המשתתפת השביעית

היא מעיפה מבט לעבר השעון הגדול שעל הקיר ומזכירה בעדינות לצעירה היושבת מולה שבעוד חמש דקות הפגישה תסתיים. השעה כבר שש, ומישהו נוסף ממתין לה בחדר הקבלה. ״מקרה דחוף,״ אמרה לה רונית בצהריים, ״הוא ממש התחנן שתקבלי אותו.״ כשהוא מתיישב, היא מופתעת משטף דיבורו. הוא הגיע דווקא אליה כי שמע שהיא מומחית בהפרעות קשב וריכוז גם בקרב מבוגרים. הוא לא היחיד, בזמן האחרון רבים מרגישים שיש להם לקות כלשהי, ואין יום שלא מגיע אליה לפחות מבוגר אחד בעניין הזה. לפעמים מגיעים לקוחות מבוגרים מאוד. היה מקרה של אדם בן שבעים וחמש שהתקשה לקרוא, וגם כשקרא, שכח מייד את מה שקרא. גם אותו הרגיעה, הסבירה שזה קורה גם לצעירים ממנו, והמליצה על תרגילים לשיפור הריכוז והזיכרון ועל תוספי תזונה.

הבחור שיושב מולה כעת הוא בשנות העשרים לחייו. פניו יפים, אך יש לו חריצים עמוקים בין הגבות. גם הוא שמע כל חייו שהוא יכול להצליח אם רק יתאמץ קצת יותר. ״יש לך פוטנציאל, תשב על התחת ותלמד,״ היה אביו חוזר ואומר לו. עלה לו בדמים להשלים בגרויות ולעבור את הפסיכומטרי, ועכשיו התחיל ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה. הוא לא בטוח שזה מה שבא לו, אלא שלאבא שלו יש עסק מצליח לייבוא מיכון כבד לחקלאות, והוא מצפה שיצטרף לעסק. הוא מפחד שהבחינות יהיו מעבר ליכולותיו, ושבסוף ירים ידיים. הוא משחק עם האצבעות בזמן שהוא מדבר. קשה לו להתרכז בשיעורים, כל תרגיל שהוא צריך להגיש לוקח לו שעות. הוא יכול לבקש כדורים מרופאת משפחה, אבל העדיף להגיע אליה לאבחון. מעולם לא עבר אבחון, והגיע הזמן שיֵדע מה בדיוק הבעיה שלו, מקור הקושי שלו. ״זה דחוף,״ הוא אומר, ״הסמסטר עומד להסתיים, ויש לי מבול של בחינות, ואני לא מצליח ללמוד. הכי מלחיצה אותי בחינת המעבר באנגלית, יש לי בעיה עם אוצר מילים, תמיד הייתה.״

ליאורה מחייכת אליו בהבנה, לא שואלת מדוע חיכה לרגע האחרון, הרי היא יודעת שזה חלק בלתי נפרד מהקושי. רונית כבר הסבירה לו על האבחון. הוא שואל בחשש אם המחיר כולל את הפגישה הנוכחית, והיא מאשרת ומבהירה שהוא כולל גם את זו וגם את הפגישה שאחריה. היא תתאים לו תרופה אם תחשוב שתסייע לו, ותמליץ גם על תמציות צמחים, על תוספים או על תרגילים לשיפור הריכוז.

היא יודעת שלא כל פסיכיאטר פתוח לשיטות טיפול שונות, אבל מאמינה שחֶסר ברכיבי תזונה מסוימים עלול לגרום הפרעות שונות. מלבד מחקרים רפואיים, היא קוראת מאמרים מעולם הרפואה המשלימה ונעזרת בידע זה גם אם אינו מגוּבֶּה במחקרים מדעיים־קונוונציונליים. היא סומכת גם על הניסיון שלה ומאמינה שמה שלא הוכח עד היום, אולי יוכח מחר, וחבל על הזמן שעובר. לא שהיא מתנגדת לתרופות כימיות, היא ממליצה עליהן, אבל לא כולם יכולים להיעזר בכדורים. לפעמים היא חוששת שהתרופה תציף בעיה נפשית קשה, ולכן נמנעת מלתת אותה, אבל גם אז תמיד עומדת בפניה אלטרנטיבה נוספת. בכלל, היא בעד שילוב שיטות, אך לצערה היא לומדת שלאנשים אין סבלנות. השינוי שאדם חווה בעקבות נטילת כדור מהיר שבעתיים משינוי ארוך טווח, שלפעמים חל רק כעבור שבועות או חודשים מתחילת הטיפול. בדיוק כמו כאב ראש; כדור אחד, מקסימום שניים, ואפשר להמשיך לרוץ. למי יש זמן להרפיה של חצי שעה, כשעל הרקות מונחות מטליות טבולות במים פושרים עם שמן לוונדר?!

היא רואה את מחוגי השעון מתקדמים ומתחילה לחוש לחץ קל. בשמונה יש לה פגישה, והיא מקווה להספיק לעלות הביתה – שלוש קומות מפרידות בין הקליניקה לדירתה שבקומה השמינית – ולבלות זמן קצר עם המשפחה אחרי שישה מטופלים שראתה ברצף. הוא מדבר, והיא מתכננת כיצד לנהל את הזמן. על המקלחת תוותר, מקסימום תחליף חולצה, אולי תספיק לחטוף משהו לאכול. מזל שאכלה את הארוחה שדפנה הורידה לה בצהריים. דפנה היא מלאך. איך הייתה מסתדרת בלעדיה? היא עושה למענה את כל הסידורים, מתחזקת את הבית, מקפיצה את הילדים לחברים ולחוגים ומקפידה להוריד לה ארוחות. בזכותה היא יכולה להרשות לעצמה להתמסר לעבודה בלי שתגבה ממנה מחיר גבוה מדי.

מי בכלל צריך את הפגישה הזאת הערב? אבל היא מרגישה שהיא חייבת ללכת. היא נזכרת במודעה שצדה את עינה כשריפרפה לפני כמה ימים בעיתון הנשים במספרה.

נשים מדברות דיאטה נכתב בכותרת באותיות גדולות, וכותרת המשנה הייתה: ״אם את סובלת מעודף משקל ומאסת בדיאטות, ואם בריאותך חשובה לך, מקומך איתנו!״ היא נדרכה כשקראה את השורה הבאה: ״קבוצת תמיכה ועבודה על מחשבות מגבילות.״

היא קראה את המודעה שוב ושוב, מחפשת בין המילים משהו, לא יודעת מה בדיוק, אולי רמז למהות הקבוצה, אולי הבטחה כלשהי.

זה סימן, כך חשבה. לא ייתכן שנפלה על המודעה הזאת סתם כך. ערב קודם לכן התלבטה מה ללבוש לכנס הרופאים שהתקיים למחרת. היא תצטרך לשבת על הבמה, להשתתף בפאנל המכובדים, ועד לאותו רגע לא הקדישה מחשבה ללבושה. היא עמדה מול הארון, מדדה חליפה ועוד אחת, חצאיות, חולצות, מכנסיים, ולא הייתה מרוצה מאף שילוב. תמר, בתה הצעירה, הציעה שתלבש את החצאית הכחולה וחולצה פירחונית. ״את אוהבת אותן, החצאית הזאת יפה עלייך,״ ניסתה לעזור, אך ליאורה לא רצתה אפילו למדוד אותן. היא יודעת בוודאות שהחצאית כבר מזמן לא נסגרת עליה. תמר התיישבה על המיטה ובלי להבין כמה היא פוצעת אותה, זרקה לעברה, ״אמא, מה קרה לך? בפעם האחרונה שרזית היית כל כך נחושה. הייתי בטוחה שהפעם זה ילך לך ותשמרי על המשקל.״

תמר מכירה אותה היטב. היא באמת הייתה אז נחושה, ולצד השינוי בהרגלי האכילה הצליחה לשלב שינויים גם בחייה המקצועיים. הקפידה להגביל את שעות העבודה כדי לפנות זמן לעצמה, השתדלה לאכול בשעות קבועות ועשתה פעילות גופנית, ודפנה דאגה לה לקופסאות של ירקות חתוכים שיהיו עימה באופן קבוע. גם היא הייתה בטוחה ששמה קץ למסכת הדיאטות, אבל המציאות שאבה אותה חזרה לעבודה אינטנסיבית, ותוך זמן קצר, בלי להרגיש כמעט, חזרה להרגליה הישנים.

