בעובדת שחיטטה בין הקולבים, בין מעילים וגלימות יוקרתיות עד שמצאה את מעילה הפשוט שהיה חסר כל ייחוד.

"בבקשה, מיס."

"תודה."

היא עמדה ללבוש את המעיל כששמעה קול – קול שווה נפש ובטוח בעצמו שנבעה ממנו הערצה חמה וגלויה. קול שחדר מעבר לכל חושיה הישר אל תוך נשמתה והצית שם את כל אותם זיכרונות ורגשות שניסתה בעמל רב לשכוח.

הכול שטף אותה בבת אחת למשמע קולו – הזיכרונות, הפחדים, החרטות, הבגידה. הם זינקו לעומתה במהירות עצומה וגרמו לה לחיות מחדש את הלילה הנורא ביותר בחייה, ורק מחמת העובדה ששמעה שתי מילים קטנות שמשום מה ידעה שהן עומדות לשנות את חייה לעד.

"שלום, אלגרה," אמר סטפנו.

עוד על הספר

הכלה העקשנית קייט יואיט

1


סטפנו קפוצי ישב בלשכה המעוצבת בטוב טעם של אחד מהפסיכיאטרים הבכירים ביותר במילאנו כשעיניו בורקות בפנים יצוקות מאבן.

"כבר עברו שמונה חודשים," אמר ביובש, חרף העובדה שתיק המחלה היה מונח מול רנלדו ספרי על השולחן. "שמונה חודשים של כל דרך טיפול אפשרית שרק תעלה על הדעת, ועדיין אין כל שינוי."

ספרי חייך אליו בסבלנות והבנה. "סיניור קפוצי, אי אפשר לעשות ניסים. ייתכן אף, שאין כל דרך ריפוי." בזאת השתתק והתבונן ארוכות בהבעת פניו הנוקשה של סטפנו.

סטפנו נענע בראשו. "אני דורש יותר."

והוא התכוון לכך. לא עלה בדעתו להשלים עם תשובות חמקניות או תירוצים כלשהם. הוא הגיע למילאנו כדי למצוא את המטפל הטוב ביותר עבור הילד שבאחריותו, וזאת התכוון גם לבצע.

ספרי העביר את ידו בשערו המִדלדל ונאנח. "סניור קפוצי, ייתכן שתיאלץ להשלים עם האפשרות המציאותית ביותר שלוצ'יו נופל בקטגוריה של הפרעה התפתחותית מתגברת –"

"לא." לאחר שתיקתו המתמשכת בת שמונת החודשים של לוצ'יו הוא בשום אופן לא היה מוכן לקבל זאת. הוא היה רגיל למכשולים בעסקיו, וגם מכשולים בחייו הפרטיים לא היוו קושי שלא ידע להתמודד עימו. "לוצ'יו היה נורמלי לחלוטין לפני שאביו נפטר. הוא היה בדיוק כמו כל ילד אחר –"

"אוטיזם לעיתים קרובות נראה לעין רק בגיל שלוש," הסביר ספרי בעדינות. "היה ברשותו של לוצ'יו רק אוצר מילים מצומצם ביותר לפני שאביו נפטר, והוא איבד אותו כליל לאחר מכן."

סטפנו הרים גבה בסקפטיות בוטה. "ואתה בכל זאת מנסה להגיד לי שאין קשר בין הדברים?"

"אני מנסה להגיד לך שזו בהחלט אפשרות," אמר ספרי כשהוא מתאמץ להישאר סבלן. "עם כל הצער הכרוך בכך."

במשך רגע ארוך נותר סטפנו שותק. "אין כל רפואה לאוטיזם," אמר לבסוף. הוא כבר ערך את המחקר שלו. הוא קרא את הספרות המקצועית וראה את הסטטיסטיקות.

"ישנם טיפולים ושיטות תזונה שיכולים להקל חלק מהתסמינים," אמר ספרי בשקט. "ובכל זאת חשוב לדעת את המיקום המדויק שלו בטווח –"

"הוא לא בטווח."

"סניור –"

"אני מחפש משהו אחר." סטפנו מיקד את מבטו במטפל וחיכה.

כעבור רגע, הרים ספרי את ידיו בכניעה. "סניור קפוצי, ניסינו את כל הטיפולים והשיטות, וכפי שכרגע הזכרת בעצמך, לוצ'יו שקע עמוק יותר לתוך עולם השתיקה שלו. אם היה מדובר באבל נורמלי –"

"מה," שאל סטפנו בקור, "כבר יכול להיות נורמלי באבל?"

