לחלום חלומות חדשים

1

לחיות את החלום

"אז אני יכול להרים את הקובייה ולזרוק אותה?" שאל רנדי בהשתאות. הוא למד על מחקר בגרפיקה ממוחשבת באוניברסיטת צפון קרוליינה, שם עבדתי בזמן שלמדתי לבחינות ה־PhDשלי בספרות השוואתית. רנדי היה פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת קַרנֶגי־מֶלוֹן שבפיטסבורג וחקר מציאות מדומה ואינטראקציה של אדם־מחשב. כשעבד במעבדת המציאות המדומה, הוא נראה כילד בן שלושים ושבע שמשחק במשחק וידאו וִוי, עם שלט המשחק ביד. במקום לצפות בעולם־שיצר־המחשב על טלוויזיה התלויה על קיר, הוא הביט בצג שהיה בתוך קסדה מיוחדת. כיום אמריקאים רבים יודעים להחזיק מכשיר שמזיז עצמים או אוואטארים בתוך משחק וידאו. אבל לפני ארבע־עשרה שנה הטכנולוגיה הזאת עדיין לא היתה נחלת הכלל וגם לא משחק. היא היתה ניסוי שנועד לבדוק עד כמה מציאות מדומה יכולה להיות משכנעת. בהדגמה זו, השלכת הקובייה לא היתה חלק מהפונקציות של התוכנה, אבל רנדי לא ידע זאת ושאל מיליון שאלות. שמתי לב לסקרנותו עוד קודם לכן באותו בוקר, כשסיירנו באזורים אחרים של מעבדת המציאות המדומה. כשצעדתי לידו ראיתי שהוא התעניין באמת במחקר שלנו, וקלט היטב את הכול. היה לי ברור שהוא חכם. מה עוד אפשר לצפות מפרופסור בקרנגי־מֶלון? אבל רנדי היה מעשי להפתיע. כשפגשתי אותו לראשונה בבוקר ההוא, וגם בדו"אלים קודמים, הוא התעקש שאקרא לו רנדי, ולא דוקטור פּאוּש. לא היה לו שום צורך להתעקש על רשמיות או לדרוש הכרה בתואר שלו, מה שהיה שינוי מרענן מאוד מהנורמה באקדמיה. הרגשתי מיד בנוח בחברתו, אף שזה עתה הכרתי אותו. וקיוויתי שיתאפשר לי להכיר אותו טוב יותר.

הוקסמתי מקלילותו ומאופיו העליז. אני מניחה שמשום כך התקלתי אותו. "הו, כן, אתה יכול לזרוק את הקובייה לתוך החדר הסמוך" - שיקרתי כשרנדי ניסה את ההדגמה. הוא הרים אפוא את הקובייה בשלט של המשחק, הניף אותה מעל ראשו ונתן לה הדיפה הגונה. "זה לא עבד!" הוא קרא. "טוב, אתה כנראה שחררת את הלחצן מוקדם מדי," אמרתי. הסתכלתי סביבי בסטודנטים לתואר מתקדם שניהלו את ההדגמה של המחקר. חייכנו וצחקנו קצת, הכול במסגרת הבדיחה. רנדי ניסה כמה פעמים להרים את הקובייה ולזרוק אותה, עד שכנראה שמע אותנו צוחקים. אחר כך הוא הרים את הקסדה, הביט בי עם ניצוץ בעיניים וצחק יחד איתנו. זאת היתה אהבה ממבט ראשון בינינו. ראיתי את הגבר החכם והגבוה הזה, בעל השיער הכהה והעבות, עם חוש ההומור הנפלא, והבטוח כל כך בעצמו. הוא כנראה החליט שאני נאה ואולי קצת מקסימה, כי הוא הזמין אותי להיפגש איתו באותו ערב. ברור שנפעמתי כולי ונעניתי להזמנה. ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי שהוא יתקשר אחרי הארוחה המתוכננת שהיתה לו באותו ערב. וכשהגיעה וחלפה שעת השיחה הצפויה, הנחתי שהוא שינה את דעתו, שאני רק דמיינתי את החיבור שהיה לי איתו מוקדם יותר באותו יום, שהתפתיתי להאמין שכוונותיו רציניות. ואז הטלפון צלצל. רנדי התנצל שהוא התקשר אחרי השעה שנקבעה, אבל הפגישה שהיתה לו התאחרה. הוא באמת רצה להיפגש איתי וקיווה שזה לא מאוחר מדי. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית בלב הולם.

