בני הערפל 1 - הנסיך האכזר

פרולוג

בשעת אחר צהריים מנומנמת של יום ראשון, איש במעיל כהה ארוך עמד מהסס מול בית ברחוב שופע עצים משני צדדיו. הוא לא יצא ממכונית חונה וגם לא הגיע במונית. שום שכן לא ראה אותו צועד בנחת לאורך המדרכה. הוא פשוט הופיע שם, כאילו יצא מבין הצללים.

האיש ניגש לדלת והרים את אגרופו לדפוק.

בתוך הבית, ג'וּד ישבה על השטיח בסלון ואכלה אצבעות דגים רופסות מהמיקרוגל, שגררה בשלולית קטשופ. אחותה התאומה טֶרין נמנמה על הספה, מכורבלת סביב שמיכה, ואגודלה בפיה האדום־כפונץ'. בקצה הספה, אחותן הגדולה ויוויאֵן בהתה במסך הטלוויזיה, ועיניה המשונות, מפוצלות האישונים, נעוצות בעכבר המצויר הבורח מהחתול המצויר. היא צחקה כשנראה שהעכבר עומד להיטרף.

ויווי הייתה שונה מאחיות גדולות אחרות, אך כיוון שג'וד וטרין בנות השבע היו זהות זו לזו, עם אותו שיער חום מדובלל ופנים בצורת לב, גם הן היו שונות. מבחינת ג'וד, העיניים של ויווי ואוזניה המחודדות שקצותיהן מכוסים פלומה דקה, היו מוזרות באותה מידה כפי שמוזר להיות דמות־מראָה של אדם אחר.

ואם לפעמים הבחינה כיצד התרחקו ילדי השכונה מוויווי, או כיצד דיברו עליה הוריהן בקולות שקטים ומודאגים, זה לא נראה לה חשוב. מבוגרים תמיד דאגו, תמיד התלחשו.

טרין פיהקה והתמתחה, מצמידה את לחייה אל בִּרכה של ויווי.

בחוץ זרחה השמש, חורכת את שביל האספלט. מכסחות דשא טרטרו, וילדים התיזו מים בבריכות בחצרות אחוריות. אבא נמצא בבניין השירות, שם הייתה לו נפחייה. אימא טיגנה המבורגרים במטבח. הכול היה משעמם. הכול היה בסדר.

כשמישהו דפק על הדלת, ג'וד זינקה לפתוח. היא קיוותה שאולי זאת אחת הבנות מעבר לכביש, שרוצה לשחק במשחקי וידיאו או להזמין אותה לשחייה אחרי הארוחה.

האיש הגבוה עמד על שטיחון הכניסה שלהם והסתכל עליה מלמעלה במבט זועף. למרות החוֹם הוא היה לבוש מעיל עור חוּם ארוך. לנעליו היו פרזולי כסף, והן הצטלצלו בקול חלול כשעבר את הסף. ג'וד נשאה מבט אל פניו המוצללות, וצמרמורת עברה בה.

"אימא," היא צעקה. "אימאאאאא. יש פה מישהו."

אִמה הגיעה מהמטבח, מוחה את ידיה הרטובות במכנסי הג'ינס שלה. למראה האיש פניה החווירו. "לכי לחדר שלך," היא אמרה לג'וד בקול מפחיד. "עכשיו!"

"של מי הילדה הזאת?" שאל האיש והצביע עליה. היה לו מבטא מוזר. "שלך? שלו?"

"של אף אחד." אימא אפילו לא הסתכלה בכיוונה של ג'וד. "היא ילדה של אף אחד."

זה לא היה נכון. ג'וד וטרין נראו בדיוק כמו אבא שלהן. כולם אמרו ככה. היא התקדמה כמה צעדים לעבר המדרגות אבל לא רצתה להיות לבדה בחדר שלה. ויווי, חשבה ג'וד. ויווי תדע מי זה האיש הגבוה הזה. ויווי תדע מה לעשות.

אבל נדמה שג'וד אינה מסוגלת לזוז.

"ראיתי דברים בלתי אפשריים רבים בחיי," אמר האיש. "ראיתי את הבלוט לפני האלון. ראיתי את הניצוץ לפני האש. אבל מעולם לא ראיתי דבר כזה: אישה מתה שחיה. ילדה שנולדה משום דבר."