"תהליך ההתאבלות הוא נורמלי לחלוטין," השיב ספרי בקור-רוח. "ואף מקובל. אבל התנהגותו של לוצ'יו אינה נורמלית, ועד כה היו אמורים להיראות סימני שיפור ניכרים בתקשורת עימו. ואין כל סימן כזה."

כף ידו של סטפנו שהיתה מונחת בחיקו הפכה לאגרוף. "את זאת אני יודע."

"אז כדאי שתשלים עם כך שייתכן שהוא בכל זאת נופל בטווח, ותתחיל להפנות את מעייניך לטיפולים ולשיטות שיכולים להקל עליו!"

סטפנו המשיך לשתוק. בזהירות ומתוך כוונה מלאה, שיטח את כף ידו והניח אותה על השולחן. כשביאנקה, אמו של לוצ'יו, ביקשה ממנו לבוא למילאנו לעזרתה ולומר ל'רופאים הללו' שהבן שלה לא אוטיסט, סטפנו מילא ברצון אחר בקשתה. אז האמין לה, אך עתה חש הבהוב ראשון של ספק מתגנב לליבו.

הוא מוכן לעשות כל דבר עבור ביאנקה ולוצ'יו. בשנים הרבות שחלפו, משפחתם הצילה אותו, משתה אותו מהרפש שגדל בו, ונתנה לו את ההזדמנות ואת הכלים להיות הגבר שהננו כיום.

הוא לעולם לא ישכח זאת.

"אני בטוח שיש משהו נוסף שאפשר לעשות," אמר לבסוף. "לפני שמשלימים עם דיאגנוזה כזו."

"הפסיכיאטרים שמעורבים באבחון דיאגנוזה כמו אוטיזם, מאוד יסודיים," אמר ספרי. "וגם מקצועיים. הם לא דנים מישהו לדבר כזה בקלות."

"ברור," הסכים סטפנו בעוגמה. "אבל בכל זאת – יכול להיות שיש משהו נוסף?"

במשך רגע ארוך שתק ספרי. "יש משהו," הודה לבסוף באי-רצון, "ישנה מטפלת אחת שהצליחה עם ילד שאובחן כאוטיסט. אובחן בשוגג, כפי שהסתבר. עברה עליו טראומה חמורה שהמטפלים שעבדו איתו לא היו מודעים אליה, ולאחר שהטראומה נחשפה, הדיבור החל לחזור אליו."

תקווה – בוגדנית ונואשת – החלה הומה בחובו. "אז לא יכול להיות שלוצ'יו הוא כמו הילד ההוא?" שאל סטפנו.

"אני לא רוצה להפיח בך תקוות שווא," השיב ספרי, ונימת אי הרצון נשמעה ביתר שאת בקולו. "זה היה מקרה אחר – משהו חריג, מזל מקרי –"

סטפנו קטע את דבריו; הוא לא רצה לשמוע עתה על מקרים חריגים. הוא רצה תקווה להיאחז בה, והוא רצה משהו בטוח. "מי המטפלת הזו?"

"היא מרפאה באמנות," אמר ספרי. "ריפוי באמנות, לעיתים קרובות, עוזר לילדים לשחרר רגשות וזיכרונות שהודחקו, וכך קרה גם עם אותו ילד. מכל מקום, התסמינים של לוצ'יו חמורים יותר..."

"טיפולים יצירתיים," חזר סטפנו על דבריו. השם לא נשמע לו. זה נשמע אבסטרקטי ואבסורדי. "למה בדיוק אתה מתכוון?"

"היא משתמשת ביצירתיות, דרך אמנות, שירה או הצגה, כדי לספק לילד פורקן לרגשותיו המודחקים. לעיתים מסתבר שזהו המפתח לשחרור ילדים שבדרך אחרת לא ניתן להגיע אליהם."

שחרור, נשמע מילה מתאימה, חשב סטפנו כשנזכר בהבעת עיניו המרוקנת של לוצ'יו. ללא מילים. אף לא מילה אחת נאמרה כבר קרוב לשנה.

"בסדר גמור," אמר קצרות. "ננסה את זה. אני מעוניין בה."

"זה היה רק מקרה בודד –" התחיל ספרי לומר, אך סטפנו השתיק אותו במחי יד.

"אני רוצה בה."

"היא מתגוררת בלונדון. קראתי על המקרה בירחון רפואי והתכתבנו תקופה קצרה, אבל אני לא יודע..."

"היא אנגליה?" אכזבה פילחה אותו. איזו תועלת תוכל להביא לו – ללוצ'יו – מטפלת אנגליה?

