הרימון 7

לא מזמן חזרתי מאמריקה ופתחתי מעון יום לחולי שִכחה ולכאלה שסתם מוכרחים לצאת מביתם מדי בוקר, כי רק ככה הם מחזיקים מעמד.

בדיוק למטרה הזאת שכרתי יחד עם דריה ברגמן, חברת ילדות שלי ובעלת אמצעים, בית פרטי שקיבל את השם הרימון 7, בהתאם לכתובת.

מבחינתי, חברת ילדות משמעו שהיא רגילה אלי, שהמרחק בינינו נקבע מזמן ושכללי ההתנהגות ברורים. הקשר הזה נשמר גם בשנים שדריה היתה באיטליה וגם בתקופה שאני גרתי בניו יורק.

עיתוי פתיחת המעון היה נפלא, כי בדיוק בשלב זה של חייו החליט ארי ברגמן, האדריכל המוכשר ובעלה של דריה, להפסיק לרגע להיות אדריכל ולנסוע להודו כדי לראות במה באמת מדובר. כך שכשאני נחתתי בארץ עם הרעיון הזה דריה חשבה שאני הגאולה בכבודה ובעצמה, כי למרות שהיתה מבוססת כלכלית היא גם היתה מבועתת מהאפשרות שארי ילך ממנה, ומכך שאולי הוא לא מאס בתכנון בתים אלא בה, בגופה המאבד מגמישותו ובמוחה שלא מצליח לחדש לו דבר.

מכאן ברור שמעון היום הזה היה רב משמעות בשביל דריה.

ואני? זה מה שאני יודעת לעשות. להיות עובדת סוציאלית ולטפל בזקנים פרומים. זה מה שעשיתי באמריקה, אחרי שהשלמתי שם לימודי עבודה סוציאלית, ולא היו לי שום תוכניות לעזוב את התחום גם כשחזרתי.

דריה נראית כמו אישה שהטבע מעולם לא התנכל לה. היא לא גבוהה במיוחד, אבל יש לה רגליים יפות מאוד, בטן קטנה, תחת שטוח ושדיים עומדים, כאילו לא היניקה שנתיים כל אחת משתי הבנות שלה וכאילו לא עברה את הארבעים. מבנה אירופאי, הייתי אומרת. ושיער ארוך, שאיתו היא משתעשעת בכל מיני תסרוקות. יש ימים שהיא מפליאה לעשות וקולעת לעצמה צמות. אלה הימים שהיא מחליטה לעבוד בגינה שלנו, ואז היא באמת נראית כמו אירופאית שמצטלמת למגזין לבית ולגן: חולצה משובצת מהמלתחה שארי, בעלה, השאיר ערב נסיעתו להודו (הוא לקח איתו תיק יד אחד בסך הכול), ג'ינס, מגפי גומי ירוקים וכפפות לעבודה בגינה.

אני תמיד רציתי להקים איתה עסק, כי יש לה רגישות לתפאורה, לאיך דברים צריכים להיראות. היא בזה לפרקטיות באופן מעורר יראה, ואני מוכרחה לציין שלא תמיד זה מתנגש באינטרס הכלכלי, למרות שבדרך כלל כן. היא מיד קבעה שאין להגיש ארוחות עם כלים חד פעמיים בחדר עם ניאונים; אין למחות פיות במפיות נייר מרשרשות; אין להציב מכשיר טלוויזיה גדול במרכז החדר; אין לתקוע מעל הכיורים סבוניות עם נוזל ורוד בעל ריח חריף; אין לקשט את הרצפות בעציצים ואין להשמיע רדיו. כל ארוחה חייבת להכיל את ארבעת היסודות; אש (נרות), מים (מים), אדמה (כלי חרס), אוויר (חלון פתוח או דלת לגינה). אני בטוחה שאזכר בעוד דברים בהמשך, כי זה אינסופי. העניין הוא שדריה היא לא אישה גחמנית — זאת לא קריזה — דריה לא משוגעת. זה הרבה יותר פשוט; היא חושבת שכך נכון לעשות, והחיים היטיבו עמה, שכן על עניינים שכאלה היא מעולם לא נדרשה להתפשר. היא נישאה לגבר עם טעם כמו שלה. וגם בשנים שעדיין לא היה להם הרבה כסף היו בדירה שלהם מזרנים טובים, כמה סדינים לבנים וכלי קרמיקה. גם החדר של הילדות לא היה עמוס צעצועים ולא היתה בו התחושה הזאת של מחנק מעודף פלסטיק.

