עד שהגשם יחזור

אלול
חלק ראשון

סדום שבעמק

רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.

ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.

ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.

"כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.

"רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."

רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.

אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.

המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.

לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.

יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.

עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.

עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.

היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.

ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.

מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.

בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.

זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.