רומן קווקזי

תַּיְילוֹ
יברסקיה סלבדה, קוּבָּה, 1858 (תרי"ח)

תַּיילוֹ אהבה סיפורים. אביה נהג לספר לה סיפורים לפני השינה. הוא היה מקדים שאלה לסיפור והיא לא ענתה. אחרי השאלה, ידעה, יגיע זמנו של הסיפור.

"את יודעת למה קראנו לך תיילו?" שאל אותה ערב אחד כשהיא ואחותה בת-עמי שכבו זו לצד זו, מכוסות עד צוואר ומוכנות לקראתו. "קראנו לך תיילו, כי בעברית תיילו היא תהילה. תהילה היא שבח והלל להוֹדוֹ, לאלוהים. מדוע היה עלינו לשבחו ולהללו? מפני שהיית כל כך קטנה כשנולדת, ולא ידענו אם תחיי. היה זה יום של כביסה בדיוק כמו היום, כל הנשים כיבסו יחד בחצר ואימא שלך לא ידעה שהגיע זמנך להיוולד. היא ישבה שפופה על שרפרף קטן מול הגיגית, שבה המים הקציפו בועות של סבון, ושִפשפה את הכותנות הלבנות. ואת, תיילו, רצית לצאת אל העולם. מי יודע, אולי כבר אז רצית לשמוע סיפורים. גם לכובסות שבחצר יש הרבה סיפורים."

"ספר לי עוד, אבא."

"נולדת קטנה מאוד, עד כדי כך קטנה, שהיה עלינו לשים אותך בתוך צמר רך, כאילו היית ביצה של ציפור בקן. כך הצלחנו לשמור עלייך, ואחרי כחצי שנה כבר היית תינוקת שמנמנה ויפה."

"הייתי כמו ביצה של ציפור." תיילו התרוממה ממקומה והשעינה את ראשה על אמת זרועה, כך הצליחה לדמיין את התינוקת-ביצה. "זה סיפור יפה, אבא," השיבה.

סַבִּי מִיקָאִילוֹו נהנה להאריך את הסיפור גם כאשר ידע שאין לו זמן. בת-עמי, אחותה הגדולה, עצמה עיניים, ואילו עיניה של תיילו היו פקוחות בכוח, מה ששיווה לפניה מראה של ילדה מבוהלת. סָבִּי צחק. הוא גחן לעברה והמשיך, "כך נולדת ביום של כביסה לפני חמש שנים. עכשיו אני אלך לספר סיפורים לגברים שהתכנסו באוֹצַ'ר."

כשנשארה לבדה וזכר הסיפור ותמונות של כביסה וצמר גפן ותינוק-אפרוח מצייץ, עדיין סובבים בראשה, הביטה בקיר שמולה. על הקיר ריצדה השתקפות האש שבערה בתנור. עוד כמה דקות הביטה כך ואז נרדמה כשעל פניה חיוך.

סָבִּי היה גבר נאה בעל רעמת שיער סבוכה בצבע שחור, שנשזרו בה חוטי שיבה. גבותיו הסתבכו מעל עיניו ושיוו לו מראה זועם. גופו היה שרירי, מוצק, וגבוה היה מרוב הגברים בעיר. כשהיה מהלך בשוק, אפשר היה לראות את ראשו וכתפיו מתחילת השוק ועד קצהו. הוא נעל מגפיים כבדים ולבש "צ'וֹחַה". מעיל-הצמר הגיע עד ברכיו. מעל המעיל הצמוד למותניו, חגר אבנט-עור מקושט באבזם כסף. לרוחב חזהו התנוססו שתי חגורות של כיסי כדורים מעוטרות בסרטים. מתחת לצ'וֹחַה לבש חולצה לבנה בעלת צווארון גבוה, "אחַלוּחִי". החולצה נרכסה בשורת כפתורים זעירים. מכנסי ה"שרוואלי" שלו, מכנסי-צמר רחבים בצבע שחור, נתחבו למגפי העור שלרגליו. בראשו רחשה הפתיחה לסיפור שיספר היום לגברים, שחיכו לו, ל"אוֹבוֹסוֹנְצִ'י" - מספר הסיפורים.

חצר הבית הייתה משטח אדמה רמוס. בצד ימין, בין הקיר שהפריד, את החצר מן החצרות האחרות, הייתה ערוגת גינה קטנה. בערוגה זו גידלו הנשים ירקות ועשבי תיבול. בצד שמאל, ליד הקיר השני, היו כלובי תרנגולות. רוב הזמן הסתובבו התרנגולות משוחררות, וניקרו מהמזון שפוזר עבורן. בזמן שהתרנגולות היו משוחררות הייתה הגינה סגורה ומוגפת בכל מיני צירופים של קרשים ובולי עץ. החצר שימשה את הנשים והילדים רק בחודשים היבשים, ואילו ברוב חודשי השנה הייתה בוצית ושוממה.

למוחרת נאספו הילדים סביב תיילו הקטנטונת. צמותיה הציצו מבעד לכובע הלבד החום, שכיסה את מצחה, והגיע כמעט עד עיניה. היא סיפרה לילדים את הסיפור שאביה סיפר לה בערב הקודם. תיילו זכרה סיפורים רבים והילדים ביקשו לשמוע, "עוד סיפור תיילו," והדבר מילא אותה אושר. היא גירדה בראשה ואימצה את מחשבתה כיצד להתחיל, "למה הזאב נשאר רעב?"

