כלאב

פתח דבר
 

"וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן; וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי; וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן־מַעֲכָה, בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית; וְהַחֲמִישִׁי, שְׁפַטְיָה בֶן־אֲבִיטָל. וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם, לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד; אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן."

שמואל ב', ג' 5-2

פסוקים אלה מספר שמואל ב', מבטאים כמעט את כל הידוע לנו על כִלְאָב, בנו השני של דוד המלך. המקרא אינו מפרט כמעט דבר עליו ועל נסיבות חייו מלבד שמו, זהות הוריו ומקום לידתו - זהו כל המידע שנמסר כאן. חסרון זה בולט עוד יותר בהכירנו את התהפוכות ההיסטוריות שעברו על בית דוד החל מהתקופה בה שיגר את צבאו להילחם בבני עמון וכלה ביום מותו.

בימי שלטונו של המלך דוד, גדלה ממלכתו והתרחבה עד מעבר לכל מידה שהייתה ידועה לבני ישראל קודם לכן. דוד הקים ממשל מרכזי, איחד את שבטי הדרום והצפון, ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, הקים מנגנוני מיסוי ומינהל, לחם באויבי הממלכה — פלישתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא — וכבש שטחים שהגדילו את שטחה של ממלכת ישרל בהרבה. הוא כרת בריתות עם מדינות שכנות והפך את ממלכתו הקטנה לכוח שאין להתעלם ממנו. במקביל, כבש את ירושלים מידי היבוסים, הכריז עליה כעל בירת ממלכתו, הקים בה את ארמונו ואף רכש את האדמה שעליה ייבנה בעתיד בית המקדש.

מאחר שאוצר המדינה גדל עד מאוד והשפעתה האזורית התרחבה, החלו בניו של דָוִד, ללטוש עיניים אל ירושת אביהם. עוד בחייו, החלו הללו לנסות ולבסס את מעמדם כטוענים לכתר — וכמעט כרגיל, כשמדובר בפוליטיקה, התלוו לפעולות אלה תככים ואלימות. במהלך הסכסוכים שפרצו בין היורשים בכוח, נרצח הבן הבכור אַמְנוֹן בידי הבן השלישי אַבְשָׁלוֹם, שבתורו מרד אף הוא באביו ונהרג במהלך דיכוי המרד. אֲדֹנִיָּה, האח רביעי הרים את נס המרי וזמן קצר לאחר כישלונו הוצא אף הוא להורג. סופו של עניין היה שדווקא שלמה, הבן העשירי(!) למניין הוא שהחליף את דָוִד על כס המלכות.

דיני הירושה בממלכת ישראל היו ברורים, ובמידה רבה תאמו את המקובל במזרח התיכון הקדום ואף במדינות רבות אחרות ברחבי העולם. היה ברור כי במות המלך יירש אותו בנו הבכור ואם מת הלה ללא יורשים, החליף אותו בנו השני. כבנו השני (מייד לאחר אמנון, כִּלְאָב מעולם לא טען לכתר. לפיכך, תעלומה היא מדוע לא הוכר כִּלְאָב כיורשו של דָוִד לאחר שאַמְנוֹן הבכור, שעד אז שימש כיורש העצר, מצא את מותו.

ספר זה מנסה להעניק לתעלומה הזו פתרון ספרותי. בהתאם לכך, שמות של חלק מהדמויות הנזכרות בעלילה, דוגמת דָוִד, אַמְנוֹן, יוֹאָב ואֲבִיגַיִל, הם אמיתיים לחלוטין, ותואמים את הדמויות המופיעות במקרא. גם משלחת לינץ' שסיירה בארץ ישראל באמצע המאה ה-19, היא אמיתית. ואולם, כדרכו של רומן עלילתי, נוספו אל אלה גם דמויות ועלילות שהן פרי דמיונו של הסופר.

2 במאי 1848
 

האיש בכותונת הלבנה הוריד מעליו את שמיכתו, התיישב על יצועו והציץ בשעונו. השעה הייתה שלוש ארבעים וחמש לפנות בוקר. הבהוב עמום של אור בהיר בקע מהעלטה. הוא שפשף באצבעותיו את זוויות עיניו, מחה את שרידי קורי השינה שדבקו בהן, פיהק והכריח את עצמו לקום. העובדה שהיה לבדו באוהל אפשרה לו להתלבש בלי להפריע את מנוחת האחרים.