מרה־מתוקה היא לי המחשבה איך נפגשנו לראשונה והתחלנו לצאת, איך למדתי לבטוח בו ולהאמין בו עד כדי כך שהייתי מוכנה לנסות ולהינשא פעם נוספת. נישואי הראשונים למי שהיה אהובי בתקופת הלימודים בקולג' היו רעועים והותירו אותי צינית בכל הנוגע לנישואים וליכולת שלי למצוא גבר שיוכל להישאר נאמן לאותם נדרי נישואים נצחיים לאהוב, לכבד ולהוקיר. מבט לאחור על אותם ימים ושבועות ראשונים מכאיב לי כל כך. הוא פותח את הפצע שרק התחיל להגליד. מכאיב לי לחשוב על הפגישה הראשונה שלנו, איך טיילנו אז יד ביד ברחוב פרנקלין בצ'אפֶּל היל. הייתי חייבת להושיט את ידי אל ידו כדי לעצור בעדו מעט ולהדביק את קצב הליכתו, כי הוא צעד מהר מאוד ואני הייתי הרבה יותר אטית. אני זוכרת כמה רכות היו ידיו, כמה שעירים היו מפרקי אצבעותיו, ושהוא כסס ציפורניים בדיוק כמוני. כשאחזנו ידיים, הוא היה מעסה מדי פעם את אצבעותי, ובכך המיס את כל המתח והותיר אותי חסרת חוליות. זו לא היתה משיכה של "יִין ויאנג". פשוט התאמנו איכשהו זה לזה - בשכל, ברגש, בעליצות.

הוא היה בצ'אפּל היל בביקור של כמה ימים בלבד, ולוח הזמנים שלו היה מלא וגדוש בפגישות שנקבעו מראש עם אנשי הפקולטה באוניברסיטה, אבל ביום השני לביקורו, שאל אותי רנדי אם הייתי רוצה שהוא יישאר עוד יום כדי שנוכל לצאת שוב. הדבר החמיא לי ואמרתי כן. לאחר שיצאתי מהעבודה הוא נסע איתי באוטובוס לדירה שלי. הוא לא בזבז זמן וניגש מיד לשנות את לוח הזמנים שלו, ועשה זאת בכמה שיחות בטלפון הנייד שלו כבר בנסיעה באוטובוס. לא לרבים היו אז טלפונים ניידים, ורנדי נראה די חריג כשניהל סידורים עסקיים כאלה. מעולם לא פגשתי קודם מישהו שהפך שמים וארץ כדי להיות איתי. הרגשתי כל כך מיוחדת וכל כך מאושרת שנפל בחלקי יחס מתוק שכזה.

מאוחר יותר באותו ערב דיברנו על מלגות לימודים, על הלוואות לסטודנטים שמבקשים ללמוד לתארים אקדמיים במקצועות שהמשכורות בהם לא יאפשרו להם להחזיר את ההלוואות, ועל עוד נושאים רבים. הספקנו המון במהלכה של הארוחה הסינית הלא־יקרה ההיא.

