שאלת פלסטין

‏הקדמה

למרות שמרביתו של ספר זה נכתבה ב-1977 ובראשית 1978, אין הוא מתייחס לתקופה זו בלבד, החשובה כל כך בדברי ימי המזרח־התיכון המודרני. נהפוך הוא, מטרתי להביא לפני הקורא עמדה פלסטינית רחבה ומייצגת, עמדה שאינה מוכרת היטב ובוודאי אינה זוכה להערכה גם עכשיו כשכה מרבים לדבר על הפלסטינים ועל הבעיה הפלסטינית. בניסוח עמדה זו, הסתמכתי על מה שאפשר לכנות הניסיון הפלסטיני, שלכל הדעות היה התנסות במודעות עצמית מאז הגיעו ראשוני המתיישבים הציונים לחופי פלסטין בתחילת שנות השמונים של המאה התשע־עשרה. מאותו זמן, התנהלה ההיסטוריה הפלסטינית בדרכה המיוחדת והשונה מאוד מן ההיסטוריה הערבית. ישנם, כמובן, קשרים רבים בין מעשיהם של הפלסטינים לבין מעשיהם של ערבים אחרים במאה הנוכחית, אולם מה שמאפיין את ההיסטוריה הפלסטינית — המפגש הלאומי הטראומטי שלה עם הציונות. הוא יחיד ומיוחד באיזור.

ייחוד זה הנחה אותי בקביעת המטרה ודרך הביצוע (הלקויים ככל שיהיו) בספר זה. כפלסטיני, ניסיתי מאז ומתמיד להיות מודע לחולשותינו ולמגרעותינו כעם. מכמה בחינות, אין אנו אולי עם יוצא־דופן; ההיסטוריה הלאומית שלנו מעידה על כשלון בהתמודדות עם אידיאולוגיה (ופרקטיקה) אירופית שאפתנית; לא הצלחנו לעניין את המערב בצדקת מאבקנו. עם זאת, התחלנו, לפי דעתי, לבנות זהות ורצון פוליטי משל עצמנו; פיתחנו כושר עמידה יוצא מהכלל ותחייה לאומית מרשימה עוד יותר; זכינו לתמיכתם של עמי העולם השלישי; ומעל לכל, למרות היותנו מפוזרים ומפוצלים, למרות שאין לנו טריטוריה משלנו, התאחדנו כעם בעיקר משום שלרעיון הפלסטיני (אשר גיבשנו מתוך התנסותנו האישית בנישול ודיכוי מדיר ומפלה) יש קוהרנטיות, שלה נענינו כולנו בהתלהבות מוחלטת. בספר זה ניסיתי לתאר את הטווח המלא - של כישלון הפלסטינים, ושיבתם המאוחרת - בפרטים מהחיים אשר חוו.

‏עם זאת, אני מניח, שהבעיה הפלסטינית מעוררת מיד אצל רבים מקוראיי את נושא ה"טרוריזם", והרי מחמת אסוציאציה בלתי־הוגנת זו בעיקר, לא אתייחס לטרוריזם בהרחבה בספר זה. שכן, להקדיש מקום נרחב לטרוריזם, פירוש הדבר להתווכח מעמדת התגוננות, בין בטענה שה"טרוריזם" שלנו מוצדק, ובין בטענה שאין כזה דבר הנקרא טרוריזם פלסטיני. העובדות סבוכות הרבה יותר ולפחות על כמה מהן כדאי לחזור כאן. במונחים מספריים גרידא, במספר האנשים ובכמות הרכוש שנהרס, אין להשוות בין מה שעוללה הציונות לפלסטינים ובין מה שעוללו הפלסטינים, כתגמול, לציונים. ההתקפה הישראלית הבלתי־פוסקת כמעט על מחנות אזרחיים של פליטים פלסטיניים בלבנון ובירדן בעשרים השנים האחרונות, אינה אלא הוכחה אחת מני רבות של ממדי ההרס הבלתי שווים. מה שיותר גרוע, לדעתי, הוא הצביעות של הטיעון האינטלקטואלי והעיתונאי המערבי (וללא ספק הטיעון הציוני ליבראלי), הנדרש רק לעתים רחוקות לטרור הציוני. היש משהו פחות הוגן מן הרטוריקה העוינת על טרור "ערבי" נגד "אזרחים ישראליים" או "ערים" או "כפרים" או "תלמידי בתי־ספר", והדיווח הניטראלי על התקפות "ישראליות" נגד "עמדות פלסטיניות", שעל פיו אין איש יודע כי המדובר במחנות פליטים בדרום לבנון? (אני מצטט עתה מדיווחים אודות תקריות שקרו לאחרונה, בסוף דצמבר 1978). מאז 1967, עת כבשה ישראל את הגדה המערבית ואת עזה, לא חלה הפוגה כלשהי בפגיעות היומיומיות של הכיבוש הישראלי, אולם דבר לא הוציא מגדרם את העיתונות המערבית (ואת אמצעי־התקשורת הישראליים) כמו פצצה בשוק בירושלים. ברגשות הגובלים בסלידה עלי להעיר כאן ששום עיתון אמריקאי לא דיווח על הראיון המובא להלן עם רב־אלוף גור, ראש המטה הכללי לשעבר של צבא ישראל:

שאלה — האם זה נכון [במהלך הפלישה הישראלית ללבנון במרץ 1978] שהפצצתם גושי ערים הומי־אדם בלא הבחנה?

תשובה — אינני מאותם אנשים בעלי זיכרון סלקטיבי. אתה חושב שאני מעמיד פנים לא לדעת מה שעשינו כל השנים האלה? מה שעשינו לכל אורכה של תעלת סואץ? מיליון וחצי פליטים! באמת, איפה אתה חי?... הפגזנו את איסמעיליה, סואץ, פורט־סעיד ופורט־פואד. מיליון וחצי פליטים... ממתי הפכה אוכלוסיית דרום לבנון לקדושה כל כך? הם ידעו היטב מה המחבלים עושים... אחרי הטבח באביבים, פקדתי הפצצת ארבעה כפרים בדרום לבנון ללא שום אישור.

שאלה — ללא הבחנה בין אזרחים ולא־אזרחים?

תשובה — איזו הבחנה? מה עשו תושבי אירביד [עיירה גדולה בצפון ירדן, בעלת אוכלוסיה פלסטינית בעיקר] שהגיע להם הפצצה מצידנו?

שאלה — הודעות הצבא תמיד דיברו על השבת־אש ומתקפות־נגד על יעדי מחבלים.

תשובה — בבקשה תהיה רציני. לא ידעת כי כל בקעת הירדן התרוקנה מתושביה כתוצאה ממלחמת ההתשה?

שאלה — אז אתה טוען שיש להעניש את האוכלוסיה?

‏תשובה — כמובן, ומעולם לא היה לי ספק לגבי העניין. כשאישרתי ליאנוש [שם חיבה למפקד פיקוד הצפון, האחראי למבצע לבנון] להפעיל מטוסים, ארטילריה וטנקים [בפלישה], ידעתי בדיוק מה אני עושה. זה כבר 30 שנה, ממלחמת העצמאות שלנו ועד היום, שאנו נלחמים נגד האוכלוסיה [הערבית] האזרחית המתגוררת בכפרים ובערים, ובכל פעם שאנו עושים זאת, נשאלת אותה השאלה: האם עלינו לפגוע באזרחים, או שמא אל לנו? [על המשמר, מאי 10, 1978]

