מועדון הלבבות השבורים

פרק ראשון

מקרי מבחן

"אני זוכרת שבבוקר הוא היה להוט מאוד לסקס. אחר כך הלכתי לעבודה כרגיל. בסביבות תשע הוא שלח לי הודעה: 'אני עוזב.' זה כל מה שהוא כתב. כשחזרתי הביתה הוא לא היה שם. מה שהרג אותי באמת היתה החשאיות, איך הוא סידר הכול מאחורי הגב שלי.

"הוא לקח את כל הסכו"ם. אחרי שנתיים של חיים משותפים, הוא לא השאיר לי אפילו כפית לערבב את התה."

דבי, 28, גלאמורגן

יום שני בערב בבאטֶרסי, אצל לוסי המתוקתקת. אנחנו מחפשות באינטרנט עוד סיפורי פרידה שיתאימו לאתר.

"היתה בחורה שעבדתי איתה פעם," אני אומרת.

"הממ?"

"היא תפסה את הארוס שלה במיטה עם השכנה שלהם בת השמונה־עשרה."

"כואב."

"אחר כך היא היתה מגיעה לבית שלו ומסתובבת בחוץ. כאילו, כל לילה."

"למה?"

"כדי לראות אותו."

"זה לא נקרא הטרדה?"

"והיא השאירה לו פתקים אנונימיים... בכמויות, מודבקים בנייר דבק לדלת."

"אישה מסכנה."

"זה דורש מסירות. תארי לעצמך - כל לילה." אני שוקלת ללכת לרוב ולעשות משהו דומה, אבל הוא גר ברחוב ראשי ואני מכירה את כל השכנים כי הרי גרתי שם חמש שנים.

אני מסתכלת על הטלפון רק כדי לבדוק אם הגיעה הודעה.

"תצלצלי אליו," אומרת לוסי.

"אני לא יכולה לצלצל אליו. כמו שכבר הסברתי לך, אני מחכה שהוא יצלצל אלי."

"עמדתם להתחתן ועכשיו את אפילו לא יכולה לדבר איתו?"

"אני לא יכולה להתקשר אחרי שעזבתי, נכון? מה אני אגיד? 'היי, אתה כבר מתגעגע אלי? אתה רוצה שאני אחזור? רוצה להתחתן?'"

"ומה יהיה אם הוא לא יתקשר אלייך?"

"הוא יתקשר. עכשיו זה רק עניין של זמן. היה לו שבוע להפנים את זה, עוד שבוע ליהנות מהחופש, ללכת למכון, לראות ראגבי וכל זה, ושבוע להבין שהוא אבוד בלעדי. הוא יכול להתקשר בכל רגע, ממש לפי הספר." אני מסתכלת עליה. חשוב לי מאוד שהיא תקבל את התיאוריה שלי.

"בסדר." לוסי מושכת בכתפיים ומרוקנת את הכוס שלה. אני סיימתי את שלי לפני עשר דקות. פתאום נורא מתחשק לי לעשן סיגריה; זה היה ערב די טעון, עם כל הסיפורים על אנשים שזרקו אותם. אני שמחה שאותי לא זרקו.

לוסי אוספת את הכוסות. "רוצה עוד אחת?" היא ניגשת למטבח בצעדים מושלמים. אני מסתכלת טוב־טוב על הרצפה המבריקה ועל השטיח הלבן כשלג בדירה שלה. קראתי איפשהו שמצב הבית של אישה מלמד על המצב הנפשי שלה. אם זה נכון, אז לוסי כנראה בריאה כמו שור מבחינה נפשית. בעצם לוסי היתה מאז ומתמיד מסודרת. באוניברסיטה היא עשתה לחדר שלה במעונות עיצוב פנים. היא בחרה צבעים מקטלוגים, קנתה טלוויזיה צבעונית חדשה, וילונות משי ונרות ריחניים. אני גרתי בחדר על יד. קניתי לעצמי סל כביסה חדש והחשבתי את עצמי למגונדרת. כמעט מַתי כשהיא דפקה בדלת והציגה את עצמה עם המבטא המושלם שלה וה"מתחשק לך ג'ין אנד טוניק?" נדהמתי מזה ששום דבר לא מערער אותה. קראתי לה "לוסי הסנובית" והיא התחילה להציג את עצמה ככה בנשף של שנה א', כאילו מדובר במין תואר: "היי, אני לוסי הסנובית וזאת החברה הקטנה שלי, ויוויאן."