דריה חששה שלא יתנו לנו רישיון, אבל כמו שנותנים לגננת מוסמכת לפתוח גן, כך גם נותנים לעובדת סוציאלית לפתוח מעון מהסוג הזה, שלא לדבר על אחת שהיתה באמריקה, וקיבלנו רישיון לשנה. יצרתי קשר עם רופאת המשפחה שלי, ד"ר שלֵו, וסיפרתי לעוד כמה אנשים מהעבר. ד"ר שלו הועילה מאוד; היא אישה שמנמנה ונינוחה מלאה תכשיטי זהב, טבעות וצמידים, עם ליפסטיק, פודרה והבנה טובה של הקשר שבין רופא לבני אדם. הזמנתי אותה לבקר בבית ששכרנו, ואמרתי לה שלא נוכל לקבל אנשים על כיסאות גלגלים, או סיעודיים, או חולים במחלות עור חריפות (זה, אני מודה, שיבוש שלי). אמרתי לה שאני מעדיפה חולי שכחה.

ההצעה שהגשתי לביטוח הלאומי היתה פשוטה יחסית — אני אחסוך להם שעות של מטפלות בית, מה שנקרא בעגה מקצועית מט"ב, בכך שהמטופלים יגיעו אלינו ויקבלו שעות טיפול שכוללות אוכל וקשר קבוע עם רופאי המשפחה כדי לעקוב אחרי שינויים שחלים בהם. הסכומים של הביטוח הלאומי די מגוחכים, אבל ראיתי בכל התהליך הזה תחילתה של דרך מופלאה. יצרתי קשר גם עם חברות לביטוח רפואי, ובפרזנטציה מרהיבה הוכחתי לכל הנוכחים שאצלי המטופלים יתוחזקו טוב יותר. גם שם השגתי השתתפות. טיעון המחץ שלי היה שהתחזוקה שאני עושה מונעת — או לפחות מעכבת — אשפוז, מה שחוסך כסף לכל חברות הביטוח המעורבות במתן שירותים מהסוג הזה. יתרת הכסף משולמת על ידי המטופלים שלנו.

הבית ששכרנו הוא בן קומה אחת, נגד קפיצות, והוא נמצא בתוך חצר סגורה, נעולה, כדי שאם אחד האנשים שלנו יצא לחפש את הזיכרון שלו, הוא יחפש אותו קרוב. כי הם הולכים לאיבוד, חולי אלצהיימר; וכמו להכעיס, רובם קלי רגליים להחריד.

במושגים ישראליים זאת אחוזה. הבית משתרע על שטח של שני דונם, שמתוכם מאתיים מטר בנויים, והכניסה אליו עוברת דרך שדרת עצי פרי. כל האזור הוא יחסית לא נגוע, ועדיין נמצאים בו שטחים פרטיים לא מעובדים.

הבית נבנה על ידי ישראלים שנוסעים הרבה לטוסקנה: צבע קרם לדלתות, טרה־קוטה לרצפת המטבח, אפילו ציורי תקרה בחדר השינה. אמנם הכחול לא כחול והזהב לא זהב, אבל הם הטביעו בשני מקומות סמל משפחתי שמורכב מהאותיות הראשונות של שם האישה, שם הבעל ושם המשפחה — ג'ודי ופולי שנהב, מה שיצר סמל דומה להפליא לזה של סיגריות ג'ונתן פליירס ספיישל. כשראיתי אותו חשבתי לעצמי שכנראה הם לא מעשנים ולא מכירים את הסמל הזה. הסמל של הזוג שנהב צויר על התקרה בחדר השינה שלהם, וגם רוצף בפסיפס קטן בכניסה לבית. אחרי שחתמנו על החוזה שאלתי אותם עליו, והם אמרו לי שהם התלבטו בין ציור של שתי יונים לבין האותיות האלה, ובסוף בחרו בלוגו של האותיות כי היה בו משהו יותר אישי.