‏כך, עניין אחד בנוגע ל"טרוריזם" הוא חוסר־האיזון בתפיסתו, וחוסר־האיזון בביצועו. ניתן להזכיר, למשל, שבכל מקרה בו השתמשו בבני־ערובה ישראליים בכדי לנסות ולהשיג את שחרורם של פלסטינים המוחזקים בבתי־כלא ישראליים, היו אלה תמיד כוחות הצבא הישראלי שפתחו באש ראשונים וגרמו, ביודעין, למרחץ־דמים. אך אפילו לצטט מספרים ולתת הסברים אינם מספיקים — משום שמאזן האיבה בין יהודי וערבי, בין פלסטינים ויהודים ציונים, בין פלסטינים ושאר המין האנושי (כפי שזה נראה לעתים), בין יהודים והמערב, מעורר חלחלה. כפלסטיני, אני מתרעם ומצטער על הדרכים בהן נוטלים מכל העניין הנורא הזה את גווניו ואת פרטיו המוסריים הסבוכים לעתים, ומסווגים אותו בפשטות בלתי־נמנעת, לשם הנוחיות, תחת הכותרת "טרור פלסטיני". עם זאת, כמי שכל העניין נוגע לו באופנים שונים, עלי גם לומר — ואני אומר זאת רק כפלסטיני — שאני מזועזע חטיפות המטוסים, ממשימות ההתאבדות, מהרציחות, מפיצוץ בתי־מלון ובתי־ספר; מזועזע מן הטרור שנכפה על הקרבנות ומזועזע מן הטרור שגרם לכך שגברים ונשים פלסטיניים ייאלצו לבצע מעשים כאלו. כיוון שאיני מתיימר לכתוב כמשקיף מן הצד, סבורני שמוטב שלא אתייחס ישירות לטרור עצמו, אלא אנסה להבהיר לקוראיי כמה מושגים הקשורים בסיפור הפלסטיני הרחב, שממנו נובעים כל הדברים הללו. ואם בסופו של דבר לא ישכך הסיפור — ולא יוכל — את טרגדיית האומללות וההרס, הרי הוא לפחות יציג לפני הקורא את מה שחסר עד עתה, את קיומה של טראומה לאומית קולקטיבית לגבי כל פלסטיני בשאלת פלסטין.

אחת התופעות המאפיינות עם לא־אירופי קטן, היא דלותם של מסמכים, ספרי־היסטוריה, אוטוביוגרפיות, כרוניקות וכיוצא באלה. כך גם אצל הפלסטינים, וזה מסביר את היעדרו של טקסט סמכותי בנושא ההיסטוריה הפלסטינית. לא ביקשתי למלא כאן את החסר מסיבות ברורות. מה שביקשתי לעשות הוא להראות שהניסיון הפלסטיני הוא חלק חשוב ומוחשי מן ההיסטוריה, חלק שממנו התעלמו הן הציונים, שהיו מעדיפים שלא יהיה קיים, הן האירופים והאמריקאים שלא ידעו בדיוק מה לעשות בו. ביקשתי להראות שהפלסטינים המוסלמים והנוצרים שחיו בפלסטין מאות בשנים עד שגורשו ממנה ב-1948‏, היו קרבנותיה האומללים של אותה תנועה שכל מטרתה הייתה לשים קץ לרדיפתם של יהודים על ידי אירופה הנוצרית. עם זאת, דווקא משום שהציונות הצליחה כל־כך בהבאת יהודים לפלסטין ובבניית אומה, לא התייחס העולם למחיר ששולם עבור המפעל הזה באבידות, בפיזור ובאסונות שנפלו בחלקם של הילידים הפלסטינים. אנו זקוקים לראייה כפולה ואירונית של הדברים כדי להבחין הן בהצלחה הידועה לכל, הן באסון הידוע הרבה פחות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתיאוריה של ארנדט:

אחרי מלחמת העולם השנייה הסתבר שהבעיה היהודית שנחשבה לבעיה היחידה שלא היה לה פתרון, באה על פתרונה — באמצעות יישובה ומאוחר יותר כיבושה של טריטוריה — אולם זה לא פתר את בעייתם של המיעוטים או של חסרי־המולדת. להיפך, כמרבית האירועים במאה שלנו, יצר פתרון הבעיה היהודית קטגוריה חדשה‏ של פליטים, הערבים, ובכך הגדיל את מספרם של חסרי המולדת ב-700,000 או 800,000 איש.²