נדמה שאימא אינה יודעת מה לומר. גופה רטט ממתח. ג'וד רצתה לאחוז בידה וללחוץ אותה, אבל לא העזה.

"פקפקתי בדבריו של בֵּיילקין כשאמר לי שאמצא אותך כאן," אמר האיש וקולו מתרכך. "עצמותיהם של האישה בת הארץ ועוברה בשרידים המפוחמים של האחוזה שלי היו משכנעות. את יודעת מה זה לחזור מן הקרב ולגלות שאשתך מתה, ויורשך היחיד איתה? לגלות שלא נותר מחייך אלא אפר?"

אימא נענעה בראשה, לא כתשובה אלא כאילו מנסה לנער מעליה את המילים.

הוא התקרב אליה צעד והיא נסוגה צעד. היה משהו לא בסדר ברגליים של האיש הגבוה. הוא נע בנוקשות, כאילו זה מכאיב לו. האור היה שונה בכניסה, וג'וד ראתה את הגוון הירוק המשונה של עורו, ואת השיניים התחתונות שנראו גדולות לממדי פיו.

היא הצליחה לראות שהעיניים שלו הן כמו אלה של ויווי.

"לעולם לא הייתי יכולה להיות מאושרת איתך," אמרה לו אימא. "העולם שלך לא נועד לאנשים כמוני."

האיש הגבוה בחן אותה רגע ממושך. "את נדרת נדרים," אמר לבסוף.

היא זקרה סנטר. "ואז התכחשתי להם."

מבטו עבר אל ג'וד, והבעתו התקשחה. "מה ערכה של הבטחה מרעיה בת תמותה? אני מניח שקיבלתי את התשובה."

אימא הסתובבה. לאור מבטה, ג'וד מיהרה אל הסלון.

טרין עדיין ישנה. הטלוויזיה עדיין פעלה. ויוויאן נשאה מבט בעיני חתול כבדות עפעפיים. "מי הגיע?" שאלה. "שמעתי אנשים מתווכחים."

"איש מפחיד," אמרה לה ג'וד, קצרת נשימה אף שבקושי רצה. ליבה פעם בכוח. "אנחנו אמורות לעלות למעלה."

לא היה אכפת לה שאימא אמרה רק לה לעלות למעלה. היא לא תעלה לבד. ויווי התרוממה מהספה באנחה והעירה את טרין בניעור. התאומה המנומנמת של ג'וד הלכה בעקבותיהן למסדרון.

בעודן פונות לעבר המדרגות המכוסות שטיח, ג'וד ראתה את אבא שלה נכנס מהגינה האחורית. בידו היה גרזן — הוא עיצב וחישל אותו כהעתק כמעט זהה לגרזן שבחן בקפידה במוזיאון באיסלנד. לא היה מוזר לראות את אבא עם גרזן. הוא והחברים שלו אהבו כלי נשק ישנים ובילו זמן רב בדיבורים על "תרבות חומרית" וברישום רעיונות ללהבים דמיוניים. הדבר המוזר היה האופן שבו החזיק את כלי הנשק, כאילו הוא מתכוון —

אבא שלה הניף את הגרזן לעבר האיש הגבוה.

הוא מעולם לא הרים יד על ג'וד או על אחיותיה כדי לחנך אותן, אפילו לא כשעשו צרות צרורות. הוא לא היה פוגע באיש. פשוט לא.

ובכל זאת. ובכל זאת.

הגרזן חלף על פני האיש הגבוה וננעץ במשקוף העץ.

טרין השמיעה יבבה גבוהה משונה וסתמה את פיה בכוח בידיה.

האיש הגבוה שלף להב מעוקל מתחת למעיל העור שלו. חרב, כמו מתוך ספר. בעוד אבא מנסה לשחרר את הגרזן מהמשקוף, האיש נעץ את החרב בבטן שלו ודחף אותה כלפי מעלה. נשמע צליל כמו של מקלות נשברים, ונהמה של חיה. אבא נפל על שטיח הכניסה, זה שאימא תמיד צעקה כשלכלכו אותו בבוץ.

השטיח התחיל להיצבע אדום.