עבור כמה דקות כבר עטה את מדיו — חליפה בגוון כחול כהה, עשויה פשתן קל, מכנסיים רחבים ונעלי הליכה קלות. הוא העדיף את מדי השטח שלו, משום שמדי הייצוג היו נוקשים מדי והכבידו על התנועה בחבל ארץ חם ולח כל כך. הוא בדק שהדרגות צמודות לכותפות. הכל בסדר. אחר כך יישר את שיערו הפרוע והסתרק. הוא התבגר במהירות. היו שאמרו עליו שהזדקן טרם זמנו. שיערו האפיר והידלדל. חלקו המרכזי של הראש, באזור הפדחת, כבר היה חלק ומבריק. כפיצוי, הניח לשיער הסורר שנותר לו לצמוח בחלקה האחורי של הגולגולת, ומדי פעם העביר חלקת שיער מצידה האחד של הפדחת אל צידה האחר בשיטה הקרויה זה מאות שנים "הלוואה וחיסכון". הוא מישש את גופו. חמישה־שישה קילוגרמים עודפים, הרהר, אולי ההליכה בהרים תפחית קצת מה"צמיג" הקטן שנוצר סביב מותניו.

הוא רחץ את פניו, וכשהיה מוכן חבש את כובעו ויצא אל מחוץ לאוהל. המדורה עדיין בערה בחוץ. שני ערבים כרעו לידה. אחד מהם הזין את האש בכמה גזרי עץ, והשני בישל תה מהביל בסיר מתכת גדול ושחור שהוצב על שתי אבנים גדולות בשולי הבעירה.

בגיל ארבעים ושש כבר נחשב לוטננט־קומנדר ויליאם פרנסיס לינץ'¹ לקצין צי בגיל העמידה. חודש קודם לכן ירד בחוף עכו כשבחברתו ארבעה קצינים ותשעה מלחים. החבורה התעתדה לצאת למסע שכמוהו — כך ידע היטב — טרם נערך בארצו של המושיע. באחד מכיסי חליפתו עדיין שכן דף נייר מקופל, הלא הוא המברק שבו אישר מזכיר הצי של צבא ארצות הברית, ג'ון מייסון, את שיגור המשלחת ואת מינויו של לינץ' כמפקדה. מעודד ומלא מרץ, לינץ' החליט להפוך את מסע המשלחת הזו לדוגמה ומופת לכל חוקר שיבוא בעקבותיו.

1. ויליאם פרנסיס לינץ' (1865-1801) היה קצין בצי האמריקאי וחוקר ארץ ישראל. הוא היה הראשון ששרטט מפה מדויקת ומפורטת של נהר הירדן וים המלח.

המשלחת, בהרכב של חמישה קצינים ותשעה מלחים, הגיעה לעכו באחד באפריל, ומייד פנתה אל אגם כנרת כדי להמשיך משם לאורך נהר הירדן, אל ים המלח. המסע היבשתי, שנערך בדרכי עפר קשות עם שתי סירות עץ עמוסות על גמלים, היה מייגע, שלא לומר מסע רצוף תלאות, אבל הוא וחבריו ידעו להתגבר על קשיי הדרך ועל האוכלוסייה הבלתי ידידותית שנקרתה בדרכם. אחר כך הורידו את הסירות אל נהר הירדן, ובשמונת הימים הבאים הפליגו במורד הזרם, כשהם מלווים בחבורה שהתקדמה במקביל להם על גדות הירדן. בדרכם נתקלו באשדים סואנים ובבדואים עוינים, אבל הצליחו להמשיך הלאה כשהם בריאים ושלמים, ללא תקלות ופגעים. רק כשהגיעו לים המלח ידע לינץ' שהוא שותף לעשיית היסטוריה. מדידות העומק והתצפיות הגיאולוגיות, הבוטניות והזואולוגיות שביצעה המשלחת היו ראשונות מסוגן בהיסטוריה. איש מאלו שהגיעו למקום הזה לפני לינץ' לא ביצע מחקר מסודר ושיטתי כל כך.

