מי זאת עולה מהמדבר

קריאה ראשונה
שישה סיפורי אהבה ואפילוג

במגילת שיר השירים שמונה פרקים הכוללים יותר משלושים בתי שיר קטנים השזורים ברצף אחד. יש הרואים במגילה לקט של שירים קצרים ללא קשר פנימי. אחרים רואים בה קו עלילתי — אלגורי או אחר. לאורך הדורות נכתבו למגילה אין־ספור פירושים, והוצעו חלוקות היוצרות מגוון משמעויות. בספר זה אני מציעה מבנה של שבעה שירים, החופפים חלקית בלבד את שמונת הפרקים. חלוקה זו עוקבת אחר תבנית עלילתית החוזרת בווריאציות בשבעת השירים. כל שיר עומד בפני עצמו, אך כדי להבינו, יש לפענח את המקבילות בין השירים באמצעות התבנית החוזרת ובאמצעות הדימויים המשותפים לשירים האחרים.

ששת השירים הראשונים מתארים כל אחד קשר בין אישה ואיש. בשלב הראשון, נתייחס לכל אחד מהם כסיפור נפרד בעל דמויות, נרטיב ומאפיינים משלו. בהמשך נגלה את הקשרים בין השירים, וכיצד המגילה שוזרת אותם ביד אמן לכדי יצירה אחת, שהמסר העמוק שלה מתבהר בשיר השביעי והאחרון. במהלך הקריאה הראשונה נעזרתי רק במקבילות לשוניות בתוך שיר השירים, מלבד במקרים שבהם מקבילה חיצונית הייתה חיונית להבנה. באופן זה, המגילה מתגלה כיצירה בעלת שבעה חלקים המאירים זה את משמעותו של זה.

פיענוח השירים משול להליכה איטית בשדה וההתבוננות בפרט אחר פרט, עד שנפתח המבט, הפרטים מתחברים זה לזה, ומתגלה הנוף כולו. בקריאה ראשונה זו של הספר, אביא בתחילה כל אחד משבעת השירים ברצף אחד, אחר כך נחזור לקריאה פרשנית פסוק אחר פסוק, ובסוף יופיע פרק המסכם את השיר ודן בתכנים העולים בו. מומלץ לקרוא כל שיר במלואו לפני קריאת הפירוש שלו ולאחריה, כדי לחוש כיצד נפתח מרחב של תובנות חדשות.

 

שִׁיר הַשִּׁירִים

הכותרת מעידה בשבחה של היצירה — השיר המעולה מכל השירים. אך היא גם רומזת לנו על הדרך לפיענוח המגילה. זהו שיר אחד המורכב מכמה שירים.

 

אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

במבט ראשון, זהו ייחוס חיבור השיר לשלמה המלך.

 

יִשָּׁקֵנִי

המילה הראשונה מביעה משאלה לנשיקה ומסמנת את עיסוקה של המגילה במיניות ובתשוקה. היא נאמרת מפי אישה והנושא שלה הוא איש. האישה פעילה בהשמעת קולה ובהבעת המשאלה, אך מייחלת לפעילותו של האיש. היא רוצה שהוא ינשק אותה.

 

מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

כנראה שיש לו הרבה נשיקות, והיא מבקשת לעצמה רק חלק מהן.

 

כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן

דֹּדֶיךָ - דודים הם האהבה הגופנית, המיניות.

טוֹבִים מִיָּיִן — גם במובן המשכר, כלומר המיניות יכולה לגרום לאיבוד העצמיות השקולה, וגם במובן שיצירת היין אינה טבעית ודורשת סוג של מומחיות. האישה מייחסת כאן לאיש מומחיות במעשה האהבה, וגם מוכנה 'להשתכר' כדי לחוות זאת איתו.

הפסוק פותח בפנייה אל האהוב בגוף שלישי כסימן של כבוד ועובר לגוף שני. המעבר מסמן את השאיפה לזוגיות שיש בה קרבה ודיבור ישיר.

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים

לאיש יש שמנים טובים, ריחניים וכנראה יקרים.

שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ

שמו הטוב, המוניטין שלו, נפוץ כמו ריח של שמן המוּרק מכלי לכלי.