אימא צרחה. ג'וד צרחה. ויווי וטרין צרחו. נדמה שכולם צורחים מלבד האיש הגבוה.

"בואי הנה," הוא אמר היישר אל ויווי.

"מ־מפלצת," צעקה אימא שלהן ופנתה לעבר המטבח. "הוא מת!"

"שלא תברחי ממני," אמר לה האיש. "לא אחרי מה שעשית. אם תברחי שוב, אני נשבע ש —"

אבל היא כן ברחה. היא כמעט הספיקה לעבור את הפינה כשהלהב שלו פגע לה בגב. היא קרסה על הלינוליאום, וזרועותיה גרפו את המגנטים מהמקרר.

ריח דם טרי עמד כבד באוויר, כמו מתכת לוהטת לחה. כמו כריות הקרצוף שאימא ניקתה בהן את המחבת כשדברים ממש נדבקו אליה.

ג'וד רצה אל האיש והטיחה אגרופים בחזהו, בעטה ברגליו. היא אפילו לא פחדה. לא בטוח שהרגישה משהו כלל.

האיש התעלם מג'וד. לרגע ממושך הוא פשוט עמד שם, כאילו לא ממש מאמין מה עשה. כאילו היה רוצה לבטל את חמש הדקות האחרונות. ואז הוא שקע על ברך אחת ואחז בכתפיה של ג'וד. הוא הצמיד את זרועותיה לצידי גופה על מנת שלא תוכל להמשיך להכות אותו, אבל אפילו לא הסתכל עליה.

מבטו היה נעוץ בוויוויאן.

"גנבו אותך ממני," הוא אמר לה. "באתי לקחת אותך אל ביתך האמיתי, באֵלְפְהֵיים שמתחת לגבעה. שם תהיי עשירה לאין שיעור. שם תהיי עם בני מינך."

"לא," אמרה לו ויווי בקולה הקטן והקודר. "אני לעולם לא אלך איתך לשום מקום."

"אני אבא שלך," הוא אמר לה בקול חריף, שניתך כמו צליפת שוט. "את היורשת שלי ודם מדמי, ותצייתי לי בזה כמו בכל השאר."

היא לא זזה, אבל הלסת שלה נקפצה.

"אתה לא אבא שלה," צעקה ג'וד על האיש. למרות שהעיניים שלו נראו כמו אלה של ויווי, היא סירבה להניח לעצמה להאמין בזה.

אחיזתו בכתפיה התהדקה, והיא השמיעה קול קטן מעוך ומצפצף, אם כי לטשה בו מבט מתריס. היא כבר ניצחה בהמון תחרויות מבטים.

הוא היה הראשון להסב מבט אל טרין, שקרסה מתייפחת על ברכיה וניערה את אימא, כאילו מנסה להעיר אותה. אימא לא זזה. אימא ואבא מתו. הם לעולם לא יזוזו שוב.

"אני שונאת אותך," הטיחה ויווי באיש הגבוה בנבזיות ששימחה את ג'וד. "אני תמיד אשנא אותך. אני נשבעת."

הבעתו הקפואה של האיש לא השתנתה. "ובכל זאת תבואי איתי. הכיני את בנות האנוש הקטנות. ארזו בצמצום. נצא לדרך לפני רדת החשכה."

סנטרה של ויוויאן הזדקר. "תעזוב אותן בשקט. אם אתה חייב תיקח אותי, אבל לא אותן."

הוא לטש מבט בוויווי ואז השמיע נחרה. "את רוצה להגן על האחיות שלך ממני? אמרי לי, אם כך, לאן את חושבת שהן ילכו?"

ויווי לא ענתה. לא היו להן סבא וסבתא, שום משפחה שהיא. לפחות עד כמה שידעו.

הוא הסתכל על ג'וד שוב, הרפה מכתפיה וקם. "הן בנות אשתי ולכן באחריותי. אני אולי אכזרי, מפלצת, רוצח, אבל לא אתחמק מחובותיי. אל תתחמקי אַת משלך, כאחות הבכורה."