כפי שאני אומר לאורך הספר, בעוד ישראל וההיסטוריה שלה נחגגו בלא הפרעה, ממשות קיומם של הפלסטינים הוכרה רק לאחרונה, על החיים שחיו, הסיפורים האישיים שחוו, השאיפות שחשו. אבל הסתבר לפתע שהשאלה ‏הפלסטינית מחפשת תשובה: דעת־הקהל העולמית דורשת שהנקודה המכרעת בקיפאון המזרח־תיכוני, שעד כה הקלו ראש בו, תינתן ‏מידת החשיבות הראויה לו. אולם למרבה הצער, הסיכוי לדיון ממצה, שלא לדבר על פתרון בר־תוקף, קלוש ביותר. מונחי הדיון לוקים בחסר, משום שפלסטינים (כפי שציינתי לעיל) נחשבים לפליטים, לקיצונים, או לטרוריסטים. גוף רציני של "מומחים" לענייני המזרח־התיכון נטה להשתלט על הדיון, בעיקר על ידי שימוש בז'רגון של מדעי־החברה ובקלישאות אידיאולוגיות המתחפשות לידע. אולם יותר מכל, יש כאן לדעתי גישה תרבותית יסודית ביחס לפלסטינים, גישה הנובעת מדעות קדומות מערביות על אודות האסלאם, הערבים והמזרח. גישה זו, שממנה שאבו הציונים את השקפתם על הפלסטינים, נטלה מאתנו את צלם האדם, הורידה אותנו למדרגת מטרד שניתן רק בקושי לשאתו.

ייתכן שתהיה זו הצהרה גורפת מדי, לומר שרוב המחקרים האקדמיים בנושא המזרח־התיכון והפלסטינים ממשיכים במסורת זו. אולם נכון הדבר, אני סבור, כי הם נוטים לכך. ככל שרובם נגזרים מ-, וברוב הדרכים החשובות מקבלים, ללא עוררין, את המערכת שהעניקה לגיטימציה לציונות, לעומת זכויות הפלסטינים, הרי יש בידם אך מעט לתרום להבנת המצב האמיתי במזרח־התיכון. עובדה היא, שכמעט כל מחקר רציני בנושא המזרח־התיכון המודרני שנכתב בארצות־הברית מאז מלחמת העולם השנייה, אינו יכול להכין איתנו למה שאמנם התרחש באזור: דבר זה נכון באותה מידה לגבי האירועים באיראן, לגבי מלחמת האזרחים בלבנון, לגבי ההתנגדות הפלסטינית ולגבי ההתנהלות הערבית במהלך מלחמת 1973.

‏אין בכוונתי שספר זה ישמש כטיעון נגד מה שכונה, בצדק, הנטייה האידיאולוגית של מדעי־החברה, המתיימרים לאובייקטיביות מדעית, בעיקר מאז תחילתה של המלחמה הקרה. לעומת זאת אני מתכוון להתרחק, במודע, מן המלכודות "המשוחררות מערכים" של מדעי החברה. הווה אומר, מן הסקירות הפוליטיות המתמקדות ביריבות בין מעצמות־העל, המתייחסות בחיוב לכל מה שקשור במערב ובמשימותיו למודרניזציה בעולם השלישי, אשר מתעלמות מן התנועות העממיות ומשבחות ומהללות מכלול של משטרים קליינטים מדכאים חסרי־אבחנה, ודוחות כא־היסטורי כל דבר שלא ניתן בקלות להתאימו למטרה סופית מסוימת או למתודולוגיה מסוימת בעלת מטרות "רציונאליות", אמפיריות" ו"פרגמטיות".

בציבור גינו את המגרעות הבולטות של רעיונות מעין אלו על כך ש"אנחנו" איבדנו את איראן, ש"אנחנו" לא חזינו מראש את "ההתעוררות האסלאמית", וזאת מבלי שנקודת־המוצא של רעיונות אלה תיבדק כלל ועיקר. כך זוכים רעיונות אלה לביסוס נוסף ואנשי מדע־המדינה, שלהם תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות, מייעצים שוב אותן עצות קצרות־טווח ומסכנים שוב את מדיניות־החוץ של ארצות־הברית במה שנראה בעיניו של איש מן השורה (כמוני) כמטרות אבודות מראש, כחזון היסטורי רגרסיבי. אפילו בעת כתיבת שורות אלו, מוכיחות מגרעותיו הרציניות של הסכם "קמפ דיוויד" את צדקתי.