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ

עד כה פגשנו שתי דמויות — האישה הדוברת והאיש הנמען. כאן מופיעה צלע שלישית — העֲלָמוֹת, והתמונה מתחילה להיות מורכבת יותר. לאיש יצאו מוניטין של מומחה בענייני האהבה. נראה שבשלב זה האישה רק שמעה על כך מאחרות ורוצה לחוות זאת בעצמה.

רגש האהבה מנוסח בגוף שלישי — העלמות אוהבות. הניסוח מעלה את השאלות האם הדוברת מזדהה כאחת מן העלמות, והאם גם היא אוהבת.

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה

שוב האישה פעילה בהבעת משאלה, אך מייחלת לפעילותו של האיש שימשוך אותה אחריו. נָּרוּצָה — תחושת חיפזון הנלווית לרצון להיות ביחד.

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו

הֱבִיאַנִי — הוא הפעיל והיא סבילה.

הַמֶּלֶךְ — בפשט, נראה שהאישה מייחלת להיות אהובתו של המלך. ברובד נוסף, השליטה במערכת היחסים מיוחסת לאיש.

חֲדָרָיו — היא הולכת אל החדרים שלו. הוא הבעלים של המרחב שבו מתרחש המפגש.

משפט זה נאמר בזמן עבר ומסמן כנראה את מימוש המשאלה שלה. כאן חוזר השימוש בגוף שלישי כסימן כבוד למלך.

 

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ   נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן

ארבעה פעלים בפסוק מופיעים בגוף ראשון רבים — נָּרוּצָה, נָגִילָה, נִשְׂמְחָה ונַזְכִּירָה. המספר ארבע יוצר הדגשה. כאן ארבעת הפעלים יוצרים תחושה של שותפות, אך מושא הפסוק הוא עדיין האיש, והמיקוד הוא בו — נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (ההטיה בָּךְ בתנ״ך משמשת גם לזכר וגם לנקבה).

 

מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ

מֵישָׁרִים — בצדק, כפי שהדברים צריכים להיות.

המילה אֲהֵבוּךָ חוזרת כמו במשפט ״עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ״ (א,ג. כל מראי המקום מתייחסים לשיר השירים, אלא אם צוין אחרת). נראה שלאחר המפגש עם המלך, האישה מאשרת כי מה ששמעה עליו נכון. בנוסף, המילה מֵישָׁרִים מביעה תפיסה שכך הדברים צריכים להיות. אהבתן של נשים רבות מופנית אל האיש, המלך, הראוי לאהבתן.

 

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה   בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם

קולה של האישה ממשיך להישמע, אך כאן היא פונה לדמויות אחרות — בנות ירושלים. המילה אֲנִי מבטאת מודעות עצמית המתעוררת באמצעות הפנייה אליהן.

נָאוָה — מן השורש א.ו.ה. כלומר זו שמתאווים אליה, זו הנחשקת.

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה — מה היחס בין הצבע השחור לבין היותה נאוה? האם זו סיבה ותוצאה? ניגוד? או אולי משהו אחר? ו’ החיבור רב־משמעית ואינה מגלה לנו.

 

כְּאָהֳלֵי קֵדָר   כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה

קֵדָר — שבט נוודים מצאצאיו של ישמעאל. השורש ק.ד.ר מהדהד את הצבע השחור שהוזכר בתחילת המשפט. האישה מדמה את עצמה לאוהל נוודים בעל יריעות שחורות.

כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה — צמד מילים המייחס גם לשלמה נוודוּת, שחורוּת ומשכן שיריעותיו יכולות להיפתח לכל רוח. דימוי מפתיע בהקשר של מלך.

האישה מבינה שהיא בעלת איכויות דומות שְׁחוֹרָה אֲנִי... כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

 

אַל תִּרְאוּנִי   שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת   שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ

היא מרגישה בושה בפני בנות ירושלים. בפסוק הקודם הצבע השחור הוא רב־משמעי. כאן מתבהר כי הוא נושא הקשר של בושה. משמעות השורש ש.ז.פ היא ראה. השמש ראתה אותה, ומבטה הפך את האישה לשחרחורת. אך משמעות העניין עדיין לוטה בערפל.

 

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי   שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים   כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי

האחים, הבנים לאותה אם, נתפסים כאחראים להגן על תומתה של אחותם. נִחֲרוּ בִי מלשון חרון — כעס. האם הם כעסו עליה והענישו אותה, או שמא הם אלה שהכעיסו אותה?