כעבור שנים, כשג'וד סיפרה לעצמה את סיפור האירוע, היא לא הצליחה להיזכר בחלק של האריזה. נראה שההלם מחק את השעה הזאת לחלוטין. איכשהו ויווי מצאה כנראה תיקים, ארזה בהם את ספרי התמונות החביבים עליהן ואת הצעצועים האהובים ביותר, בצירוף תצלומים ופיג'מות ומעילים וחולצות.

ואולי ג'וד ארזה את חפציה בעצמה. היא לא ידעה בוודאות.

היא לא הצליחה להעלות בדעתה כיצד עשו זאת, כשגופות הוריהן הולכות ומתקררות למטה. היא לא הצליחה להעלות בדעתה כיצד הרגישה, ועם חלוף השנים לא הצליחה לשחזר את התחושה הזאת. זוועת הרצח קהתה עם השנים. זיכרונותיה מהיום ההוא היטשטשו.

סוס שחור לחך את הדשא כשיצאו החוצה. עיניו היו גדולות ורכות. ג'וד רצתה לחבק את צווארו ולטמון את פניה הרטובות ברעמתו המשיית. לפני שהספיקה לעשות זאת האיש הגבוה הניף אותה ואז את טרין לרוחב האוכף כאילו היו מטען ולא ילדות. את ויווי הוא הושיב מאחוריו.

"תחזיקו חזק," אמר.

ג'וד ואחיותיה התייפחו כל הדרך אל ארץ הפיות.

1

בארץ הפיות אין אצבעות דגים, אין קטשופ, אין טלוויזיה.

2

אני יושבת על כרית ואימְפּית קולעת את שערי לאחור. אצבעותיה של האימפית ארוכות, ציפורניה חדות. אני מעווה את פניי. עיניה השחורות פוגשות את עיניי במראָה בעלת רגלי החיה שעל השידה שלי.

"נשארו ארבעה לילות עד הטורניר," היצורה אומרת. שמה טאטֶרְפֶל, משרתת במשק הבית של מֶדוֹק שתקועה כאן עד שתגמור להחזיר לו את החוב שלה בעבודה. היא טיפלה בי מאז שהייתי ילדה. טאטֶרְפֶל היא זאת שמרחה על עיניי משחת פֵיות צורבת על מנת להעניק לי ראיית אמת כך שרוב ההַקְסָמוֹת לא ישפיעו עליי, היא זאת שניקתה את הבוץ ממגפַיי ושזרה גרגירי חוזרר מיובשים לענוד סביב צווארי כהגנה מלחשים. היא ניגבה את האף הזולג שלי והזכירה לי לגרוב את הגרביים שלי הפוכים מהפְּנים החוצה על מנת שלעולם לא יַטעו אותי ביער. "ולא חשוב עד כמה את להוטה לקראת זה, לא תוכלי לגרום לירח לשקוע או לזרוח מהר יותר. נסי להביא כבוד למשק הבית של הגנרל הלילה במראה נאה ככל שנוכל להעניק לך."

אני נאנחת.

מעולם לא הייתה לה סבלנות למצבי הרוח שלי. "כבוד הוא לרקוד עם חצר המלך העליון תחת הגבעה."

המשרתים אוהבים מאוד לומר איזה מזל יש לי - בתה הממזרה של רעיה בלתי נאמנה, בת אנוש ללא טיפת דם פיות - שמתייחסים אליי כמו אל בת פיות אמיתית. טרין זוכה לאמירות דומות.

אני יודעת שכבוד הוא לגדול לצד ילדי האצולה. כבוד עצום, שלעולם לא אהיה ראויה לו.

קשה לשכוח את זה עם כל התזכורות.

"כן," אני אומרת במקום, כי היא מנסה להיות נחמדה. "זה נהדר."

פיות אינן מסוגלות לשקר, לכן הן נוטות להתרכז במילים ולהתעלם מהנימה, בעיקר אם לא חיו בקרב בני אדם. טאטרפל מהנהנת בשביעות רצון. עיניה הן כמו שני חרוזים שחורים ורטובים, ללא קשתית או אישון גלויים. "אולי מישהו יבקש את ידך, ותצטרפי באופן קבוע לחצר העליונה."

"אני רוצה לזכות במָקום שלי בזכות עצמי," אני אומרת לה.

האימפית עוצרת עם סיכת שיער בין אצבעותיה, ודאי שוקלת לדקור אותי. "אל תהיי טיפשה."

