החיים הסודיים של המוח המבוגר

1    האם אני מאבדת את הראש?

לפעמים, אבל הרווח גדול מההפסד

אני עומדת במרתף ביתי.

ירדתי כדי לקחת משהו. השאלה היא, מה?

אני מביטה סביבי ומנסה לנער את זיכרוני. אני בוהה במדפים, שבהם אני מאחסנת סירים ומחבתות גדולים. האם זו צלחת הפסטה? המוח שלי ריק לפתע פתאום וללא הסבר.

אני בוהה בידיי. אולי אם אביט בהן די זמן, אצליח להעלות בעיני רוחי תמונה, משהו שירמוז לי מה התכוונתי לקחת בידיים האלה כשירדתי למרתף.

אפשר לצאת מן הדעת.

אני שוקלת לעלות ולהתחיל מחדש: לחזור למטבח כדי לסרוק את הסביבה ולהבין מה חסר, כמו בחידות לילדים שבהן מביטים בתמונה, ולאחר מכן מביטים בתמונה אחרת כדי לנסות ולמצוא מה הוסר מהראשונה - עץ שחסר בו ענף אחד או איש שכבר לא חובש את כובעו.

אני לא רוצה לעלות. זה מגוחך. אני בוהה שוב במדפים. נורות?

שום דבר. גורנישט. נדה. אפס.

אני מרימה ידיים ועולה בחזרה. אני סורקת את המטבח.

ואז אני רואה אותו - המעמד הריק של מגבות הנייר.

גרררררר!

אני מסתובבת ויורדת שוב במדרגות המרתף, והפעם משננת לעצמי שוב ושוב:

"מגבות נייר מגבות נייר מגבות נייר מגבות נייר."

אהההה... המוח בגיל העמידה. לפעמים המצב ממש קשה.

המקרה הכי גרוע שקרה לי לאחרונה היה כשניסיתי להשיג ספר למועדון קריאה שאני חברה בו. נכנסתי לאינטרנט והזמנתי בקפידה את "האלכימאי" מאת פאולו קואלו. כעבור שבוע היה לי רגע פנוי בעבודה וחשבתי לי, אוי, אני צריכה להזמין את הספר ההוא למועדון הקריאה. נכנסתי לאינטרנט והזנתי בקפדנות הזמנה ל"האלכימאי" - שוב.

כעבור כמה ימים, כשיצאתי לריצה בפארק, צלצל פעמון חלוש בתוך ראשי וחשבתי לעצמי, נראה לי שהזמנתי את הספר הלא נכון. בבית, בדקתי את תיבת הדוא"ל שלי - וכמובן, היינו אמורים לקרוא את "הארכיבר" מאת מרתה קולי.

הזמנתי את הספר הלא נכון פעמיים.

הסיפור לא נגמר בכך. בהמשך אותו שבוע, דיברתי עם אחת מחברותיי למועדון הקריאה, נוירולוגית, שלאחר ששמעה את סיפורי המביך, החלה לצחוק. התברר כי היא הלכה לספרייה כדי לקחת את הספר למועדון הקריאה, ובאותה קפדנות חזרה הביתה עם עותק של "מלאך האופל" (באנגלית - The Alienist) מאת קיילב קאר.

הנה לכם, שני מוחות בגיל העמידה ושלושה ספרים שגויים.

***

וזוהי רק ההתחלה.

אישה אחת בת חמישים ושלוש מספרת לי שכשהיא מתעוררת, היא לא בטוחה מהו היום בשבוע. חבר אחר, בראשית שנות החמישים לחייו, מוצא את עצמו מחלק עצות לילדיו, ובתגובה שומע שחילק בדיוק את אותן העצות רק כמה שעות קודם לכן. "הם אומרים לי, 'אבא, אמרת לנו את זה הבוקר, אתה לא זוכר?'" ובכן, הוא לא זוכר. הוא תוהה, מה זה אומר? אולי הוא פשוט עסוק מדי בעבודה, עם הילדים; או אולי הילדים שלו פשוט מעצבנים, ועושים לו תרגילים ילדותיים; ואולי - וזו אינה מחשבה טובה כלל וכלל - אולי הוא פשוט יוצא מדעתו.