היא העתיקה את מספר הטלפון לנייד וליתר ביטחון רשמה אותו גם על פתק קטן שתחבה לאחד הכיסים בתיק היד שלה. גלעד, מעצב השיער הנאמן שלה, חידש לה את הצבע וסידר לה מראה עכשווי, קליל ופרוע קצוות. היא הביטה אל בבואתה במראה הגדולה ותיקנה קצת את האודם. לא רע, חשבה, הלוואי שהייתי יודעת לסדר ככה את השיער בעצמי. בינתיים בחנה גם את הקמטים שעיטרו את פניה, ומייד הורתה לעצמה לחייך. לכל הפחות שהקמטים יהיו קמטי שמחה.

בדרך חזרה מהמספרה לא הפסיקה לחשוב על המודעה. אמנם הרגישה שוויתרה על הפנטזיה לרזות, שהיא עייפה מדיאטות, ובכל זאת התעורר בה דחף לברר במה מדובר. איך היא יכולה להצטרף לקבוצה שכזאת? איך יסתכלו עליה? היא עצמה מנחה ומדריכה לא מעט קבוצות, אז איך תחבוש את כובע המטופלת?

אבל האמת שהיא זקוקה לעזרה. היא מתמודדת עם אותן בעיות שכולם חווים. ככה זה. היא החלה למנות את כל ניסיונותיה לרדת במשקל: ספירת קלוריות, צום מיצים, תזונה המבוססת על ירקות בלבד, מזון מלא, פגישות אישיות עם דיאטנית, דיאטה על פי קווי כף היד, הפרדת מזונות, חיבור מזונות, כדורים, רפואה סינית, דיקור, רפואה הודית, הומאופתיה, נטורופתיה, טיפול פסיכולוגי, טיפול בהיפנוזה. היא השתתפה בקבוצה קטנה למודעות עצמית ואז בקבוצה גדולה ואפילו שהתה בחוות בריאות. עד אוסטרליה הרחיקה בעקבות הכותרת המשכנעת ״NEW LIFE – התוכנית שתשנה לכם את החיים לתמיד!״

במהלך שהותה בחוות הבריאות השילה ממשקלה עשרה קילוגרמים, ונדרשה לה בדיוק חצי שנה להעלות אותם בחזרה ועל הדרך לצרף אליהם עוד שניים. מטרידה אותה הדוגמה שהיא נותנת לילדיה. כשהם שואפים להישג, המסר שלה מאוד ברור: ״אם יש לכם יכולת ונחישות,״ היא חוזרת ואומרת בהזדמנויות שונות, ״תשיגו את כל מה שאתם רוצים.״ היא לא משקרת להם. זו גם החוויה שלה כשהיא רוצה להשיג משהו. וזה עובד כמעט תמיד, למעט במה שקשור בירידה במשקל ובשמירה על ההישג. התוכנית לאורח חיים בריא באוסטרליה הייתה הניסיון האחרון בשרשרת הניסיונות שלה לרזות, ומאז הכישלון הצורב נכנעה. למעשה, היא מרגישה שוויתרה על הפנטזיה. נכון, רוב הזמן היא חיה בשלום עם הגוף שלה, אך מדי פעם חוזר ועולה התסכול מעודף המשקל. הוא מפריע לה מבחינה אסתטית, והיא מוצאת את עצמה מלאת קנאה כשהיא נפגשת עם קולגות וחברות חטובות. אבל זה לא רק העניין האסתטי, היא מודה בינה לבין עצמה. המשקל העודף מפריע לה בתפקוד: היא מרגישה כבדה, מתנשפת בעליות, מתקשה להתכופף, וזה משפיע על המוטיבציה שלה בכל מיני תחומים. והדובדבן שבקצפת, לא מזמן עברה בדיקות דם, והתוצאות הראו כי הסוכר, הכולסטרול והשומנים חורגים מהטווח התקין. התסכול שלה גובר במיוחד כשהיא צריכה להיראות ייצוגית בנוכחות סטודנטים או רופאים בבית החולים ובכנסים שהיא מוזמנת אליהם. בכל פעם היא שוברת את הראש מה ללבוש כדי להיראות טוב בעיני עצמה.

היא ממשיכה לנבור בתוך הפצע, מקשיבה בחצי אוזן לקשייו של הצעיר היושב מולה בחדר. הקושי הגדול ביותר הוא ברגעי האינטימיות עם גדעון. נכון, הוא לא אומר לה דבר על כך, לא מעיר לה ולא מביע עמדה, אבל הוא גם לא מחמיא לה. הוא פשוט מתעלם מהנושא. היא תמיד מכבה את האור כשהם נכנסים למיטה, וכבר שנים לא מוכנה להתקלח איתו, מתרצת זאת בכך שהוא אוהב מים רותחים והיא מעדיפה אותם קרירים. כשהיא כבר משתפת אותו בתסכול שלה, הוא מנסה להרגיע אותה. הוא אוהב אותה, זו רק קליפה, חשוב מה שיש בפנים... אבל היא לא נרגעת.

איך היא נכשלת פעם אחר פעם דווקא כאן? הלוא עד עכשיו הכול הלך בקלות יחסית. היא למדה את המקצוע שבחרה, יש לה קליניקה מצליחה עם רשימת המתנה, היא התחתנה עם אהוב נעוריה, והם מגדלים יחד שלושה ילדים שמחים, כך היא מקווה. הם גרים בבניין יוקרתי בלב תל אביב, והיחסים שלה עם המשפחה ועם החברים מצוינים.

אבל יש עליה לפחות חמישה־עשר קילוגרמים עודפים שהיא לא מצליחה להוריד, והיא לא מבינה למה. היא לא עושה דבר בנידון משום שהרימה ידיים.

מה זה ״נשים מדברות דיאטה?״ לא כתוב במודעה שזו קבוצת הרזיה, כתוב רק ״נשים מדברות.״ אבל נכתב במפורש ״קבוצת תמיכה ועבודה.״ איזו עבודה? היא תוהה. אם הנשים לא נפגשות כדי לרזות, מה הן עושות? יושבות ומקטרות? היא לא במקום הזה. אין לה מה לחפש שם. אחרי ה״מגה קבוצה״ והתובנות שיצאה איתן, היא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן על משהו או להאשים מישהו; היא כבר יודעת שהאחריות היא שלה.

היא מוזגת כוס מים למטופל שמשתתק פתאום, והוא מודה לה וגומע אותם ברגע. היא נזכרת איך באותו ערב בהתה במספר הטלפון שעה ארוכה, ואז אזרה אומץ והתקשרה לענת אלרום, מנחת הקבוצה. היא ביררה מה יהיה בפגישות, מי הן הנשים שישתתפו, ואם ענת סבורה שתצליח איתה על אף כל הניסיונות הכושלים הקודמים. ענת ענתה בסבלנות, וכשקבעו שתגיע לפגישה הראשונה ביום שני בשמונה בערב, הרגישה מעודדת ומלאת תקווה.

למרות הלבטים והספקות שהעלתה באוזני ענת, היא לא נזקקה לשכנוע רב כדי להצטרף לקבוצה. היא לא יודעת להגדיר מה בדיוק היה שם, בשיחת הטלפון, שנגע בה ועורר אצלה תקווה רדומה: אולי נימת הדיבור, אולי הקצב ואולי המקצועיות והביטחון שענת שידרה.

בסוף אותו שבוע, בעת ההכנות לקראת אירוח המשפחות שלהם לארוחת ליל שבת, גדעון שאל: ״מה קורה, ליאורי?״ הוא עיסה קלות את עורפה, ״אנחנו פותחים מפעל חדש לסלטים?״ הוא החווה לעבר שורת הסלטים, שהכנתם גזלה זמן רב משחשבה. ״לא יודעת...״ צחקה, ״נסחפתי קצת, אה?״

במהלך הארוחה שמה לב שהיא בוררת היטב מה תאכל מתוך מגוון המאכלים שהכינה, ושמחה שהשקיעה כל כך באותו הבוקר. לא ייאמן מה טלפון אחד יכול לעשות. לאחר שהאורחים הלכו, שירה, הבכורה שלה, ובן זוגה טל, שנראו חסרי סבלנות במהלך הארוחה, בישרו על החלטתם להתחתן, ואף שכולם כבר ציפו לבשורה, ההתרגשות הייתה גדולה. מעבר לשמחה שלה ולהתרגשות שהביעו כולם, היא הרגישה שזה סימן נוסף, תמריץ, ובשעה שפינתה את הכלים הרגישה התרוממות רוח ותקווה.

היא מסיימת את הפגישה עם הבחור ומבקשת שיקבע עם רונית מועד לאבחון. הוא יוצא, והיא מחכה רגע, רוצה לשמוע אותו נכנס למעלית ויורד, וממהרת לצאת. בדרך למעלה היא נשבעת בפעם־ המי־יודע־כמה לא לקבל מקרים דחופים כשהיא לחוצה בזמן.