אין טעם להתווכח, להזכיר לה את הנישואים של אימא שלי שהסתיימו באסון. יש שתי דרכים שבהן בני תמותה יכולים להפוך לנתיני קבע של החצר: להתחתן עם מישהו כזה או להפגין מיומנות מרשימה כלשהי — בעיבוד מתכות או בנגינה בקתרוס או בכל דבר אחר. כיוון שאין לי עניין באפשרות הראשונה, אין ברירה אלא לקוות שאהיה מוכשרת מספיק עבור השנייה.

טאטרפל גומרת לקלוע את שערי בתסרוקת מורכבת שיוצרת רושם שיש לי קרניים. היא מלבישה אותי בקטיפה בצבע ספיר. דבר מזה אינו מסווה את מה שאני: בת אנוש.

"קשרתי שלושה קשרים למזל," הפֵיה הקטנה אומרת, די בחביבות.

אני נאנחת בעודה ממהרת לעבר הדלת, וקמה מהשידה כדי להשתרע על הבטן על כיסוי המיטה הרקום שלי. אני רגילה שמשרתים מטפלים בי. אימְפּים והוֹבּים, גובלינים וגְריגים. כנפיים דקיקות וציפורניים ירוקות, קרניים וניבים. אני חיה בארץ הפיות כבר עשר שנים. דבר מזה כבר לא נראה לי מוזר. במָקום הזה אני המוזרה, על אצבעותיי הקהות, אוזניי העגולות וחיי הקצרצרים.

עשר שנים הן פרק זמן ארוך עבור בת אנוש.

כשמֶדוֹק גנב אותנו מעולם בני האדם, הוא לקח אותנו לאחוזה שלו באינְסְמַיֶיר, אי העוצמה, שם נמצא גם ארמון המלך העליון של אלפהיים. כאן מדוק גידל אותנו — אותי ואת ויוויאן וטרין — מתוך מחויבות של כבוד. למרות שטרין ואני עדויות חיות לבגידה של אימא, על פי מנהגי הפיות אנחנו הילדות של אשתו, ולכן הבעיה שלו.

בתור הגנרל של המלך העליון, מדוק נעדר לעיתים קרובות כשיצא להילחם בשם הכתר. אבל אנחנו לא הוזנחנו. ישנו על מזרנים ממולאים אניצי סביון רכים. מדוק הדריך אותנו אישית באמנות הלחימה בסיף ובפגיון, בחרב ובאגרופים. הוא שיחק איתנו משחקים מול האח, 'טחנות', 'פידְצֶ'ל', 'השועל והאווזים'. הוא נתן לנו לשבת בחיקו ולאכול מצלחתו.

לילות רבים נרדמתי לקולו הרועם המקריא לנו מתוך ספר של אסטרטגיות קרב. ובעל כורחי, למרות מה שעשה ומי שהיה, בסופו של דבר למדתי לאהוב אותו. אני עדיין אוהבת אותו.

זאת פשוט לא אהבה מהסוג הנוח.

"יופי של צמות," טרין אומרת בעודה נכנסת לחדר שלי כרוח סערה. היא לבושה קטיפה ארגמנית. שערה פזור — תלתלים ערמוניים ארוכים שגולשים מאחוריה כמו גלימה, ובכמה מהקווצות שזור חוט כסף מנצנץ. היא קופצת על המיטה לצידי וממוטטת את הערימה הקטנה של בובות פרווה בלויות — דוב קואלה, נחש, חתול שחור — שהיו אהובות עליי כל כך בגיל שבע. אני לא מסוגלת לזרוק אף אחת מהמזכרות הללו.

אני מתיישבת להסתכל במראה במודעות עצמית פתאומית. "אני אוהבת אותן."

"יש לי תחושה מוקדמת," טרין מפתיעה אותי. "אנחנו נעשה כיף הערב."

"כיף?" דמיינתי את עצמי מסתכלת בזעף על ההמון מהמחבוא הרגיל שלנו ומהרהרת בדאגה, אם הביצועים שלי בטורניר יהיו טובים מספיק לשכנע מישהו ממשפחת המלוכה להעניק לי אבּירוּת. מעצם המחשבה אני נעה במקומי באי־שקט, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה. האגודל שלי מרפרף על הקצה החסר של הקמיצה שלי, טיק קבוע שלי בתגובה למתח.