הוא נשם עמוקות והתמתח. אחד מהערבים הרגיש בנוכחותו, ניגש אליו והושיט לו ספל פח שהיתמר ממנו אד קל. לינץ' הציץ בספל וקירב אותו באיטיות אל אפו. לא היה עליו לרחרח יותר מדי כדי לחוש בניחוח הנענע, שהערבים נהגו לשים בכל חליטת תה. בינו לבין עצמו, הודה שהתה שלהם טעים בהרבה מזה שהוגש לו במחנה הצבאי שבו שירת קודם לכן, ואף מזה שנהגו בני משפחתו להכין במסיבות התה שקיימו בביתם המהודר שבנורפוק. בזהירות טעם מהנוזל החם בקצה לשונו, וכשהבין שהחום נסבל הניח לעצמו לגלגל את אותה טעימה במורד גרונו.

הוא הציץ שוב בשעונו, כרונומטר מוזהב שקיבל מחבר ותיק שהספיק בינתיים ללכת לעולם שכולו טוב. עשר דקות אחרי ארבע. הגיעה השעה להעיר את האחרים. אם בארבע ורבע יהיו כולם ערים, יוכלו לצאת בדיוק בחמש. ארבעים וחמש דקות הם זמן מספיק להתלבש, להתרחץ, לאכול משהו, לקפל את האוהלים ולהמשיך צפונה.

קול דשדוש נעליים והזזת אבנים נשמע מאחוריו. הוא סבב על עומדו. דמותו הצנומה של ג'ורג' לוקווד באה לקראתו, והיא נשאה עימה חבילת ניירות. בחיוך נבוך הצביע על אחוריו. לינץ' נד בראשו בהשְׁלֹמֹה. בתי שימוש מסודרים לא היו מאפיין בסיסי במזרח התיכון, קל וחומר הדבר באזור שומם כמו ים המלח וסביבותיו. הוא רצה לפנות אל האוהל הראשון, אבל קולו של לוקווד עצר בעדו.

"המפקד."

הוא הסתובב שוב. לוקווד עמד מולו, ומולל באצבעותיו בעצבנות.

"מה העניין, ג'ורג'?"

"המערה הזו," הצביע לוקווד לעבר המקום שממנו בא, "היא נמצאת מאתיים מטר מכאן, מוסתרת כמעט לגמרי על ידי שיח קוצני ואיזה סלע שתקוע לידו. כשעברתי לידה, שמתי אליה לב לגמרי במקרה. נכנסתי לראות כדי לחרבן שם ומצאתי את זה. יש שם עוד כדים כאלה."

"כדים?"

"כדים, או קנקנים, אני לא בטוח מה השם הנכון. קצת מוזרים. פתחתי אחד מהם, ונראה שיש שם כל מיני חתיכות עור משונות. הנה, תראה."

לוקווד שלף מכיסו משהו שנראה כמו בד מעוך, מעין עיסה מקומטת שכמה כתמים בהירים נימרו אותה מצידה החיצוני, הגלוי. לינץ' נטל אותה מידיו ופתח באיטיות. כשראה שמדובר ביריעה כלשהי, רכן מטה ופרש אותה במלואה על סלע ומתח את ידיו כדי לאחוז בקצותיה ולרתקה אל המשטח הקשה והמחוספס. כשהבחין בסימנים החומים־בהירים שניבטו אליו מהיריעה, עיניו התרחבו והוא רכן כדי להציץ בהם מקרוב.

באור השחר החיוור נראו הכתמים הללו מטושטשים מעט. לינץ' תחב את ידו אל כיס מקטורנו והוציא משקפיים זעירים. הוא הרכיב אותם ורכן שוב על היריעה. מבטו נע מצד לצד, והוא בחן בקפידה את הסימנים הזעירים, שהיו מסודרים בשורות קצרות וגבוהות.

אחרי ארבעים שניות בערך שב והזדקף. לרגע בהה באוויר, ואחר כך נעץ את מבטו בלוקווד המחריש.

