גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי
מכר
אלפי
עותקים
גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי
מכר
אלפי
עותקים

גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי

4.5 כוכבים (68 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 371 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'

תקציר

גרייס מורגן
אם היית יכול לחזור בזמן ולשנות רגע אחד בחייך, איזה רגע זה היה?
כשהצגתי בפני סויר את השאלה, ציפיתי שיגיד 'את השבוע הזוועתי בעיראק', אך הוא לא אמר זאת. במקום זה הוא אמר משהו שאזכור עד סוף חיי. "הייתי רוצה לחזור בזמן כדי למצוא אותך מוקדם יותר. לא הייתי מניח לאף אחד לפגוע בך." 
זה היה הרגע שבו התאהבתי בו בכל ליבי.
אבל סויר לא הבחור הנכון בשבילי. הוא גבר גדול מהחיים עם לב גדול מהחיים שיש בו מקום לנשים רבות, ואילו הלב שלי מסוגל להכיל רק אהבה אחת.

סויר אוונס
עוד לא נתקלתי בבחורה כמו גרייס מורגן. ככל שאני מנסה להתקרב אליה, היא מתרחקת. נראה שהיא עמידה לחלוטין לקסמיי, אף שאני מנסה להפעיל אותם עליה בכל הזדמנות. מה יש בבחורה הזאת שמושך אותי אליה ככה? האם זה ריח האפייה המתוק שתמיד נודף ממנה? או שאולי אלה העוגות הנפלאות שהיא ממציאה לכל אירוע ולכל מצב רוח? אני לא יודע, אבל אני נחוש לגלות.


המתיקות שבפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי, סיפור אהבה מתוק ונוגע על גיבורה חזקה ובודדה ועל גיבור המתעקש לתת לה את כל מה שאי פעם נלקח ממנה בחוסר צדק, ועל הדרך מעניק לה גם את ליבו. 
זהו הספר השני בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון בסדרה, להילחם בפיתוי, יצא בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרולוג
גרייס
 

חום אחר הצהריים מתנדף כשאני רצה הביתה, הילקוט ותיק הספורט שלי מתנודדים על גבי בפראות. תחושת אשמה מציפה אותי על כך שאני מאחרת; אני יודעת שבכך אני מעכבת את אימא, שרוצה לנסוע איתי אל מחוץ לעיר.

הטלפון שלי מצלצל בהודעה חדשה, הקול המעומעם בקושי נשמע מעל לקול נשימותיי המאומצות. אני מאיטה ומושיטה את ידי לתא הצדדי, שולפת את הנייד ורואה שזו הודעה מאדם.

אדם: רק רציתי לאחל לך בהצלחה ושיהיה לך סוף שבוע נעים. אתגעגע אלייך. תביאי לי מהעוגות. אוהב אותך, בייב :)

בטני רוקדת ריקוד קטן כשאני רואה את ההודעה המתוקה, תגובה שכבר התרגלתי אליה כשזה נוגע לו. אנחנו יוצאים כבר כמעט שנה ולאחרונה הוא דוחק בי לקחת את הקשר שלנו לשלב הבא. אני מעריכה את הסבלנות שהוא הפגין, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא לא בתול. חשבתי על זה רבות והחלטתי שכשאחזור מהיריד, אגיד לו שאני מוכנה.

אני שולחת לו תשובה, מיידעת אותו שגם אני אתגעגע אליו ושאתקשר ברגע שנחזור הביתה, ביום ראשון. אני מקווה שאחזור עשירה בעשרים אלף דולר. זה הפרס המובטח בתחרות האפייה, ואם נזכה זה יעזור לאימי ולי לממש את החלום שלנו, חלום שאנחנו חולקות מאז אני זוכרת את עצמי.

ברגע שהבית מופיע מולי אני מאיצה לעבר המדרגות הקדמיות. כשאני פותחת את הדלת אני כבר קצרת נשימה וחשה דקירות בצד. "היי, אימא! סליחה שאיחרתי. המאמן הכריח אותנו להישאר עד מאוחר באימון. רק תני לי להחליף בגדים ונוכל להתחיל להעמיס את הרכב."

אני זורקת את הילקוט ואת תיק הספורט הצידה, הולכת למטבח ורואה את העוגות, מסודרות על השיש ומוכנות, אך אין זכר לאימא. "אימא?"

קול רועם נשמע מעליי, מושך את תשומת ליבי לעבר התקרה. השקט המוזר שמשתרר לאחריו שולח רפרוף של חוסר שקט במורד גבי. אני מתחילה לעלות במדרגות, ההתקדמות שלי שקטה וזהירה. "אימא?" אני קוראת שוב בעודי פוסעת על גבי המדרגות, המכוסות בשטיחים. "את למעלה?"

ככל שאני מטפסת, התחושה שמשהו לא בסדר הולכת ותופחת בי. כשאני מגיעה לראש גרם המדרגות, אני רואה שדלת חדר השינה שלה פתוחה מעט. אני ממשיכה להתקדם אף שכל עצב בגופי צורח עליי לברוח. ליבי פועם בגרוני כשאני דוחפת את הדלת ורואה שחדרה הפוך.

מה, לעזאזל?