"לא, לא הייתי מזכיר אותה אם זה היה המקרה," אמר ספרי בחיוך קלוש. "היא איטלקייה, אבל נדמה לי שלא חזרה לאיטליה מזה שנים רבות."

"היא תחזור," אמר סטפנו בתקיפות. הוא ידאג לכך – יציע לה כל פיתוי ותמריץ שתזדקק לו. "כמה זמן היא עבדה עם הילד ההוא?"

"כמה חודשים –"

"אם כך, אני רוצה אותה כאן באברוצו במהירות האפשרית." סטפנו דיבר בנחישות שהפתיעה את הפסיכיאטר.

"סניור קפוצי, יש לה בוודאי מטופלים נוספים וגם עוד עניינים –"

"היא יכולה להיפטר מהם."

"זה לא כל כך פשוט."

"כן," אמר סטפנו בהחלטיות. "זה פשוט מאוד. את לוצ'יו לא ניתן להזיז; זה יגרום לו חרדות מיותרות. היא תבוא לאברוצו. וגם תישאר כאן."

ספרי נע על מושבו באי-נוחות. "בזה תדון עימה, כמובן. טיפול אינטנסיבי שכזה הוא, כמובן, מומלץ, אם כי אין כל ערבויות שזה יצליח, וזה גם מאוד יקר..."

"כסף," השיב סטפנו כשחיוך כמעט בלתי נראה חולף על פניו, "אינו מהווה בעיה."

"בוודאי." ספרי הביט מטה אל רשימותיו; סטפנו ידע שעיקרי קורות חייו רשומים שם. סטפנו קפוצי, מקים חברת קפוצי אלקטרוניקה. כונס הנכסים של מספר רב של חברות אלקטרוניקה איטלקיות. אחד, שאין שני לו.

"אתן לך את הפרטים שלה," אמר ספרי מתוך אנחה כנועה. "יש לי כאן את הכתבה עליה ואת פרטי המקרה שהזכרתי. עלי לציין שהיא צעירה ורק לאחרונה הוסמכה, ובאופן יחסי מחוסרת ניסיון, אבל ללא כל ספק אותו מקרה היה מרשים ביותר..."

"הילד ההוא החלים? הדיבור חזר אליו?" שאל סטפנו. לא מצא חן בעיניו הבהוב החמלה, או שמא היו אלה רחמים? – שנראו בעיני הרופא.

"כן," השיב ספרי בשקט, "הוא חזר לדבר. אבל זה לא כל כך פשוט, סניור קפוצי. וייתכן שלוצ'יו שונה. ייתכן שהוא בכל זאת –"

"את הפרטים שלה, בבקשה." סטפנו הרים את ידו. הוא לא ציפה שהדברים יהיו פשוטים. הוא רק רצה להתחיל כבר.

"רק רגע..." ספרי הביט שוב בניירותיו. "אה, הנה הכתבה שהזכרתי." הוא חייך והושיט לסטפנו ירחון רפואי, שהיה פתוח בעמוד מקופל. "הנה היא... תצלום מוצלח ביותר, לא? אלגרה אווסטי הוא שמה."

סטפנו לא שמע את החלק האחרון של דבריו של ספרי, אך לא היה לו כל צורך בכך. הוא ידע את שמה. הוא מכיר אותה.

או שלפחות פעם הכיר.

אלגרה אווסטי. האישה שהיתה אמורה להיות אשתו, האישה שכיום כבר לא הכיר יותר.

דאגתו ללוצ'יו נמחתה לרגע והוא קרא את הכותרת: "המרפאה באמנות, אלגרה אווסטי, עם המטופל שלה". זיכרונות שטפו אותו וצפו על פני השטח והוא ניסה בכוח להדחיק אותם בעודו נועץ מבט קר-רוח בתצלום. היא נראתה בוגרת ורזה יותר. היא חייכה בתמונה, עיני השקד שלה נצצו כשהביטה בילד הקטן שלצידה, שאגרופיו הקטנים חבטו בגוש חמר.

ראשה היה מוטה לצד אחד, שערה, אלפי גוני שמש מבהיקים, היה אסוף ברישול וקווצות שיער אחדות חמקו ונחו על לחייה וכתפיה.

עיניה נצצו וחיוכה היה רחב, מעודד ומלא תקווה. כמעט שהיה ביכולתו לחוש את ההבטחה הצפונה בה ואת הנאתה הצרופה. הוא שם לב לגומות החן שלה. מעולם לא ידע זאת. אף פעם לא ראה אותן. אולי מעולם לא צחקה כך בחברתו?

סביר להניח שלא.