"אני לא בטוח לחלוטין," אמר לאיטו, "אבל בשם ישו, ג'ורג', אולי עלית על משהו שהוא יותר גדול ממה שחשבנו שנשיג."

לוקווד המופתע התקרב ורכן גם הוא על הטקסט הקמוט.

ברקע נשמעו קולות חברי המשלחת, שהתעוררו משנתם בזה אחר זה ויצאו מחוץ לאוהליהם כדי להתחמם באש המדורה. קול צעדים מדשדשים נשמע מאחור. ברקע הופיעה דמותו הגוצה של ד"ר הנרי אנדרסון, רופא המשלחת. הוא הצטרף אליהם בביירות לבקשת לינץ', שחיפש רופא מיומן כדי להימנע מחזרה על הטעויות שגרמו למותם של כריס קוסטיגן וטום מולינה, שני חוקרים צעירים שסיירו באזור ים המלח ומצאו את מותם ממחלות.

ממשלת ארצות הברית תקצבה את המשלחת הזו בנדיבות רבה. טרגדיות הכרוכות באובדן חיים, כפי שקרה לשני חוקרים הללו, שלא היה בקרבתם אף אדם המיומן בטיפול רפואי, לא באו בחשבון. "יש לנו מספיק צרות," אמר מנהל המחלקה במשרד הצי שעימו דן על תקציב המשלחת, "אין לנו שום רצון להתחיל לשלם קצבאות לאלמנות צעירות במשך ארבעים השנים הבאות, בגלל שמפקד המשלחת לא הצטייד בתרופות הנכונות וברופא הנכון."

לינץ' אפילו לא טרח להסתובב. הוא המשיך לנעוץ מבט מהופנט בסימנים החומים שעל היריעה הפרושה על גבי הסלע. הרופא הצטרף אליו בדממה ושאל כמובן מאליו: "מה זה?"

"משהו שלוקווד מצא באיזו מערה," השיב לינץ' כלאחר יד, "רק שה'משהו' הזה מעורר בי לא מעט סקרנות."

"מה כל כך מיוחד בו?"

"הכתב, זו אינה ערבית. זהו כתב ששורשיו הפיניקיים ברורים, אבל אני חושד שזהו כתב עברי. הכתב העברי הקדום היה מעין הסתעפות של האלפבית הפיניקי. הסימנים מאוד דומים, ולפעמים ההבדלים כה קטנים שאפשר בקלות לטעות בו. אבל הנה סימן אחד שיכול להבדיל. כאן, משמאל, נמצא סימן שנראה כמו משולש העומד על צידו, כלומר בסיסו בצד ימין וקודקודו נמצא בשמאל, בתוספת 'רגל' קטנה בתחתית הימנית של בסיס המשולש. הסימן הזה מייצג את האות ד' בעברית. באלפבית הפיניקי המקורי ה'רגל' הימנית חסרה ומה שמייצג את ה־ד' הוא משולש העומד על צידו בלבד. והנה האות ב', הנרי. אתה שם לב לשלושת הקווים האופקיים המלוכסנים, נכון? האות הזו בשפה הפיניקית נראית כמו מלבן עומד הנחצה באמצעו על ידי קו אופקי. הקו המלוכסן הוא מאפיין עברי מובהק. אני חושב שזה טקסט עברי.

"הטקסט הזה נכתב ביד. אפשר לראות כאן את הקווים הישרים, שנמתחו על ידי הכותב כדי לאפשר כתיבה בשורות אופקיות מדויקות וישרות. מי שכתב אותו רצה לעשות עבודה יסודית ועבד עליו לא מעט זמן.

"מי שכתב אותו היה אדם עם גישה למשאבים לא מבוטלים. נדמה לי שמדובר כאן בעיבוד משובח של עור, אני לא בטוח של איזו חיה, שעבר מתיחה וסירוק, במטרה להסיר ממנו את מרבית השיער. אין לי מושג מדוע לא עשה זאת על גבי קלף. הרי הגומא, צמח הפפירוס ממנו הכינו המצרים הקדמונים מגילות כבר לפני ארבעת אלפים שנה, צומח גם בפלשתינה. לפי דיווח שקראתי, הצמח הזה גדל בעמק החולה שמצפון לטבריה.