כולנו מודאגים מן ההזדקנות וממחלות. אבל בעיקר מכך שנצא מדעתנו. האם נשכח לקשור את שרוכי נעלינו או לסגור את הרוכסן? האם נתחיל למלמל ונצנח אל תוך המרק שלנו? האם המוח שלנו מחליק במדרון בלתי נמנע?

כשהגעתי לגיל העמידה ונחתתי ללא כל הכנה על כוכב הלכת המעורפל של המפתחות האבודים והמחשבות התועות, נראה היה לי, למרבה הצער, שזהו אכן המצב. אך אז הבחנתי במשהו אחר. בעבודה, בבית ועם חברים הייתי מוקפת באנשים שידעו מה הם עושים. אנשים אלה, גם הם עמוק בתוך גיל העמידה, אמנם לא זכרו את שם המסעדה שבה אכלו זה עתה או את שם הספר שרק עכשיו קראו, אבל הם גיבשו עסקאות מורכבות בין חברות נפט ביבשות שונות וחזרו הביתה להכין קוקי־סן־ז'אק. אנשים אלה יכלו, בעת ובעונה אחת, לכתוב הודעת דוא"ל לבתם שהיתה אומללה בקולג', לנהל רישום הוצאות ולהשתתף בשיחת ועידה עם עמיתים בוושינגטון.

ראו, למשל, את לין - אישה עתירת הישגים בראשית שנות החמישים לחייה. בשלושים השנים האחרונות גידלה שני ילדים וניהלה קריירה תחרותית ויצירתית. כיום היא לפעמים מרגישה מבולבלת עד ייאוש - כשהיא שוכחת היכן מסרה כביסה לניקוי יבש או אם התקשרה לרופא השיניים. ולפעמים, כך אמרה לי, היא מרגישה שהיא "יכולה לעשות הכול".

"נראה שאני מזדקנת, וברור שזה ניכר," אמרה לי. "אבל כשחושבים על כך, אני גם מרגישה שהיכולות שלי פשוט לא יֵאמנו." עורך ספרים בראשית שנות החמישים לחייו דיווח על תחושה מעורבת דומה. "את יודעת," הוא אמר לי בארוחת צהריים לאחרונה, "כשהבת שלי התחילה ללמוד לנגן בפסנתר, החלטתי להצטרף לשיעורים שלה. קשה לראות אותה לומדת מהר הרבה יותר ממה שאני מסוגל. אני יושב שם, מסתכל וחושב, מה קרה למוח שלי?

"אבל זה מוזר," הוא המשיך. "אני חייב לומר שאני גם מרגיש הרבה יותר חכם בימינו. אני יודע מה אני עושה בעבודה. נראה ששום דבר לא מבלבל אותי. אני מרגיש כשיר לגמרי."

כשסיפרתי לא מזמן לאחד מעורכיי בעיתון שאני מתכננת לכתוב על המוח בגיל העמידה, הוא צחק, וחשב על כישוריו שלו, בגילו, חמישים ושמונה. "אוי, אוי, אוי," הוא אמר. "המוח בגיל העמידה. באמת מעניין, כי לפעמים ממש נדמה שלא נשאר כלום שם למעלה. את יודעת, הסינפסות* כבר לא מסנפסות כמו פעם."

[* אזורי המפגש של תאי העצב.]

כשהבטתי על שולחן העבודה שלו, ראיתי שם מין תרשים מסובך, מלא במסגרות וחצים ועיגולים. מוח גיל העמידה שלו, בעל הסינפסות שלא מסנפסות, נרתם להתמודדות עם מה שהיה אז הסוגיה המורכבת ביותר שעמדה בפני החברה: כיצד לשלב את ממשק האינטרנט החדש בתשתית הדפוס הישנה. הוא נרתם למשימה הזאת בין יתר חובותיו, ובהן מציאת מימון להמשך דיווחיו של העיתון מבגדד. הוא לא נבהל והתמודד עם המשימה הלא נעימה הזאת "בידו השמאלית", כפי שאומרים בספרד. יתרה מכך: כבדרך אגב הזכיר שעזר לתכנן את חתונותיהן של שתי בנותיו - אחת מהן במערב התיכון של ארצות הברית. לא בדיוק מטלה עבור מוח על סף הכחדה, חשבתי לעצמי.

