אנחנו

פרק 1

וס

ונקובר היא עיר יפהפייה ולמרות זאת, השתוקקתי לעזוב אותה.

הרגע סיימנו את הנסיעה הכי ארוכה שתוכננה לנו, ולא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה.

עמדתי בחדר המלון המפואר, המשקיף אל קו המים, והוצאתי את נייר המשי שעטף את החולצה החדשה שקניתי בבוטיק מעבר לפינה.

מאחר שהיינו בדרכים וחיינו על מזוודות במשך כל כך הרבה זמן, נגמרו לי הבגדים הנקיים. זאת הייתה חולצה נהדרת, והיא הביטה לעברי מבעד לחלון הראווה כשחלפתי על פניה בדרכי חזרה מארוחת צדקה שכללה חלוקת חתימות.

פתחתי את כפתוריה ולבשתי אותה. מול המראה במלון בדקתי אם היא מתאימה והיא נראתה בסדר. אפילו מעולה. הכותנה נעשתה באריגה טובה, משובצת בגוונים של לימון־ליים. היא נראתה בריטית מאוד, והצבע מלא החיים הזכיר לי שחודש פברואר לא יימשך לנצח.

עכשיו שקוד הלבוש שלי כלל חליפה ועניבה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, הייתי חייב להקדיש יותר תשומת לב למלתחה שלי. כשהייתי בקולג', לבשתי חליפה אולי שלוש פעמים בשנה. אבל זו לא הייתה טרחה מכיוון שאני אוהב בגדים יפים, והמראה בחדר המלון אישרה לי שגם הם אוהבים אותי.

הייתי בן זונה סקסי. אם רק האדם היחיד שהיה אכפת לי ממנו היה כאן כדי להעריך את זה...

אתמול בלילה כיסחנו את ונקובר, ולא אשוויץ אם אומר שאני הייתי הסיבה לכך. שני גולים ועוד גול אחד שסייעתי בו — ההופעה הכי טובה שלי עד כה. העונה הראשונה שלי היא מסוג העונות שעושות כותרות, אך ברגע זה ממש, הייתי מוותר על הכול עבור לילה מול הטלוויזיה לצד ג'יימי ועבור מציצה. הייתי הרוג. גמור. מותש.

למזלי, היה רק עוד שלב אחד בדרך חזרה — טיסה במטוס של הקבוצה.

הרמתי את הטלפון שלי מהשידה ושחררתי את הנעילה שלו. בעזרת מצלמת הסלפי צילמתי תמונה של שרירי הבטן שלי, החולצה הייתה פתוחה כדי לחשוף את הריבועים שלי, וידי הייתה מונחת על המפשעה שלי. עבר זמן עד שהבנתי שלג'יימי יש קטע עם הידיים שלי. אני נשבע שהוא אוהב אותן יותר מאשר את הזין שלי.

שלחתי את התמונה, ללא צורך בפרשנות.

העפתי מבט אחרון בחדר המלון כדי לוודא שארזתי הכול. למדתי מהר מאוד לא להשאיר מטענים או מברשות שיניים מאחור. היינו בדרכים לעיתים קרובות מדי, כך שאריזות הפכו להיות הכישרון החדש שלי.

הטלפון שלי רטט והתקבלה הודעת סמס.

גגרררר. אולי תחזור כבר הביתה? אני לא צריך תמונות. הזין המסכן והבודד שלי קשה כל כך.

זה הזכיר לי בדיחה ישנה, לכן עניתי: כמה הוא קשה?

קשה מספיק כדי לדפוק מסמרים לתוך הקירות העירומים שלנו, הוא השיב.

זה נכון, לא ממש עיצבנו את הדירה שלנו. שנינו עובדים המון ולא היה לנו זמן. וכמו תמיד, סקס היה חשוב יותר מעיצוב הבית.

תראה לי, התחננתי.

יש סיבה לכך שאני שומר את הטלפון שלי נעול. ג'יימי ואני אוהבים לשתף זה את זה בתמונות מלוכלכות.