"ואם זהו אכן כתב עברי קדום, המשמעות היא שמדובר בתקופה שבה כתבו כאן עברית באותיות הללו. אנחנו יודעים שבמאה השישית לפני הספירה הגלו הבבלים את היהודים מפלשתינה לבבל, ושבעקבות זאת החלו היהודים לאמץ את האלפבית הארמי, שדומה מאוד לאלפבית העברי המקובל כיום. בכלל, האלפבית הזה הפך לכתב המקובל בכל רחבי האימפריה הבבלית. אנחנו יודעים שכבר בתקופת המלכים החשמונאים, התמעט השימוש בכתב העברי הקדום ולאחר מכן פסק לחלוטין."

לינץ' דיבר ללא הפסק, נסחף בפירוט הנסיבות ההיסטוריות והדרך בה הגיע אל מסקנותיו. הוא כלל לא הבחין בכך שכמעט כל אנשי הקבוצה נאספו סביבו והביטו בו בסקרנות.

"אז מה אתה חושב, המפקד?" שאל לוטננט ג'ון דייל, סגנו של לינץ', "זה ממצא שנכתב על ידי אחד מבני ישראל?"

לינץ' תקע בו מבט מהורהר, ואז פנה אל לוקווד. "אמרת שהיה שם יותר מכד אחד, ג'ורג', נכון?"

המלח נד בראשו. "כן, אדוני. נדמה לי שהיו שם שלושה או ארבעה כאלה. הם תקועים באיזו גומחה שנמצאת בקיר הימני של המערה, קצת אחרי העיקול הקטן ימינה. רוצה לראות?"

"ברור." לינץ' היפנה את מבטו לראשונה אל כל הסובבים אותו, "יש למישהו לפיד?"

פרנק ויליאמס, אחד המלחים, ניגש אל המדורה והביא משם שני לפידים בוערים. הוא הגיש אחד מהם ללינץ' ואת השני ללוקווד. לינץ' רמז למלח להוביל אותו אל המערה והלה ציית מייד. כשהתקרבו עיקם לינץ' את חוטמו.

"מצטער המפקד," אמר המלח בחיוך, "זו ה'תוצרת' שלי שמפיקה את הריח הזה."

פתח המערה היה מוסווה כמעט לחלוטין. סלע גדול ומחוספס הסתיר אותו חלקית מצידו השמאלי. מימין נשען על הסלע שיח בר קוצני, ובו השתרג איכשהו שיח מטפס נוסף. הרשת הסבוכה הזו חסמה כמעט לחלוטין את הפתח האפלולי, שממילא היה נמוך למדי. כדי להימנע משריטות הקוצים, מצאו השניים מקלות ובעזרתם הזיזו את המסך הקוצני. רק לאחר מכן העז לוקווד לתחוב את הלפיד שלו אל החלל המשחיר.

"כאן, אדוני," אמר ורמז בתנועת יד ללינץ' לבוא אחריו.

במערה שרר מחנק מסוים. סמוך לכניסה עדיין ניתן היה לחוש בטריות האוויר, אבל כמה מטרים פנימה הוא הפך כבר דחוס בהרבה, כשנחיריים אנושיות יכלו בקלות לחוש בסירחון. לינץ' יכול היה לאתר בקלות את הניחוח האנושי שהותירו מעיו של לוקווד על רצפת המערה, על אף שאלה באו ממקום עמוק יותר. הוא הניח שהריח הלא טרי מקורו בגללים של בעלי חיים שנכנסו למערה הזו מדי פעם. לרגע חלפה בדעתו המחשבה שטוב היה עושה לו בדק קודם לכן שלא מסתתר שם חתול בר, נמר מדבר או צבוע, אבל העובדה שהיו מצוידים בלפידים בוערים מיתנה מעט את חששותיו.

הנתיב בו צעד לוקווד נמשך ישר לאורך כתשעה מטרים, כאשר רוחב המערה הלך ופחת עד לשמונים סנטימטרים במקום הצר ביותר. לאחר מכן המשיכה המערה עוד כשבעה מטרים, כאשר הפעם תקרתה משנה גובה והופכת נמוכה יותר, דבר שחייב את השניים להתכופף קמעא, אבל התקרה שבה והפכה גבוהה יותר מעט לפני שהגיעו לעיקול ימינה, אותו תיאר לוקווד מוקדם יותר.