זמן קצר לאחר מכן, נפגשתי לארוחת ערב עם חברה אחרת שלי, קוני, בת קצת יותר משישים, העובדת כעורכת. גם החיים שלה מתנהלים במלוא הקיטור: בת בקולג', אם שמתה זה מקרוב לאחר מחלה ממושכת, ספר בדרך, ושניים מבני משפחתה המתמודדים לאחרונה עם מחלות מסכנות חיים. בשעה ששתינו את היין האדום שלנו, דיברנו על מצבם של המוחות שלנו בגיל העמידה. היו לה דאגות משלה, והיא הניחה את ידיה מול פניה כמו וילון נסגר, כדי להמחיש מה שקורה לה לפעמים, כש"פרקים שלמים" מיומה כאילו נעלמים מתאי המוח שלה. גם היא היתה צריכה לפעמים לעצור את עצמה לפני שהכניסה את הבננות אל סל הכביסה. עם זאת, כששאלתי אותה אם גם היא מרגישה מחוברת יותר בתחומים אחרים, פניה אורו.

"נראה שאני מקבלת את זה כמובן מאליו," היא השיבה. "בימים אלה נדמה לי לפעמים שאני פשוט רואה פתרונות. הם קופצים לי לראש. זה מטורף. לפעמים, כבמטה קסם, אני גאונה."

שִמעו גם על פרנק. בן החמישים וחמש. הוא המציא משחק קטן שיעזור למוח שלו. כשהוא לא מסוגל להיזכר בשמותיהם של אנשים שפגש זה עתה או שהכיר במשך שנים - מצב שנהיה תכוף יותר ויותר - הוא מריץ במהירות את האלפבית, מנסה להתאים אות לשם כדי להמריץ את זיכרונו. "את יודעת, A, זה אדם? לא, B, בוב. כן, זה הוא, בוב סמית'. זה מה שאני עושה," אמר לי. פרנק לא רק מפעיל את מוחו באמצעות תרגילים; הוא גם מגלה שמבחינות אחרות, חשובות הרבה יותר, המוח שלו מתפקד טוב מאי פעם. כסמנכ"ל כספים בארגון ללא כוונת רווח בניו יורק, הוא מקדיש את ימיו להתמודדות עם עוד ועוד תסבוכות ניהוליות לא פשוטות. ובמהלך השנים, הוא מוצא שהאתגרים הללו נעשים קלים יותר - לא קשים יותר. לעתים קרובות הוא יושב עם אחד המנהלים האחרים, והם זורקים רעיונות לחלל האוויר, כיצד יש להעריך בעיה כלשהי וכיצד לפתור אותה.

שניהם מנהלים כבר שנים, ומכיוון שכל שנות הניסיון הללו חקוקות במוחם, הם מדברים במעין קצרנות: "היי, אתה יודע שהוא מהסוג ש... ואתה יודע שאנחנו ממש צריכים להעביר את זה לשם..." לעתים קרובות הם משלימים זה לזה משפטים בשפה, שלדברי פרנק, צעירים מהם בעלי פחות ניסיון במוחם פשוט לא יבינו.

"אנחנו מבינים זה את זה, אבל חשוב מכך, כשאנחנו מדברים אנחנו מגיעים למשהו. אנחנו ממש פותרים בעיות. כיום, כשצצים מצבים שונים, יש לי ספרייה שלמה של ניסיון ואני יכול להיעזר בה כדי להבין מה לעשות... אני מניח שאפשר לקרוא לזה מומחיות?"

המדע משנה את דעתו

אם כן, יכולת ההתאוששות של המוח בגיל העמידה מפתיעה אולי רבים מאיתנו, אך היא כבר אינה בגדר הפתעה עבור המדע. לאחר שנים שבהן הסברה היתה שהמוח פשוט מתחיל לדעוך ככל שהוא מזדקן, החלה להתגלות תמונה מורכבת קצת יותר. בעוד רבים מאיתנו היו מייחסים את חוויותיו של פרנק לניסיון בלבד, גילו חוקרי המוח - אולי החבורה הספקנית ביותר שאני מכירה - שלמוח בגיל העמידה יש זהות וכישורים מפתיעים משלו. הניסיון והמומחיות שינו את מוחנו, פשוטו כמשמעו.