דלת הארון נפתחת בתנופה ואימי נופלת לרצפה, עירומה ומדממת. גבר מופיע מאחוריה, אוחז בסכין. פחד משתק אותי, כולא אותי במקומי.

"גרייס, תברחי!"

צעקתה הטרופה מנקבת את האוויר ומנערת אותי. אני מהססת לשנייה, לא רוצה להשאיר אותה מאחור, אך יודעת שאני מוכרחה להשיג עזרה. אני רצה לחדר שלי.

"מהר, תפוס את הכלבה הזאת."

מישהו תופס בשערי ומושך בחוזקה. אני נוחתת בכבדות על גבי וריאותיי מתרוקנות מאוויר. גבר מופיע מעליי, שערו השמנוני והשחור נופל לתוך עיניו הכהות והזדוניות, עיניים נטולות רגש. "את יפה כמו אימא שלך. אני חושב שאזיין גם אותך."

ליבי צולל לתוך בטני, המילים שלו שפלות מכדי לעכל אותן.

"עזבו אותה בשקט! בבקשה, אל תפגעו בה." הפצרתה הבוכייה של אימי שוברת את ליבי. אני חייבת להוציא אותנו מכאן. אני חייבת להגיע לטלפון.

קולי חנוק כשאני נמשכת לעמידה בשערי. הבעירה הפועמת היא כלום לעומת הכאב שהתמקם בחזי. לפני שאני מבינה מה הוא מתכנן לעשות, פיו הדוחה נוחת על פי.

אני צועקת ומנסה לדחוף אותו, אך הוא לא מש ממקומו. הוא חזק מדי. אני מרימה באינסטינקט את ברכי ופוגעת בו בין הרגליים.

"פאק!"

ברגע שאחיזתו נחלשת, אני רצה החוצה ואל חדרי, טורקת אחריי את הדלת. אני נועלת את הבריח, דוחפת את כל מה שיש על השידה ואז מפילה אותה כדי שתחסום את הדלת. אני מושיטה את ידי לטלפון שליד המיטה ומתקשרת למוקד החירום, אצבעותיי רועדות.

"משטרה, מה מקרה החירום שלך?"

מהלומות נוחתות על דלתי, כמעט מעיפות אותה מציריה.

אני מתחבאת בארון ומצמידה את הטלפון לאוזני. "שמי גרייס מורגן, אני גרה בלייקלנד פוינט 917. שני גברים פרצו לביתי ופגעו באימי."

צעקותיה של אימי חודרות מבעד לכאוס המתחולל באוזניי ואני שומעת אותה מתחננת על חייה. "בבקשה, אתם חייבים למהר!" אני מתייפחת, "הם מכאיבים לה מאוד!"

"זה בסדר, מותק, המשטרה בדרך. תישארי איתי על הקו, או־קיי?"

"בסדר."

"בת כמה את, גרייס?"

"שבע־עשרה."

הדפיקות הבלתי פוסקות בדלת נעצרות, וכך גם הפצרותיה המבוהלות של אימי. אני מקשיבה בריכוז, מפחדת לנשום. לאחר רגע דפיקה רועמת מרעידה את הקירות ואני שומעת עץ מתרסק לשבבים. "אלוהים אדירים! הוא בחדר שלי."

דלת הארון נפתחת וחושפת את הגבר הזועם שממנו נמלטתי קודם. זעקת אימה נמלטת מגרוני כשהוא תולש מידי את הטלפון. אני חומקת מתחת לזרועו אך הוא תופס ומטיח אותי בקיר. אני ממהרת לקום על רגליי ומנסה להימלט שוב מחרון אפו, אך אני לא מהירה מספיק.

גופו הגדול מפיל אותי מאחור, זורק אותי בפניי מטה, על רצפת העץ ליד מיטתי. טעם מתכתי של דם ממלא את פי.

"את לא הולכת לשום מקום, כלבה." הוא חובט באגרופו בגבי. כל מהלומה כואבת נוספת שהוא מטיח בי מחלישה אותי יותר. אני נאבקת בו, אך הוא הופך אותי ומחטיף לי מכות בפנים. כאב פועם בראשי ונקודות שחורות מרקדות בשדה ראייתי. אני גונחת, נאבקת להישאר בהכרה.

ידיו תופסות באכזריות בצווארון החולצה שלי וקורעות אותה במרכזה, חושפות את החזייה שלי. הוא מנסה להוריד את מכנסיי הטייטס הקצרים שאני לובשת לאימוני המעודדות.

"לא!" אני נאבקת בשארית כוחותיי.

"אל תזוזי, כלבה, זה ייגמר מהר."

אני לא נענית לפקודתו וזה מזכה אותי במהלומה נוספת בפנים. ראשי מוטח לשמאל ובעיניי הדומעות אני מזהה את אלת הבייסבול הוורודה שלי, מליגת הילדים. אני מושיטה את ידי, תופסות בה, מעקלת את אצבעותיי סביב ידית הגומי. אני לא מאבדת שנייה נוספת, מניפה אותה בחוזקה ופוגעת בראש שלו. הוא גונח ונופל על הצד.

אני מתרוממת על רגליי ומניפה שוב את האלה, הפעם פוגעת בגבו. אני ממשיכה להכות בו ללא מעצורים, פחד וכעס מניעים כל מכה אלימה.