הוא נעץ מבט בתצלום – רוח הרפאים של נערה שפעם הכיר, דמותה של אישה שמעולם לא פגש.

אלגרה.

אלגרה שלו... אלא שאינה שלו, זאת ידע גם ידע כשחיכה אז, והיא התרחקה ממנו לעד.

הוא סגר את הירחון והשיב אותו לספרי. הוא חשב על לוצ'יו, אך ורק על לוצ'יו. "כן, תמונה יפה מאוד," אמר ללא שמץ אינטונציה או הבעה. הבעת התקווה והשמחה שזהרו מפניה של אלגרה משמשת ודאי כהשראה להורים ומטופלים שמחפשים תשובות ומרפא עבור ילדיהם. "אני אתקשר אליה."

ספרי הנהן. "ואם מסיבה כלשהי, היא לא תהיה פנויה, נוכל לדון... באפשרויות נוספות..."

סטפנו השיב להצהרתו זו במנוד ראש קצר. הוא ידע שאלגרה לא תהיה עסוקה. הוא כבר ידאג לכך. אם היא הטובה ביותר, ואם עזרה לילד במצבו של לוצ'יו, הוא ישיג אותה.

חרף היותה אלגרה.

ובמיוחד מפני שזו אלגרה.

לעבר, נשבע, לא תהיה כל השפעה כשהדברים אמורים בעזרה ללוצ'יו. לעבר אין כל משמעות.

 

אלגרה אווסטי הביטה במראה שבמלתחת הנשים אשר במלון דורצ'סטר והעוותה את פניה. שערה היה אמור להיראות אסוף כלאחר יד על קודקודה בצמה אלגנטית, אך נראה שהצליחה רק בחלק הראשון של תוכניתה.

לפחות עם שמלתה הצליחה קצת יותר, החליטה בשביעות רצון. שמלת משי באפור מעושן, חתוכה בקפידה לאורך עצם הבריח שלה ומוחזקת על ידי שתי כתפיות דקות אל כל כתף, היא היתה אלגנטית וסקסית, מבלי להיות חשופה יתר על המידה.

היא עלתה הון עתק, הרבה יותר ממה שיכלה להרשות לעצמה ממשכורתה כמטפלת. ובכל זאת, רצתה להיראות במיטבה לכבוד חתונתה של בת-דודתה, דפני. היא רצתה להרגיש טוב.

רצתה להרגיש במקום.

אלא שידעה שזה לא כך. לא ממש. לא מאז אותו לילה שבו ברחה מחתונתה שלה, והשאירה את כולם לאסוף את השאריות אחריה.

מתוך אנחת מועקה, הוציאה את האודם והסומק מארנקה. היא לא חשבה על אותו לילה, בחרה שלא לחשוב על כך לעולם – החלום המנופץ, הלב השבור. הבגידה, הפחד.

אלא שחתונת דודניתה הערב החזירה באחת להכרתה את הזיכרונות מהחתונה שכמעט התרחשה, ונדרשו לה מלוא כוחותיה להדחיק בחזרה את רגשותיה אל תוך הקופסא הסגורה שבה רצתה שיישארו אותם חיים אחרים.

החתונה היתה מקסימה, טקס לאור נרות נערך בכנסייה לונדונית קטנה. דפני, עם פני הלב שלה, קולה הרך ועננת שערה הכהה, נראתה יפיפייה עוצרת נשימה. בעלה, כוכב עולה בחברת פרסום יוקרתית בעיר, נראה יותר מדי בטוח בעצמו לטעמה של אלגרה, אך היא קיוותה שדודניתה מצאה את אושרה. מצאה אהבה. אם דבר שכזה אפשרי בכלל.

ובכל זאת במהלך הטקס היתה קשובה לגמרי לשבועות שהחליפו בני הזוג בציניות גלויה.

"האם תאהב, תנחם ותכבד אותה, תגונן עליה ותשבע לנטוש כל אחת אחרת על פניה, ותהיה נאמן לה כל עוד שניכם חיים עלי אדמות?"

בעוד המילים שוטפות אותה, אלגרה לא יכלה שלא לחשוב על יום חתונתה, היום שמעולם לא אירע, השבועות שמעולם לא נשבעה.

סטפנו לא אהב אותה וגם לא ינחם או יכבד אותה. יגונן עליה? כן, חשבה במרירות, את זאת ודאי היה עושה. נאמן לה? זה כבר היה בספק...

ואף על פי כן, בעודה ישובה באותה כנסייה מוארת קלושות, מדקרת כמיהה בלתי מוסברת כמעט כמו חרטה חלפה בה.