העיקול היה מתון למדי. מייד לאחריו עצר לוקווד והחווה בידו ללא מילים על הקיר. לאור הלפידים המהבהבים, התקרב לינץ' ונעץ מבט בוחן. בקיר הייתה מגרעת כלשהי, שהוסתרה כמעט לחלוטין מאחורי זיז סלע טבעי, שהקיף כמעט את כולה והותיר רק מרווח צר בינה לבין החלל המרכזי של המערה. רק מי שבא מתוך המערה פנימה יכול היה לראות את המרווח הזה, הבין לינץ'.

הוא עיווה את אפו כשריח צואתו של לוקווד התחזק. בליבו גידף את המלח הזה, שבחר דווקא את המערה הזו כדי להטיל בה את גלליו. אבל היו לו דברים חשובים יותר להתמקד בהם. מתוך המגרעת צצו כמה עצמים חדים. הוא קירב את הלפיד. העצמים לא היו אלא קצותיהם המחודדים של מכסי חרס שעוצבו כחרוטים. כשהרים אחד מהם, נפער בפניו חלל כהה.

"החזק את הלפיד השני, ג'ורג'," אמר למלח.

לוקווד הנהן, נטל את לפידו של לינץ' והרים את שתי ידיו עד לגובה חזהו, מגביר בכך את כמות האור המוקרנת על הכד הפתוח. צבעו של הכד היה בז' כהה ולא היו עליו כל עיטורים. הוא היה רחב מעט במרכזו, אך צר בתחתיתו ובחלקו העליון. סימני כיוּר גסים משהו עדיין ניכרו בחיצוניותו, מקום בו ליטפו הידיים המכיירות את החלק הנפוח, שעה שהכלי בילה עדיין על האבניים. מעיצובו נראה היה כאילו נועד במקורו להכיל נוזלים דווקא. אבל הנוגה המרקד של אור הלפידים ומבטו של לינץ', שכבר התרגל אל האפלולית המוארת קלות, לא הותירו כל מקום לספק: בתוך הכד היו עצמים אחרים, יבשים לגמרי.

לינץ' נגע בהם בזהירות. יריעה מסוג כלשהו. הוא התלבט לרגע, ואז החליט. בזהירות חזר והניח את מכסה הכד על פתחו והרים אותו ממקומו. הוא לא היה קל, אבל למרבה המזל לא היה מחובר אל הקיר או אל הקרקעית. הגם שמשקלו היה, להערכת לינץ', יותר משנים עשר קילוגרמים, הוא הורם בקלות יחסית. לרגע עמד במקומו, מניח לעצמו להתרגל למשקל ומזכיר לעצמו שלא להתפתות ולקנח את אגלי הזיעה שניגרו במורד מצחו.

בזהירות עשה את דרכו אל היציאה, מקפיד על כל צעד ונזהר שלא להפיל את הממצא המרתק, שדוגמה ממנו ראה דקות ספורות קודם לכן. בחוץ כבר ציפו לו שאר חברי המשלחת, מתגודדים סביב הפתח.

"מה זה, המפקד?" שאל דייל.

"מגילות נוספות, אני מניח," השיב לינץ', מתנשף, "ג'ון, יש במחנה שלנו כמה ארגזים ובהן שמיכות, סדינים ושאר מצעים. השאר כמה מהן בפנים והוצא את היתר. לאחר מכן הכנס פנימה את הכד הזה. אל תעזו לגעת בו ובמה שיש בתוכו. רק אלוהים יודע עד כמה רגיש ומתפורר יכול להיות דבר כזה, אם ייחשף לאור השמש ואם ייגעו בו יותר מדי ידיים. אני נכנס פנימה להביא את הכדים האחרים."

"יש עוד?"

"יש עוד כמה. אביא אותם בעצמי."

לינץ' ניגב את מצחו המיוזע בשרוולו, סב על עקבותיו ונכנס למערה להוציא את הכדים האחרים.