בכל אופן, היא הצליחה בחיים וזה מגיע לה. היא עובדת קשה מאוד, או ככה לפחות היא אומרת. אני חושבת על הדירה שלי. עוד לא ממש סיימתי לסדר אותה, אבל אני יודעת שכשזה יקרה היא תיראה מדכאת. אתם יודעים למה? כי זאת דירה של רווקה. אין לי שום דבר נגד רווקות, כן? אבל אני פשוט לא אחת מהן. אולי עזבתי את הבית, אבל אני עדיין מאורסת. אני "במערכת יחסים". אני משפשפת את העור של אצבע הטבעת. היא נראית חשופה בלי טבעת האירוסים.

אלוהים, אני אומללה.

חודש שלם בלי רוב. כלומר, אני יודעת שאנחנו בהפסקה. אבל לא ידעתי שככה זה יהיה. זה נתק מוחלט... כמו מוות.

אני מרימה את הרגליים על שולחן הקפה ליד ערימה מסודרת של מגזינים מבריקים. העיניים שלי נופלות על נערת שער עם שיער מתנפנף ושפתי קרמל. "נשים שיש להן הכול", כתוב לה על החזה. אני מדפדפת אל המאמר. לאישה שיש לה הכול יש עקבים גבוהים ותספורת שעלתה ים־כסף; הנה היא במשרד שלה, מחזיקה עט בהבעה סמכותית. אחר כך היא יושבת עם מגש קרואסונים בפיג'מת סאטן, וזה אחרי שהיא בטח לא אכלה קרואסון מאז תחילת שנות השמונים. הנה היא שוכבת על החוף הפרטי שלה ומחבקת שלושה ילדים (אם כי, רק רגע, יכול להיות שאחד מהם פוזל?).

באמת יש לה הכול. בית מקסים, היא מנכ"לית של חברה שנסחרת בבורסה, נשואה באושר ועדיין מוצאת זמן לאפות. היא לא מסוג הנשים שיושבות ומחכות שהארוס־לשעבר שלהן יתקשר. אני מתחילה למלא שאלון קטן בסוף המאמר.

האם את אישה שיש לה הכול?

גיל: שלושים ושתיים - וכידוע, גיל, מידת שמלה, אלה רק מספרים.

מערכת יחסים: בהפסקה.

איך היית מגדירה את מערכת היחסים שלך, מאחת עד חמש, כשחמש מציין "מושלמת"? לא רלוונטי.

איך היית מגדירה את הקריירה שלך, מאחת עד חמש, כשחמש מציין "מספקת לחלוטין"? גם כן לא רלוונטי - הפרנסה שלי זאת לא בדיוק "קריירה".

איך היית מדרגת את החברוּת עם אנשי מפתח בחייך? הממ, אנשי מפתח... לוסי ומקס, אני מניחה. החברים הכי קרובים שלי. אני מסמנת "טובה", ומיד משנה ל"מצוינת" למקרה שלוסי תראה.

מה שצריך לעשות זה לחבר את הציונים ולגלות את התיאור המתאים לך. ההמלצה שאני מקבלת היא לעבוד על סדר העדיפויות שלי ולהציב לעצמי "מטרות בחיים". כמובן! מטרות בחיים זה בדיוק מה שאני צריכה.

טוב, מספר אחת, כמובן, זה רוב: להתחתן עם רוב, ללדת ילדים לרוב... אבל אני מניחה שגם "לעשות קריירה" צריכה להיות מטרה בחיים. זה יגרום לי להיראות פחות לוזרית, ומאז ומתמיד חשבתי שיהיה נחמד להיות קניינית של רשת חנויות הכולבו היוקרתית בארנס אנד וורת' לפני שאצא לחופשת לידה.

בינתיים אני מנהלת מוצר בחברה שמייצרת מתנות לנשים, ובתור שכזאת אני מעבירה את שעות הערות שלי בהרכבת "אפשרויות למתנה" כדי שאנשים יוכלו לקנות בלי מאמץ לדודה ולחותנת שלהם.

ערכת קצף אמבט וקרם גוף (כולל תיק תמרוקים חינם), מטריות נפתחות בלחיצה, ערכות לטיפוח ציפורניים, כפפות עיסוי, כפפות עור רכות, תיקי איפור מעבודת טלאים, מחזיקי מפתחות בצורת חיות עם מצית כלול, כיסויי ראש מותאמים לכל עונה, ערכה לגידול עשבי תיבול, אוסף צנצנות ריבה קטנות. אתם יודעים, דברים כאלה.