שָׂמֻנִי — ביטוי של חוסר ברירה ותחושת חוסר אונים.

נֹטֵרָה — השורש נ.ט.ר מופיע כאן במובן של שמירה על כרם. במקומות אחרים בתנ״ך מופיע השורש בהקשר של שמירת טינה או כעס, הקשר המעצים את הרגש הקשה העולה בפסוק זה.

מה הם הכרמים שאותם היא צריכה לנטור? ומהו הכרם שלה שלא נשמר? האם האחים כועסים עליה מפני שלא שמרה על כרמה, או שהם אלה שהעמידו אותה במצב שבו היא אינה יכולה לשמור עליו?

הקשר הביולוגי המודגש בביטוי בְּנֵי אִמִּי, במקום ‘אחיי’, מסמן תכתיב של המציאות שאי אפשר לברוח ממנו. משתמעת ממנו מערכת יחסים עם האחים שהדוברת מרגישה לכודה בתוכה.

 

הַגִּידָה לִּי   שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בבית השלישי האישה חוזרת ופונה אל האיש. היא פותחת בשאלה ומזמינה אותו לענות. היא מעוניינת בשיח, בניגוד לבית הראשון שבו ביקשה רק את המגע.

השורש א.ה.ב חוזר בפעם השלישית. הפעם היא מבטאת אהבה במפורש, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן השורש הופיע, אך העלה את השאלה האם היא זו האוהבת. כאן נפשה היא האוהבת, עדות לעומק הרגש שהיא חשה ולסוג הקשר שהיא מעוניינת בו — אהבת נפש.

 

אֵיכָה תִרְעֶה   אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם

בשמיעה ראשונה נראה שהאישה שואלת את האיש איפה הוא רועה את הצאן בצהריים. המילה אֵיכָה בתנ"ך היא בדרך כלל קריאת צער או זעזוע, כמו בפסוק ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״ (ישעיהו א, כא). ניתן להבין שהשאלה הנשאלת כאן נושאת מטען רגשי דומה.

האישה מביעה זעזוע מן ההתנהגות הגלויה של האיש, בעזרת הדימוי של רועה הצאן המרביץ - משכיב את הצאן בצהרי היום, אך לא ברור עדיין למה כוונתה.

 

שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה   עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ

שַׁלָּמָה — שֶׁמָּא, פּן. הניסוח המיוחד רומז לשלמה, ששמו נרמז או מופיע בפעם השלישית בשיר.

עֹטְיָה — מתלבשת על. רוב המקראות שבהם מופיע השורש ע.ט.ה הם בהקשר של בושה, למשל ״יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם״ (תהילים קט,כט). האישה מציינת את העובדה שהיא יכולה להתלבש על החברים שלו, אך עצם המחשבה מעוררת בה בושה. מתוך ההקשר נראה שהיא רומזת לכך שהאיש מבלה עם נשים אחרות בגלוי, ושגם היא יכולה לפנות לאחרים.

 

אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ   הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

צְאִי לָךְ   בְּעִקְבֵי הַצֹּאן

וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ   עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים

כאן לראשונה נשמע קולו של האיש. הוא מכנה אותה הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. כינוי זה מנוגד לכינוי שהיא השתמשה בו — שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, והוא מבטא את הפער ביניהם. היא אוהבת אותו אהבת נפש, והוא רואה את החיצוניות שלה, ואף משווה אותה לאחרות. הוא מזמין אותה לצאת בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. כלומר לא להנהיג, אלא להיות מובלת, ללכת בעקבות תשוקותיה.

עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים — עם אחרים.

האיש מציע לה שאם היא אינה יודעת איפה הוא, היא יכולה, כמוהו, לצאת ולהסתובב עם אחרים. בתשובתו הוא ממשיך את הדימוי שלה, אך הרגש המלווה את דבריו אחר. היא מחפשת את אהבת הנפש ומרגישה בושה לבלות עם אחרים, והוא מתייחס לכך בשוויון נפש. היא מעוניינת בשיחה היכולה לשנות את אופי הקשר שלהם, והוא אינו נענה.

 

לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה   דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי

הדימוי מעצים את הפער. אמנם סוסה יכולה להיות יפה מאוד, אהובה ומטופחת, אך למעשה היא רכוש ובהמת עבודה.