רנדי היה בעיני יפה תואר, אבל לא די בהופעה נאה כדי להתאהב באמת. אני מניחה שהשילוב של אינטלקט וחוש הומור, חנוּניות ואתלטיות, טכנולוגיה ואמנויות, יושר ויושרה, הוא שמשך אותי אליו. התפעלתי מהיותו מדען רציני ואינטלקטואל, אבל לא סנוב. הוא לא התייחס אל עצמו ברצינות רבה מדי, אף על פי שהביע דעות רציניות והיה נחרץ מאוד בהשקפותיו. הוא היה מלא חיים: אותו טיפוס שמביא איתו אנרגיה לחדר, ושאתה נמשך אליו באופן טבעי. והמבטים ששלח לעברי, אפילו מהרגע הראשון, היו משהו שמעולם לא חוויתי, ושמן הסתם לעולם לא אחווה שוב.

אחרי הפגישה ההיא היה הרומן שלנו כרוח סוּפה. הוא גר בפיטסבורג ואני בצ'אפל היל, צפון קרוליינה, כך שהיו דרושות המון נסיעות כדי להזין את הקשר. לפעמים הייתי נוסעת לפיטסבורג, והוא היה מראה לי את העיר, מציג אותי בפני ידידים ועמיתים, ומתחיל לשלב אותי בהדרגה בחייו. אהבה התחילה לפרוח, אף שלא יכולתי לראותה. לא הייתי מסוגלת להאמין שגבר כזה יהיה רציני ביחסו כלפי, כלפי אישה שבגיל שלושים היתה כבר גרושה ועדיין עבדה על הדוקטורט שלה בספרות.

משהתמשכה תקופת החיזור שלנו אל עונת הסתיו, הבאתי אותו אל בית סבי וסבתי בצ'סאפּיק, וירג'יניה, לחג ההודיה. כמתנה לסבתי הוא הביא "בית מתוק" שהוא הכין בערבים אחרי העבודה. כמה מפתיע היה למצוא גבר שאפה ויצר "בית מתוק" מעוגיות וממתקים! והוא עשה הכול לבדו על פי דגם שהוא הכין מקרטון, ולא מערכּה מוכנה שאפשר לקנות. המאמץ ותשומת הלב שהוא השקיע ביצירת "הבית המתוק" ובהעברתו, העידו רבות עליו ועל הדברים היקרים לו. הוא היה יכול לקנות זר פרחים לכינוס המשפחתי שלי, אבל הוא השקיע יותר כדי לעשות רושם טוב. הדבר העיד גם על הצד היצירתי האמיתי שלו, ועל אופיו הבלתי־רגיל.

אחרי כן הוא לקח אותי לקולומביה, מרילנד, לחגיגות יום ההולדת של אביו ואמו. המתנה שלו לאביו היתה פשוטה: עוגיות שבבי שוקולד מתוצרת בית. לדעתו של רנדי, מתנות לא נועדו להראות כמה כסף אתה מוכן להוציא, אלא דווקא כמה תשומת לב אתה מוכן להשקיע. הפילוסופיה שלו התיישבה עם שלי, ואני למדתי לאהוב ולכבד אותו אף יותר.

עד מהרה בילינו יחד כל סוף־שבוע וכל חג, ורנדי העניק לי כמה חוויות בלתי־נשכחות: סיור מאחורי הקלעים בפארק שעשועים, או פגישה עם אנשים ששפעו רעיונות מסקרנים. הוא הזמין אותי לבוא לארוחות ערב בענייני עבודה ולנסיעות עסקיות, אף שלא הייתי מדענית מחשבים. אהבתי את הגירוי האינטלקטואלי ואת השיחות שאִתגרו את הדעות־המגובשות־מראש שלי. בידיעה שלא היה לי רקע טכנולוגי כשלו, רנדי הסביר לי את הרעיונות הבסיסיים שמאחורי הנושא שעמד על הפרק כדי שאוכל להשתתף בדיון. הוא עשה זאת בצורה מתחשבת ועניינית ובלי שום התנשאות. יתרה מזאת, הוא היה שואל לדעתי או מבקש את התרשמותי, מקשיב בשימת לב ומפגין עד כמה הוא מעריך את התרומה שלי. ככל שחלפו להם סופי־השבוע, כן נמתחו והתארכו ימי החול. נעשה קשה יותר ויותר לא להיות עם הבחור כל הזמן. המרחק בינינו לא נסגר בשיחת טלפון.