אלא שלא היו לה כל חרטות. וודאי שלא התחרטה על שנטשה את סטפנו. על אף שדודה – ולעיתים נדמה לה שגם יתר החברה – האשימו אותה בביזיון המחפיר, אך אלגרה ידעה שהביזיון האמיתי היה מתרחש לו היתה נשארת.

ואחרי הכול, עתה היא חופשייה, אמרה לעצמה בתקיפות. היא חופשייה ומאושרת.

אלגרה הפנתה את פניה מהמראה. בחתונתה של דפני שרדה וחמקה בטרם מישהו הספיק ללכוד אותה, אך לקבלת הפנים שעמדה להיערך הערב לא ממש ייחלה. היא היתה שרויה במצב רוח מדוכדך, וכלל לא התחשק לה לפטפט, לצחקק ולרקוד. ולמרות אהבתה לדפני ולדודתה ברברה, יחסיה עם הדוד ג'ורג' תמיד נותרו מעט מתוחים.

היא לא שוחחה עם דודה יותר מפעמים ספורות בשבע השנים שחלפו מאז העניק לה מקלט כשברחה מאיטליה, וגם בשיחות מעטות אלו חשה לגמרי שלא בנוח.

היא הזדקפה ויצאה מהמלתחה המפוארת. עבר עליה יום מפרך במיוחד – היא רצה מפגישה לפגישה בבית החולים, ונאלצה להתמודד בזה אחר זה עם מקרים קשים שנראו מחוסרי כל תקווה. לא היו כל פריצות דרך ואף לא משב של תקווה.

לא היום.

היא אהבה את עבודתה, אהבה אותה בעוצמה שאחרים טענו שעליה להפנות לחיי אהבה – לגבר, אך אלגרה ידעה שהיא מאושרת כמות שהיא. מאושרת וחופשייה, הזכירה לעצמה בתקיפות.

ובכל זאת חוסר התקווה שבאחדים מהמקרים שהיו לה, ילדים שחוו הרבה יותר מדי סבל ועצב, בסופו של דבר שחקו גם אותה. בסך הכול בילתה במחיצתם רגעים אחדים, אולי שעה בשבוע לכל היותר, והרופאים ציפו לפריצות דרך, והורים ציפו לניסים.

מדי פעם אלוהים נטה חסד. מדי פעם קרו הניסים.

אך לא היום.

קבלת הפנים נערכה בחדר הסחלבים על קירותיו התכולים והמקושטים. רביעיית כלי מיתר ניצבה ליד רחבת ריקודים מצופת פרקט, והאורחים ריקדו בינות למלצרים שנשאו מגשים עמוסי מנות ראשונות ושמפניה.

אלגרה סקרה את החבורה הנוצצת וזקפה את סנטרה. היא לא היתה רגילה לאירועים שכאלה. היא לא נהגה ללכת למסיבות.

המסיבה האחרונה שנכחה בה – מסיבה ממין זה, שבה השתתפו כל המי ומי מהחברה הגבוהה – היתה מסיבת ארוסיה שלה. היא לבשה שמלה וורודה ותפוחה ונעלה נעלי עקב שצבטו את כפות רגליה, והיא היתה כה מאושרת. כה נרגשת.

היא ניערה את ראשה, כמו ניסתה לגרש את המחשבות מזיכרונה. מדוע היא חושבת ונזכרת בימים ההם עתה? מדוע היא מניחה לזיכרונות לחלחל אל מוחה כמו רוחות רפאים מחיים אחרים – חיים שמעולם לא התרחשו? חיים שברחה מהם.

זה בעקבות החתונה הלילה, החליטה. זו היתה החתונה הראשונה שנכחה בה מאז שנטשה את שלה.

שכחי מזה, אמרה אלגרה לעצמה כשקטפה כוס שמפניה מאחד המגשים הסובבים ועשתה את דרכה בין ההמון. חתונת דודניתה בהכרח שלפה ממנה זיכרונות ורגשות בלתי נעימים. ורק בשל כך היתה כה מדוכדכת, אך יש ביכולתה להתמודד.

אלגרה גמעה לגימה מהשמפניה והניחה למשקה לתסוס במחאה בחלל פיה בעודה סוקרת את האורחים המתרוצצים כה וכה.

"אלגרה... אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע."

היא נפנתה וראתה את דודתה, ברברה, מחייכת לעומתה בחוסר ביטחון. עליזה, אם כי מרושלת קמעה, ברברה מייסון לבשה שמלת ערב בגוון לימוני מהוה שלא החמיאה כלל לגוון הבצקי של פניה או לשערה המאפיר.