מול דלת הכניסה משתרע מטבח עם פינת אוכל. מימין לכניסה נמצא הסלון, שמוביל לחצר עם מחסן מרווח. מיד אחרי הסלון יש חדר גדול עם חלונות שפונים לחלק האחורי של החצר. את החדר הזה קבעתי כחדרי. אני יכולה לשבת בו עם דלת פתוחה ולהקשיב. אני יכולה גם לסגור את הדלת ולבהות החוצה דרך החלונות. אני יכולה להכניס לחדר חמישה אנשים בו זמנית, ועדיין יהיה נעים. לאורך הקיר בחדר שלי יש דלפק עץ ארוך, ועליו מונחים מחשב ותיקיות. על לוח שעם קטן תליתי את תמונותיהם של גרי קופר וסופיה לורן, ויופיים, הו יופיים. משמאל לדלת הכניסה יש מסדרון, וקבועות בו ארבע דלתות — לחדר שירותים ולעוד שלושה חדרים: חדר ספרייה (שג'ונתן ופליירס הקימו לעצמם ספיישל, ויש בו אפילו פסנתר), חדר מפגשים, וחדר מנוחה עם עוד שירותים צמודים. בקצה המסדרון יש עוד דלת, שמובילה לאגף מגורים נפרד, שניתן להיכנס אליו גם מהחצר. שם ביתי.

אני תרמתי לספרייה כמה ספרים גדולים עם תמונות — ספרי אמנות, ספרי ארכיטקטורה וספרי בית וגן. היתה לי תקופה בניו יורק שרכשתי ספרים בגודל הזה והנחתי מעליהם משטח זכוכית. ראיתי שולחן כזה בתערוכת עיצוב, בתור שולחן קפה. עוד גחמה עיצובית שהבאתי איתי היתה שני שרפרפים עשויים ממגזינים מגולגלים, מוצמדים זה לזה בדבק, מאוגדים יחד ומלופפים בשני חבלים, שגם הם מודבקים — עוד העתק מאיזו תערוכת עיצוב שביקרתי בה. לפחות מצאתי את השימוש הנכון לנשיונל ג'יאוגרפיק, לטיים מגזין ולניו יורקר, שעליהם הייתי מנויה מתישהו מתוך צורך להרגיש מקומית. ברימון 7 הספרים הגדולים מונחים על שולחן קטן בחדר הספרייה, ומשני צדדיו עומדים השרפרפים.

במרכז חדר הפגישות עומד שולחן עגול וגדול, למטרות פעילות קבוצתית. החדר השלישי, זה שיעדנו למנוחה, אם מתעורר הצורך, הוא החדר שהיה פעם חדר ההורים.

לצורך עיצוב הבית גייסה דריה זוג חברים שלה, והם הגו רעיונות לפי הכותרת משרד־בית־משרד. כל התאורה רכה. כל הכורסאות בחדרים מרופדות במיני בדים שמתאים לאישה לרפד בהם את ביתה. חום, צהוב, כתום, אדום. בלי ניקלים, בלי סקיי, בלי פוסטרים. הסלון שלנו שוודי לגמרי. ריהוט עץ בהיר ונקי מרופד בצבעים אחידים. מבחינתי זה בסדר גמור. פרט לשתי תערוכות העיצוב שהזכרתי קודם, מעולם לא התקדמתי בענייני ריהוט מעבר לעץ, קורדרוי, זכוכית ושטיחים.

דריה גררה מהבית שלה תנור לשריפת חימר, והודיעה לי שהיא רוצה לייעד ברימון 7 חדר שלם לעבודות אמנות שלה ושל המטופלים שלנו. שני ההורים של דריה בריטים. אני מציינת את זה כיוון שהיא גרמה לי לתהות שמא קולוניאליזם עובר בגנים. כבר בימים הראשונים לפתיחת המעון היו לדריה שני חדרים בבית. המחסן בחצר — החדר שיועד לעבודות החימר ובו נמצא התנור לשריפת החימר — והחדר עם השולחן העגול, שמיד הוכנסה אליו שידה מלאה חומרים לציור ולתפירה ולנגרות קלה. בכלל, הבית התמלא בחפצים של דריה. בכל מקום שבו נחה העין היה משהו משלה — סלסילה, מפית, תמונה, שטיחון, ספל.