בְּרִכְבֵי פַרְעֹה — היא אחת מיני רבות המושכת את מרכבתו של המלך. יש כאן רמז לנישואיו של שלמה לבת פרעה. המילה רַעְיָתִי, המופיעה כאן לראשונה, מבטאת קשר זוגי, אך מבחינת האיש הזוגיות היא כלי פוליטי.

דִּמִּיתִיךְ — השורש ד.מ.ה בבניין פיעל מבטא פעולה אקטיבית. השליטה שלו בדימוי משקפת את השליטה שלו בה.

נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים   צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים

המילה נָאווּ מהדהדת את האמירה שלה ״שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה״ (א,ה). הוא חוזר אליה באותה מטבע. תֹּרִים וחֲרוּזִים הם סוגים של תכשיטים. הם מקשטים את לחייה ואת צווארה של סוסה וגם של אישה. ההקבלה ביניהן מתעצמת. כשהוא מתייחס לקישוטים שהיא עדויה בהם, גם התייחסותו לחיצוניות שלה עולה מדרגה.

 

תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ   עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף

הוא מציע לה תכשיטים יקרים יותר, עשויים מזהב ומכסף.

 

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ   נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ

כאן שוב האישה היא הדוברת. המלך שהביא אותה אל חדריו בתחילה נמצא כרגע בִּמְסִבּוֹ. שורש המילה במסבו הוא מ.ס.ב, אך הוא נובע משורש קדום בן שתי אותיות, ס.ב, שממנו נובע גם השורש ס.ב.ב, המציין את מה שמסביב לזוגיות, בני ובנות זוג אחרים.

בזמן שהמלך מסב ‘על מה שמסביב’, היא יכולה להתנחם בנרד, הבושם הטוב שהשאיר לה. כאן חוזרת ההתייחסות לריח של בושם יקר, כמו בפסוק ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ״ (א,ג). אך כאן האישה מתייחסת אל אהובה בגוף שלישי בשל היעדרו. האם אפשר לשמוע כאן צליל של מרירות?

 

צְרוֹר הַמֹּר   דּוֹדִי לִי   בֵּין שָׁדַי יָלִין 

שלוש צלעות בפסוק. הצלע השלישית בֵּין שָׁדַי יָלִין יכולה להתפרש כמתייחסת לצלע הראשונה צְרוֹר הַמֹּר או לצלע השנייה דּוֹדִי לִי . מבנה זה מעלה את השאלה האם זהו האהוב שבֵּין שָׁדַי יָלִין או רק צְרוֹר הַמֹּר? האם הזוגיות שלי היא עם האיש או עם הבושם?

אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר   דּוֹדִי לִי   בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי

הפסוק הוא בעל מבנה דומה לפסוק הקודם. כאן עולה מציאות היסטורית של גידול בשמים יוקרתיים באזור עין גדי, ובהם מור וכופר. חיבור בין שני הפסוקים מאפשר לקרוא אותם בסדר אחר: 'צרור המור ואשכול הכופר (הגדלים) בכרמי עין גדי (תלויים) בין שדיי. אך אני הייתי מעדיפה את אהובי, דודי, לי, שיהיה רק שלי.'

גישה זו מנוגדת לזו של האיש בפסוקים הקודמים, המבטא את הקשר במתן תכשיטים ומסרב לבלעדיות שהיא מבקשת.

 

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי   הִנָּךְ יָפָה   עֵינַיִךְ יוֹנִים

הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי   אַף נָעִים

שני הפסוקים המקבילים מבטאים את איכות היחסים ביניהם. הוא חוזר על ההערכה שלו ליופייה. המילה יָפָה מופיעה כאן פעמיים בנוסף לאמירתו הקודמת ״הַיָּפָה בַּנָּשִׁים״ (א,ח). היא מקבלת על עצמה את ההגדרות שלו לזוגיות ועונה לו בהתאם. היא רואה בו יופי ואף נעימות, לא הרבה מעבר לכך. אהבת הנפש אינה מוזכרת שוב, והיא משלימה עם המצב הקיים.

 

אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה 

המילה אַף מדגישה את מניית היתרונות שבזוגיות שלהם. יש גם רעננות במיטתם. האם בזכות הזוגיות הפתוחה שהגיעו אליה?