צעדים רועמים במסדרון, בקושי נשמעים מבעד לזעם האפל המכלה אותי.

"אמיליו, אנחנו חייבים להסתלק. ניידות מתקרבות."

הבחור השני עוצר בחדות בכניסה לחדרי, בידו סכין מגואלת בדם. הוא מביט בחברו שנאבק לעמוד ועיניו הזועמות מופנות אליי.

"כלבה מזדיינת."

הוא מסתער עליי באגרופים מונפים. אני מרימה את האלה אך מפספסת את הראש שלו בסנטימטרים ספורים. לפני שאני מספיקה לנסות שוב אגרופו פוגש ברקה שלי. אני רואה קעקוע בחלק הפנימי של מפרק כף ידו לפני שפניי פוגעות בקיר מעוצמת המהלומה.

הוא מרים את חברו על רגליו וכורך זרוע סביב צווארו. "קדימה, גבר, תתאפס. אנחנו צריכים לזוז."

אני צופה בהם מדדים מהחדר ומחכה עד שאני בטוחה שהם הלכו לפני שאני מנסה להתרומם על רגליי. גופי המוכה זועק במחאה כשאני יוצאת לחפש אחר אימי. אני קוראת לה, אך קולי נשמע חלש, כפי שאני מרגישה.

אני נכנסת לחדרה ומתערערת כשאני רואה אותה. היא שוכבת עירומה בשלולית דם. ייאוש לופת את חזי, מתפוצץ למיליון שברים.

"אימא!" אני רצה לעברה, מחליקה על הנוזל הארגמני ונוחתת על ברכיי. אני לא נותנת לזה למנוע ממני מלהושיט לעברה את ידיי. אני מחבקת את גופה חסר החיים. "זה בסדר, אימא, תחזיקי מעמד, העזרה בדרך."

אני בוכה, זעקותיי שבורות.

דמעותיי נופלות לתוך שערה הזהוב והיפהפה כשאני מתחננת בפניה שתחזיק מעמד. לא משנה כמה אני מנסה להבטיח לה שהכול יהיה בסדר, אני יודעת שלא. אני יודעת שהיא מתה, אך ליבי מסרב להאמין בזה.

"אני מצטערת שאיחרתי. מצטערת כל־כך." אני רוכנת למטה, מנשקת את מצחה המוכתם בדם וטומנת את פניי בשערה. לאחר מספר שניות כאוס משתרר סביבי.

* * *


הייתי בת שבע־עשרה כשהצלחתי לשרוד את היום הנורא ביותר בחיי. במקום למצוא שלווה וביטחון בתקופה שבה התאבלתי וניסיתי להתגבר על שיברון הלב שלי, נשלחתי לחיות איתו – עם הגבר שהיה נוראי יותר מהשטן עצמו.

פרק 1


גרייס
לאחר שלוש שנים


"ההזמנה מוכנה!"

רגליי דואבות כשאני חוטפת את שתי הצלחות הלוהטות, העמוסות בהמבורגרים ובצ'יפס. זו רק שעת צהריים והתשישות כבר מאיטה אותי. משמרת שתים־עשרה השעות שעשיתי אתמול נותנת בי את אותותיה.

"איך את מסתדרת שם, חמודה?" שואל הבוס שלי, מאק, בעודו הופך את ההמבורגרים על הגריל.

אני מעניקה לו את החיוך הכי טוב שלי. "אתה מכיר אותי. אני תמיד מסתדרת."

"אני באמת מכיר אותך וגם אם לא היית מסתדרת, לא היית אומרת לי. אני מפחד שיום אחד אני אביט לשם," הוא מצביע לעבר הדלת המסתובבת בכניסה למטבח, "ואמצא אותך ישנה על הרצפה."

"טוב, מאק, אני בקושי ישנה במיטה שלי, אז אין סיכוי שארדם על הרצפה שלך."

ההקנטה הזאת מזכה אותי ברטינה ובהינד ראש. אני מתייחסת לזה בתור הסימן שלי ללכת ויוצאת כדי לתת לזוג הממתין את ההזמנה שלו. אני מעריכה את הדאגה שלו, אבל הוא זקוק לעזרה ואני זקוקה לכסף. זה מצב שבו שנינו מרוויחים.

ייתכן שזו לא עבודות חלומותיי, אבל אני מעריכה אותה מאוד ועוד יותר מעריכה את מאק. הבחור הזועף והקשוח בעל השיער השחור, העיניים החומות והקעקועים עלול להיראות מפחיד, אך הוא בסך הכול דובון גדול. אני אסירת תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי. בלעדיו לא היה לי כלום.

אחרי שאני מגישה את המנות אני מבקרת בעוד כמה שולחנות ואז שומעת את הפעמון המבשר על כניסתם של לקוחות נוספים. בשולי שדה הראייה שלי אני רואה שני גברים נכנסים ומתיישבים מאחור. ליבי מחסיר פעימה ומודעות מציפה כל תא בגופי. אני כבר יודעת מי הוא אחד מהם בלי להביט מעבר לכתפי.

זה סויר אוונס.

למה הגבר השחצן והסקסי הזה חייב לבוא לאכול כאן כל הזמן? למה הוא לא יכול ללכת למקום אחר?