בגיל העמידה, כבר פיתח המוח מערכות רבות־עוצמה המפצחות את המורכבות של בעיות סבוכות כדי למצוא, כמו פרנק, תשובות מוצקות. הוא מנהל רגשות ומידע בצורה רגועה יותר. הוא חריף יותר, גמיש יותר, ואפילו עליז יותר. בעזרת סורקי מוח, שיכולים להציץ אל תוך מוחות בעת הזדקנותם, מוצאים חוקרי המוח כישרון ניהולי, וגם - וזה מעודד אף יותר - את מה שהם מכנים מומחיות קוגניטיבית.

מניתוח מחקרים ארוכי־טווח, שנעשו על אנשים אמיתיים בתהליך הזדקנותם, הפסיכולוגים מבינים כעת כי הדימוי של גיל העמידה, כפי שהצטייר בעינינו במשך שנים, היה חסר ומטעה. מסדרת מחקרים חדשה אחת עולה שאופן ההזדקנות של מוחנו הוא שמעניק לנו, מעצם טבעו, נקודת מבט רחבה יותר על העולם, יכולת לזהות דפוסים, לחבר נקודות, אפילו להיות יצירתיים יותר.

אין ספק כי לפעמים חסרים כמה חלקים בדפוסים שאנו מזהים.

בוקר אחד, לא מזמן, מצאתי את עצמי צועקת (בנימוס) על בעלי, ריצ'רד.

"חשבתי שהלכת לקנות חלב," אמרתי והתבוננתי במקרר בשעה שהוא התלבש בחדר השינה.

"וקניתי," הוא אמר.

"אבל הוא לא כאן," אמרתי, בוהה במדפי המקרר, שאכן לא היה בהם חלב.

ריצ'רד בא למטבח כדי לבדוק בעצמו.

"אבל הוא ממש כאן," אמר והצביע על קרטון החלב שעמד על השיש מאחוריי. "רק עכשיו מזגת ממנו על דגני הבוקר שלך."

והוא צדק לחלוטין. אכן, ניגשתי למקרר, הוצאתי את קרטון החלב והוספתי ממנו קצת לדגני הבוקר שלי; אבל אחר כך התעסקתי בפעילות אחרת - הכנת תה - ודעתי הוסחה, ומראה החלב על השיש נעלם ממוחי.

הקשיים הללו אינם דמיוניים. המוח בגיל העמידה אינו מוגן מפגיעה. אנחנו מפתחים שיטות, כמו המשחק של פרנק למציאת שמו של אדם, משום שבעצם אנחנו מתקשים באחזור שמות, בייחוד שמותיהם של אלה שלא ראינו כבר זמן־מה. קשרים המחברים פרצופים לשמות נחלשים עם הגיל. גם המוח שלנו מאט קצת. כששחקני שחמט מתחרים במשחק המסתמך על מהירות - למשל, אם נותנים להם רק כמה שניות להזיז כלי - תמיד ינצחו שחקנים צעירים יותר את המבוגרים. במחקרי סריקת מוח, מדענים יכולים להתבונן במוח גיל העמידה המאבד את המיקוד ומתחיל לנדוד ללא מטרה.

במשך שנים רבות שלט קו החשיבה שלפיו המוח מוסח בקלות רבה יותר עם הגיל, משום שהגיל מביא עמו הסחות רבות כל כך. אפילו עכשיו אני שומעת את ההסבר הזה מאנשים שמתעקשים כי מוחם עשוי להחסיר פעימה פה ושם פשוט משום שהמעגלים עמוסים מדי.

"אני שונאת שאנשים אומרים שעובר עליהם 'רגע של זִקנה'," אמרה לי מכרה בראשית שנות השישים לחייה. "אנשים בגילי מאבדים מפתחות, והם חושבים שהמוח המזדקן שלהם אשם בכך. גם מתבגרים רבים מאבדים מפתחות, אבל כשזה קורה להם, הם פשוט אומרים שהם איבדו את המפתחות."

הסברים כאלה מפתים, ויש בהם מעט מן האמת. בגיל העמידה אנו דורשים הרבה מתאי העצב שלנו: אנחנו לומדים מחדש גאומטריה כדי לעזור לילדינו המתבגרים בשיעורי הבית; אנחנו משמשים כמנהלי מרפאת חוץ לעת מצוא כשההורים שלנו חולים; אנחנו מיישבים מאבקי אגו ואינטרסים בעבודה; אנחנו מפענחים אותיות קטנות בלתי קריאות בטופסי מחזור משכנתאות - והכול בערך באותה התקופה שבה אנו מתחילים באמת להיות מוטרדים משלל אירועים בקנה מידה גדול אף יותר: האם דובי הקוטב יֵעלמו כליל בשל התחממות כדור הארץ? האם פקיסטן תשתמש בנשק גרעיני? האם עלינו לנהל משא ומתן עם איראן?