ליאורה מחנה את הרכב ליד המבנה החד־קומתי השוכן באחת משכונות עֵבר הירקון, עושה את מחצית הדרך לבית, ואז חוזרת כדי לוודא שהפעילה את האזעקה. היא מאחרת. לא כך רצתה להגיע לפגישה. היא נושמת עמוק לפני כניסתה, מנסה לשוות לעצמה מראה נינוח.
בחדר יושבות חמש נשים. אחת מהן קמה עם כניסתה ומציגה את עצמה. אז זאת ענת. היא מתיישבת על אחד משני הכיסאות הריקים ושמחה שהיא לא האחרונה. בשמונה ענת מבקשת לחכות לעוד משתתפת שמתעכבת. היא מחליפה חיוכים עם הנשים האחרות, אומדת אותן במבטה, תוהה על קנקנן. היא מתארת לעצמה שגם הן בוחנות אותה, ומשום־מה המחשבה מביכה אותה. מעניין מי מהן תהיה זו שתשאל אותה איך זה שדווקא היא צריכה עזרה. היא מוצאת את עצמה יוצרת קשר עין עם אשת קבע בדרגת סרן שיושבת מולה. בת כמה היא? שלושים? שלושים וחמש? הקצינה מחייכת אליה ומשלבת ידיים. לידה יושבת אישה גדולה בכיסוי ראש ססגוני שלוגמת באיטיות מכוס קרטון. היא מהנהנת לעברה ומחייכת.
מבחוץ נשמעים קולות של רכב חונה ואז טיפוף מהיר של עקבים. המאחרת מציגה את עצמה, מתנשפת, ״אני מיכל.״ היא מתנצלת על האיחור, הייתה לה פגישה חשובה. מחר מתחילים לקדוח את הכלונסאות לבית שתיכננה, והיא הייתה חייבת לבדוק את הסימונים שקבלן השלד סימן בשטח ואחר כך לסגור דברים בשיחת סקייפ ארוכה.
ליאורה מחייכת אליה. היא אוהבת את סגנון הלבוש שלה ואת הכובע המקושט שחבשה, אם כי היא לא מבינה לשם מה הוא נחוץ בערב. אמנם ניכר שהיא סוחבת כמה קילוגרמים מיותרים, אבל היא נראית טוב. אישה עם שיק. תמיד קינאה בנשים שיודעות להתלבש ומוכנות להשקיע כדי להיראות טוב. אבל זאת משהו מיוחד. היא לבושה ברישול מוקפד. הבדים הצבעוניים וריבוי הסגנונות לא קשורים לכאורה, ובכל זאת החצאית, החולצה, הנעליים, התיק הגדול והתכשיטים יוצרים יחד מראה הרמוני וייחודי.
פעמים רבות שאלה את עצמה מדוע אינה משקיעה קצת במראה החיצוני שלה. תמיד קשרה את זה לאימה הפרפקציוניסטית והמטופחת, שתמיד התחשבה קצת יותר מדי במה שחושבים עליה. בעצם, גם היום, בגילה המבוגר, היא כזאת. כנערה, היא לא סבלה את ההשקעה של אימה במראה החיצוני. שנאה את ריח הספריי שנדף משערה כשהייתה חוזרת מהמספרה בתסרוקת מוקפדת, סלדה מהציפורניים המשוחות בלק אדום, מהגבות הצבועות בגוון כהה ומעור הפנים הבהיר והמבריק מפילינג. היא נשבעה לא להיות כמוה. במיוחד נרתעה ממנה כשהייתה עומדת מול המראה בפרופיל ובוחנת את הבטן, פעם מצד זה ופעם מצד זה, כאילו שיש הבדל.
חלקו הראשון של המפגש מוקדש להיכרות ולתיאום ציפיות, והוא מתנהל ברוח טובה. היא מקשיבה לסיפוריהן של כמה מחברות הקבוצה, ואחדים מהסיפורים אפילו מרגשים אותה. אחרות חוסכות במילים. היא שומעת על כישלונות ואכזבות מניסיונות קודמים ומזדהה בקלות, במיוחד לאחר כישלונה האחרון אחרי השהות בחווה באוסטרליה.
כשמגיע תורה, היא מספרת על עצמה בקצרה ומרחיבה על החוויה האוסטרלית. ההחלטה לקחת פסק זמן של חודשיים מהחיים לא הייתה קלה. היא ידעה מה המשמעות של היעדרות ממושכת מהקליניקה ומבית החולים. בתחילה חששה גם מתגובת ילדיה ובעלה, אך להפתעתה הם דווקא עודדו אותה, במיוחד שירה, שהייתה אז בת עשרים: ״את עובדת קשה, אמא, מגיע לך לנסוע. דיברת על זה כל כך הרבה פעמים, זה בטח יעזור לך. אל תדאגי, אנחנו נסתדר...״ ובאמת, הם תיפקדו באופן מעורר גאווה. היא ידעה שהיא יכולה לסמוך עליהם בעודה מתנהלת בבועה מרוחקת.
היא הרגישה שם מחויבת לעצמה כפי שמעולם לא הייתה. התמסרה לתהליך, לבריאות שלה, עסקה בפעילות גופנית יומיומית ואפילו נהנתה ממנה. שעות רבות של טיולים בטבע, תרגול יוגה ומדיטציה, הרצאות מעניינות בתחומים שונים מרתקים: רפואה, תזונה והתפתחות אישית לצד אקולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מה לא. בערבים האזינה למוזיקה קלאסית וחשה התעלות נפש והתרוממות רוח. זו הייתה אחת התקופות היפות בחייה, חודשיים של חגיגה, מיזוג מושלם של פעילות גוף ונפש במחיר שלא היה כלל וכלל שווה לכל נפש. החוויה עלתה הון, אבל היא הרגישה שהיא מקבלת תמורה מלאה לכספה.
במשך כל החודשיים לא הרגישה שהיא בדיאטה או שהיא מקריבה משהו כדי להצליח במשימה. אף אחד לא לחץ עליה לעשות מאמצים כדי לרדת במשקל. נהפוך הוא. זו הייתה סביבה תומכת בכל המובנים, המקום היה מפנק, הצוות המקצועי הרעיף מילים מחזקות, המרצים היו מעולים, האוכל היה בריא וטעים. הייתה תחושה שהאכילו אותה שם בכפית של כסף. כשחזרה לארץ מינוס עשרה קילו, התענגה על כל מחמאה שקיבלה. אבל תכיפות המחמאות הלכה וירדה עם הזמן, והיא נתקפה תסכול וחוסר שביעות רצון.
כשהיא מדברת, כמה מהנשים מהנהנות, אחרות מביטות בה בריכוז, ואחת לא מרימה את עיניה מהרצפה. איך קוראים לה? ייקח לה זמן לזכור את השמות של חברותיה לקבוצה. כשהיא מסיימת, עולה בחדר מלמול של הסכמה.
כל הנשים מצפות לקבל מענת כלים שיעזרו להן לרדת במשקל ולשמור עליו. זו המטרה המשותפת לכולן. ליאורה מבינה מדבריה שהיא רוצה לעזור להן להתייחס לכל נושא האכילה מכיוון קצת אחר, ולמרות זאת היא עדיין לא בטוחה שזאת הקבוצה המתאימה לה. יש בה קול שחוזר ושואל למה היא שוב עושה את זה לעצמה, ואם היא באמת רוצה לעבור תהליך נוסף עם נשים לא מוכרות שבמקרה התקבצו יחד. מנגד, משהו בתוכה מאותת לה שהפעם הזאת שונה. מרגע שענת פתחה את הפגישה, יש לה הרגשה טובה, אולי משום שהיא מדברת איתן לגמרי בגובה העיניים.
כשענת כותבת על הלוח המחיק המוצב במרכז החדר ושואלת אותן אילו אסוציאציות מעוררת בהן המילה ״דיאטה,״ היא מזדקפת במקומה. אל החלל נזרקות מילים כמו: ״קשה״, ״סבל״, ״דיכאון״, ״פיתויים״, ״אויבים״, ״כלא״. היא מזדהה עם כל אסוציאציה, אך כשהמילה ״מלחמה״ מצטרפת לרשימה, היא מרגישה פתאום תחושת אין־אונים, שוקעת במקומה ומשפילה עיניים. המילים בעלות הגוון החיובי: ״אוכל בריא״, ״הרגשה טובה״ ו״הצלחה״, טובעות ברשימה הארוכה, שדי להביט בה כדי לשקוע בדכדוך עמוק.
ענת מניחה את הטוש ומתבוננת בלוח ממושכות. ״איזו השפעה יכולה להיות לשימוש במילה ‘דיאטה' על התהליך שאתן רוצות לעבור כדי לשנות את הרגלי האכילה שלכן,״ היא שואלת, ״כשאלו האסוציאציות שעולות לכן?״
״I'ts not good!״ אומרת האמריקאית, הלן, ״זה לא נותן לנו כוח.״ יש לה שיער בהיר ומקורזל שממסגר פנים יפים נטולי איפור. היא לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת כותנה גדולה משובצת בגוונים של כתום ונועלת מוקסינים מעור בגוון בהיר.