‏עם זאת, אינני חושב שאטעה אם אומר שעד 1976 גם הפלסטינים היו תמימי־דעים ביחס למעמדם הנחות ולפיכך לחוסר־חשיבותם, כפי שהם נתפסו בעיני הציונים והמומחים. והנה גילינו את עצמנו, גילינו את העולם והעולם גילה אותנו. אני מנסה לתאר את תרדמתנו ואת התעוררותנו האיטית, מבלי להתעלם מן הרקע לחיינו על האדמה, באזור, במדיניות העולמית וכן הלאה. אולם במהלכו של ניסיוננו עובר החוט שטוותה הציונות. זה לא עניין תיאורטי או מילולי. לגבינו, יש לציונות משמעות חשובה, אם־כי שונה ממשמעותה לגבי היהודים. עתה עלינו לספר לעולם איד קרה שלציונות יש משמעות מעשית ביותר לגבינו, משמעות שלה אנחנו משמשים עדות קולקטיבית חיה.

‏קראתי לספרי מסה פוליטית משום שיש בו ניסיון להעמיד את ענייננו בפני הקורא המערבי, לא כמשהו אשר לא ניתן לסתור ומוגמר, אלא כמשהו שיש לחשוב עליו, לבחון אותו, להתייחס אליו — בקיצור, כנושא שיש לדון בו דיון פוליטי. זמן רב מדי היינו מחוץ להיסטוריה ומחוץ לנושאי הדיון; בדרכו הצנועה, מנסה ספר זה להפוך את שאלת פלסטין נושא לדיון ולהבנה פוליטית. אני מקווה שהקורא יגלה עד מהרה שהספר לא מציג דעה של "מומחה" ואף לא עדות אישית. הספר מציג סידרה של חוויות ממשיות, המעוגנות במושג זכויות האדם ובסתירותיו של הניסיון החברתי, ומנסה ככל האפשר להבינן בלשון המציאות היומיומית.

‏מספר מסוים של הנחות־יסוד משמשות את הטיעון בספר. הראשונה היא קיומו הממושך של העם הערבי הפלסטיני, הנחת־יסוד אחרת היא שהבנת ניסיונם של הפלסטינים חיונית להבנת מצב הקיפאון השורר בין הציונות והעולם הערבי. הנחת־יסוד נוספת היא שישראל עצמה וכן תומכיה ניסו לבטל את הפלסטינים במילים ובמעשים משום שהמדינה היהודית קמה, מבחינות רבות (אם־כי לא מכל הבחינות) על שלילת פלסטין והפלסטינים. עד היום, בולטת העובדה שרק הזכרת המילים פלסטינים ופלסטין בישראל, או באוזניו של ציוני מושבע, כמוה כהזכרת שמות אסורים, עד כדי כך דן עצם קיומנו את ישראל לכף חובה על מה שעוללה לנו. לבסוף, אני רואה כמובנת מאליה את העובדה המוסרית שבני־אדם זכאים, כיחידים, לזכויות־אנוש בסיסיות, שאחת מהן היא זכות ההגדרה העצמית, בכך רצוני לומר שאסור לאיים על שום אדם ב"העברה" מביתו או ארצו; אסור להפלות שום אדם על שאינו בן דת כזו או אחרת; אסור ליטול משום אדם את אדמתו, את זהותו הלאומית, את תרבותו, ותהא הסיבה לכך אשר תהיה.

‏ביסודו של דבר, אני מניח שבספר זה אני שואל את ‏השאלה, "מה תעשה ישראל, מה תעשה ארה"ב ומה יעשו הערבים בעניין הפלסטינים?" בהתחשב במציאות הניסיון הפלסטיני, אינני מאמין, כפי שהנשיא אנואר אל־סאדאת ותומכיו מאמינים, שתשעים־ותשעה אחוזים מן הקלפים נמצאים בידיה ‏של ארצות־הברית, כשם שאינני מאמין שמרביתם נמצאים בידי ישראל או בידי מדינות־ערב; העניין הוא — וזה הדבר המונח ביסודו של ספר זה — שגם לפלסטינים יש ידיים, כמו שאומרים, ושהם ממלאים תפקיד פעיל בקביעת השאיפות ‏הפלסטיניות, המאבק הפוליטי הפלסטיני, ההישגים והתבוסות כאחד. עם זאת, אין להכחיש שבשאלת פלסטין יש תפקיד חשוב למה שחושבים ועושים היהודים והאמריקאים. ספרי מתייחס לתפקיד מרכזי זה.