אני זוכרת היטב סיור לימודים לשיקגו עם המַסטֶרנטים שלו. ראינו את ה"בּלוּ מֶן גרוּפּ" בפעם הראשונה ביחד. ב"בלו מן גרופ", שהיא אחת מהצגות התיאטרון הייחודיות ביותר כיום, מופיעים שלושה שחקנים צבועים בכחול מכף רגל ועד ראש שלא אומרים אפילו לא מילה אחת על הבמה, אלא משתמשים בתופים, בטכנולוגיה ובשפת גוף כדי לתקשר עם הקהל ולהדהים אותו. זה היה חדשני כל כך, שונה מכל הצגה שראינו אי־פעם. רנדי יצא משם המום לגמרי. הוא פנה אלי עם דמעות בעיניים ואמר, "אני כל כך שמח שהיית כאן וחווית את זה איתי." מאוחר יותר באותו ערב הלכנו לראות את "החתונה של טוני וטינה", הצגה שבה הקהל "משחק" את האורחים בחתונה, ואפילו לוקח חלק פעיל במתרחש. וכך, כשהשחקנים ביקשו מכל הרווקות לעלות על הבמה כדי לתפוס את הזֵר, רנדי ועמיתיו התעקשו שגם אני אעלה. להפתעתי תפסתי את הזר. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הבדיחות והקנטורים ששנינו חטפנו מעמיתיו ומתלמידיו אחרי הנסיעה לשיקגו. ידעתי שלא יעבור זמן רב עד שרנדי יבקש רשמית את ידי. אבל לא הייתי בטוחה שאוכל להשתחרר מהפחדים שלי ולהתמסר בכל לבי. חששתי ששוב אפול במלכודת של נישואים עם בעל שימאן לעבוד על בעיות, אלא ימשיך בהתנהגותו ההרסנית, ואהיה אנוסה לחיות חיים אומללים או לחוות שוב גירושים מכאיבים. האם אניח לעברי להעיב על עתידי? האם אשאר קשורה לכישלון האחד הזה או אכיר בכוחי ואנסה שוב? אלה היו כמה מהשאלות ששאלתי את עצמי שוב ושוב.

הוא היה משעשע, הוא היה שנון, אך חשוב מכול, הוא היה נפש אוהבת. ידעתי שהוא אוהב אותי כי הוא הראה לי את אהבתו, לא רק דיבר. מעשיו של רנדי גילו את לבו ואופיו: בדברים קטנים, כשקנה לי מטרייה כשלא היתה לי, או בדברים גדולים, כשהבטיח לי לממן את כל הוצאות המעבר בחזרה לצ'אפּל היל, אם הקשר בינינו לא יעלה יפה. אף על פי שהיו לי חששות גדולים, שמתי את מבטחי ברנדי ובקשר שלנו, והסכמתי לעבור לפיטסבורג. עדיין פחדתי כשהגשתי בהתראה של שבועיים מראש את הודעת ההתפטרות שלי מעבודתי כמתאמת ואסיסטנטית במחלקה למדעי המחשב, כשסיפרתי לחברים ולמשפחתי שאני עוברת דירה, וכשהתחלתי לחפש דירה ועבודה בפיטסבורג. בכל פעם שאני נוסעת לפיטסבורג בכביש 1-70Wובכביש המהיר של פנסילווניה, אני זוכרת את הנסיעה עם רנדי במשאית ההובלה כשכל חפצי עלי אדמות ארוזים בה והמכונית נגררת מאחור. הרגשות האלה של פחד והתרגשות מבעבעים בי כשאני נזכרת ברנדי מאחורי ההגה, מביט בי, מחייך, שולח את ידו לאחוז בידי. אחרי סבב אחד של נישואים כושלים, מצאתי את האומץ לבטוח שוב במישהו. אבל רנדי הקל עלי להאמין בו ובנו. ידעתי שנישואינו לעולם לא יסתיימו בגירושים. ידעתי שנהיה יחד "עד שהמוות יפריד בינינו". רק לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר אחרי שנישבע זה לזה אמונים. נישאנו ב־20 במאי 2000, בפיטסבורג, בצִלם של שני עצי אלון גבוהים בטקס צנוע ובנוכחות בני משפחה קרובים וכמה ידידים בלבד.