ענת מהנהנת ומחכה לתגובות נוספות.
הקצינה שיושבת לידה, גלית, מזדקפת בכיסאה. קודם לכן סיפרה שהיא בת עשרים ושמונה, קצינה בשירות קבע. כשהיא מדברת עכשיו, היא נשמעת מיואשת. היא מסתכלת על הלוח ומודה שאין לה חשק להתחיל עם זה בכלל, שהיא לא בטוחה שזה מתאים לה. גלית מסיטה מפניה קווצת שיער ומנסה לסדר אותה בקוקו שמזדנב על עורפה. ליאורה לא יודעת איך להגיב, וכמוה כנראה יתר חברות הקבוצה. אף אחת לא פוצה פה.
״הנה, אני כבר מתחילה להיות בדיכאון...״ גלית שוקעת בכיסא בכתפיים שמוטות. היא מחייכת במבוכה, והחיוך שלה חושף שיניים צחורות, מסודרות ותחומות בשפתיים משוחות בליפסטיק בצבע דובדבן. ציפורניה עשויות היטב, והיא עונדת טבעת יחידה עם אבן טורקיז. ליאורה מתבוננת בה וחושבת כמה המראה שלה לא מסתדר עם הרגש הקשה שהיא מדווחת עליו. היא מבינה את הדיכאון שהיא מתארת. כך גם היא מרגישה בכל פעם מחדש כשהיא צריכה לגייס את כל כוחותיה כדי להילחם בתשוקה שלה לאכול.
״אני חייבת לומר משהו,״ נשמע קולה של מוריה, אישה גדולה בכיסוי ראש שחולצתה המכופתרת עד צוואר לא מצליחה להסתיר חזה שופע במיוחד, וקצות החצאית שגונה ירוק־זית נוגעים בנעליה השטוחות.
״אני בדיאטה כל החיים... והאסוציאציות שהעלינו מדכדכות אותי... אבל אני יודעת שאסור לי להתייאש, אני חייבת להמשיך להאמין שאצליח.״ מוריה משפילה מבט לרגע, נראה שהיא מחפשת את המילים הנכונות. ״אתן רואות אותי...״ היא מחווה על לבושה בחיוך מתנצל, ״אני אישה מאמינה. ובכל פעם שאני קרובה לייאוש, אני נאחזת באמונה שזו דרך שאני צריכה לעבור כדי לגדול, ושכל מה שקורה בדרך הוא לטובה. אם אכנע, איחלש ולא אוכל לקבל עזרה,״ נימת דיבורה המתנצלת מתחלפת בנימה בטוחה. היא מעבירה ביניהן מבט, ״זה מאוד מקל עליי...״
חברות הקבוצה משתדלות להצניע חיוכים. אחדות זזות בכיסאן בחוסר נוחות. ליאורה מתייחסת לדבריה באמביוולנטיות, חלקם נשמעים לה אבסורדיים, והיא שואלת את עצמה איך המטופלים שלה היו מגיבים אם זה מה שהייתה אומרת להם.
״לא ידעתי שאני מגיעה לשיעור דת.״ חני, שלא שיחררה את ידיה השלובות מתחילת הפגישה, יורה את החץ שקוטע את מחשבותיה, גוררת כחכוחים ושיעולים קצרים של מבוכה מחברות הקבוצה. אף שהיא מבינה את המקום שממנו חני מדברת, ליאורה נבוכה מן הנימה הארסית שמתלווה לדבריה. היא מקווה שמוריה לא תיפגע. גם רגליה של חני, הנתונות בנעלי ספורט ישנות, משוכלות. היא לובשת מכנסי ג'ינס בהירים וחולצת טריקו דהויה בגוון שמזכיר תכלת, ועונדת שעון גברי בעל רצועת עור שחורה. שערה הקצר מתחנן לרענון צבע, ולחייה חרושות הקמטים משוות לה מראה כעוס ומסגירות את גילה.
אך ענת מפתיעה. היא לא נראית נבוכה מהסיטואציה ומשתמשת בדברים של מוריה כדי לקדם את הדיון בקבוצה. ״לאמונה יש השפעה גדולה על היכולת שלנו להצליח, במיוחד לאמונה בעצמנו.״ ליאורה מרגישה שהדריכות בקבוצה שוככת. עוד לא חלפה שעה, והיא כבר שולטת בקבוצה. לא רע, ליאורה מציינת לעצמה.
אמונה. איזו מילה גדולה. היא יודעת שזה לא פשוט ולא תמיד עוזר כשאומרים למישהו, ״תאמין בעצמך.״ היא משקיעה הרבה מאמץ כדי לעזור לאנשים לגייס אמונה ביכולות שלהם לפעול ולהצליח. היא חושבת על ירון, שהגיע אליה לפני שנים עם כאבי ראש. הנוירולוג שטיפל בו הפנה אותו אליה לאחר שכל הבדיקות, כולל האם־אר־איי, יצאו תקינות. ״חשד לחרדה״, כתב במכתב ההפניה. במפגש השני סיפר לה שהוא פוחד מדייטים, וזו גם הסיבה שבגיל שלושים ושתיים עדיין היה רווק ומעולם לא הייתה לו חברה רצינית. שלושת האחים שלו היו נשואים, גם האח שצעיר ממנו בשנתיים וכבר היה אב לתינוק. אבל כשהוא מגיע לדייט, כך סיפר, הוא מזיע וקצב הלב שלו בשמיים ומי יכול לנהל ככה פגישה. היא מייד נרתמה לעבודה, ולשמחתה ירון שיתף פעולה והסיר שכבה אחר שכבה, עד שהצליח לספר על ילדותו המוקדמת. הוא היה ילד חולני, סבל מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות ומהתקפי אסתמה. הוא היה אלרגי לביצים ולעקיצות דבורים. פעם הגיע לבית חולים עם שוק אנפילקטי ממש ברגע האחרון. שיעורי הספורט בבית הספר לא תרמו לביטחון העצמי שלו. לצערו, הוא לא היה חזק, לכן גם לא שירת כחייל קרבי. האחים שלו דווקא היו קרביים, וכולם שירתו במילואים, אבל הוא לא נקרא למילואים. הוא זכר שאחד מהם היה יורד עליו, מוכיח אותו ש״יפסיק להיות בת,״ ושאמא שלו נהגה לגונן עליו בשעה שאביו הצדיק את האח וכעס עליה שהיא מפנקת אותו יותר מדי.
ירון נגע לליבה. הוא הרגיש לא ראוי, והתפקיד שלה היה לעזור לו להתחבר לעוצמות שזיהתה אצלו כדי שיאמין ביכולת שלו לחיות בזוגיות. במהלך השיחות שיקפה לו את נקודות החוזק שלו: חוכמה, חוש הומור, רגישות, הקשבה, נתינה, תכונות שהיו לו ברורות מאליהן. היא האמינה שהוא ראוי ושיהיה בן זוג נהדר וגם אבא טוב. הוא סיפר לה בהתלהבות על המפגשים עם האחיינים שלו ואיך נהג לשחק איתם וכמה אהבו שהוא מגיע. יש הרבה נשים שמחפשות גבר מהסוג הזה, אמרה לו באמפתיה, והמשימה הייתה לגרום גם לו להאמין שאי־שם נמצאת זו שחולמת על מישהו כמוהו. הנרטיב שלו, ״אני לא שווה ולא ראוי,״ בא לידי ביטוי גם בפגישות הבאות, וכשבאחת השיחות אמר מפורשות שאף אחת לא תרצה אותו, פתחה במהלך שבו עזרה לו להכיר בצדדים החיוביים שלו ולהבין עד כמה הם יתרמו לזוגיות מוצלחת. יחד המציאו משפט מחזק ומקדם, תחליף למשפט ההרסני ״אף אחת לא רוצה אחד כמוני.״ אחרי כמה חודשי טיפול פחתה תדירות כאבי הראש, ולה היה ברור שהיא רק תחנה בדרך, ושמחה על ההתקדמות שראתה אצלו. הוא סיים את הטיפול וכעבור שנה התקשר לספר שיש לו בת זוג כבר זמן־מה, ואחרי כמה חודשים טילפן שוב ובישר שהם מתחתנים. לא, אי אפשר לומר סתם כך לאדם, ״תאמין בעצמך.״ זה תהליך ארוך ומורכב. לא זורקים משפטים כאלה לאוויר ונעלמים.
הלן נראית מוטרדת. היא משתפת בתחושה הקשה שרשימת המילים מעוררת בה ובכך שהאנרגיה שלה צונחת. זה כל פעם קורה לה. המילים האלה, זה בדיוק מה שהיא מרגישה כשהיא בדיאטה. ״אז צריך להפסיק לחשוב עליהן?״
