המסע של יוגב

פרק 1
 

אף אחד בבית לא זכר את יום ההולדת ה-15 שלי. אבא ואמא היו לחוצים כרגיל. הם רק רצו שטל יסיים כבר את ארוחת הבוקר ושיוכלו לקחת אותו לגן ולטוס לעבודה. עלמה אחותי הייתה עצבנית מהעובדה שתמיד היא זאת שצריכה להחזיר את טל מהגן ושעליי סומכים רק יום בשבוע. וטל היה עסוק בארוחה.

בכיתה יאיר, שליו וחושן ניגשו אליי ואיחלו לי מזל טוב. טליה ורימון השקיעו והכינו לי סלסילת ממתקים קטנה שנזללה בשנייה. גם לאה המחנכת בירכה אותי וכולם מחאו כפיים, אבל עדיין דגדג לי משהו מכעיס בגרון.

בהפסקה ראיתי את ההודעה בוואטסאפ המשפחתי. "מזל טוב" אמא כתבה והוסיפה אייקונים של לב ונשיקה. אחריה גם אבא בירך. לא התחשק לי להגיב. גם ככה הקריירה חשובה להם יותר מאשר אנחנו. בטוח ששנייה אחרי שאמא שלחה את ההודעה, היא כבר הייתה בפגישות עבודה ודיברה עם מנכ"לים בסניפים באירופה.

בהפסקה החבר'ה גררו אותי למגרש הכדורסל, ואפילו מסרו לי את הכדור יותר מהרגיל רק כדי שאקלע סל.

"אני מחלקת לכם את המבחנים", אמרה ליטל, המורה למתמטיקה, בשיעור אחר כך. "בחיים לא ראיתי כיתה עם ממוצע ציונים כל כך גרוע". היא חילקה את המבחנים בצורה כזו שכל אחד ידע כמה השני קיבל. היא גם לא חסכה בהערות כמו "ממך הייתי מצפה ליותר" ו"אכזבת אותי". כשהגיעה אליי היא נאנחה בקול רם ושאלה, "מה יהיה, יוגב, מה יהיה?"

"יש לי יום הולדת היום", מלמלתי.

"אז שאמסור לך את המבחן מחר?" אמרה וזרקה לי אותו על השולחן תוך שהיא מאחלת לי מזל טוב.

"אל תדאג", אמר חושן. "ה-40 שקיבלת זה ציון גבוה ביחס ל-32 שלי".

כשליטל הלכה, מעכתי את המבחן לכדור והעפתי אותו לפח.

בשיעור תנ"ך כמעט נרדמתי. מסע סנחריב ליהודה לא עניין אותי בכלל. ציירתי במחברת זומבי בסגנון אנימה והרהרתי מה צפוי לי במשך היום.

שיעור היסטוריה היה מעניין. אילן המורה משלב את החומר שהוא מעביר בסרטים, סרטונים ומצגות, שהופכות את הנושא הכי משעמם בעולם למשהו שאי אפשר לשכוח. הגורמים שהובילו למלחמת העולם הראשונה נראים פתאום ברורים ומובנים.

בסוף יום הלימודים שליו חיכה שאצא מהכיתה. לידו עמדו חושן ויאיר.

"החלטנו להמשיך את חגיגות היומולדת שלך", אמר שליו.

התיישבנו בחורשה קרובה לבית הספר.

חושן קפץ לפיצוצייה וחזר עם בקבוקי בירה.

"תשתה", אמר.

"אני לא שותה".

"יומולדת זו סיבה טובה לחגוג".

"יאללה, אל תהיה כבד", אמר יאיר. "כולה בירה".

הם השיקו בקבוקים אחד עם השני וצירפו אותי להשקה.

זאת הייתה הפעם הראשונה ששתיתי בירה.

ביום ההולדת ה-15 שלי.

אפשר להגיד שמאז החיים שלי השתנו.

ולא שלא טעמתי קודם אלכוהול. ההורים שלי בעד שאנסה כל דבר. טעמתי יין אדום ויין לבן, טעמתי קוניאק, ופעם אפילו שתיתי בטעות וויסקי, כי חשבתי שזה תה. הטעם היה מגעיל.