אלגרה השיבה לה בחיוך חם. "גם אני שמחה שהגעתי," השיבה שלא כל כך ביושר. "אני כל כך נרגשת בשביל דפני."

"כן... הם יהיו מאושרים מאוד, את לא חושבת?" מבטה החרד של ברברה רפרף אל עבר בתה, שפטפטה וחייכה כשזרועו של בעלה כרוכה סביב כתפיה.

"לצערי, אני לא כל כך מכירה את החתן," השיבה אלגרה ולקחה לגימה נוספת מהשמפניה שלה. "קוראים לו צ'ארלס?"

"צ'ארלס אדמונד. הם נפגשו בעבודה. את יודעת שדפני היתה אסיסטנטית אישית בהובס ופורד?"

אלגרה הנהנה. דודה, ג'ורג', אמנם התנגד שאלגרה תשמור על קשר עם משפחתו, אך למרות זאת היא דיברה מדי כמה חודשים בטלפון עם ברברה, ודפני אף המרתה את פי אביה ונפגשה עימה מספר פעמים לארוחת צהריים.

באחת מפגישותיה אלה למדה, שדפני הצליחה להשיג משרה של אסיסטנטית אישית בחברת פרסום, חרף העובדה שלמעשה, לא היו לה כישורים מתאימים לכך. כפי הנראה, כישוריו של אביה הספיקו.

"אני מאוד שמחה בשבילם," אמרה. היא התבוננה בצ'ארלס אדמונד שהציץ באשתו וחייך בקלילות. לאחר מכן הרים את מבטו ובחן את אולם הנשפים במבט אפור כפלדה. מחפש קשרים, שותפים לעסקים? תהתה אלגרה בציניות. מכל מקום, מישהו ששווה להכיר, החליטה כשעיניו חלפו על פניה ועל פני ברברה מבלי להניד עפעף.

אז ככה נראית אהבה, חשבה והעוותה את פניה. צ'ארלס אדמונד הינו גבר ככל הגברים – קר, שאפתן, ומשחר לטרף.

"ברברה!" קולו החד של דודה חתך מעבר למלמולי הקהל. אלגרה ודודתה, שתיהן נדרכו כשג'ורג' מייסון פסע לעברן, תווי פניו החדים מתחדדים עוד יותר באי שביעות רצון כשהציץ באחייניתו.

"ברברה, את צריכה לדאוג לאורחים שלך," פקד קצרות, וברברה שלחה במהירות באלגרה חיוך כנוע ומתנצל. אלגרה חייכה בחזרה.

"טוב לראותך, אלגרה," מלמלה ברברה. "אנחנו לא מתראות מספיק," הוסיפה בשמץ מחאה. ג'ורג' שילח אותה משם במחווה מהסה, וברברה התרחקה.

השתרר רגע של שתיקה מתוחה ואלגרה סובבה בין אצבעותיה את רגלה הדקיקה והלחה של כוס השמפניה שלה ותהתה מה תאמר לאיש שגירש אותה מביתו לפני שבע שנים. בפעמים הספורות שיצא לה לראותו במפגשים משפחתיים שהלכו והִדלדלו שניהם התעלמו זה מזו.

עתה ניצבו פנים מול פנים.

הוא נראה בדיוק אותו דבר, ראתה כשהגניבה אליו מבט מתחת לריסיה. רזה, אפור שיער, לבוש ללא חת, מסודר. עיניים קרות ופה קפוץ בארשת צדקנית. וחף לחלוטין מכל חוש הומור.

"תודה שהזמנת אותי, דוד ג'ורג'," אמרה אלגרה לבסוף. "זה יפה מאוד מצידך, בהתחשב בנסיבות."

"הייתי מוכרח להזמין אותך, אלגרה," השיב ג'ורג'. "את בת משפחה, על אף שלא ממש התנהגת כך במהלך שבע השנים האחרונות."

אלגרה כיווצה את שפתיה בכוח כדי להימנע מלהפטיר תשובה חריפה. היא לא היתה מי שסילקה קרובת משפחה מביתה, או ערמה יותר ויותר קשיים על שמירת הקשר עם המשפחה.

בריחתה היתה פשעה היחיד, ודודה אף פעם לא החסיר הזדמנות להזכיר לה זאת.

מפני שבבריחתה ביישה אותו. אלגרה עדיין זכרה את זעמו של דודה כשהיא הופיעה מבועתת ומותשת על מפתן ביתו.

"את יכולה להישאר כאן הלילה," אמר בעוגמה, "ואחרי כן תסתלקי."