״שאלה מצוינת. המוח לא יכול לקבל פקודה להפסיק לחשוב מחשבה,״ ענת משיבה. ״כדי לבטל או להפחית הישנות של מחשבה לא רצויה, עלינו לאמץ לעצמנו מחשבה חדשה שתקדם אותנו.״ היא פונה אל גלית ואומרת שהיא יכולה להתחבר להרגשה שלה. כאשר החוויות שלה מניסיונות קודמים לרדת במשקל מתקשרות עם רשימת המילים שעל הלוח, אין מוטיבציה להתחיל תהליך חדש.
״כדאי לעצור לרגע ולהבין איך המחשבה ‘אני בדיאטה' או המחשבה שעלינו להפחית משקל רב משפיעות עלינו, ולאילו תוצאות ארוכות טווח האמירות האלו מובילות.״ תוך כדי דיבור היא מוחקת את הרשימה מהלוח וכותבת כותרת חדשה: כיצד לעקוף את הפחד משינוי?
״כיצד לעקוף את הפחד משינוי – זה נושא המפגש.״ ענת מסתובבת אליהן. ״המוח שלנו בנוי כך שבכל פעם שמתעוררות בנו מחשבות או כשעולים לנו רעיונות שנתפסים בעינינו כגדולים ודורשים שינוי, אנחנו נתקפים פחד.״ היא מלווה את דבריה בשרטוט של משהו שנראה כמו מוח ומסמנת בתוכו עיגול קטן.
״רגע, ממה אנחנו מפחדים?״ הלן שואלת.
״מוזר, נכון?״ ענת מסכימה איתה, ״הפחד שתוקף אותנו קשור למנגנון הישרדות ששומר עלינו. במוח יש אזור ששולט בתגובה שלנו כשאנחנו חשים איום.״ היא מצביעה על העיגול הפנימי בתרשים שלה. ״בעבר הרחוק, כשחיינו בסביבה מאיימת והרגשנו בסכנה, הגבנו באחת משלוש דרכים: לחימה, מנוסה או קפיאה במקום. כיום המוח שלנו עלול לזהות תהליך של שינוי כאיום, כסכנה מיידית, והוא מגיב בהתנגדות לרעיון חדש או למחשבה חדשה באופן שיגרום לנו לברוח מהתהליך ומכל עשייה המכוונת להוליך אותנו לקראת המטרה והשינוי. כלומר, המוח מתוכנת להתנגד לשינוי.״
״אבל אנחנו כל הזמן עושות שינויים,״ אומרת מיכל, ״איך זה מסתדר עם מה שאת אומרת?״ ענת מגיבה מייד, ״וטוב שכך. אנחנו כל הזמן חוות שינויים, אבל כשעולה במוחנו מחשבה על שינוי גדול ומשמעותי כמו ‘להתחיל דיאטה כדי להפחית משקל רב', והמחשבה מלווה בכל האסוציאציות שעלו כאן בחדר, המוח תופס אותה כשינוי מסוכן, כאיום, והוא מגיב לרעיון בהתנגדות, ובעקבות זה אנחנו נסוגות.״
צלילי טלפון נייד ממלאים את החלל. מיכל ממלמלת משהו שנשמע כמו התנצלות ומפשפשת בתיקה הגדול עד שהיא מוצאת את הטלפון. היא מעיפה מבט בצג, מתנצלת שוב ויוצאת מן החדר. אפרופו נסיגה, ליאורה מחייכת לעצמה, וכשמבטה של חני פוגש במבטה, היא יודעת שאותה מחשבה עברה גם בראשה. אבל מי לא מבינה על מה ענת מדברת? ומי לא מצאה את עצמה נסוגה? כמו שקרה בסוף הסמסטר הראשון של לימודי הרפואה, רגע לפני שהתחילו הבחינות. פתאום הלחץ נראה לה בלתי אפשרי, והיא נכנסה למיטה. במשך שבוע שכבה קודחת משפעת, אורחת שידעה בדיוק מתי להופיע, בהזמנה אישית מהתת־מודע שלה.
ענת מוסיפה את המילים צעדים קטנים תחת הכותרת שעל הלוח ואומרת, ״החדשות הטובות הן שבעזרת כוח המחשבה ונקיטת פעולות קטנות, צעדים קטנים, אפשר לעקוף את הפחד ואת ההתנגדות לשינוי, כך שהתהליך ייתפס בעיניכן כמלהיב, המוטיבציה שלכן תתחזק, ותתקדמו בעקביות לעבר המטרה.״
ליאורה תוהה לאן היא חותרת, וחני שוב מהדהדת את תחושותיה, ״למי יש סבלנות לצעדים קטנים...?״ אבל נדמה שענת בלתי ניתנת לערעור. ״שם המשחק הוא התמקדות והתמדה,״ היא אומרת ומשלבת את תשובתה ברעיון שהחלה להסביר, ״ככל שתתמידו בתהליך בצעדים קטנים, ההתנגדות שלכן לשינוי תיחלש, והמוח יבנה תבניות מחשבתיות חדשות שיעזרו לכן לפעול בכיוון שיוביל לשינוי הרצוי. כך תתחילו לסגל לעצמכן הרגלים חיוביים חדשים. צריך לזכור שזה תהליך שלוקח זמן.״
״כלומר?״ הלן מקשה, וליאורה מבינה שזהו תפקידה של הלן בקבוצה: היא התלמידה שלא מבינה, שצריכה שיחזרו על הדברים עד שיופנמו. היא תבקש דוגמה, חולף בראשה הרהור מחויך, וכעבור רגע היא אכן שומעת את הלן אומרת, ״מה אם, למשל, המטרה שלי היא להפחית חמישה־עשר קילו מהמשקל?״
ענת שותקת רגע ומחכה שהשקט יחזור. ״לא משנה כמה אתן רוצות לרדת במשקל, הרעיון הוא לבחור יעד קטן לטווח הקצר ולהתרכז בו. תשאלו את עצמכן בכל יום מחדש, ‘מה עליי לעשות היום?׳ רק היום.״ היא מעבירה את מבטה על פני חברות הקבוצה. ״תתמקדו במה שעליכן לעשות, תחזרו על הפעולות כדי ליצור הרגל חדש, והכי חשוב, תתמידו בעשייה ותהיו מסורות למה שאתן עושות.״
״את מתכוונת שאני אחשוב רק על אותו קילו אחד שאני רוצה לרדת השבוע? זה צעד קטן?״ הלן לוחצת, וענת נוקטת טקטיקה אחרת. ״המשקל הגבוה הוא תסמין ותוצאה של אורח החיים שאתן מנהלות, תוצר של התנהגות והרגלים שסיגלתן לעצמכן שהובילו לעלייה במשקל,״ היא מסבירה. ״אף אחת לא הציבה לעצמה מטרה לעלות במשקל, נכון?״ שאלתה של ענת מעוררת צחוק, אך היא נשארת רצינית. ״הצעד הקטן קשור לפעולות שאתן נוקטות, לא להגדרת המטרה.״ הפעם היא מרשה לעצמה לחייך קצת. ״בואו נחשוב על דוגמאות לצעדים קטנים. מה נתפס בעיניכן כצעד קטן שתוכלו להתחיל בו?״
גלית מזדקפת. ״להפסיק לאכול חטיפים?!״ היא ספק קובעת ספק שואלת. ענת מאמצת את תשובתה. ״נניח, לצורך העניין, שאת מחליפה את החטיפים במזון בריא. האם זה צעד קטן בעינייך?״ ״ממש לא!״ גלית לא מהססת, ״אני חולה על חטיפים מלוחים, ואין יום שאני לא מחסלת שתי שקיות ולפעמים יותר, לפחות אחת בבסיס ועוד אחת בערב, כשאני מגיעה לדירה שלי.״ ליאורה מדמיינת דירת שותפים במרכז העיר, ספות עם כיסויים, שולחן עגול, מאפרה מלאה... ״לא, זה יהיה שינוי גדול מאוד בשבילי,״ היא נחרצת. ״אז מה יכול להיות צעד קטן כשמדובר בחטיפים?״ ענת שואלת, וגלית מציעה חטיף אחד ביום, ואחרי רגע משפרת את ההצעה, ״בעצם, אחלק אותו לשתי שקיות, שיהיה לי גם לערב.״ הנשים צוחקות. ״בתור התחלה זה מצוין,״ ענת משבחת אותה, ״בהצלחה.״ היא פונה אל האחרות ומבקשת דוגמאות נוספות.
מה זה צעד קטן בשבילי? ליאורה תוהה. היא לא רגילה לצעדים קטנים. בדרך כלל, כשהיא רוצה משהו, היא נכנסת לזה בכל הכוח והופכת עולמות כדי להשיג את מבוקשה. ״לאכול סלט בכל ארוחה,״ מוריה קוטעת את מחשבותיה. ״ומה מנע ממך לעשות את זה עד היום?״ שואלת אותה ענת. מוריה מחייכת במבוכה, ״לוקח זמן להכין... אני מתעצלת. טוב, בעצם זה לא צעד כל כך קטן...״ ענת מחייכת, ״ובכל זאת, מה יהיה בשבילך צעד קטן שתוכלי לעמוד בו בקלות, ללא מאמץ רב?״ מוריה מספרת שבעבר הייתה מכינה לעצמה קופסה עם ירקות חתוכים ומנשנשת אותם במשך היום, ואולי זה מה שהיא תתחיל לעשות ממחר. מיכל, שחזרה בינתיים לחדר, מסכימה איתה. גם אצלה זה עבד, והיא ממליצה להכין את הקופסה בערב ולא בלחץ של הבוקר. ״אבל הוויטמינים נהרסים,״ הלן מעירה, ומיכל עונה שלדעתה עדיף ירקות עם פחות ויטמינים מאשר לא לאכול ירקות בכלל. הבעיה שלה היא הסוכר בקפה, היא מודה. היא יודעת שהיא חייבת להפחית בכמות. היא שותה עם שתי כפיות, ולא נעים לה לומר, אבל יש ימים שהיא מגיעה לשמונה כוסות. ענת לא ממהרת לענות, היא נראית מהורהרת, וכשהיא מיישירה אליה מבט לבסוף, היא שואלת, ״אז אֶת מה אַת חייבת להפחית?״ מיכל צוחקת, אין סיכוי וחבל לענת על הזמן, כי היא מכורה לקפה, ויש ימים שזה הדבר היחיד שמחזיק אותה. אולי בינתיים תוריד חצי כפית סוכר.