הוא לא ענה. אולי הוא לא היה בבית. זו הייתה שעת אחר צהריים בוונקובר, מה שאומר שהשעה הייתה מאוחרת יותר בטורונטו... פאק. נמאס לי לחשב את המתמטיקה הזאת. רציתי רק להגיע הביתה.

לקחתי את המזוודה שלי וירדתי ללובי. כמה מהחבר'ה כבר המתינו שם, משתוקקים להגיע הביתה בדיוק כמוני. גררתי את עצמי למקום שבו הם עמדו.

"אלוהים," אמר מאט אריקסון כשהתקרבתי, "אני מקווה מאוד שאשתי תחכה לי עירומה, ושהילדים יהיו ישנים עם פאקינג אטמים באוזניים הקטנות שלהם."

הסכמתי עם דבריו, שמונה ימים זה הרבה זמן, אבל לא אמרתי את זה בקול. אף על פי שחבריי לקבוצה הם חבר'ה טובים, לא השתתפתי בשיחות האלה. זה לא הסגנון שלי — לשקר ולהעמיד פנים שמחכה לי בחורה בבית. ולא הייתי מוכן לספר להם מי כן מחכה לי, לכן שמרתי על זכות השתיקה.

פניו הנורדיים של אריקסון פנו לעברי, וחיוך משועשע נפרש עליהן.

"שיט! העיניים שלי! נראה לי שאני עיוור."

"למה?" שאלתי בחוסר חשק. אריקסון תמיד התבדח על משהו.

"החולצה הזאת! אלוהים."

"באמת," אמר ויל פורסברג, שחקן ותיק, כשהוא צוחק ומכסה את עיניו ביד אחת. "היא ממש בוהקת."

"היא ממש הומואית," תיקן אריקסון.

תגובתו לא ערערה אותי. "זו חולצה של 'טום פורד' והיא מהממת," אמרתי. "אני מתערב איתך על עשרים דולר שהיא תופיע בבלוגים של הפּאק באני'ז לפני סוף השבוע."

"אתה זונת תשומת לב," האשים אותי פורסברג. יותר מכל הבחורים בקבוצה, פורסברג קיבל הכי הרבה תשומת לב מהתקשורת. וכשהספל, ועליו תמונה שלי, התחיל להימכר באתר HockyHotties.com, הוא לא אהב את התחרות. אבל הבדיחה הייתה על חשבונו, כי הוא יכול לשמור לעצמו את כל קהילת הפאק באני'ז.

"אני רק אומר," אריקסון המשיך, "עם החולצה הזאת יכול להצליח לך בברים שברחוב צ'רץ'."

"כן?" שאלתי. "אתה מדבר מניסיון אישי?"

זה השתיק אותו. לעומת זאת, בלייק ריילי החל לצמצם את מבטו לכיוון החזה שלי. הוא היה כמו גור כלבים בעל שיער פרוע בצבע חום וללא פילטרים. "היא... כמעט מהפנטת. כאילו היא אומרת: 'נראה אותך מסיט את המבט'."

"היא אומרת: 'שלוש מאות דולר, בבקשה'," תיקנתי. "צריך הרבה כסף כדי להיראות טוב כל כך."

בלייק נחר בבוז, ופורסברג אמר שאני צריך לבקש את הכסף שלי בחזרה. ואז נושא השיחה עבר לסוג אחר של הקנטות ושל ספקולציות לכך שהאוטובוס לא יגיע לעולם, וכולנו נמות כאן בוונקובר בגלל ביצים כחולות.