 

קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים   רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים

הארז והברוש (בכתיב ברות) הם עצים חזקים ויקרים המשמשים לבנייה. רַהִיטֵנוּ משמעותו קורות הבית, בהקבלה לחלק הראשון של הפסוק. היא מבינה שביתם נשאר יציב, למרות חוסר הבלעדיות שיש בזוגיות שלהם, ומייחסת משמעות לעושר הניכר בחומרי הבנייה של הבית.

כרמי שלי לא נטרתי

״שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה״ (א,א) היא הכותרת למגילה כולה, אך גם לשיר הראשון. לא ברורה עדיין המשמעות של הופעתו של שלמה בכותרת. האם, כמו בתפיסה המסורתית, שלמה הוא המחבר? או שמא ״אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה״ פירושו שהוא הנושא, הדמות המרכזית?

הבית הראשון בנוי מעשר צלעות. המילה אֲהֵבוּךָ החוזרת בסיום של כל חמש צלעות, כמו גם המילים דֹדֶיךָ מִיַּיִן החוזרות פעמיים, מסמנות את גבולות הבית. הדוברת היא אישה. היא פעילה ומביעה במפורש את רצונה לקשר מיני עם המלך, אך למעשה היא מייחלת לפעילותו שלו — שייקח אותה, שינשק אותה. הקשר איתו גורם לשמחה ולשיכרון יותר מיין. היא מייחסת לו מומחיות במעשה האהבה, ורואה בה את הסיבה לאהבת העלמות אותו. הופעתן של העלמות רומזת לקיומן של צלעות נוספות במערכת היחסים. המילים האחרונות בפסוקים אלה — ״מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ״ (א,ד) — מעידות על האמונה שהדבר הזה הוא טוב וישר. כך צריכה זוגיות להיראות. האישה פועלת בתוך הנורמות המוכרות של מלך בעל נשים רבות ומזדהה איתן.

האישה פותחת בפנייה אל האיש בגוף שלישי ״יִשָּׁקֵנִי״ (א,ב). זהו ביטוי של כבוד כלפי מי שמעמדו גבוה. אך היא עוברת מיד לפנייה בגוף שני ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים״ (א,ג) ומסמנת את השאיפה לקשר בין שווים. כל הפעלים בבית מופיעים בזמן עתיד או ציווי, מלבד הפועל ‘הֱבִיאַנִי’ המופיע בזמן עבר ומסמן כנראה את מימוש המשאלה שלה. המילים ״הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו״ (א,ד) מסמנות את האיש כבעל הרכוש, המרחב והיכולת להכתיב את אופי היחסים. הפועל ‘הֱבִיאַנִי’ מופיע בגוף שלישי כמו הפתיחה. נראה שברגע המימוש היא מרגישה זרות, בניגוד לתחושת השותפות שציפתה לה כשהשתמשה בארבעה פעלים בגוף ראשון רבים: נָּרוּצָה, נָגִילָה, נִשְׂמְחָה ונַזְכִּירָה.

בבית השני, מסמנת הפנייה ל״בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם״ (א,ה) שבר בתחושת השלמות לכאורה של תחילת השיר. בנות ירושלים מספקות נקודת מבט חיצונית למערכת היחסים הזוגית שנוצרת. אל מול מבטן מתעוררת באישה מודעות עצמית והיא מזהה את רגשותיה — בושה, כעס וחוסר אונים. הדברים אינם ״מֵישָׁרִים״ כפי שהיא חשבה. אך לא ברור מה גרם לרגשות אלה, ומה היחס בין רגשות אלה לבין ההתרגשות וההתלהבות שהיו מנת חלקה בבית הראשון.

אולי בזכות נקודת המבט של בנות ירושלים, מנסה האישה לפתוח בשיחה עם בן זוגה כדי לשנות את אופי הקשר ואומרת: ״הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי״ (א,ז). היא מבינה שהיא אוהבת אותו אהבת נפש, אבל הוא אינו מחזיר לה אהבה באותו מובן, ומסתובב לאור היום עם אחרות. כשהיא שואלת אותו על כך, הוא מתחמק מתשובה ישירה ומציע לה שתנהג כמוהו. הוא מעמיד אותה במקומה בעזרת הדימוי של סוסה ברכבי פרעה, ומנסה לפייס אותה בתכשיטים יקרים יותר. היא מנסה לומר שהיא מעדיפה אותו על פני הבשמים היקרים שנתן לה, ורוצה שיהיה רק שלה, אך הוא ממשיך להתייחס ליופייה. היא מבינה שהוא אינו קשוב לה ומקבלת על עצמה את כללי הזוגיות הזו, שבה כל אחד מהם מבלה גם עם אחרים/ות. היא מזהה שיש בקשר יופי, נעימות, רעננות, יציבות ועושר.