״אני דווקא צריכה להגדיל, לא להקטין,״ משתפת הלן. ״אני צריכה לישון יותר שעות.״ בערבים היא יושבת שעות מול המחשב, משוטטת באינטרנט, קוראת מחקרים בתחום החינוך והקיימוּת ומתעמקת באנתרופוסופיה. מדי פעם, כששורה עליה המוזה, היא כותבת מאמרים ומעלה אותם בפורום ״חינוך ביתי – מתנה לחיים,״ שהיא פעילה בו מאוד. אלו שעות חסד בשבילה, היא לא רוצה לוותר עליהן, אבל קשה לה לקום בבוקר. ואז, לא רק שהיא לא ישנה מספיק, היא גם אוכלת כל הערב, בלי הפסקה. ״בדרך כלל אני לא אוכלת חטיפים או אוכל רע, אבל גם יותר מדי אגוזים ופירות יבשים זה משמין.״ היא נראית נבוכה ומוסיפה, ״אני יודעת ששעת שינה מוקדמת יותר תשפיע על המשקל שלי.״ ענת מסכימה בהנהון, והלן מכריזה על הקדמת שעת השינה לחצות. ליאורה מזדהה עם הצורך בשעות שינה נוספות. היא מרגישה שהיא צריכה לגייס משמעת עצמית כדי לשים לעצמה גבולות כשהיא משוטטת ברשת בלילות, ולא להיסחף כמו שקורה לה לעיתים קרובות. כשהיא מגיעה למיטה בשעה מאוחרת מדיי, היא מצטערת על בזבוז הזמן ומוצפת תחושות חרטה.
ענת פונה אל חני, ״איזה צעד קטן את יכולה לקחת על עצמך?״ אך לחני אין רעיונות כרגע, או שהיא לא רוצה לשתף. ״מה איתך?״ היא מחייכת אל ליאורה, וליאורה מרגישה שהיא מאדימה. ״אני רוצה לחזור לעשות פעילות גופנית,״ היא מפתיעה את עצמה. לא פעם היא ממליצה למטופלים על פעילות גופנית, בין היתר משום שהנעת הגוף מניעה גם את המוח ועוזרת במניעת התנוונותו. ״נאה דורש נאה מקיים,״ היא מהרהרת בקול. היא תיקח את הזמן לחשוב מה יהיה בשבילה צעד קטן בתחום הפעילות הגופנית שהיא תוכל לעמוד בו עם כל הלחץ בעבודה והשעות המאוחרות.
״כמה זמן ייקח לנו לרדת במשקל עם השינוי הזה?״ הלן נאנחת. ענת משתהה בתשובתה. ״זו שאלה חשובה. ייתכן מצב שתעשו הכול על פי ההמלצות המקובלות באותו שבוע, ומסיבות שונות לא תרדו במשקל כפי שציפיתן. כשאנחנו חושבות על המטרה ותוהות כמה זמן ייקח לנו להשיג אותה, זה מאיים עלינו ועלול לגרום תסכול, שיוביל בסופו של דבר להפסקת התהליך ולהתרחקות מהמטרה. לעומת זאת, כשאנחנו מתמקדות בצעדים שבחרנו, כמו יציאה להליכה קצרה או הפחתת הסוכר בקפה, ומתמידות בהם, אנחנו יכולות ליהנות ולהתחזק מכל הישג קטן. הצלחות קטנות שאנחנו אוספות בדרך מספקות הנאה ושביעות רצון, וזה כשלעצמו מחזק אותנו ומחדיר בנו מוטיבציה להמשיך בדרך.״
״אז אם אני מבינה נכון, ההצלחה שאת מדברת עליה היא לא רק מספר הקילוגרמים שאני מורידה, אלא גם ההרגלים שאני מסגלת בדרך?״ מיכל מנסחת מחדש, וענת מהנהנת, ״בדיוק כך.״
״אני ממליצה לכן לערוך רשימה של צעדים קטנים שיחד יובילו אתכן אל המטרה. הַתחילו עם צעד אחד, זה שהכי קל לכן, וכשהפעולה תיהפך להרגל, הַמשיכו לצעד הבא. זה יכול להיות הצעד שדיברתן עליו כאן או צעד אחר.״
התמונה שענת מציירת הולכת ומתבהרת, וליאורה מתחילה להבין לאן היא חותרת. היא נזכרת בהרגשה שליוותה אותה בניסיונות הרזיה קודמים, שבהם התייחסה לשינוי הרגלי האכילה כאל מערכה שבה היא הלוחמת הראשית בשדה הקרב. היא נלחמה בשומן, נלחמה במקרר, בשוקולד ובאויבים אחרים, נלחמה בתשוקה, בגוף שלה, נלחמה בעצמה, עד שכוחותיה אזלו, והיא הרימה ידיים וברחה בחזרה להרגלים הישנים. מלחמה לא יכולה להימשך לנצח. גם במלחמות ארוכות יש הפוגות.
בראשה צפות תמונות מהחווה. כשהייתה רחוקה, לא נלחמה, לא הרגישה שהיא מתאמצת, והאוכל לא היה אויב. היה שם משהו אחר. זה היה כמו להתחבר באינפוזיה לכל דבר שגרם לה להרגיש טוב, למלא את המצברים באנרגיה, בכוח פיזי ונפשי. ברור שזאת לא חוכמה גדולה. זה התאפשר כי היא הקדישה לעצמה חודשיים שלמים ועשתה כל דבר שמילא אותה ותמך בתהליך. עכשיו, כשהיא חושבת על כך, השינוי שחוותה שם התחולל כהרף עין, ההפך המוחלט מהצעדים הקטנים שענת מדברת עליהם. אולי משום כך לא הצליחה לשמר את התוצאות עם חזרתה לשגרה. האם ריאלי בכלל לצפות מעצמה להצליח לשחזר את ההצלחה שחוותה שם?
הרעיון של ענת להתחיל בצעדים קטנים לא חדש לה, אך עד כה לא קשרה אותו עם הניסיונות לרדת במשקל. צעדים קטנים יעזרו לה להפסיק להילחם, להפסיק לאבד כוחות ולהתעייף. לרגע היא חשה הקלה מסוימת. ״הדרך הזאת נראית לי,״ היא מסכימה עם ענת, והעיניים מופנות אליה. ״זמן קצר אחרי כל פעם שהתחלתי בדיאטת כאסח ברחתי בחזרה להרגלים הישנים... אני מבינה בדיוק את מה שאת אומרת, ענת, אבל מה זה אומר, שאנחנו מוחקות את המילה ‘דיאטה' מהלקסיקון?!״
״מה זה משנה איך אנחנו קוראות לזה? דיאטה, לא דיאטה, שינוי הרגלי אכילה, הכול סמנטיקה. אנחנו באות לעבוד פה על מישהו?״ נימה של זלזול מתלווה לדבריה של חני. ״אני לא מאמינה שזה מה שישנה אצלי את ההתייחסות לדיאטה ובאמת יעזור לי להפסיק לאכול!״
או־קיי, אז חני היא הילדה הרעה של הקבוצה. ליאורה מנסה לא לחייך. מעניין מתי היא תישבר. מעניין מה הסיפור שלה.
״אני מבינה, על פניו זה באמת נשמע מגוחך,״ אומרת ענת, ״אבל חשוב שתדעו שלמילים שאנחנו בוחרות להשתמש בהן יש כוח רב. מילים משפיעות על הרגשות ועל התחושות שלנו, והרגשות קובעים איך נתנהג בהמשך. קודם, כששאלתי על אסוציאציות למילה ‘דיאטה,' הגדרת אותה כמלחמה לכל החיים. שימי לב איך את מרגישה עם המשפט הזה, ותבדקי אם הוא מוביל אותך להתנהג בדרך שמאפשרת תוצאות ארוכות טווח. אני מסכימה עם זה שכדי להגיע לשינוי המיוחל צריך לעשות יותר מאשר לשנות את השפה, אבל המילים שאנחנו בוחרות לתיאור תהליך שאנחנו עוברות, משפיעות גם הן על ההתנהגות שלנו. למזלנו, בכל רגע אנחנו יכולות לבחור במילים שישפיעו אחרת על ההרגשה שלנו ועל השגת התוצאות הרצויות לנו.״
ענת מבקשת להקדיש כמה דקות למטרה ומדגישה שיש להגדיר אותה בצורה מדויקת, וכי עליה לעמוד בכמה קריטריונים. היא כותבת אותם על הלוח תחת כותרת:

היא משתתקת לרגע ומביטה ברשימה שיצרה על הלוח, ואז מוסיפה מילה אחת:

חברות הקבוצה מגחכות, אבל ענת נשארת רצינית. ״חשוב שהמטרה תלהיב אתכן... התלהבות היא אחד הכוחות המרכזיים המניעים את השינוי.״
״אבל רק התלהבות לא תוביל להתמדה,״ ליאורה מציינת ונזכרת במיקי, מטופלת ותיקה, שמדי כמה זמן מחליטה בהתלהבות אופיינית שכמעט מצליחה לשכנע גם אותה להנהיג שינוי בחייה: היא עוברת למושב, מאמצת כלב, נרשמת לשיעורי יוגה, מסתערת על לימודי שפה חדשה, מצטרפת למשלחת הומניטרית לנפאל... בכל פעם מחדש ליאורה רוצה להאמין שזה השינוי שיתניע אותה, אך מי כמוה יודעת שזה לא מה שיקרב אותה אל הסיפוק, ואינה מופתעת כלל כשההתלהבות דועכת תוך זמן קצר.
ענת מסכימה איתה, ״נכון. כדי להתמיד יש צורך ביותר מהתלהבות. לצד ההתלהבות מהמטרה חשוב שנקבל עלינו את התהליך מתוך שיקול דעת, כלומר להתלהב כשהרגליים שלנו נטועות בקרקע.״
״אז אני רוצה לרדת קילו בשבוע ועד סוף המפגשים – שנים־ עשר קילו. זה עונה על ההגדרה שלך?!״ חני מצהירה, וליאורה לא מצליחה להחליט אם היא צינית.
ענת מחייכת אליה ושואלת, ״למה את רוצה לרדת במשקל? מה זה ייתן לך?״ היא לא מחכה לתשובה וממשיכה, ״לכאורה, במקרה של ירידה במשקל קל למדוד את התוצאות.״ כמה מחברות הקבוצה מהנהנות. ״אבל השינוי במשקל לא תמיד בשליטתכן, ואני ממליצה שתגדירו את המטרה בדרך שונה, לא במספרים המציינים את הקילוגרמים שאתן נפטרות מהם.״
כמו האחרות גם ליאורה נדרכת. רגע, זו לא סדנה להרזיה? היא לא קראה נכון את המודעה? ענת מרגישה בכך וממהרת להסביר. ״למה אני ממליצה על זה? כי לכל גוף יש קצב משלו, וכשהציפייה לרדת קילו בשבוע לא מתממשת, האכזבה עלולה לגרום לנו לזנוח את כל התהליך. שנית, המספרים על המשקל הם רק מראָה לאורח החיים שאנחנו מנהלות.״ היא לוקחת שאיפה עמוקה. ״בואו נחשוב על מטרות שונות ממספר הקילוגרמים שאתן רוצות להפחית,״ היא מציעה.
״המטרה שלי היא להרגיש טוב עם הגוף שלי, להרגיש קלילה, אנרגטית, בריאה...״ מיכל מתנסחת תוך כדי מחשבה, ושוב נשמע בחדר מלמול של הסכמה. ״אבל איך מודדים תחושות?״ היא מקשה.
ענת מחייכת. ״זה דווקא פשוט...״ היא עונה, ״תשאלו את עצמכן עד כמה אתן מרגישות קלילות או אנרגטיות בסולם של אחת עד עשר, והמטרה שלכן תהיה לטפס במעלה הסולם.״ היא מעבירה את מבטה מאחת לשנייה, מוודאת שכולן מבינות ומקשיבות, ורק אז ממשיכה, ״ואז נותר לקבוע יעדים, שהם נקודות ציון בדרך שיעזרו לכן להשיג את המטרה.״
מוריה נראית מבולבלת. ״רגע, אז לקחַת קופסה עם ירקות חתוכים לעבודה זה יעד?״ היא שואלת ומייד מוסיפה, ״אני יכולה להגדיל את כמות הירקות בהדרגה...״ ענת מהנהנת לעברה ואומרת, ״שילוב ירקות טריים בתפריט הוא בהחלט יעד שיכול לעזור לכן להגיע למטרה.״
הלן מספרת שהיא רוצה לחזור לפעילות אירובית, וענת מקשה ושואלת, ״לאיזו פעילות בדיוק?״ הלן מספרת שהכי קל לה לצאת להליכות באזור מגוריה. היא רוצה לצעוד חמש פעמים בשבוע במשך ארבעים וחמש דקות בכל פעם. ״חמש פעמים בשבוע במשך ארבעים וחמש דקות בכל פעם זה בר־השגה מבחינתך?״ ענת מבררת. ״אני חושבת שכן. הייתה תקופה שהצלחתי לעשות את זה, כשהייתי מוכוונת מטרה והתארגנתי על עצמי.״ ענת חוזרת ואומרת שלא כדאי לקפוץ ישר למים העמוקים, והלן מחליטה להתחיל בהליכה פעמיים בשבוע במשך חצי שעה ולאט־לאט להגדיל את התכיפות ואת משך ההליכה. ״אני שמחה שאת מבינה שכדאי לבנות את ההרגל והסבולת בהדרגה,״ ענת מציינת בסיפוק ומוסיפה שכדאי שתקבע תאריך שבו היא מצפה להגיע למספר האימונים ששאפה אליו.
ענת חוזרת אל הלוח. ״אם כן,״ היא אומרת, ״המטרה של הלן היא...״ ענת משתהה, גבה למעגל הנשים ופניה אל הלוח. ״לנהל אורח חיים בריא,״ הלן מכתיבה לה, ״ולהרגיש נוח עם הגוף בתוך ארבעה חודשים.״ ענת מסתובבת, מהנהנת בעידוד להלן וחוזרת ללוח. ״יעדים״, היא כותבת ומסבירה תוך כדי כתיבה, ״מה היעדים שלך, הלן, בדרך להשגת המטרה?״ הלן חושבת רגע ומתחילה למנות, ״בשבוע הקרוב – צעידה... שלושים דקות... פעמיים בשבוע. זה נראה לך הגיוני?״ היא תוהה, וענת עונה, ״זה לגמרי שלך. את מרגישה שתוכלי לעמוד בזה?״ נראה שהלן מקיימת עם עצמה דיון פנימי קצר, ובסופו היא מכריעה, ״נראה לי שכן. אני הולכת על זה.״ ענת מרוצה, ״יופי. תמשיכי בבקשה, אני כותבת.״ ״חודשיים מהיום,״ הלן ממשיכה להכתיב לענת, ״צעידה שלושים דקות ארבע פעמים בשבוע!״ בנות הקבוצה מוחאות לה כפיים, והיא מתחממת וממשיכה, ״שלושה חודשים מהיום – אני אעשה הליכות של שלושים עד ארבעים וחמש דקות חמש פעמים בשבוע!״ ענת מסתובבת אליה, אבל הלן עדיין לא סיימה. ״רגע,״ היא מבקשת, ״אני רוצה שתוסיפי ליעדי השבוע הקרוב להקדים את שעת השינה לשתים־עשרה בלילה. אני רוצה לפחות שש שעות שינה.״ ענת נענית למבוקשה, וחברות הקבוצה שוב מוחאות כפיים.