בסופו של דבר, האוטובוס הגיע, ואני התיישבתי לבד במושב. היינו בחצי הדרך לשדה התעופה כשהטלפון רטט להודעה נכנסת. הגדרתי את המכשיר כך שאף אחת מההודעות הנכנסות לא יופיעו על המסך הראשי (במיוחד לא התמונות), והן ייפתחו רק כשאשחרר את נעילת המכשיר. זה היה משנה זהירות נחוץ ביותר, וההודעה שג'יימי שלח לי הוכיחה זאת. כשטביעת האצבע שלי שחררה את הנעילה, המסך התמלא בתמונות שהיו לא בטיחותיות לסביבת עבודה. הן היו גם מלוכלכות וגם מצחיקות בטירוף. הזין הקשה מאוד של ג'יימי מילא את התמונה, רק שהוא פנה לכיוון הקיר וראש איברו הוורוד והמלא נשען על מסמר שטוח בתוך הקיר, כאילו הוא דופק אותו. ג'יימי השתמש גם באפליקציה מסוימת כדי להוסיף פרצוף שמח על ראש איברו. השינוי היה מהותי ביותר. הזין שלו נראה כמו... חייזר מרשים שמציג תיקונים ביתיים קלים.

נחרתי תוך צחוק. והם אומרים שהחולצה שלי הומואית. אני אראה להם מה זה הומו—

"וסלי?"

בלייק התרומם מקום מושבו מאחוריי כדי לומר משהו. לחצתי על כפתור היציאה חזק כל כך, שהאגודל שלי השמיע קול קנאק."כן?" תהיתי מה הוא הצליח לראות.

"אתה זוכר ששאלתי אותך אם אתה אוהב לגור בשדרת לייק שור 2200?"

"בטח."

"החפצים שלי הועברו לשם אתמול. אני השכן החדש שלך בקומה החמש־עשרה."

ברצינות?

"איזה יופי, אחי," שיקרתי. כשהוא שאל אותי אם אני אוהב את המקום, הייתי צריך לספר לו על כל החסרונות שיש בו. הבניין רחוק מדי מהרכבת התחתית. האוויר הקר שנושב מכיוון האגם די מבאס. אין לי כלום נגד בלייק, אבל אני לא צריך שאף אחד מהשכנים יכיר אותי. עבדתי קשה מדי כדי להיות מחוץ לרדאר של כולם.

"כן, הנוף מהמם, נכון? ראיתי אותו רק באור יום, אבל לרקע האורות בלילה הוא בטוח עוצר נשימה."

"בהחלט," הודיתי, כאילו אכפת לי. פניו של בן הזוג שלי הן הנוף היחיד שרציתי לראות כרגע. ולפניי עוד ארבע שעות טיסה עד שאגיע אליו הביתה.

"אתה יכול לעזור לי למצוא את כל הברים השווים בשכונה," בלייק הציע. "אני אזמין את הסיבוב הראשון."

"מעולה," עניתי.

פאק, חשבתי.

נדרשו לנו שמונה־עשרה שנים כדי להגיע לטורונטו. עד שנחתנו וקיבלנו את המזוודות שלנו, השעה הייתה שבע. ממש חיכיתי לבלות קצת עם ג'יימי, אבל היה לנו דד־ליין — הוא יהיה חייב לעזוב מחר בשעה שש בוקר למשחק חוץ בקוויבק עם קבוצת הנוער שלו.

היו לרשותנו רק אחת־עשרה שעות ועדיין לא הגעתי אליו. כל רמזור אדום בדרך הביתה גרם לי לבעבע. לבסוף, הגעתי וחניתי בחניון של הבניין (הטבה נוספת שסיפרתי עליה לבלייק, לעזאזל). גלגלתי את המזוודה הענקית שלי לתוך המעלית, ולמזלי, המעלית עלתה עד לקומה העשירית, שבה הייתה הדירה שלנו, ללא עצירות. אחזתי במפתחות שלי, כדי שכבר יהיו מוכנים בתוך כף ידי. ספרתי את צעדיי; עשרים צעדים... ואז עשר... ואז פתחתי את הדלת.

"היי, בייב!" קראתי, כפי שתמיד עשיתי. "הגעתי." גררתי את המזוודה הצידה והנחתי עליה את ז'קט החליפה שלי, משאיר את שניהם לצד הדלת, כי כל מה שהייתי צריך עכשיו זה נשיקה.