אני מתוסכלת מכך שאכפת לי, אך מתעשתת ומנסה שלא להביט בו ישירות כשאני פונה לעבר השולחן שלהם, אחרת פשוט אעשה מעצמי צחוק. במקום זאת, אני מתמקדת בקייד. גם הוא מושך, אם כי די מפחיד. הוא לא גורם לליבי להלום כאילו היה רוצה להתעופף מחזי, כפי שקורה כשאני מביטה בסויר.

"שלום לכם," אני מברכת אותם בשקט ומושיטה את ידי לפנקס שלי. לא שאני צריכה אותו, אבל זה יעזור לי לא ללטוש עיניים במר סקסי.

"היי, גרייס," עונה קייד ומהנהן לעברי, כרגיל.

"שלום לך, גרייס. נחמד לראות אותך שוב. לא ידעתי שאת עובדת היום."

הבריטון העמוק והחלקלק של קולו של סויר שולח צמרמורת מתוקה לאורך עורי. תתעשתי, גרייס.

אני פולטת אנחה דרמטית. "אני עובדת כל יום פחות או יותר, ואתה בוודאי יודע את זה מפני שאתה נמצא כאן מדי יום."

"אני לא בא מדי יום."

אני מחרחרת בבוז, מתיקה את מבטי מהרצפה ומייד מתחרטת על כך כשאני יוצרת קשר עם זוג העיניים הירוקות הסקסיות ביותר שראיתי. להט מתגנב במעלה צווארי ופניי מקבלות גוון של עגבנייה. עיניי מצטמצמות כשאני מנסה להסוות את ההשפעה שיש לו עליי. "כן, אתה כן."

הגיחוך היהיר שלו הופך לחיוך יפהפה. חיוך שעבורו בחורות שומטות את התחתונים כהרף עין.

"לא, רק בימים שבהם את עובדת, קאפקייק."

אגרופיי נקפצים לשמע הכינוי שהוא הדביק לי לפני מספר שבועות, בחתונה של ג'קסון וג'וליה. אחרי שהוא צפה בחתן ובכלה מאכילים זה את זה בקאפקייקים היפהפיים שהכנתי, סויר צעק, "אתה לא עושה את זה כמו שצריך! ככה אמורים לעשות את זה." הוא הרים את הקאפקייק שלו וכיסה את אפי ואת פי בציפוי הוורוד, ואם זה לא מספיק, הוא גם ניסה ללקק אותו ממני.

מובן שהתחמקתי מהתקיפה שלו לפני שהוא הספיק לבצע בי את זממו, ותודה לאל על כך. השם יודע מה היה קורה לו הייתי נותנת לו להניח את השפתיים היפות האלה איפשהו בקרבת השפתיים שלי. סביר להניח שהייתי נכנעת לפיתוי ומתנפלת עליו לעיני כול. בגלל המחשבות הבוגדניות האלה, עיניי נצמדות לשפתיו המושלמות.

אוף! צאי מזה, גרייס.

אני קורעת את מבטי ממנו ומפנה את תשומת ליבי לקייד. "מה אני יכולה להביא לך, קייד?"

סויר מגחך. שפתיו של קייד מתעוותות בחיוך וזה מחזה נדיר. בדרך כלל הוא נראה כאילו הוא מוכן להרוג מישהו. "אקח את מנת היום עם פירה וקולה."

אני מהנהנת ומבזיקה מבט צדדי מעוצבן לעבר סויר. "ואתה?"

קולו מחויך כשהוא עונה. "אקח את ההזמנה הרגילה. וכמובן, תוסיפי לה חתיכה מהעוגה הטעימה שאפית היום בשבילי."

אני מגלגלת את עיניי לנוכח ההנחה השחצנית שלו והולכת משם, אבל האמת העצובה היא שכל בוקר אני אכן חושבת עליו בעודי אופה את העוגה היומית, מפני שאני יודעת שהוא יאכל ממנה. לעיתים קרובות אני תוהה מה העוגה האהובה עליו, אבל מובן שלעולם לא אשאל.

אני תולה את ההזמנה בשביל מאק, לוקחת שתי כוסות ומתחילה למלא אותן במשקאות. מזווית עיני אני רואה שסויר קם ופונה לעבר השירותים. לא משנה כמה אני מנסה, אני נמשכת לכל תנועה שלו. היהירות הסקסית שלו משגעת אותי וגורמת לי פיק ברכיים.

הוא נראה טוב מדי וזה צריך להיות מחוץ לחוק. היום שערו הבלונדיני והפרוע מכוסה בכובע שעליו רקום 'הארלי', וקווצות ארוכות ממנו מלטפות את אוזניו. הוא לבוש בחולצת טי שחורה שנמתחת על כתפיו הרחבות ועל שריריו החטובים. מכנסי ג'ינס דהויים שמקושטים בכמה קרעים יושבים נמוך על מותניו הדקים, ואפשר לראות את חגורת תחתוני הבוקסר שלו.

ובכן, אני מניחה שאלו תחתוני בוקסר, לפחות כך זה נראה. אלוהים, כמה הייתי רוצה לברר זאת. רגע... לא, אני לא.