אני מציצה בטלפון הדומם. לרוב יש יום הולדת החודש. האם כדאי לי להתקשר ולאחל לו יום הולדת שמח? מתי מפסיקים לזכור את יום ההולדת של החבר שלך? אני חייבת לבדוק את זה באינטרנט; זה בדיוק מסוג התשובות שהאתר צריך לתת.

בשנה שעברה ארגנתי לנו טיסת הפתעה לרומא. זה היה רומנטי נורא, אפילו שהוא ביקש שלא אפתיע אותו שוב בחופשה כי הוא מרגיש "מרומה". אבל אסור לזכור את הזמנים הטובים - מה שאני צריכה זה להתחבר למציאות כמו שהיא. להכניס דברים לפרספקטיבה. אני לוקחת את אחד הגיליונות של לוסי.

"רופא בכיר טוען שנשים שמעכבות אימהוּת מסתכנות בבעיות פריון".

אני בוחנת תמונה של אישה בחליפה המצמידה לפנים שלה בעצב נעליים סרוגות, עם הכיתוב: "הפריון מידרדר פלאים באמצע שנות השלושים". או, עכשיו אני מרגישה ממש רע. אני בוהה באישה עם הנעליים שדחתה את האימהוּת עד שכבר היה מאוחר מדי. היא נראית ממש כמוני. למה מפרסמים דברים כאלה כשנשים בגיל שלושים ומשהו עלולות לקרוא את זה? מה אנחנו אמורות לעשות - לרוץ לרחוב, למצוא כל גבר שמסוגל לעמוד בלי עזרה ולהשיג את הסחורה לפני שרכבת הפריון תעזוב את התחנה?

בכל אופן, אני עוד לא באמצע שנות השלושים. יש לי עוד כמה שנים לפני המדרון, ועד אז אני כבר אחזור לרוב. אני זורקת את העיתון לרצפה. לוסי חוזרת עם שמפניה - שמפניה אמיתית, כן? לא יין מבעבע. היא יכולה להרשות לעצמה, יש לה משרה יוקרתית במשרד יוקרתי בכיכר ברקלי. בעצם, זה מצחיק - אני יודעת את כל הפרטים על חיי המין שלה, אבל כמעט כלום על מקור הפרנסה. פעם היא הושיבה אותי כדי להסביר. זה היה משהו בנוסח "מניות, איגרות חוב, שוק, שור, דוב, הערכת סיכונים, בלה בלה בלה." היא די חשובה, נדמה לי. אני לוגמת את הבועות התוססות.

"חשבתי לעצמי," אני אומרת, "שאנחנו יכולות להוסיף דף דייטים לאתר, שאנשים יקבלו בו חוות דעת מהאקסים שלהם - את יודעת, משהו כמו אמזון, עם חוות דעת על ספרים? אפשר לראות מה אנשים אחרים חושבים לפני שקונים. זה יכול להיות נחמד."

"חוץ מהעובדה שכל האקסים שלך חושבים שאת מכשפה."

"לא כולם... באמת?"

"בגללך ג'ינג'ר רוג' נעשה הומו, זוכרת?"

"אף אחד לא נעשה הומו בגלל מישהו, לוסי. זה לא כת."

"אז הבחור ההוא משירותי הגרירה. זה ששכבת איתו אחרי שהוא תיקן לך את המיני־מיינור. הוא אמר שהרסת לו את החיים."

אני בוהה בה. "את יודעת, עם החיבה שלך לדיבור בוטה, את צריכה להצטרף לפורום הקיטורים."

"הממ, כן... 'שאל את לוסי'. זה מוצא חן בעיני," היא אומרת בחולמנות.

אני מרימה את הטלפון ומכבה אותו ומדליקה שוב למקרה שהוא נתקע.

"אולי פשוט תתקשרי לרוב? אני לא מבינה ממה את מפחדת."

"אני לא מפחדת מכלום."

"אז תעשי את זה. תגאלי את עצמך, ואותי, מייסורייך."

"טוב, אני אתקשר." מה שאני באמת לא רוצה לעשות זה להתקשר לרוב. לא דיברתי איתו מאז שעזבתי. אני בטוחה שחוקי ה"בהפסקה" קובעים שאם מישהו עוזב, השני צריך להתקשר. כלומר, אי־אפשר לעזוב מישהו ואז להתקשר אליו בוקר, צהריים וערב. לוסי נועצת בי עיניים. אולי פשוט אעמיד פנים שאני מתקשרת אליו...