רק באותו רגע הבחנתי שיש ריח נפלא בדירה. ג'יימי בישל ארוחת ערב. שוב. אני נשבע, הוא הדבר המושלם.

"היי!" הוא קרא, מגיח מהמסדרון המוביל לחדר השינה שלנו. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס בלבד, ו — מה שלא היה אופייני לו — זקן.

"אני מכיר אותך?" הוא חייך חיוך סקסי.

"התכוונתי לשאול אותך אותה שאלה." התבוננתי בזקן בצבע שטני. כאילו, הכרנו זה את זה הרבה לפני שלב שיער הפנים. הוא נראה שונה. אולי מבוגר יותר. ולוהט כמו להבות. אני רציני, לא יכולתי לחכות עד שארגיש את הזקן שלו מתחכך בפניי, ואולי גם בביצים שלי...

אלוהים. הדם שלי כבר החל לזרום דרומה, והייתי בבית רק חמש־עשרה שניות.

למרות זאת, הייתי תקוע במקומי באמצע החדר. אף על פי שעברו שמונה חודשים מאז הפכנו לזוג, עדיין נדהמתי מהמזל הטוב ששפר עליי.

"היי," אמרתי שוב, כמו מטומטם.

הוא התקדם לכיווני, הליכתו הקלילה מוכרת כל כך שליבי כאב קצת. הוא הניח את ידיו על כתפיי ועיסה את שרירי הטרפז. "אל תיסע שוב לכל כך הרבה זמן. אם תעשה את זה, אצטרך להתגנב לחדרי המלון שתשתכן בהם כשתהיה בדרכים."

"אתה מבטיח?" שאלתי, מילותיי נשמעו כמו תחינה. הוא היה קרוב מספיק כדי שאוכל להריח את ריח האוקיינוס של השמפו שלו ואת הבירה ששתה בזמן שחיכה לי.

"אם אי פעם יהיה לי יום חופש, אעשה את זה," הוא אמר. סקס בבית מלון אחרי משחק? נשמע טוב.

התחלתי למדוד את המרחק מהמקום שבו עמדנו אל הספה, וספרתי את שכבות הבגדים שאצטרך להוריד בתשעים השניות הקרובות.

אבל אז ג'יימי הוריד את ידיו מכתפיי ואמר, "אני כבר אכלתי. הצלחת שלך בתנור. הכנסתי אותה לפני כמה דקות. אנצ'ילדות עוף. ייקח להן חמש־עשרה דקות להתחמם."

"תודה." הבטן שלי קרקרה והוא חייך. נראה שהייתי רעב ליותר מדבר אחד.

"רוצה בירה?"

כאילו סירבתי אי פעם. "אני אביא. שב. תכוון את הטלוויזיה לפרק הבא." נשמעתי מנומס מדי לאוזניי שלי, אבל החזרה הביתה אחרי שהייתי בדרכים בדרך כלל גרמה לי לתחושה קצת מוזרה. מעין כניסה מחודשת, קצרה אך מביכה, שאני לא יודע למה לצפות לקראתה.

נחשפתי מעט לחוויות הביתיות שמשתפים חבריי לקבוצה הנשואים. ואם הייתי נוהג לשתף, הייתי מתפתה לשאול — האם זה תמיד יהיה ככה? האם החבר'ה שחיים בזוגיות כבר עשר שנים גם מרגישים כך? או העובדה שמערכת היחסים שלנו חדשה — היא שהופכת את השעה־שעתיים הראשונות כשאני חוזר הביתה למעט מוזרות?

הלוואי שידעתי.

התחנה הראשונה שלי הייתה לקחת בירות מהמטבח שלנו המעוצב בחלל הפתוח, שם פתחתי את הבקבוקים והנחתי אותם על שולחן הקפה בסלון. גרנו כאן כמעט שישה חודשים ועדיין הדירה לא הייתה מרוהטת כל כך. שנינו היינו עסוקים מכדי לטפל בריהוט. אבל כן היו לנו הרהיטים הנחוצים — ספת עור ענקית, שולחן קפה מהמם, שטיח וטלוויזיה גדולה.