אפילו לאחר שדילֶן, לוֹגן וקְלוֹאי נולדו, נמשך הקסם. רנדי אהב להיות אבא ורצה ילדים "ככל שניתן לדחוס למכונית", כפי שהוא הסביר לי. הייתי בת שלושים וארבע ורנדי בן ארבעים כשהתחלנו להקים משפחה, כך שלא היו מרווחי זמן גדולים בין הילדים. דילן נולד בסוף 2001, לוגן שנתיים וחצי אחריו, וקלואי תשעה־עשר חודשים אחרי לוגן. שלושה ילדים בחמש שנים! ילדים קטנים הם גורם מלחיץ מאוד בחיי נישואים, והמקרה שלנו לא יצא מן הכלל הזה. כשדילן נולד שבעה שבועות טרם זמנו, במשקל קילו וחצי, היינו רנדי ואני אחוזי אימה שמא נאבד את ילדנו הראשון. אני זוכרת שרנדי חבש אז את כובע פותר־הבעיות שלו, ואִרגן לוח זמנים שבו אמי, אני והוא קמנו לפי תור עם דילן מדי שלוש שעות כדי להאכיל אותו ולהחליף לו חיתול, ולרשום כמה הוא אכל וכמה פלט כדי שרופא הילדים יוכל לעקוב אחר התפתחותו, ואפילו תיארנו את תדירות היציאות שלו וצבען ואיך הוא אכל. (נדמה לי שעדיין מתויקות אצלי כמה מהכרטיסיות האלה. תארו לעצמם, לתאר קקי של תינוק בשלוש לפנות בוקר!) בגיל הרך הזה הסכנה היתה שהוא יהיה חלש מכדי לבכות כשיזדקק לאוכל, ולכן התמדנו בכך במשך כשלושה חודשים עד שדילן הגיע למשקל שאִפשר לנו לחכות שהוא יבכה כשיהיה רעב. עסק מתיש מאוד. אני לא חושבת שדילן ישן אי־פעם במשך לילה שלם עד שמלאו לו חמש שנים והוא למד לשים לעצמו תקליטור של סיפורים ולהאזין לו כשהתעורר באמצע הלילה. במשך הזמן הזה התברר לנו שרנדי התקשה מאוד לקום באמצע הלילה, כי הוא לא היה מסוגל לחזור ולהירדם, ובבוקר היה הרוס מעייפות לפני שיצא לעבודה. כיוון שאני יכולתי להישאר בבית ולשכב לנוח באמצע היום כשהילדים ישנו, לקחתי על עצמי את משמרות הלילה כדי לשחרר את רנדי ולהקל עליו. תן וקח. זה מה שתמיד עשינו יחד כדי להתגבר על זמנים קשים ולשפר את חיינו המשותפים.