"יש לו עסקים עם סטפנו קפוצי," הסבירה דודתה, שרצתה בכל מאודה שאלגרה תבין ולא תדון אותו לחובה. "אם ייוודע שהוא נותן לך מחסה, קפוצי יכול למרר לו את החיים, אלגרה. למעשה, לכולנו."

ובכך אף הזדמנה לה הצצה בלתי נעימה לאופיו של ארוסה לשעבר. בזמנו, תהתה אם סטפנו ירדוף אחריה. ימרר לה את החיים.

הוא לא עשה זאת, ועד כמה שהיה ידוע לה, גם לא טרח למרר את חייו של הדוד. לעיתים תהתה אם זה שימש לג'ורג' מייסון תירוץ נוח כדי לנער את חוצנו ממנה, בפרט כשמיד לאחר שהיא נטשה, נמלטה גם אמה.

אמה... אישיות נוספת, חיים נוספים שאלגרה בחרה לא להיזכר בהם.

עתה פגשה במבטו הקר של דודה. "נזקקתי לעזרה, ואתה הושטת לי אותה," אמרה בכנות. אצבעותיה התהדקו על רגל הגביע שלה. "תמיד אכיר לך תודה על כך."

"ותוכיחי זאת בכך שתשתדלי לא להיתקל בי," סיים ג'ורג' בשוויון נפש. "או בדפני. גם כך עצביה מתוחים יותר מדי."

אלגרה חשה שאדמומית מתגנבת לצווארה ומכתימה את פניה. "בשום אופן לא ארצה לגרום אי נעימות לדודניתי. אלך לומר שלום ואפרד במהירות האפשרית."

"טוב מאוד," השיב קצרות בטרם הלך לדרכו.

אלגרה הזדקפה בגאווה. היא חשה שכל אחת מעיני הקהל חסר הפנים ממוקדת בה, רואה, יודעת, מאשימה, על אף שהיה ברור לה שלאף אחד, למעשה, לא איכפת.

מלבד לדוד ולמשפחתו.

מלצר חלף על פניה ואלגרה הניחה את הכוס שכמעט לא נגעה בה בחזרה על המגש.

כשהיא ממלמלת דברי התנצלות, פילסה את דרכה בין האורחים ומצאה לעצמה פינה מבודדת ושם נעמדה חבויה מעט מאחורי עץ דקל שתול בעציץ.

היא שאפה נשימה עמוקה ובחנה את הקהל שמסביבה. אף אחד לא שם לב אליה, ידעה, מפני שלא היתה לה כל חשיבות. מנוסתה מאיטליה לפני שבע שנים לא היוותה כיום כל דאגה או עילה לרכילות.

בשנים האחרונות שמרה על פרופיל נמוך והקפידה לא להתערב בחברה. היא עבדה בשתי עבודות בו זמנית כדי לשלם את לימודיה. היא היתה כל כך מרוחקת מההמון הנוצץ ומחיי החברה הגבוהה. ובכל זאת לאנשים שהכירו אותה ואשר היו אמורים לאהוב אותה... מה שקרה לפני שבע שנים עדיין היווה עניין. וגם תמיד יהווה.

זה לא הטריד אותה על בסיס יומיומי. היא לא נזקקה לאנשים אלה. היו לה עתה חיים חדשים, חיים טובים למדי. כשנטשה באותו לילה למעשה, הרוויחה את החופש שלה, אך המחיר בעד חופש זה היה, למען האמת, הכול.

אך את המחיר היה שווה לשלם.

המוסיקה נחלשה ואלגרה ראתה שכולם מתקדמים לעבר השולחנות. ארוחת הערב עמדה להתחיל.

היא לקחה נשימה עמוקה נוספת ונעה שוב בינות לאורחים עד שמצאה את הכרטיס עם שמה. השולחן שלה ניצב בחלקו האחורי של החדר ומגוון האורחים שישב בו נראה ברובו שלא במקומו בדיוק כמוה. קרובי משפחה מרוחקים ואף מביכים משהו, עמיתים לעבודה וחברים שחייבו הזמנה, אך לא בדיוק היוו תוספת בעלת ערך למסיבה המוצלחת והזוהרת שג'ורג' מייסון תכנן עבור בתו.

מרפאה באמנות בעלת עבר ראוי לשמצה מתאימה בהחלט לקטגוריה, חשבה אלגרה במרירות.

כשהיא ממלמלת דברי ברכה, תפסה אלגרה את מקומה בין דודה בעלת משקל עודף לבין איש עסקים כחוש ודל. הארוחה התמשכה תוך כדי שברי שיחה קצרים ושתיקות ארוכות בשעה ששמונה 'לא-יצלחים' ניסו להסתדר ולהעביר את הערב.