אה, והייתה גם הכורסה המרופטת שאספתי מהרחוב ושמרתי, למרות התנגדויותיו של ג'יימי. הוא קרא לכורסה "כיסא המוות" ושמר על מרחק גדול ממנה. הוא התעקש שיש בה קארמה רעה.

אפשר להוציא את הבחור מקליפורניה, אך לא את קליפורניה מהבחור.

הייתי צריך להחליף בגדים, לכן הלכתי לכיוון חדר השינה שלנו. אבל אז עצרתי כדי לשאול אותו, "היי, מה אתה חושב על החולצה הזאת? קניתי אותה היום כי נשארתי בלי בגדים נקיים."

ג'יימי כיוון את השלט־רחוק לטלוויזיה. "היא ירוקה מאוד," הוא אמר בלי להביט לכיווני.

"אני אוהב אותה."

"אז גם אני." הוא פנה לעברי והזקן שלו הפתיע אותי שוב, אבל החיוך שלו גרם לי לדלג לכיוון חדר השינה שלנו.

המיטה הייתה מסודרת באופן מושלם. למרות זאת, זרקתי עליה את המכנסיים שלי, את החולצה הירוקה מאוד שלי ואת העניבה, ממהר לחזור אל ג'יימי. לבשתי זוג מכנסי טרנינג וחזרתי לסלון, שם ראיתי את ג'יימי שוכב על הצד, רגליו מתוחות על הכריות של הספה. לא טרחתי להעמיד פני אדיש ונשכבתי לפניו, ראשי מונח על זרועו, גבי צמוד לחזהו.

"שיט," התלוננתי כשהבנתי את גודל האימה, "השארתי את הבירות שלנו רחוקות מדי."

הוא הידק את ידו על בטני ואמר, "קדימה."

מתחתי את ידי לכיוון הבקבוקים והוא מנע ממני מליפול על הרצפה. שולחן הקפה היה ממוקם באופן מושלם להניח את רגלינו כשאנחנו יושבים, אך התמרון הזה היה בשביל מקרי בירה דחופים בזמן שאנו מכורבלים. מקרים שקרו מדי פעם.

העברתי לו את הבירה מעל לראשי ושמעתי אותו לוגם ממנה. כתוביות הפתיחה של "באנשי" — הסדרה שצפינו בה כרגע — הופיעו על המסך. "לא בגדת בי בזמן שלא הייתי כאן, נכון?" שאלתי.

"לא הייתי מעז. אבל הפרק האחרון לא הסתיים במתח, אז אפשר לומר שעדיין לא נאלצתי לעמוד במבחן."

גיחכתי לתוך הבירה שלי ונשענתי לאחור על חזהו החם. בדרך כלל אני צופה בריכוז בסדרה הזאת, בעלילה המטורפת ובסצנות הקרב המשוגעות, אבל הלילה זה היה רק תירוץ לשכב על הספה, כשעורי צמוד לעורו של הגבר שלי בזמן שארוחת הערב מתחממת. הזקן שלו דגדג את אוזני וזה לא היה צפוי. הסטתי את ראשי לאחור כך שזקנו הבריש גם את פניי. לא יכולתי לראות את הטלוויזיה בכלל ולא היה אכפת לי.

הוא הנמיך את סנטרו, מבריש את זקנו על לחיי, ואז הבריש את שפתיו בצווארי, משאיר שובל של רעידות בעקבותיו. "על מה אתה חושב?" הוא שאל בשקט.

הסתובבתי אליו באיטיות, נזהר לא לשפוך את הבירה שלי. "אתה נראה פאק־טסטי. כמו ג'יי־טים¹ אחרי שהוא עזב את אן־סינק² והפך לחתיך. אבל אני רוצה להרגיש את הזקן הזה על הביצים שלי לפני שאני מחליט אם אני אוהב אותו."