שעה לאחר מכן כבר היו כל הכדים, עדיין סגורים, עטופים בבדים ומאוכסנים בתוך ארגז גדול. הוא הורה לשמור על הארגז מפני טלטולים מיותרים. "מה שיש בפנים עשוי להיות אוצר לחוקרי המזרח," אמר.

האחרים נענו לו. איש לא חלק על סמכותו ועל הידע שלו. בניגוד למשלחות רבות אחרות שיצאו לסייר בארצות המזרח, בזו כמעט ולא פרצו כל מריבות או סכסוכים. סגנו היה נאמן לו לגמרי ואנשיו נבחרו על ידו בקפידה.

ההתרגשות שליוותה את גילוי המגילות הביאה לאיחור בפירוק המחנה. רק לאחר שהסתיים אכסונן הבטוח בארגז המצעים, הורה לינץ' לפרק את האוהלים, לכבות את אש המדורה, לרתום את הבהמות ולבדוק שוב את האספקה וכמויות המים לשתייה. היה שם לא מעט ציוד: רובה חלק־קדח, ארבעה עשר קרבינים בעלי כידונים ארוכים, ארבעה עשר אקדחים ארוכים, חביות שלמות של אבק שריפה, תחמושת, מכשירי ניווט, אוהלים, דגלים, מפרשים, משוטים, מזונות משומרים וכלי בישול.

אחר כך שקל שוב בדעתו והחליט לשנות את תוכניתו המקורית. לא היה טעם להעמיס את הסירות המפורקות על גבי בהמות המשא. הן רק תכבדנה על התנהלות השיירה, שממילא איטית למדי בשל תנאי הדרך והחום הרב. כל הציוד הנלווה אליהם יוכל גם הוא להישאר שם, בלוויית משמר של כמה ערבים מקומיים, שניתן לסמוך עליהם. הוא החליט להפקיד על הציוד הזה את הנרי לאבלנד, מלח שהושפע פחות מהאחרים מהחום הכבד ושתחושתו הגופנית הטובה נותרה כשהייתה. לאבלנד, בחור שהיה מוכן לסייע בכל שיתבקש, נענה מייד בחיוב. לינץ' הודיע לו שיחד עימו ישאיר גם את ג'ומעה, ערבי בעל אופי נועז וחסר פשרות, שהתגלה כאדם הגון וכיועץ חיוני למשלחת, וכמה ערבים נוספים.

לינץ' הורה לחברי המשלחת שלו ליטול עימם רק חפצים חיוניים. יוצאים מכלל זה היו כמה תגליות שאוכסנו בארגזים נעולים היטב. המגילות שנמצאו במערה היו חלק מהמטען החשוב ביותר. הכדים בהם נמצאו הונחו בקפידה בין בדים עדינים, שנעטפו בבדים גסים יותר והונחו על גבי מצע קש עבה שנדחס אל קרקעית כל ארגז. קש דחוס נוסף הונח גם בחלק העליון של כל ארגז, במטרה לעדן כל אפשרות של פגיעת עצם קשה בסחורה היקרה. לינץ' הורה לקשור את הארגזים אל האוכפים בקפדנות רבה, ובעצמו עבר להשגיח על מלאכת ההעמסה, הכפיתה והייצוב. רק לאחר שהיה בטוח כי כל ארגז חוזק למקומו היטב, יצאה המשלחת שוב לדרך.

השעה הייתה חמש וחצי בבוקר.

* * *

ב-19 ביוני אותה שנה, בתום שמונים ימי מסע, נכנסו קפטן לינץ' ואנשיו, יגעים ומאובקים, בשערי העיר דמשק. ארבעה ימים לאחר מכן סעד לינץ' בחברתם של ג'וזף פולדינג וג'יימס בארנט, שני גיסים בעלי הסמכה לכמורה, שנמנו על המיסיון האוונגליסטי בדמשק. לינץ', שהעריך מאוד את מסירותם וידענותם של השניים, נועץ בהם באשר לממצאיו והם הציעו לו להיפגש עם הרייט מרטינו, בריטית בגיל העמידה שניהלה מסע מפרך משלה ברחבי המזרח התיכון. אלא שעד מהרה התברר כי מרטינו כבר עזבה את דמשק על אונייה שהפליגה לבריטניה. לפיכך הציעו השניים ללינץ' לדאוג להעברת הממצאים לארצות הברית לאלתר.