אני נמשכת מהמאבק הפנימי שלי כשאני מבינה שכל הסקסיות הזאת שינתה כיוון מהשירותים ועכשיו פונה אליי.

אוי, לא!

אני מטה את ראשי לאחור ועיניי נפגשות בעיניו של סויר. חיוך יהיר מרוח על פניו הנאות.

"את רואה משהו שמוצא חן בעינייך?" קולו היוקד חלק כמו ויסקי.

להט פולש שוב ללחיי. טוב, עכשיו זה מביך. זו הסיבה לכך שאני מנסה שלא להביט בו ישירות אחרת אאבד כל היגיון.

במקום לענות על שאלתו אני דוחפת את המשקאות לידיו. "הנה לך. אתה יכול לקחת את אלה לשולחן שלך. תודה שניגשת לאסוף אותם." ללא מילה נוספת אני מסתובבת על עקביי ונכנסת למטבח. הגיחוך שלו משיג אותי – מקניט אותי. אפילו הצחוק המטופש שלו סקסי.

עוד על הספר

  • תרגום: אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 371 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'
גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי קיי.סי.לין

פרולוג
גרייס
 

חום אחר הצהריים מתנדף כשאני רצה הביתה, הילקוט ותיק הספורט שלי מתנודדים על גבי בפראות. תחושת אשמה מציפה אותי על כך שאני מאחרת; אני יודעת שבכך אני מעכבת את אימא, שרוצה לנסוע איתי אל מחוץ לעיר.

הטלפון שלי מצלצל בהודעה חדשה, הקול המעומעם בקושי נשמע מעל לקול נשימותיי המאומצות. אני מאיטה ומושיטה את ידי לתא הצדדי, שולפת את הנייד ורואה שזו הודעה מאדם.

אדם: רק רציתי לאחל לך בהצלחה ושיהיה לך סוף שבוע נעים. אתגעגע אלייך. תביאי לי מהעוגות. אוהב אותך, בייב :)

בטני רוקדת ריקוד קטן כשאני רואה את ההודעה המתוקה, תגובה שכבר התרגלתי אליה כשזה נוגע לו. אנחנו יוצאים כבר כמעט שנה ולאחרונה הוא דוחק בי לקחת את הקשר שלנו לשלב הבא. אני מעריכה את הסבלנות שהוא הפגין, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא לא בתול. חשבתי על זה רבות והחלטתי שכשאחזור מהיריד, אגיד לו שאני מוכנה.

אני שולחת לו תשובה, מיידעת אותו שגם אני אתגעגע אליו ושאתקשר ברגע שנחזור הביתה, ביום ראשון. אני מקווה שאחזור עשירה בעשרים אלף דולר. זה הפרס המובטח בתחרות האפייה, ואם נזכה זה יעזור לאימי ולי לממש את החלום שלנו, חלום שאנחנו חולקות מאז אני זוכרת את עצמי.

ברגע שהבית מופיע מולי אני מאיצה לעבר המדרגות הקדמיות. כשאני פותחת את הדלת אני כבר קצרת נשימה וחשה דקירות בצד. "היי, אימא! סליחה שאיחרתי. המאמן הכריח אותנו להישאר עד מאוחר באימון. רק תני לי להחליף בגדים ונוכל להתחיל להעמיס את הרכב."

אני זורקת את הילקוט ואת תיק הספורט הצידה, הולכת למטבח ורואה את העוגות, מסודרות על השיש ומוכנות, אך אין זכר לאימא. "אימא?"

קול רועם נשמע מעליי, מושך את תשומת ליבי לעבר התקרה. השקט המוזר שמשתרר לאחריו שולח רפרוף של חוסר שקט במורד גבי. אני מתחילה לעלות במדרגות, ההתקדמות שלי שקטה וזהירה. "אימא?" אני קוראת שוב בעודי פוסעת על גבי המדרגות, המכוסות בשטיחים. "את למעלה?"

ככל שאני מטפסת, התחושה שמשהו לא בסדר הולכת ותופחת בי. כשאני מגיעה לראש גרם המדרגות, אני רואה שדלת חדר השינה שלה פתוחה מעט. אני ממשיכה להתקדם אף שכל עצב בגופי צורח עליי לברוח. ליבי פועם בגרוני כשאני דוחפת את הדלת ורואה שחדרה הפוך.

מה, לעזאזל?

דלת הארון נפתחת בתנופה ואימי נופלת לרצפה, עירומה ומדממת. גבר מופיע מאחוריה, אוחז בסכין. פחד משתק אותי, כולא אותי במקומי.

"גרייס, תברחי!"

צעקתה הטרופה מנקבת את האוויר ומנערת אותי. אני מהססת לשנייה, לא רוצה להשאיר אותה מאחור, אך יודעת שאני מוכרחה להשיג עזרה. אני רצה לחדר שלי.

"מהר, תפוס את הכלבה הזאת."

מישהו תופס בשערי ומושך בחוזקה. אני נוחתת בכבדות על גבי וריאותיי מתרוקנות מאוויר. גבר מופיע מעליי, שערו השמנוני והשחור נופל לתוך עיניו הכהות והזדוניות, עיניים נטולות רגש. "את יפה כמו אימא שלך. אני חושב שאזיין גם אותך."

ליבי צולל לתוך בטני, המילים שלו שפלות מכדי לעכל אותן.