"כן," היא אומרת ודוקרת אותי בצד הגוף.

"היי! איי!" אני ממהרת להתרחק מחוץ לטווח. "אז מה בדיוק כוללת התוכנית הזאת שלך?" בדרך כלל כשאנחנו מבקרות בחצר, אנחנו מעדיפות להסתתר. יצא לנו לצפות בדברים מעניינים מאוד שם, אבל תמיד מרחוק.

היא מרימה ידיים. "מה זאת אומרת, מה כולל הכיף? זה כיף!"

אני צוחקת במתח מסוים. "גם לך אין מושג, מה? אין בעיה. בואי נראה אם ניחנת במתת הנבואה."

אנחנו מתבגרות, ודברים מתחילים להשתנות. אנחנו משתנות. ועד כמה שאני משתוקקת לזה, זה גם מפחיד אותי.

טרין מתרוממת מהמיטה שלי ומושיטה לי את זרועה, כאילו היא המלווה שלי לנשף. אני מאפשרת לה להוביל אותי אל מחוץ לחדר, והיד שלי מוודאת אוטומטית שהסכין שלי עדיין קשור אל מותני.

פְּנים הבית של מדוק הוא כולו קירות מסוידים לבן וקורות עץ ענקיות, לא מהוקצעות. הזגוגיות אפורות כמו עשן לכוד ועושות אור מוזר. כשטרין ואני יורדות במדרגות הלולייניות, אני מבחינה בוויווי מסתתרת במרפסת קטנה, שקועה במצח מקומט בחוברת קומיקס שנגנבה מעולם בני האדם.

ויווי מחייכת אליי. היא לבושה מכנסי ג'ינס וחולצה רחבה — בבירור אין בכוונתה ללכת לנשף. בהיותה הבת הלגיטימית של מדוק היא לא מרגישה לחץ לרַצות אותו. היא עושה כרצונה. וזה כולל קריאת חוברות שעלולות להיות מהודקות בסיכות ברזל במקום בדבק, גם אם האצבעות שלה ייצרבו.

"הולכות לאנשהו?" היא שואלת בשקט מבין הצללים, וטרין קופצת בהפתעה.

ויווי יודעת טוב מאוד לאן אנחנו הולכות.

כשרק הגענו לכאן, ויווי וטרין ואני היינו מתכרבלות במיטה הגדולה שלה ומדברות על מה שאנחנו זוכרות מהבית. היינו מדברות על הארוחות שאימא שרפה ועל הפופקורן שאבא הכין. על שמות השכנים, על הריח ששרר בבית, על בית הספר, החופשות, טעם הציפוי של עוגות יום הולדת. היינו מדברות על תוכניות הטלוויזיה שצפינו בהן, משחזרות את העלילות, נזכרות בדיאלוגים, עד שכל הזיכרונות שלנו היו ממורקים וכוזבים.

אנחנו כבר לא מתכרבלות יותר במיטה, כבר לא משחזרות יותר שום דבר. כל הזיכרונות החדשים שלנו הם מכאן, ובאלה אין לוויווי הרבה עניין.

ויווי נשבעה שתשנא את מדוק, ועמדה בשבועה. כשלא העלתה זיכרונות מהבית, היא השתוללה. היא שברה דברים. היא צרחה וזעמה וצבטה אותנו כשהיינו שבעות רצון. בסופו של דבר היא הפסיקה עם כל זה, אבל אני מאמינה שחלק בה שונא אותנו על כך שהסתגלנו. על כך שהפקנו את המרב מהמצב. על כך שעשינו לנו את המָקום הזה לבית.

"כדאי שתבואי," אני אומרת לה. "טרין במצב רוח מוזר."

ויווי מסתכלת עליי במבט מהורהר ואז מנענעת בראשה. "יש לי תוכניות אחרות." יכול להיות שהיא מתכננת להתגנב לעולם בני התמותה הערב, ויכול להיות שהיא מתכוונת לבלות את הערב בקריאה במרפסת.

כך או כך, אם זה מעצבן את מדוק, ויווי מרגישה שעשתה את שלה.