‏אני מזכיר עניין שהוא אולי מובן מאליו, כדי להדגיש את הבסיס הקיומי שעליו נשען, לדעתי, ניסיוננו כעם. אנו חיינו על האדמה הקרויה פלסטין; ‏כלום גירושנו וביטולנו, שבעטים נאלצו כמעט מיליון פלסטינים לנטוש את פלסטין ושבעטים חדלה החברה הפלסטינית מלהתקיים, היו מוצדקים, אפילו כדי להציל את שארית יהדות אירופה ששרדה אחרי הנאציזם? מה הם קני המידה המוסריים והפוליטיים שעל־פיהם מצפים מאתנו לשכוח את תביעתנו לקיום כעם, את תביעתנו לאדמתנו, לזכויות־האדם שלנו? באיזה עולם לא מתעוררת שום התנגדות לביטולו מבחינה חוקית של עם שלם, וזאת למרות שצבאות נלחמים בו ומערכות מנוהלות נגד עצם הזכרת שמו, ולמרות שמשנים את ההיסטוריה רק כדי "להוכיח" את היעדרו? שכן למרות שכל הבעיות הקשורות בפלסטינים הן סבוכות וכרוכות בפוליטיקה של מעצמות גדולות, במריבות אזוריות בקונפליקט מעמדי ובמתח אידיאולוגי, הרי הכוח העומד מאחורי התנועה הפלסטינית הוא היותה מודעת לשאלות ‏פשוטות, והרות־גורל אלו.

אבל הפלסטינים אינם היחידים שארצות־הברית לא מבינה ‏אותם ומתעלמת מהם בניסיונותיה לבנות מדיניות־חוץ באסיה ובאפריקה. האופוזיציה האיראנית שהפילה את משטרו של השאה בינואר 1979 היא דוגמה לאי־הבנה זו, שלא נבעה בהכרח מחוסר מידע (למרות האשמותיו הבלתי־כנות של הנשיא קארטר נגד "הקהיליה המודיעינית" על כישלונה בנושא ‏האיראני). אם נכון לומר שיחידים מעדיפים פתרונות קלים לבעיות סבוכות, אין זה נכון לומר זאת על מוסדות וממשלות; אבל במה שנוגע לממשלת ארצות־הברית ביחס לבעיה הפלסטינית, הדבר נכון גם נכון. הממשל הנוכחי נכנס לתפקידו בהכריזו שהוא בעד שלום כולל במזרח־התיכון, שלום האמור ‏לכלול פתרון צודק לבעיה הפלסטינית "מכל בחינותיה". ברם, מאז "קמפ דיוויד" לא היה הממשל מסוגל לראות את הבעיה בכללותה או להתייחס אליה ברצינות. מדוע מניח הממשל שארבעה מיליון בני־אדם יסתפקו בפחות (אוטונומיה, כביכול) ממה שכל קבוצה לאומית אחרת הסכימה לקבל; מדוע הוא סבור שאפשר לחתום על אמנות בהיעדר הצד העיקרי בסכסוך; מדוע הוא סבור שאפשר לנהל מדיניות־חוץ בלי לפגוש פנים־אל־פנים בשחקן הראשי באזור; מדוע הוא סבור שקבוצות אופוזיציוניות חשובות תיעלמנה סתם כך כפי שהוא מקווה; מדוע הוא סבור שהפלסטינים, יותר מכל עם אחר, חייבים להסכים להקמה מתמדת של קולוניות על ידי ישראל; או מדוע הוא ‏סבור שהפלסטינים לא ילחמו עד חרמה להשגת זכויותיהם הלאומיות שהושכחו, נגזלו ונחמסו מהם (כשם שנלחמו בכל משבר במזרח־התיכון) — אלו שאלות שהספר מנסה להציג ולהשיב עליהן בהתחשב בשינויים הסוערים המתחוללים עתה במזרח־התיכון: אני גם מקווה שבפרק המסכם ימצא הקורא בירור וניתוח הוגנים של אותן בעיות פוליטיות מיידיות הנובעות מן המצב שנוצר אחרי "קמפ דיוויד", ממדיניות ארה"ב, מהמדיניות הערבית והאזורית ומעמדותיהם וגישותיהם של הפלסטינים.