"ואל תעשי לי שיחת טלפון בכאילו ותגידי כל הזמן 'א־הה'," היא אומרת.

אני מחפשת את המספר שלו ומתקשרת. אני מראה לה את הצג המבעית - "מתקשר לרוב" - ומצמידה את הטלפון לאוזן, מסתכלת לה ישר בעיניים. מבועתת לגמרי - אה! זה מצלצל. הלב שלי קופץ כמו עכבר בקופסה.

"כאן רוב ווטרס."

אני מנתקת וזורקת את הטלפון כאילו הוא לוהט.

"נחמד," אומרת לוסי.

הטלפון מצלצל. שתינו מביטות אל המקום שבו הוא נחת. אני נאבקת להגיע אליו.

"זה הוא," אני אומרת.

"מה את אומרת," היא אומרת ועיניה קרועות לרווחה באופן מאוד לא מושך.

אני עונה.

"כאן ויוויאן סאמרס."

"היי, זה רוב... התקשרת אלי?" הצליל הנעים של הקול שלו מכאיב לי.

"לא, לא נראה לי," אני אומרת בקלילות.

"המספר שלך הופיע."

"בסדר, בסדר... התקשרתי אליך, אבל בטעות."

"אה. אז מה שלומך, ויו? הכול בסדר?"

"בסדר. מאוד, אה, בריאה ועסוקה, אתה יודע... מה שלומך?"

"מעולה." משתררת שתיקה ואני שומעת פינוי צלחות.

"אתה אוכל?" אני אומרת.

"את באה בשבת?" הוא מדבר איתי בו־זמנית.

"שבת? שבת, אה..." כן, יופי! תעמידי פנים שאת לא יודעת שמדובר בחתונה של ג'יין והוגו. תעמידי פנים שלא אכפת לך ששבת היה אחד התאריכים ששקלנו ליום הגדול.

"החתונה של הוגו?" הוא אומר.

"אה, כן. אני באה."

"גם אני. אמור להיות נחמד." גם הוא מעמיד פנים שלא אכפת לו, אבל לפי הקול שלו אני יודעת שהוא מצפה בקוצר רוח לראות אותי. אנחנו נהיה בחדר אחד. אני אדאג להיראות הורסת. אני חושבת שלראות אותי זה בדיוק מה שנחוץ לו; הוא יתחנן שאני אקבל אותו בחזרה. חודש בנפרד יימחק כאילו לא היה. יום אחד נשב ליד האח המבוערת ונצחק על זה.

"בעצם, התכוונתי להתקשר אלייך בקשר לשבת," הוא אומר.

"באמת?" הוא יבקש ממני לבוא איתו. אני אגיד לא, כמובן; אני לא רוצה להישמע להוטה.

"כן, רק רציתי להגיד לך שאני אגיע עם מישהי... אה, אורחת."

אני מרגישה גוש קטן בגרון. "אורחת? אה. מי?" אני אומרת בקול גבוה ומוזר.

"ידידה."

"חברה?"

"כן." ההתנצלות בקולו מפלחת לי את הלב.

לוקח לי רגע לחזור לנשום.

"איזה מין חברה?"

"מה זאת אומרת, איזה מין?"

"היא חברה־חברה או סתם חברה, כמו, אתה יודע... בחורה ששוכבת איתך?" לוסי מחווה תנועות של שיסוף גרון. אני מפנה לה עורף.

"אה... זה חשוב?"

"טוב, אני לא יודעת, היא חשובה? איפה פגשת אותה? מתי פגשת אותה? אלוהים, רוב, עזבתי רק לפני חודש!"

"תשמעי, ויו, אל תתעצבני -"

"להתעצבן? מי מתעצבן? לא אני!"

"אני לא ממש יכול לדבר עכשיו. רק רציתי שתדעי שאני אהיה שם עם מישהי."

"גם אני. אני מביאה מישהו - לא חברה, כמובן. לא לא. אז... אני שמחה שציינת את זה. בדיוק עמדתי להגיד לך, אתה יודע, כדי שתתכונן. אין לי מושג איך תרגיש אם תראה אותי עם מישהו אחר..."

"יופי. אז מעולה - נתראה בשבת."

"נתראה!" אני חייבת לנתק לפניו. אני לוחצת על "סיים שיחה".

"ביי, ויו," אני שומעת אותו אומר בעודי מתמוטטת.