"עזבו אותה בשקט! בבקשה, אל תפגעו בה." הפצרתה הבוכייה של אימי שוברת את ליבי. אני חייבת להוציא אותנו מכאן. אני חייבת להגיע לטלפון.

קולי חנוק כשאני נמשכת לעמידה בשערי. הבעירה הפועמת היא כלום לעומת הכאב שהתמקם בחזי. לפני שאני מבינה מה הוא מתכנן לעשות, פיו הדוחה נוחת על פי.

אני צועקת ומנסה לדחוף אותו, אך הוא לא מש ממקומו. הוא חזק מדי. אני מרימה באינסטינקט את ברכי ופוגעת בו בין הרגליים.

"פאק!"

ברגע שאחיזתו נחלשת, אני רצה החוצה ואל חדרי, טורקת אחריי את הדלת. אני נועלת את הבריח, דוחפת את כל מה שיש על השידה ואז מפילה אותה כדי שתחסום את הדלת. אני מושיטה את ידי לטלפון שליד המיטה ומתקשרת למוקד החירום, אצבעותיי רועדות.

"משטרה, מה מקרה החירום שלך?"

מהלומות נוחתות על דלתי, כמעט מעיפות אותה מציריה.

אני מתחבאת בארון ומצמידה את הטלפון לאוזני. "שמי גרייס מורגן, אני גרה בלייקלנד פוינט 917. שני גברים פרצו לביתי ופגעו באימי."

צעקותיה של אימי חודרות מבעד לכאוס המתחולל באוזניי ואני שומעת אותה מתחננת על חייה. "בבקשה, אתם חייבים למהר!" אני מתייפחת, "הם מכאיבים לה מאוד!"

"זה בסדר, מותק, המשטרה בדרך. תישארי איתי על הקו, או־קיי?"

"בסדר."

"בת כמה את, גרייס?"

"שבע־עשרה."

הדפיקות הבלתי פוסקות בדלת נעצרות, וכך גם הפצרותיה המבוהלות של אימי. אני מקשיבה בריכוז, מפחדת לנשום. לאחר רגע דפיקה רועמת מרעידה את הקירות ואני שומעת עץ מתרסק לשבבים. "אלוהים אדירים! הוא בחדר שלי."

דלת הארון נפתחת וחושפת את הגבר הזועם שממנו נמלטתי קודם. זעקת אימה נמלטת מגרוני כשהוא תולש מידי את הטלפון. אני חומקת מתחת לזרועו אך הוא תופס ומטיח אותי בקיר. אני ממהרת לקום על רגליי ומנסה להימלט שוב מחרון אפו, אך אני לא מהירה מספיק.

גופו הגדול מפיל אותי מאחור, זורק אותי בפניי מטה, על רצפת העץ ליד מיטתי. טעם מתכתי של דם ממלא את פי.

"את לא הולכת לשום מקום, כלבה." הוא חובט באגרופו בגבי. כל מהלומה כואבת נוספת שהוא מטיח בי מחלישה אותי יותר. אני נאבקת בו, אך הוא הופך אותי ומחטיף לי מכות בפנים. כאב פועם בראשי ונקודות שחורות מרקדות בשדה ראייתי. אני גונחת, נאבקת להישאר בהכרה.

ידיו תופסות באכזריות בצווארון החולצה שלי וקורעות אותה במרכזה, חושפות את החזייה שלי. הוא מנסה להוריד את מכנסיי הטייטס הקצרים שאני לובשת לאימוני המעודדות.

"לא!" אני נאבקת בשארית כוחותיי.

"אל תזוזי, כלבה, זה ייגמר מהר."

אני לא נענית לפקודתו וזה מזכה אותי במהלומה נוספת בפנים. ראשי מוטח לשמאל ובעיניי הדומעות אני מזהה את אלת הבייסבול הוורודה שלי, מליגת הילדים. אני מושיטה את ידי, תופסות בה, מעקלת את אצבעותיי סביב ידית הגומי. אני לא מאבדת שנייה נוספת, מניפה אותה בחוזקה ופוגעת בראש שלו. הוא גונח ונופל על הצד.

אני מתרוממת על רגליי ומניפה שוב את האלה, הפעם פוגעת בגבו. אני ממשיכה להכות בו ללא מעצורים, פחד וכעס מניעים כל מכה אלימה.

צעדים רועמים במסדרון, בקושי נשמעים מבעד לזעם האפל המכלה אותי.

"אמיליו, אנחנו חייבים להסתלק. ניידות מתקרבות."

הבחור השני עוצר בחדות בכניסה לחדרי, בידו סכין מגואלת בדם. הוא מביט בחברו שנאבק לעמוד ועיניו הזועמות מופנות אליי.

"כלבה מזדיינת."

הוא מסתער עליי באגרופים מונפים. אני מרימה את האלה אך מפספסת את הראש שלו בסנטימטרים ספורים. לפני שאני מספיקה לנסות שוב אגרופו פוגש ברקה שלי. אני רואה קעקוע בחלק הפנימי של מפרק כף ידו לפני שפניי פוגעות בקיר מעוצמת המהלומה.

הוא מרים את חברו על רגליו וכורך זרוע סביב צווארו. "קדימה, גבר, תתאפס. אנחנו צריכים לזוז."