אלגרה הניחה לשיחה לחלוף על פניה בזרם חסר משמעות של קולות וצלילים וכל העת תהתה מתי תוכל לעזוב כבר.

היא רצתה לראות את דפני, אך כשצ'ארלס אדמונד הקר והשאפתן צמוד אל דודניתה, אלגרה לא ציפתה לשיחת דודניות חמה ולבבית.

הצלחות פונו והדוד קם לנאום. אלגרה הביטה בעמידתו רבת החשיבות העצמית והקשיבה לדבריו אודות היכרותו עם צ'ארלס אדמונד ולבדיחות העסקיות שהשמיע. בשלב מסוים אף נשא נאום ראוותני על חשיבות ערך המשפחה, והיא החניקה מדקרת כאב שאיימה להבקיע את קור רוחה.

זמן קצר לאחר מכן, המוסיקה התחדשה ואלגרה התנצלה וקמה מהשולחן לפני שמישהו יספיק להזמין אותה לרקוד. עובד זוטר ממשרדו של צ'ארלס שלח בה מבטים נחושים למדי.

היא נעה בין האורחים בראש זקוף וניסתה שלא לקיים קשר עין עם אף אחד.

דפני ניצבה לצידו של בעלה מופרדת מהקהל, חיוורת וזוהרת בשמלת כלולות מעוצבת שחבקה את גזרתה העדינה בטרם השתפלה כלפי חוץ בקפלים תפוחים.

"שלום, דפני," אמרה אלגרה.

דודניתה – הדודנית שחלקה עימה קייץ אחר קייץ באיטליה, בשחייה, צחוקים וקליעת צמות זו לזו – הפנתה לעומתה עתה את פניה כשעליהן הבעה מודאגת.

"אה... שלום, אלגרה," אמרה כעבור רגע, ומבטה המודאג נדד לעבר בעלה. "פגשת כבר את צ'ארלס?"

צ'ארלס אדמונד חייך בשוויון נפש. "כן, הדודנית שלך היתה גם במסיבת האירוסין שלנו. את לא זוכרת, יקירתי?"

הוא גרם לכך להישמע כאילו שהתפרצה בכוח אל המסיבה. היא שערה שכך ראו שם את נוכחותה. ובכל זאת רצתה לבוא, רצתה להראות להם שלא חשוב מה יאמרו או יעשו, היא בכל זאת עדיין משפחה.

"דפני, רק רציתי לאחל לך מזל טוב," אמרה אלגרה בשקט. "אני חוששת שאני נאלצת לעזוב מוקדם –"

"אוה, אלגרה –" דפני נראתה כמי שהוקל לה והיא מתחרטת בו זמנית. "אני מצטערת..."

"לא, זה בסדר." אלגרה חייכה ולחצה מעט את ידה של דודניתה. "ממילא אני מאוד עייפה. היה לי יום ארוך ביותר."

"תודה," לחשה דפני, ואלגרה תהתה עבור מה מודה לה דודניתה. על כך שבאה? או על שהיא עוזבת? או פשוט על כך שאינה גורמת כל סצנה?

כאילו שאי פעם תעשה דבר כזה. היא עשתה רק סצנה אחת בחייה, והיא לא תכננה עוד אחת.

"להתראות," מלמלה ונשקה לדודניתה במהירות על לחיה.

באולם הכניסה מצאה את המלתחה והגישה לעובדת את הכרטיס שלה. היא בהתה בעובדת שחיטטה בין הקולבים, בין מעילים וגלימות יוקרתיות עד שמצאה את מעילה הפשוט שהיה חסר כל ייחוד.

"בבקשה, מיס."

"תודה."

היא עמדה ללבוש את המעיל כששמעה קול – קול שווה נפש ובטוח בעצמו שנבעה ממנו הערצה חמה וגלויה. קול שחדר מעבר לכל חושיה הישר אל תוך נשמתה והצית שם את כל אותם זיכרונות ורגשות שניסתה בעמל רב לשכוח.

הכול שטף אותה בבת אחת למשמע קולו – הזיכרונות, הפחדים, החרטות, הבגידה. הם זינקו לעומתה במהירות עצומה וגרמו לה לחיות מחדש את הלילה הנורא ביותר בחייה, ורק מחמת העובדה ששמעה שתי מילים קטנות שמשום מה ידעה שהן עומדות לשנות את חייה לעד.

"שלום, אלגרה," אמר סטפנו.