המשלחת יצאה מדמשק כמה ימים לאחר מכן, עברה לאזור לבנון וביקרה בעיר ההיסטורית בעלבק. לאחר מכן שמה פעמיה לכיוון העיר ביירות, ממנה התכוון לינץ' להפליג חזרה לאירופה ומשם לאמריקה. אלא שהחום הכבד ותנאי הדרך הקשים גרמו לכולם ללקות בתשישות, חלקם אף לקו בקדחת. סגנו של לינץ', ג'ון דייל, שקיווה כי אוויר ההרים יחזק אותו מהר יותר, רכב אל בחמדון, כפר במעלה ההר המרוחק כתריסר מילין מביירות. מחלתו החמירה וכשהגיע ליעדו כבר היה שרוי באפיסת כוחות, ועד מהרה החמיר מצבו מאוד. הוא מצא מחסה בביתו של הכומר האמריקאי עלי סמית, מזרחן ותיאולוג שהיה ידידו ותלמידו של אדוארד רובינסון הידוע. רופא אירופי, ד"ר דה־פורסט, טיפל בו במסירות ולא מש ממיטתו. ב-17 ביולי ביקש דייל מסמית לשגר שליח ללינץ' לעדכנו על מצבו הקשה. לינץ' מיהר אל בחמדון, ואף הגיע בזמן, אבל דייל הלך וגווע מול עיניו ולא היה עוד ניתן להצילו. ב-24 ביולי השיב את נשמתו לבוראו.

לינץ' ואנשיו המדוכדכים נטלו עימם את גופתו של דייל ועוד באותו ערב יצאו לביירות, כשהם רוכבים לאור לפידים. איתם רכבו מאבטחים ערביים מבחמדון, אבל לינץ' חשש מפניהם. אחד מאנשיו סיפר לו ששמע אותם משוחחים על החפצים הנמצאים באותם ארגזים נעולים. לינץ' החליט לעשות מעשה ודאג להעביר חלק מהמגילות היקרות לתוך ארון הקבורה של דייל. הארון היה עשוי מתכת, אבל הוא הונח בתוך שני ארונות עץ נוספים.

למרות חששותיו של לינץ', לא ערכו הערבים ניסיונות שוד והמשלחת הגיעה ליעדה בשלום. ב-30 ביולי שכר לינץ' ספינת משא צרפתית קטנה בשם "פנינת המזרח" והורה לה להפליג למלטה. קודם להפלגה, טמנו הוא וחבריו את גופתו של דייל האומלל בבית קברות נוצרי בביירות. לפני הטקס, הוציא לינץ' את המגילות מארון המתכת. לחרדתו גילה שחלק מהן ניזוקו, שתיים מהן כבר היו במצב התפוררות מתקדם ועוד אחת הושחתה מעט בגלל הלחות. לינץ' המודאג זימן אליו שלושה ממלחיו הנאמנים, ובסיועם ארז מחדש את המגילות בארגז אחר והורה להציבו בתאו. עיניו לא משו מאותו ארגז במהלך כל ההפלגה הארוכה מנמל ביירות.

ההפלגה של "פנינת המזרח" עברה בשלום. במלטה עברו הנוסעים וציודם אל ספינה גדולה יותר. כאן החל מסע תלאות נוסף, שהסתיים רק ב-1 בדצמבר 1848, כשראו הנוסעים — חלקם ירוקים ממחלת ים קשה — את חופיה של אמריקה.

עם הגעת המשלחת, מיהר לינץ' להציג את ממצאיו לשורת פקידי מדינה ואנשי אקדמיה. הללו גילו עניין רב בממצאיו, אבל התמקדו דווקא במיפוי הגיאוגרפי של נהר הירדן ושל אגן ים המלח. לינץ' עצמו קודם לדרגת קומנדר והוצב בבסיס חדש של צי ארצות הברית. הכדים שמצא ג'ורג' לוקווד באותה מערה, ובהם המגילות, אוחסנו במרתף של אחד מבנייני המשרדים של הצי.

הם נשכחו שם למשך עשרות שנים.