בעת שהתמסרתי בכל נפשי ובכל מאודי לטיפול בדילן, נוכח רנדי שאני עלולה לאבד את כל הגבולות בין תינוקי הזעיר לביני. כאדם שתמיד היה שופע ביטחון עצמי, הוא האמין שהוא יודע למה אני זקוקה, משום שלא חשבתי בהיגיון ותשישות ופחד שיבשו את תהליך קבלת ההחלטות שלי. רנדי ראה את המלכודת שנקלעתי אליה, וכפה עלי לפנות לעצמי זמן פרטי משלי, הרחק מן התינוק שלנו והבית שלנו, כדי שאוכל לנשום קצת אוויר. הסידור הזה לא היה לרוחי בכלל, אבל הפקדתי את דילן באי־רצון להשגחת אביו. אני זוכרת שהלכתי לפארק והתיישבתי שם בניסיון לקרוא, ולא הצלחתי להתרכז בכתוב על הדף. כל שיכולתי לחוש היה כעס - שאני לא עם דילן. אחרי כמה פעמים נוספות למדתי לחלץ את עצמי מ"מצב אמא" ולנצל את השעתיים האלה לעיסוק בכמה תחומי עניין משלי. תחושת המודעות העצמית ויצר הקיום שהתגלתה לי מחדש, שימשה אותי יפה כששני ילדינו הבאים נולדו זמן קצר אחרי כן ובסמיכות זה לזה. אולי זה לא היה מה שרציתי לשמוע או לראות בי עצמי, אבל לרנדי ולי היתה תקשורת כה פתוחה וכנה שיכולנו לשתף זה את זה בכל דבר. אם אחד מאיתנו לא הסכים עם השקפה או הצעה זו או אחרת, היינו מחליטים אחר כבוד לא להסכים או מוצאים פשרה שפעלה היטב עבור שנינו. אני יכולה לזכור רק פעמים מעטות שהרמנו את קולנו זה על זה בכעס או בתסכול, מה שבהחלט ראוי לציון נוכח העומס שבגידול ילדים ובהתמודדות עם מחלה אנושה. רנדי היה תמיד כל כך הגיוני ובעל שכל ישר, ואהבתו אלי היתה כה שלמה שהוא היה עושה כל דבר בשבילי.

אף ששלב הינקות של הילדים היה קשה בשבילו, רנדי באמת בא על שכרו כשהם הגיעו לגיל שנתיים בערך. הוא זה שהשתולל והתפרע איתם. "בואו נפחיד את אמא" היה אחד המשחקים החביבים עליהם, שכלל כל מיני מעשי קונדס מטופשים. כשהילדים היו קטנים, רנדי אהב להעמיד אותם בשיווי משקל על כף ידו. הילד היה נעמד ישר ורנדי הניע את כף ידו למעלה, למטה, ומסביב. ברור שאני הייתי צורחת וצווחת ברגעים המתאימים והילדים חשבו שזה נפלא. רנדי היה גם זה שהתכרבל איתם על הספה. אמא היתה תמיד עסוקה בטיפול בילד זה או אחר או בהכנת ארוחה או משהו קטן לאכול, אבל אבא היה החבר המחבק הקבוע שלהם, והעניק לכל אחד ואחד מהם שפע תשומת לב, התעניין איך עבר עליהם היום ושוחח איתם על נושא מעניין כלשהו. רנדי גם בישל איתם, בעיקר ארוחות בוקר בסופי־שבוע, כשעמד לרשותנו יותר פנאי. יותר מכול אהב רנדי להכין פנקייקס בצורת חיות. הוא לא השתמש בתבניות מוכנות, אלא יצק את התערובת ישר למחבת וכך נוצרה צורה שדמתה פחות או יותר לאיזושהי חיה. תפקיד הילדים היה לקבוע מהי צורת הפנקייק, אולי סוס או חזיר. זה היה כמו מבחן רוֹרשאך, משחק שעורר שיחה ערה וצחוק ליד שולחן ארוחת הבוקר. בקרים רבים של אושר ידענו סביב הפנקייקס המשוגעים האלה!