הוא הטה את ראשו לאחור ולפתע צחק, וזה מה שגרם לקרח המוזר שלאחר חזרתי להישבר בינינו. היינו שוב אנחנו, עם צחוקו הקליל ועם הנוחות שאני מרגיש כשהוא בסביבתי.

כןןןןן... רכנתי לעברו וליקקתי את צווארו, בדיוק מתחת לקו הזקן שלו. ואז מצצתי את עורו בעדינות. ג'יימי הפסיק לצחוק וגופו נעשה רפוי בצמוד לגופי. היינו עור לעור מהמותניים ומעלה, ותחושת פעימות ליבו עם פעימות ליבי גרמה לי לרצות לבכות בהכרת תודה. העברתי את אפי לאורך זקנו, עובר במסלול העוקף אל פיו. שערו היה רך יותר מכפי שציפיתי.

"פאק. תנשק אותי כבר," הוא לחש.

אז נישקתי. הזקן ליטף את פניי כשפי התרסק על פיו, צולל פנימה, כאילו הייתי רחוק ממנו למשך שמונה חודשים ולא שמונה ימים. הוא השמיע קול של שמחה מעומק חזהו. נישקתי אותו ביסודיות, עורך היכרות מחודשת עם טעמו ועם חמימות הבל פיו על פניי.

הוא נאנח, והאטתי את הקצב, מבריש את שפתיי על שפתיו באיטיות.

לא כדאי להתחיל לאבד שליטה עכשיו, וזה לא מתוך מבוכה. פשוט שנינו החזקנו בקבוקי בירה, ארוחת הערב שלי הייתה בתנור, והיה לנו את כל הלילה לפנינו.

זו הייתה המחשבה השמחה שלי עד הרגע שבו שמעתי קול לא מוכר — מישהו דפק בדלת. זה היה כל כך לא רגיל, שחשבתי בהתחלה שהדפיקה מגיעה מתוכנית הטלוויזיה שהוקרנה ברקע. אבל הדפיקה נשמעה שוב. "וסלי! יא בנזונה מטורף. תפתח ת'דלת, יש לי בירה!"

ג'יימי משך את ראשו לאחור, גבותיו זינקו מעלה. "מי זה?" הוא שאל ללא קול.

"פאק," לחשתי. "רק רגע!" קראתי, ואז קירבתי את פי אל אוזנו של ג'יימי. "חבר שלי מהקבוצה. בלייק ריילי. הוא עבר לגור מעלינו."

ג'יימי דחף אותי מעט וקמתי. הייתי חייב לסדר את איברי בתוך המכנסיים כדי שהכמעט־זקפה שלי לא תהיה גלויה כל כך. ניגשתי לדלת הראשית ופתחתי אותה מעט לכדי חריץ. "היי. מצאת אותי."

בלייק חייך חיוך גדול וטיפשי ודחף את גופו פנימה. "כן! יש לי ערמה של ארגזים בכל הסלון שלי. בלגן מוחלט. אחיות שלי מצאו את הסדינים וסידרו לי את המיטה, אבל חוץ מזה, ממש גיהינום שם למעלה. אז אכלתי המבורגר וקניתי שישיית בירות וחשבתי לבוא לראות אותך."

לרגע חשבתי על להעיף אותו החוצה. באמת שחשבתי. אבל לא הייתה דרך לעשות את זה בלי להיות ממש גס רוח. כאילו, עמדתי שם לבוש במכנסי ספורט, אוחז בבקבוק בירה, והטלוויזיה פועלת מאחוריי. נראיתי בדיוק כמו בחור שיש לו זמן לשתות בירה עם חברו לקבוצה. וזה היה חבר שכבר הציע לי לצאת איתו לשתות כמה וכמה פעמים, ותמיד התחמקתי אלא אם כן היינו בדרכים.

"בוא, תיכנס," אמרתי, שונא את האופן שבו קולי נשמע. בתוך שנייה הבן זונה כבר היה בפנים. ולחשוב שלפני שישים שניות הלשון של ג'יימי הייתה בפה שלי.