נוסף על כל החפצים האלה הביאה איתה דריה את אדלה. היא הכירה אותה דרך ארי, שעבד עם החבר של אדלה, זוריק, מהנדס בניין, בפרויקט הבנייה האחרון שלו לפני הודו. זוריק הרוויח לא רע, שכר לאדלה ולו דירה נחמדה בבת ים והציע לה נישואים כל יומיים בערך. אדלה עבדה בינתיים בניקיון בתים, שניים ביום לפחות, למרות שהמקצוע האמיתי שלה הוא התעמלות קרקע, משהו שברית המועצות ייצרה במסות. "בשבילי — גימנסטיקה," היא הסבירה לדריה את עניין הספונג'ה. כשהן הכירו קצת יותר, אדלה הוסיפה להסבר: "אישה — חבילה," והמחישה שטרות בעזרת היד. דריה חשקה את שפתיה והינהנה. היה קשה מאוד לשכור את שירותיה של אדלה לעבודה קבועה אצלנו, כי זה כבר אמר ניירות, מסים, ביטוח לאומי וכל מיני דברים שלא מאפשרים הבטחת הכנסה, אבל זוריק שיכנע אותה שזה הדבר הנכון לעשות, שיש בעבודה קבועה הטבות סוציאליות, ושאם היא תפוטר היא תוכל לקבל דמי אבטלה, אז בכלל. והיא נעתרה לו.

הבעיה היחידה עם אדלה היא שמתמכרים אליה. מתמכרים לעיניים הכחולות הענקיות שלה, ולעברית שהיא המציאה. אם היא היתה בודהיסטית, היא היתה צריכה להודות לבודהה שלא רק שהוא לא ברא אותה שפירית, הוא גם עשה את זה נהדר. שאלתי אותה אם יש לה ילדים, והיא הינהנה וזקרה שלוש אצבעות. "שלושים," היא אמרה. "יאנה, מיכאילה ופטר." יאנה, הבנתי, חיה במוסקבה. היא שוטרת, נשואה ואם לבת. מיכאילה עובדת במשרד ממשלתי בסנט פטרבורג ככלכלנית, והיא רווקה. ופטר, ובכן, פטר הוא הצעיר. בן שתים־עשרה, וגם הוא לא נמצא בארץ. אדלה עלתה בלעדיו לפני ארבע שנים. הוא נשאר לגור אצל אמא שלה, שמנהלת בכפר קטן ליד סנט פטרבורג משק חקלאי וזקוקה לכוח עבודה. כשנתקרב יותר, היא תרחיב בענייני פטר.

אדלה היא אם הבית שלנו. היא אחראית למזון, לניקיון ולאווירה הכללית. היא גם מעבירה שיעורי גימנסטיקה לכל דורש.

ואני? אני התחלתי לקבל בדואר ערמות של דפי פרסום ועלוני בריאות, וגם מכתב אחד ממישהו שבונה בריכות. זה מצחיק. דריה רצתה מהתחלה שנקים בריכה בחצר, כי ישראל שמשית ויש משהו מנחם במים, וכולם יוכלו לשחות, וליד בריכת השחייה נבנה בריכת נוי קטנה, עם כמה דגיגים ומזרקה שהיא וארי גנבו והביאו איתם במכולה, אחרי שגמרו את הלימודים באיטליה (אמנות ואדריכלות, בהתאמה), ושנשארה תקועה במחסן שלהם, כי ארי התבייש בגנבה. אני סתם עיכבתי את כל העניין הזה, למרות שהיה מקום בשפע לבריכה, ולמרות שבעלי הבית, שנסעו לתקופה ארוכה, התירו לנו לפי סעיף מיוחד בחוזה להקים בגינה "קונסטרוקציות לפי הצורך". אבל חששתי מטביעות שיגררו תביעות. דריה התווכחה איתי ימים, ובסוף השתכנעתי שצריך לבדוק עלויות בנייה ואחזקה, ואולי כדאי שתהיה בריכה, גם בגלל שמפתחים שיטות חדשניות להרפיה במים, שיטות שאולי ננסה בהמשך. אמרתי לדריה שמאחר ואני לא מבינה כלום בבריכות, כדאי שאזמין את בונה הבריכות, והיא כבר תדבר איתו. לקחתי את המכתב של בונה הבריכות, בחור בשם אלכס שגר באיזה ישוב עלום, ככל הנראה בשטחים, וקבעתי איתו פגישה.

בימים הראשונים, כשעדיין לא היה לנו אף אחד והיינו בתוך ההכנות, התמלאתי פחד כאילו אני עומדת לפני פתיחת מסעדה, עם מטבח גדול ומאובזר, מצפה להמון וחוששת שבסוף אף אחד לא יגיע ואיאלץ להקפיא.

לא הועמדנו במבחן הזה. ד"ר שלֵו פעלה במהירות.