אני צופה בהם מדדים מהחדר ומחכה עד שאני בטוחה שהם הלכו לפני שאני מנסה להתרומם על רגליי. גופי המוכה זועק במחאה כשאני יוצאת לחפש אחר אימי. אני קוראת לה, אך קולי נשמע חלש, כפי שאני מרגישה.

אני נכנסת לחדרה ומתערערת כשאני רואה אותה. היא שוכבת עירומה בשלולית דם. ייאוש לופת את חזי, מתפוצץ למיליון שברים.

"אימא!" אני רצה לעברה, מחליקה על הנוזל הארגמני ונוחתת על ברכיי. אני לא נותנת לזה למנוע ממני מלהושיט לעברה את ידיי. אני מחבקת את גופה חסר החיים. "זה בסדר, אימא, תחזיקי מעמד, העזרה בדרך."

אני בוכה, זעקותיי שבורות.

דמעותיי נופלות לתוך שערה הזהוב והיפהפה כשאני מתחננת בפניה שתחזיק מעמד. לא משנה כמה אני מנסה להבטיח לה שהכול יהיה בסדר, אני יודעת שלא. אני יודעת שהיא מתה, אך ליבי מסרב להאמין בזה.

"אני מצטערת שאיחרתי. מצטערת כל־כך." אני רוכנת למטה, מנשקת את מצחה המוכתם בדם וטומנת את פניי בשערה. לאחר מספר שניות כאוס משתרר סביבי.

* * *


הייתי בת שבע־עשרה כשהצלחתי לשרוד את היום הנורא ביותר בחיי. במקום למצוא שלווה וביטחון בתקופה שבה התאבלתי וניסיתי להתגבר על שיברון הלב שלי, נשלחתי לחיות איתו – עם הגבר שהיה נוראי יותר מהשטן עצמו.

פרק 1


גרייס
לאחר שלוש שנים


"ההזמנה מוכנה!"

רגליי דואבות כשאני חוטפת את שתי הצלחות הלוהטות, העמוסות בהמבורגרים ובצ'יפס. זו רק שעת צהריים והתשישות כבר מאיטה אותי. משמרת שתים־עשרה השעות שעשיתי אתמול נותנת בי את אותותיה.

"איך את מסתדרת שם, חמודה?" שואל הבוס שלי, מאק, בעודו הופך את ההמבורגרים על הגריל.

אני מעניקה לו את החיוך הכי טוב שלי. "אתה מכיר אותי. אני תמיד מסתדרת."

"אני באמת מכיר אותך וגם אם לא היית מסתדרת, לא היית אומרת לי. אני מפחד שיום אחד אני אביט לשם," הוא מצביע לעבר הדלת המסתובבת בכניסה למטבח, "ואמצא אותך ישנה על הרצפה."

"טוב, מאק, אני בקושי ישנה במיטה שלי, אז אין סיכוי שארדם על הרצפה שלך."

ההקנטה הזאת מזכה אותי ברטינה ובהינד ראש. אני מתייחסת לזה בתור הסימן שלי ללכת ויוצאת כדי לתת לזוג הממתין את ההזמנה שלו. אני מעריכה את הדאגה שלו, אבל הוא זקוק לעזרה ואני זקוקה לכסף. זה מצב שבו שנינו מרוויחים.

ייתכן שזו לא עבודות חלומותיי, אבל אני מעריכה אותה מאוד ועוד יותר מעריכה את מאק. הבחור הזועף והקשוח בעל השיער השחור, העיניים החומות והקעקועים עלול להיראות מפחיד, אך הוא בסך הכול דובון גדול. אני אסירת תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי. בלעדיו לא היה לי כלום.

אחרי שאני מגישה את המנות אני מבקרת בעוד כמה שולחנות ואז שומעת את הפעמון המבשר על כניסתם של לקוחות נוספים. בשולי שדה הראייה שלי אני רואה שני גברים נכנסים ומתיישבים מאחור. ליבי מחסיר פעימה ומודעות מציפה כל תא בגופי. אני כבר יודעת מי הוא אחד מהם בלי להביט מעבר לכתפי.

זה סויר אוונס.

למה הגבר השחצן והסקסי הזה חייב לבוא לאכול כאן כל הזמן? למה הוא לא יכול ללכת למקום אחר?

אני מתוסכלת מכך שאכפת לי, אך מתעשתת ומנסה שלא להביט בו ישירות כשאני פונה לעבר השולחן שלהם, אחרת פשוט אעשה מעצמי צחוק. במקום זאת, אני מתמקדת בקייד. גם הוא מושך, אם כי די מפחיד. הוא לא גורם לליבי להלום כאילו היה רוצה להתעופף מחזי, כפי שקורה כשאני מביטה בסויר.

"שלום לכם," אני מברכת אותם בשקט ומושיטה את ידי לפנקס שלי. לא שאני צריכה אותו, אבל זה יעזור לי לא ללטוש עיניים במר סקסי.

"היי, גרייס," עונה קייד ומהנהן לעברי, כרגיל.

"שלום לך, גרייס. נחמד לראות אותך שוב. לא ידעתי שאת עובדת היום."