פאק.

בלייק לא הבחין בחוסר הנוחות שלי. הוא הניח את שישיית הבירה על השולחן בסלון והתיישב בדיוק במקום שבו ג'יימי ישב עד לפני דקה. בקבוק הבירה של ג'יימי היה מונח על הדלפק שמפריד בין המטבח לשאר החדר, אבל ג'יימי נעלם.

"אתה מוכן לעוד אחת?" שאל בלייק והוציא לעצמו בקבוק.

"אני מסודר," אמרתי, לוגם מהבקבוק שלי.

ג'יימי הופיע מהמסדרון, לבוש בטי־שירט, מכסה את נוף חזהו השרירי והזהוב שבו צפיתי קודם.

"היי," הוא אמר, "אני ג'יימי."

"אה, אתה השותף לדירה!" בלייק נעמד על רגליו והושיט את ידו, עוטף את כף ידו של ג'יימי בכף ידו הגדולה. "נעים להכיר. אתה מאמן, נכון? שחקני הגנה? בני נוער?"

"אה, כן." עיניו של ג'יימי הופנו אליי בשאלה.

הייתי מבולבל בדיוק כמוהו. במשך כל העונה, הזכרתי את השותף שלי אולי לשני אנשים, ומתברר שבלייק היה אחד מהם. אני אף פעם לא מדבר על ג'יימי עם חברי הקבוצה שלי, מפני שאני לא רוצה להסתכן בכך שלא אדע מתי אני אמור להפסיק לדבר עליו, או כמה פרטים הם יותר מדי פרטים.

ואני לא רוצה לספר עליו שקר מוחלט. זה ממש לא הסגנון שלי.

בלייק היה בחור גדול וחייכן, והאמת היא שתמיד הנחתי שהוא די איטי. יכול להיות שזה לא היה מדויק.

"רוצה בירה?" הוא שאל. "היי! אני אוהב את 'באנשי'! איזה פרק זה?" הוא הסתובב חזרה אל הספה והתיישב.

לא ידעתי מה לעשות, לכן התיישבתי על הספה בקצה המרוחק ממנו.

ג'יימי הלך למטבח, ואני בהיתי במסך לרגע, מנסה להבין מה קורה בפרק הזה. הוד ניסה לברוח מבניין שבו הוא גנב משהו. חברו הטרנס הצבעוני היה באוזנייה, מנסה לעזור לו לנווט את דרכו החוצה.

לא היה לי מושג מה קורה — לא במסך ולא בסלון שלי.

כעבור כמה דקות, ג'יימי חזר עם צלחת מלאה באנצ'ילדות מכוסות בגבינה מומסת. הוא השתמש במגש כי הצלחת הייתה חמה מדי, ואני הייתי ידוע בלהיכוות מהתנור במטבח. הפה שלי התמלא ריר למראה הכמות הנדיבה של השמנת החמוצה וגם למראה פרוסות האבוקדו שהיו מונחות בערמה. הוא אפילו חשב על מפית וסכו"ם מכסף.

וואו.

לזכות בבן זוג שמגיש לך ארוחת ערב תוצרת בית זה בערך הדבר הכי טוב בעולם, רק שעיניו של ג'יימי שאלו: האם להגיש לך את הארוחה, או שמא זה ייראה מוזר מדי? זוגי מדי?

קמתי ממקומי ולקחתי ממנו את המגש כי, לעזאזל, זה הבית שלי ואני יכול לעשות בו כל מה שאני רוצה. "תודה. זה נראה מדהים."

הוא קרץ לי במהירות שיא, והתיישבתי על הספה כדי לאכול את הארוחה שהוא הגיש לי. זה לא היה כל מה שרציתי ממנו, אבל זה יהיה חייב להספיק כרגע.

1. קיצור לג׳סטין טימברלייק

2. להקת בנים מצליחה משנות ה־90