עד לאחרונה סברו גם מדענים רבים שהבעיה היא היצף מידע. יש לנו הרבה דברים לעשות, ואנחנו פשוט סובלים מעומס־יתר ומהצפה. עם כל מה שמתרוצץ לנו בין תאי העצב, לא פלא שאנחנו מאבדים מיקוד. אך הסברים כאלה אינם נחשבים מספיקים עוד. במהלך השנים האחרונות, החל המדע לבחון ברצינות רבה את המוח בגיל העמידה ומצא כי בתחומים שונים, הנסיגות אמיתיות.

למען האמת, גם אנחנו יודעים את זה. חברה בת חמישים וחמש סיפרה לי שהיא נאבקת במוחה כעת מדי יום ביומו.

"פעם יכולתי לתייק הכול בראש. הייתי ממש מאורגנת, והכול היה פשוט בראש, מה שאני צריכה לעשות בעבודה, עם הבנים שלי," היא אמרה לי. "עכשיו אני צריכה לרשום הכול ואני עדיין מתבלבלת. כל הזמן אני מחפשת את המשקפיים שלי כשהם על הראש שלי - ודבר זה קורה לאורך כל היום. לפעמים אני פשוט מרגישה שהמוח שלי מטוגן."

בגיל העמידה, יש לכולנו סיפורים דומים ודאגות דומות, אבל הממצאים המדעיים האחרונים מרגיעים. אמנם השינויים הראשונים בשל מחלות מוח ניווניות, כמו אלצהיימר, מתחילים בדרך כלל מוקדם יותר משחשבנו, אך חוקרים כעת מתחילים לעמוד על ההבדלים בין מעלליו של השיטיון לבין תהליך ההזדקנות התקין. רובנו, גם אם תקפה אותנו מידה נורמלית של בלבול־גיל־המעבר, עדיין די נורמלים.

יתרה מכך, אנחנו די חכמים. וכשחושבים על זה, אנחנו גם יודעים זאת ברמה מסוימת. למשל, אותה החברה שלי, שהתלוננה כי היא נאבקת במוחה מדי יום, קודמה לאחרונה לתפקיד חדש ובכיר הכרוך בעיסוק אינטנסיבי בפרטים. למרות מוח גיל העמידה שלה - ואולי דווקא בזכותו - היא כבר מתמודדת עם התפקיד הזה בקלות. היא יודעת לְמה לשים לב וממה להתעלם. היא יודעת איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. היא יודעת מה היא עושה.

***

המוח בגיל העמידה הוא סתירה פנימית, כי חלקים ממנו עובדים טוב יותר מאחרים. אך אולי יותר מבכל גיל אחר, המוח בגיל העמידה עולה על סכום חלקיו.

למעשה, כפי שנראה, מחקרים ארוכי־טווח מספקים כעת הוכחות, שלמרות מעידות פה ושם, היכולות הקוגניטיביות שלנו ממשיכות לגדול. לראשונה מפרקים החוקרים לגורמים תכונות כמו כושר שיפוט וחוכמה, ומגלים כיצד ומדוע הן מתפתחות. חוקרי מוח קובעים בדייקנות כיצד תאי העצב שלנו - ואפילו הגֶנים השולטים בהם - מסתגלים ואפילו משתפרים עם הגיל. "עליי לומר כי ממה שאנחנו יודעים עכשיו," אומרת לורה קרסטנסן (Carstensen), מנהלת "מרכז סטנפורד לאריכות ימים" באוניברסיטת סטנפורד ואחת ממובילות המחקר החדש, "המוח בגיל העמידה מעורר התפעלות, חד וחלק."

אחת מחברותיי, משוררת, אמרה לי לאחרונה שלדעתה לא יכלה לכתוב את שיריה עד שהגיעה לאמצע שנות החמישים לחייה - עד שמוחה הגיע לגיל מעורר ההתפעלות.

"אני מרגישה כאילו כל החלקים היו חייבים להתחבר," אמרה. "רק עכשיו אני מרגישה שהמוח שלי מוכן. הוא יכול לראות איך העולם מתחבר - והוא יוצר מזה שירה."