אך נראה שבפנייתה אל בנות ירושלים, הנמצאת במרכז השיר, האישה מבטאת את תחושותיה האמיתיות. היא מבינה שה״ירִיעוֹת״ הפתוחות של משכנו של שלמה הן שחורות, ושגם בה עצמה דבק צבע זה כשהסתובבה בחוץ, בשמש, עם אחרים בגלוי. היא מרגישה שהיא נענתה לצו החברתי והמשפחתי המיוצג באחיה שבחרו עבורה זוגיות (‘כרם’), שאין בה בלעדיות (‘כְּרָמִים’ בלשון רבים). אמירתה ״כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי״ (א,ו) דו־משמעית — היא לא שמרה על הזוגיות שלה, וגם הזוגיות הזו אינה לפי בחירתה. היא מרגישה לכודה בתוכה כמו בקשר דם (״בְּנֵי אִמִּי״, א,ו). הקשר בין גברים ונשים בתוך המשפחה מייצג את הסדר החברתי שבו לנשים אין זכות לבחור את גורלן ואת אופי הזוגיות שלהן.

יש בשיר פערים גדולים בין הפנים והחוץ: בין הזוגיות המושלמת לכאורה לבין האכזבה ממנה; בין התכשיטים והבושם היקרים לבין חוסר הנוכחות של האהוב; בין חוסר הנאמנות הגלוי לאור היום לבין היעדר תקשורת גלויה על כך. הפער מתבטא בדימויים היוצרים תחושה של חוסר התאמה בין ארמון המלך לאוהל הנוודים, והכרם שלא נשמר. השיר מעלה שאלות המתעוררות באישה על ההנהגה הראויה, אך מסתיים בתחושת הרמוניה לכאורה, המנסה לחפות על הפערים שנחשפו במהלכו.

נרד nardostachys grandiflora
צמח רב שנתי ממשפחת הוולריאניים הגדל בהרי ההימלאיה. כמו צמחים אחרים במשפחה זו, יש לו ריח ייחודי הנחווה כנעים או בלתי נעים. שורשו השעיר משמש ברפואה המסורתית. מינון יתר יכול להיות רעיל.

פעילות רפואית: נוגד עווית, מרגיע, ממריץ את המחזור החודשי ואת מערכת העיכול, משלשל ומשתן.

התוויות: חרדה והיסטריה, קשיי שינה, דיכאון, עצירות, כאבי ראש ואפילפסיה.

הופעתו בשיר השירים משקפת את האיכויות הרפואיות שלו: ריחו מחליף את נוכחותו של האיש, ולא ברור אם החלפה זו נעימה לאישה או לא. הצמח יכול להרגיע אותה ולעודד אותה, אך מינון יתר בהיעדרו של האיש עלול להיות רעיל.

 

* זיהויים של חלק מן הצמחים בשיר השירים שנוי במחלוקת. במקרים אלו, בחרתי את הזיהוי התואם לתוכן המגילה כפי שאני מבינה אותה.

מומלץ כי שימוש בצמחי מרפא ילווה בייעוץ אישי מקצועי. השימושים הרפואיים המוזכרים כאן הם לידע כללי בלבד.

 

חבצלת החוף pancratium maritimum
גאופיט ממשפחת הנרקיסיים, גדל לחוף הים התיכון ובשרון, ומצוי בסכנת הכחדה. הפרח פורח בלילה, לבן, גדול, בולט למרחוק, שופע צוף וריחני. זרי האבקנים מחוברים ויוצרים עטרה פנימית דמוית כתר. החבצלת פורחת בעיקר ברצועת החוף ועמידה לרסס המים המלוחים. המאפיינים של הפרח מתקשרים לאיכויות של הדמות הנשית כפי שהיא מופיעה בשיר השני.