‏לא בקלות כתבתי את הספר. בחלקו הגדול הוא תוצאה של עיון ומחשבה על משמעותה של ההיסטוריה הפלסטינית בת־ימינו. ברם, חלק נכבד מן הספר נובע מהשתתפותי הפעילה במערכה, המייאשת לעתים, להגדרה עצמית פלסטינית, מערכה שאני, לפחות, מנהל בעודי בגלות. מובן מאליו שאירועים יומיומיים, שינויים פתאומיים, ויכוחים מקריים ואף הארות־פתע, הטביעו בי את חותמם. ספק אם עלה בידי לחמוק מהשפעות אלו, מה־גם שטעות הייתה לחמוק מהן כליל. אולם ניסיתי במודע להציג יותר מאשר סיכום היסטורי או חיזוי התפתחויות המחר. תקוותי היא שאוכל להבהיר את ההסבר הפלסטיני לניסיון הפלסטיני ולהראות את חשיבותם של שני הדברים במערכת הפוליטית העכשווית. להסביר בדרך זו את ‏תפיסתי העצמית כפלסטיני, הווה אומר להיות ערוך לקרב. להיות פלסטיני במערב, שבו אני חי, פירושו, במונחים פוליטיים, להיות מנודה במידת־מה, או לפחות זר. אולם זוהי המציאות ואני מזכיר אותה רק כדי להעיד על הבדידות המוזרה שליוותה אותי בכתיבת ספר זה.

‏ברצוני להודות לדבי רוג'רס, אסמא חיולי ופול ליפארי על עזרתם בהכנת כתב־היד. במשך השנים יצאתי נשכר מדיונים שניהלתי עם פלסטינים אחרים שנאבקו, כמוני, להבנת מצבנו כעם. ידידים טובים בארצות־הברית, בישראל ובארצות־ערב התחלקו עמי בידע שברשותם, אולם הזכרת שמות ועניינים ספציפיים שבהם סייעו בידי, תפחית מערכו של ניסיוננו המשותף שבלעדיו לא היה הספר יכול להיכתב.

‏שני החברים ששמותיהם נזכרים בהקדשה בראשית הספר, לא היו יכולים לדעת שחייהם ישפיעו עלי וירגשו אותי במידה כה רבה. שניהם היו פלסטינים, שניהם ניהלו חיי גלות מוזרים, רדופים; שניהם מתו מיתות אומללות וחסרות מזל; שניהם היו, לדעתי, אנשים טובים מאד. פריד חדאד היה רופא שחי ומת בארץ ערבית, בה הכרתיו היטב במשך שנים. יותר מכל אדם אחר שהכרתי, הבין לא רק את משמעותו של אי־הצדק האנושי אלא גם את מה שיש לעשות כדי להילחם בו. הוא היה אידיאליסט ונעדר מניעים אנוכיים וב-1961 ‏עונה עד מוות בבית־סוהר למרות שעשה את מה שעשה (לפי מיטב ידיעתי) כאדם וכלוחם פוליטי ולאו־דווקא כפלסטיני. ראשיד חוסיין היה משורר פלסטיני אירוני שעזב את ישראל ב-1966 ‏וחי בארצות־הברית עד מותו. ממנו למדתי את כל הידוע לי על החיים בכפרים פלסטיניים אחרי 1948, חיים המאירים את שאלת פלסטין באור חזק במיוחד. נדיבות רוחו, פתיחותו ויושרו הפוליטי ניתנו כשי לכל מי שפגש. מותו המיותר כל כך ב-1977 נגרם אחרי שנות סבל ממושכות, בשל היותו פלסטיני עצמאי ורדיקאלי. שניהם, פריד חדאד וראשיד חוסיין האירו לי, יחד עם רבים מבני עמנו במקומות רבים, את העניין הפלסטיני שלמענו הקריבו את חייהם.