כל כמה שאהבנו לבלות יחד, אהבנו גם להיות עם המשפחות שלנו. רצינו שהילדים יכירו את המשפחה של כל אחד מאיתנו, אף על פי שגרנו במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה מבני המשפחה הקרובים ביותר. וכך נסענו שוב ושוב למרילנד ולווירג'יניה לבקר את משפחותינו, מאז שהילדים היו תינוקות. אני זוכרת את הנסיעה המשפחתית האחרונה שעשינו לפני שנודע לרנדי שהוא חלה בסרטן. זה היה בקיץ 2006, ואנחנו החלטנו לבקר אצל אחי הצעיר בראלי, צפון קרוליינה. אני מניחה ששילוב של רך נולד, תינוק בן שנה ועשרה חודשים וילד בן ארבע וחצי בנסיעה ארוכה למרחקים אינו מה שרוב האנשים יחשבו לחופשה. אבל היינו מחויבים לרעיון של שמירה על קשרי משפחה הדוקים. רק לא העלינו על דעתנו עד כמה נעמיד את הקשרים הללו במבחן כשנצטרך בקרוב לבקש את עזרת המשפחות שלנו.

זה היה בתחילת חודש אוגוסט ומזג האוויר היה חם - חם כמו בדרום, עם 90 אחוזי לחות וימים שמתחילים בטמפרטורה של 29 מעלות. התאכסנו במלון קטן עם בריכת שחייה לא רחוק מהבית של אחי. מילת המפתח כאן היא בריכת שחייה. בימים שעשינו בראלי, בילינו רוב הזמן במים. הבנים ורנדי התלהבו מהעניין: השניים קפצו למים בתורות, וחיכו שרנדי יתפוס אותם, ואילו אני החזקתי את התינוקת קלוֹאי בחלק שקט יותר של הבריכה. אחי ואשתו באו לצלות איתנו בשר על האש בערב, להתרגע בצל או לשחק במים עם הילדים. והחברים שלי מהקולג' באו להצטרף אלינו לרחצה בבריכה.

אני זוכרת במיוחד חברה אחת שהתבוננה ברנדי המשחק עם הבנים. היא נפעמה כל כך מהאהבה ששרתה ביניהם ומהאושר שהם ידעו בהיותם ביחד. אני זוכרת שהסתכלתי כמוה במראה ההוא וחשבתי כמה אני מאושרת שאני חלק ממשפחה נהדרת כזאת וכמה פעמים עוד אראה את התמונה הזאת נפרשת בצורות שונות במשך שנות חיי: בעלי, אביהם, אוהב אותם, מבלה איתם, נהנה מההנאות הפשוטות של החיים. זה היה אחד מחלומותי שהתגשמו: שתהיה לי משפחה - משפחה אוהבת ומאושרת. עמדו בפניה אתגרים משלה, ללא ספק, אבל הגמול היה גדול ורב מכפי שציפיתי. אהבתי להיות אם ורעיה, והטלתי את עצמי אל התפקידים האלה בהתלהבות, למדתי איך להרחיב את לבי כך שיהיה גדול דיו לאהוב ארבע נפשות. כשהחיים נראים ורודים כל כך, קשה לדמיין כיצד האדמה רועדת ונבקעת כדי לבלוע את כל־כולך. הדבר הגרוע ביותר שיכולתי להעלות על דעתי בעת ההיא היה שאחד הילדים יחטוף דלקת אוזניים. לא יכולנו לדעת שהנסיעה שלנו כמשפחה וכזוג עתידה לקבל מפנה חמור, שיעמיד אותנו במבחן ויאיים לשבור אותנו. מה שעמד לנו היה הקשר האמיץ בינינו ואהבה שנבנתה על אמון ועל תקשורת. אני נזכרת עכשיו איך היססתי לעזוב את חיי הקודמים בצ'אפל היל כדי לבנות חיים חדשים עם רנדי בפיטסבורג. זה היה הצעד הנכון - לחשוב בתשומת לב ובזהירות על נישואים, לדעת בראייה צלולה כמה קשה לקיים מערכת יחסים בריאה. זאת החלטה שמעולם לא התחרטתי עליה, עד עצם היום הזה.