ליאורה חושבת על יעדים. היא רוצה לעסוק בפעילות אירובית, לחזק את השרירים ולחטב את הגוף, לאכול ארוחות מסודרות בכמות מתאימה, להפסיק לנשנש שטויות ולאכול אוכל בריא, להימנע משתייה מתוקה, לשתות יותר מים, להפחית קפה, וכן, כמו הלן, גם היא רוצה לישון יותר. היא מבינה שאלו יעדים שהשגתם תלויה בה, אבל במה להתחיל? ואיך?
״בעצם, מה שאת אומרת זה שאם נשיג את היעדים שבשליטתנו,״ מיכל שואלת, ״יש סיכוי שגם המשקל יושפע מזה?״ ״סיכוי רב,״ עונה ענת, ״ואני מחכה ליום שנניח למשקל ונשמח בכל הישג שנאסוף בדרך לחיים בריאים.״ היא פונה אל חני, ״הרצון לרדת מהר במשקל הוא טבעי לגמרי, אבל למרות שירידה מהירה במשקל היא אפשרית, היא לא מומלצת ולעיתים מזיקה לגוף, וצריך להביא בחשבון שאחריה ההישג אינו נשמר מעצמו. כדי לשמור על התוצאות נדרשת התמדה בהרגלים החדשים.״
ליאורה מהנהנת. ״אני, למשל, ירדתי עשרה קילו בחודשיים. זו הייתה תחושה מדהימה. עשיתי את זה! אבל היום אני יודעת שזה התאפשר רק משום שהתנתקתי מהכול, ועובדה שכשחזרתי לשגרת חיים רגילה, לא הצלחתי לשמור על המשקל.״
״מי תהיי כשתשקלי פחות?״ ענת מתחברת להצהרתה של הלן שהיא חייבת להפחית חמישה־עשר קילו שהעלתה בהריונות. ״אני לא יודעת מי אהיה, קשה לי לדמיין את עצמי,״ היא מחייכת במרירות. ״אז מה תקריני?״ ענת מתעקשת, ״בואי, תתארי את עצמך.״ הלן שותקת זמן ממושך, ואז ממלמלת, ״אולי... אולי אני אלך בראש מורם וארגיש יותר ביטחון. לא כמו אתמול, כשישבתי בוועדת איכות הסביבה בעיריית רמת גן – אה, אני מתנדבת שם,״ היא קוטעת את הסיפור כדי להסביר, ״ואחד מחברי הוועדה אמר על הדברים שלי שהם שטויות.״ קולה רעד, וליאורה הרגישה שהיא קרובה מאוד לבכי. ״אם יהיה לי יותר ביטחון, אולי לא אפחד לעמוד על שלי.״
״מצוין.״ קולה של ענת רך. ״זה יהיה אחד הרווחים שלך.״ היא משהה את מבטה על הלן כדי לוודא שהיא בסדר לפני שהיא פונה אל יתר חברות הקבוצה. ״בדקו מה תרוויחו מהשינוי, ובכל פעם שאתן עורכות קניות, מכינות ארוחות ואוכלות, הזכירו לעצמכן את הרווח ואת ההרגשה הטובה שנלווים אליו. כשאתן מדברות עם עצמכן ועם אחרים, החליפו את המשפט ‘אני בדיאטה' במשפט אחר שיכלול סיבה משמעותית לשינוי שאתן עושות, ותיזכרו בהרגשה שתהיה לכן בעקבות השינוי.״ היא פונה שוב אל הלן ומבקשת ממנה לבדוק איך משפיעה עליה המחשבה ״אני בדיאטה״ לעומת המחשבה ״אני חיה חיים בריאים, שמשפיעים על הביטחון שלי, ואני מרגישה מצוין.״
הלן מהנהנת, ״המחשבה השנייה מעוררת בי מוטיבציה.״
הפגישה עומדת להסתיים. ליאורה מעבירה מבט על פני הנשים שיושבות איתה במעגל ומשננת את שמותיהן. ענת חילקה דף עם שאלות וביקשה שיתייחסו אליהן עד הפגישה הבאה. היא מעיפה מבט בשאלות, ובמבט ראשון הן נראות לה טריוויאליות: מדוע את רוצה לשנות את הרגלי האכילה שלך? מדוע את רוצה לרזות? אילו תחומים בחייך יושפעו משינוי ההרגלים או מהמשקל הנמוך יותר? ועוד. היא מקפלת את הדף ומכניסה אותו לתיק.
בדרך הביתה מחשבותיה של ליאורה נודדות שוב אל מרבדי הדשא של החווה באוסטרליה. היא נזכרת בצעידות הבוקר, באוויר הצח ובתחושת החיוניות שמילאה אותה עם תום הצעידה. כמעט מייד מצאה שפה משותפת עם מרתה, חברת צוות, עמוד תווך, שבלטה דווקא בפשטותה, אך הקפידה על מראה מסודר ומכבד. היה לה שקט פנימי ששידר הרבה עוצמה, והכי חשוב, היא הייתה מתייצבת לצד כל מי שהיה זקוק לה. ענת מזכירה לה אותה בלבושה הפשוט, בעיניה הטובות ובשיח המכבד והבטוח שניהלה.
היא יודעת שענת צודקת. ברור שהיא לא צריכה דיאטה, אלא שינוי באורחות החיים. היא צריכה זמן. זמן. מאיפה תשיג זמן? הנה, זיהתה, בחירת מילים, זה הקול ההרסני שענת דיברה עליו. ״צעדים קטנים,״ שיננה בקול. רק כמה דקות, לא המון זמן, אולי עשרים דקות ביום?
במשך כל הנסיעה הביתה היא מתחבטת בשאלה, וכשהיא נכנסת למגרש החניה הפתרון כבר בידיה. חמש־עשרה דקות צעידה מדי ערב, לאחר שהיא מגיעה הביתה, הן בהחלט צעד קטן שתוכל לעמוד בו.
בלילה היא מתקשה להירדם. איך תקרא למה שהתחילה בו הערב אם הוא לא יכול להיקרא ״דיאטה?״ הפגישה לא חידשה לה דבר, רק ריעננה את ידיעותיה. למילים שהיא בוחרת להשתמש בהן ולמחשבות שלה יש השפעה על ההרגשה, וההרגשה משפיעה על ההתנהגות. היא קיבלה תזכורת לכך שכאשר היא רוצה לעשות שינוי ובוחרת מטרה גדולה ורבת־משמעות, היא נתקפת בפחד. המוח שלה מזהה את השינוי כאיום וסכנה וכך מתעוררת בו התנגדות לרעיון, לכן היא בורחת מאימת ההרגלים החדשים שהיא מנסה לסגל היישר אל חיק ההרגלים הישנים והבטוחים.
היא אוהבת את רעיון הצעדים הקטנים, שעוזרים לה לעקוף את הפחד מהתהליך ומהשינוי. ״התמקדות והתמדה, זה שם המשחק.״ היא נרדמת כשמילותיה של ענת מהדהדות בראשה.
בבוקר היא מוציאה מארון הנעליים את נעלי הספורט וזוג גרביים ומניחה אותם בערימה ליד הכניסה לבית.
״מה את עושה?״ תוהה גדעון, ״את לא מתכוונת לצאת להליכה בשעה כזאת...?!״
היא מביטה בו לרגע, והפתרון לשאלה שהעסיקה אותה בדרך הביתה נמצא שם פתאום: ״בעצם, למה לא? זה ידרוש ממני לקום רק רבע שעה לפני השעה הרגילה.״