הבריטון העמוק והחלקלק של קולו של סויר שולח צמרמורת מתוקה לאורך עורי. תתעשתי, גרייס.

אני פולטת אנחה דרמטית. "אני עובדת כל יום פחות או יותר, ואתה בוודאי יודע את זה מפני שאתה נמצא כאן מדי יום."

"אני לא בא מדי יום."

אני מחרחרת בבוז, מתיקה את מבטי מהרצפה ומייד מתחרטת על כך כשאני יוצרת קשר עם זוג העיניים הירוקות הסקסיות ביותר שראיתי. להט מתגנב במעלה צווארי ופניי מקבלות גוון של עגבנייה. עיניי מצטמצמות כשאני מנסה להסוות את ההשפעה שיש לו עליי. "כן, אתה כן."

הגיחוך היהיר שלו הופך לחיוך יפהפה. חיוך שעבורו בחורות שומטות את התחתונים כהרף עין.

"לא, רק בימים שבהם את עובדת, קאפקייק."

אגרופיי נקפצים לשמע הכינוי שהוא הדביק לי לפני מספר שבועות, בחתונה של ג'קסון וג'וליה. אחרי שהוא צפה בחתן ובכלה מאכילים זה את זה בקאפקייקים היפהפיים שהכנתי, סויר צעק, "אתה לא עושה את זה כמו שצריך! ככה אמורים לעשות את זה." הוא הרים את הקאפקייק שלו וכיסה את אפי ואת פי בציפוי הוורוד, ואם זה לא מספיק, הוא גם ניסה ללקק אותו ממני.

מובן שהתחמקתי מהתקיפה שלו לפני שהוא הספיק לבצע בי את זממו, ותודה לאל על כך. השם יודע מה היה קורה לו הייתי נותנת לו להניח את השפתיים היפות האלה איפשהו בקרבת השפתיים שלי. סביר להניח שהייתי נכנעת לפיתוי ומתנפלת עליו לעיני כול. בגלל המחשבות הבוגדניות האלה, עיניי נצמדות לשפתיו המושלמות.

אוף! צאי מזה, גרייס.

אני קורעת את מבטי ממנו ומפנה את תשומת ליבי לקייד. "מה אני יכולה להביא לך, קייד?"

סויר מגחך. שפתיו של קייד מתעוותות בחיוך וזה מחזה נדיר. בדרך כלל הוא נראה כאילו הוא מוכן להרוג מישהו. "אקח את מנת היום עם פירה וקולה."

אני מהנהנת ומבזיקה מבט צדדי מעוצבן לעבר סויר. "ואתה?"

קולו מחויך כשהוא עונה. "אקח את ההזמנה הרגילה. וכמובן, תוסיפי לה חתיכה מהעוגה הטעימה שאפית היום בשבילי."

אני מגלגלת את עיניי לנוכח ההנחה השחצנית שלו והולכת משם, אבל האמת העצובה היא שכל בוקר אני אכן חושבת עליו בעודי אופה את העוגה היומית, מפני שאני יודעת שהוא יאכל ממנה. לעיתים קרובות אני תוהה מה העוגה האהובה עליו, אבל מובן שלעולם לא אשאל.

אני תולה את ההזמנה בשביל מאק, לוקחת שתי כוסות ומתחילה למלא אותן במשקאות. מזווית עיני אני רואה שסויר קם ופונה לעבר השירותים. לא משנה כמה אני מנסה, אני נמשכת לכל תנועה שלו. היהירות הסקסית שלו משגעת אותי וגורמת לי פיק ברכיים.

הוא נראה טוב מדי וזה צריך להיות מחוץ לחוק. היום שערו הבלונדיני והפרוע מכוסה בכובע שעליו רקום 'הארלי', וקווצות ארוכות ממנו מלטפות את אוזניו. הוא לבוש בחולצת טי שחורה שנמתחת על כתפיו הרחבות ועל שריריו החטובים. מכנסי ג'ינס דהויים שמקושטים בכמה קרעים יושבים נמוך על מותניו הדקים, ואפשר לראות את חגורת תחתוני הבוקסר שלו.

ובכן, אני מניחה שאלו תחתוני בוקסר, לפחות כך זה נראה. אלוהים, כמה הייתי רוצה לברר זאת. רגע... לא, אני לא.

אני נמשכת מהמאבק הפנימי שלי כשאני מבינה שכל הסקסיות הזאת שינתה כיוון מהשירותים ועכשיו פונה אליי.

אוי, לא!

אני מטה את ראשי לאחור ועיניי נפגשות בעיניו של סויר. חיוך יהיר מרוח על פניו הנאות.

"את רואה משהו שמוצא חן בעינייך?" קולו היוקד חלק כמו ויסקי.

להט פולש שוב ללחיי. טוב, עכשיו זה מביך. זו הסיבה לכך שאני מנסה שלא להביט בו ישירות אחרת אאבד כל היגיון.

במקום לענות על שאלתו אני דוחפת את המשקאות לידיו. "הנה לך. אתה יכול לקחת את אלה לשולחן שלך. תודה שניגשת לאסוף אותם." ללא מילה נוספת אני מסתובבת על עקביי ונכנסת למטבח. הגיחוך שלו משיג אותי – מקניט אותי. אפילו הצחוק המטופש שלו סקסי.