גם של הבירה. כל כך מר שבא למות. ישר אחר כך התחלתי לצחקק כמו מפגר. המשכתי לשתות. רציתי להתגבר על הטעם ועל הצחקוק.

"מה קרה לך?" אמר חושן. "זה רק בירה".

"אכלת משהו היום?" שאל יאיר.

"ממתקים שקיבלתי".

"וזהו?" שליו הוציא תפוח ודחף לי לפה.

"לא טעים לי", ירקתי את התפוח.

חזרתי הביתה והייתי רעב. גירדתי מהסיר שאריות של ספגטי שנשארו דבוקות לתחתית, הוספתי להן נקניקיות שמצאתי בכלי פלסטיק ואכלתי. בדיוק אז עלמה נכנסה למטבח ושאלה אם אני זוכר להוציא את טל מהגן. כמעט נחנקתי. היא ראתה את זה, חייכה ואמרה שבגלל שיש לי היום יום הולדת, היא תוציא את טל במקומי, אבל אצטרך להיות איתו כי יש לה חוג בלט. מלמלתי תודה והיא יצאה.

כשהם הגיעו הביתה, טל נכנס אליי לחדר, חיבק אותי ודחף לי ליד ציור.

"הנה אתה עם הרבה לבבות בלונים", אמר. "זה לכבוד היומולדת שלך".

הציור שלו היה מכוער. הוא צייר אותי כקו ארוך אנכי שבקצה העליון שלו עיגול מוזר, וממנו יוצאים קווים ישרים שמסתירים את רוב העיגול. אלה היו השערות שלי, כנראה. מהעיגול ירד קו קצר שהוביל אל שני קווים נוספים.

"מה זה?" שאלתי.

"אתה לא רואה? זה הידיים שלך". בקצה שלהן היו קווים קצרים שהחזיקו חוטים, והחוטים הובילו לעיגולים עקומים.

"אלה הבלונים", הסביר טל. גם שתי הרגליים שלי זכו לציור של שני קווים.

"תגיד", שאלתי, "באמת אין לי עיניים? אף ופה?"

"זה פה", הוא הצביע על העיגול העליון. "מה לעשות שהשיער שלך מסתיר הכול".

"ואיך בכלל ידעת שיש לי יומולדת?"

"עלמה אמרה לי לצייר לך ציור ליומולדת".

כשהוא יצא, זרקתי את הציור המכוער שלו לפח.

אחר כך הייתי צריך להיות איתו. הוא כל הזמן דיבר וכל הזמן ביקש ממני דברים: שאשחק איתו במכוניות, שאבנה איתו מגדלים בלגו, שנשחק בפליימוביל, שארכיב איתו פאזל, שנשחק במחבואים. הצעתי לו שיראה איזו תוכנית טלוויזיה שהוא רוצה, רק שיצא לי מהווריד. אחרי חיפוש של מאות ערוצים הוא התלהב מערוץ הטבע. ממש מעניין לראות עדר פילים נע ממקום למקום.

כשהוא ישב לצפות בטלוויזיה, חזרתי סוף סוף לחדר שלי וסגרתי אחריי את הדלת.

הוצאתי מהתיק בקבוק בירה שחושן הגניב לי כמתנה ליום ההולדת ושתיתי.

שמתי מוזיקה אלקטרונית של יוטו היפני ששר The one you left behind. המוזיקה והבירה עזרו לי לצייר. היד הפכה להיות קלה והראש התרוקן ממחשבות.

לא שמעתי את הדפיקות על הדלת. רק את המוזיקה. אני אוהב איך שהיא חוזרת על עצמה בתנועות מעגליות כשבכל פעם יש לה גוון אחר, פעם רחוק ופעם קרוב, פעם מהיר ופעם איטי. כמו קצב פעימות הלב.

המוזיקה גורמת לי לא להיות בחדר גם כשהגוף שלי נמצא שם. אני מרחף ועף לבתים אחרים. אני שקוף. אף אחד לא יכול לראות אותי מציץ מהחלונות ורואה את המשפחות האחרות, את ההורים ואת הילדים האחרים ביחד. הם תמיד ביחד. ביחד.