הוא מחכה לנו במבואה עם אשתו השנייה, אוֹריאָנָה. לעורה החיוור יש גוון כחלחל, ושערה לבן כמו שלג טרי. היא יפהפייה אבל מלחיצה למראה, כמו רוח רפאים. הערב היא לבושה ירוק וזהב, שמלה בגוון טחב עם צווארון מנצנץ מתוחכם שמדגיש את הוורוד של פיה, של אוזניה ושל עיניה. מדוק לבוש גם הוא ירוק, צבע מעמקי היער. החרב שעל ירכו אינה לקישוט.

בחוץ, מעבר לדלתות הפתוחות, מחכה הוֹבּ. הוא מחזיק במושכות הכסף של חמישה סוסי פיות מנומרים. רעמותיהם קלועות בקשרים מורכבים וככל הנראה קסומים. אני חושבת על הקשרים בשערי ותוהה עד כמה הם דומים.

"שתיכן נראות טוב," מדוק אומר לטרין ולי, והחמימות בקולו הופכת את המילים למחמאה נדירה. מבטו נודד אל המדרגות. "אחותכן בדרך?"

"אני לא יודעת איפה ויווי," אני משקרת. כל כך קל לשקר כאן. אני יכולה לעשות את זה כל היום, ולעולם לא יתפסו אותי. "היא בטח שכחה."

הבעת אכזבה חולפת על פניו של מדוק, אבל לא הפתעה. הוא פונה החוצה לומר משהו להוב שאוחז במושכות. בקרבת מקום אני רואה את אחת המרגלים שלו, יצורה מקומטת עם אף דמוי גזר לבן וגיבנת גבוהה יותר מראשה. היא מגניבה פתק אל כף ידו וממהרת להסתלק בזריזות מפתיעה.

אוריאנה בוחנת אותנו בדקדקנות, כאילו מצפה למצוא משהו שאינו כשורה.

"היזהרו הערב," היא אומרת. "הבטיחו לי שלא תאכלו או תשתו דבר ולא תרקדו."

"כבר היינו בחצר," אני מזכירה לה, דוגמה ומופת ללא־תשובה בסגנון הפיות.

"אולי נראה לכן שמֶלח יספיק לשם הגנה, אבל אתן הילדות שוכחות בקלות. מוטב להתנזר לגמרי. באשר לריקודים, מרגע שאתן בנות התמותה תתחילו לרקוד, אתן תמשיכו בכך עד מוות אם לא נעצור אתכן."

אני משפילה מבט בשתיקה אל כפות רגליי.

אנחנו הילדות לא שוכחות בקלות.

מדוק נישא לה לפני שבע שנים, וזמן קצר לאחר מכן היא ילדה לו בן בשם אוֹק, ילד חולני עם קרניים זעירות חמודות על ראשו. מאז ומעולם היה ברור שאוריאנה משלימה עם הנוכחות שלי ושל טרין רק למען מדוק. נראה שבעיניה אנחנו כמו כלבי הציד החביבים על בעלה: יצורים שאינם מאולפים היטב, ושבכל רגע עלולים לתקוף את אדונם.

אוק רואה בנו אחיות, וברור לי שזה מלחיץ את אוריאנה, למרות שלעולם לא הייתי פוגעת בו.

"אתן נמצאות תחת הגנתו של מדוק, והמלך העליון רואה אותו בעין יפה," אוריאנה אומרת. "אני לא מוכנה שמדוק יושפל בגלל טעויות שלכן."

עם השלמת הנאום הקטן הזה היא יוצאת אל הסוסים. אחד מהם משמיע נחרה ובוטש בקרקע בפרסתו.

טרין ואני מחליפות מבט ויוצאות בעקבותיה. מדוק כבר יושב על גבו של סוס הפיות הגדול ביותר, יצור מרשים עם צלקת מתחת לעין אחת. נחיריו מתרחבים בקוצר רוח. הוא מנער את רעמתו באי־שקט.

אני עולה על גב סוס קטן וחיוור עם שיניים חדות וריח ביצות. טרין בוחרת בסוס רכיבה ובועטת בעקביה בגופו. הסוס שלה מזנק קדימה, ואני ממהרת לצלול בעקבותיה אל לב הלילה.