"זוכרים, זוכרים...," ענה ילד אחד והשאר השתיקו אותו מייד, "ספרי, ספרי, תיילו."

"יום אחד הלך הזאב בהרים והרגיש שהוא רעב מאוד. ראה מרחוק כבשה עומדת ואוכלת עשב. אמר לה הזאב: 'טוב שראיתי אותך, עכשיו אוכל אותך ואהיה שׂבע'. אמרה לו הכבשה: 'אם תאכל אותי בלי מלח, לא יהיה לך טעים. חכה פה ואביא לך מלח'. הלכה הכבשה ולא חזרה." תיילו לא הספיקה לסיים את הסיפור, כי האימהות קראו לילדים להיכנס לבית.

עד שמלאו לה עשר שנים, ידעה תיילו כחמישים סיפורים כאלו בעל פה ונהגה לספר אותם שוב ושוב לעצמה ולילדים שבחצר.

לקראת יום הולדתה קיבלה מאביה מתנה מיוחדת, טיול אל שוק יברסקיה סלבדה. היה זה יום רגיל בין חג השבועות לימי תחילת תמוז. תיילו השכימה מוקדם, לפני קריאת התרנגול הראשונה, ובדרך לשוק נצמדה לאביה. הם היו חלק מזרם האנשים, שיצאו מן השכונה היהודית. את רובם הכירה כקרובי משפחה, או שכנים ממתפללי בית הכנסת. רובם נשאו סלים ולחלקם היה משא כלשהו למכירה. הגברים גררו עגלות מאולתרות והנשים נשאו על ראשיהן, או על גבן מיני חבילות קשורות היטב. החבילות עוררו את סקרנותה של תיילו. כשיצאו מן הרחוב המוכר לה, נטמעו בקהל נוסף של הולכים לשוק, אנשים שנכללו בשם: "גויים". היו שם בעלי זקנים חדים ועיניים מלוכסנות, ובעלי פנים רחבות ובהן עיניים צרות ואפים פחוסים, ונשים שצבעוניות בגדיהן הפתיעה אותה. מימיה לא ראתה כדבר הזה. צהוב, אדום וּורוד זוהר מתחלפים בפסים שחורים, כמו צבעי הנוצות בזנב התרנגולים. ראשה סב לימין, לשׂמאל ולאחור, וכל הזמן ידה לא הרפתה מידו של אביה.

מכיוון שהיה מודע לאשר בתו חוֹוָה, הקפיד אביה לצעוד לאט. המוח לא יכול היה להכיל את השפע. פרט לאנשים מבוגרים היו שם גם נערים וילדים. הקטנים החזיקו מיני דברים למכירה, סל עם פירות, או מגש קלוע ועליו צרורות עשבים. יש שקשרו לראשם את הצרור, או שהוליכו עז קשורה לחבל ולצווארה פעמון. חלקם נשאו צרורות של פרוות שועלים, שהבהילו אותה, כי גופת השועל נותרה שלמה, ולפעמים נראה כי הראש המיטלטל על הכתף מביט ורומז לה בעיניו. לבסוף הגיעו לשוק, ואז בפעם הראשונה ראתה תיילו את הנוף הפתוח שהקיף את העיר היהודית. מצד אחד נהר הקודיליי ומעברו האחר העיר קובה המוסלמית. מעל לכול עמדו שני הרים גבוהים שאחו ירוק השתפל למרגלותיהם. האוויר לחץ בחזהּ והיא הסתחררה מעט.

"הילדה קטנה מדי, סָבִּי, איך הבאת אותה לכאן, סכנת נפשות? חי נפשי אתה השתגעת לגמרי." בדברים אלו קידם אותם אברם, שותפו לעסק של אביה. אברם היה איש מבוגר שסבי כיבד מפאת גילו, ותמיד היה לו מה לומר. אברם היה זעוף, נמוך ומהיר דיבור וזריז בהליכה, כמעט עד כדי ריצה. הוא דיבר ללא הפסק. היו לו זקנקן לבן ופאות דקות ואותן משך אל מאחורי אוזניו ותחת כובעו. כאשר דיבר היה הזקנקן עולה ויורד, ראשו התנדנד מצד לצד, וגם הוא עצמו נע פעם לימין ופעם לשמאל. איש של תזזית היה, פסקן, מדבר הרבה ואינו מקשיב. לפני שקיבל את סָבִּי כשותפו, היו ימיו כולם ימי ריב וקללות והרמות קול עד כדי תגרות, אך מאז שחבר לסָבִּי היו שניהם משלימים זה את זה. את כל הניסיון והידע על המסחר בעץ, חָלַק עם סָבִּי. כשראה שהלקוחות והסוחרים נשמעים לשותף הצעיר שלו, ואפילו צוחקים לסיפוריו תוך שהם שוכחים את העמידה על המקח שבו התחילו, נתן לו יד חופשית לשאת ולתת עימם. הוא נהג לחכך את ידיו בהנאה בסיום כל עסקה.

עכשיו הביט אברם בתיילו העומדת מולו, וחיכה לתגובתו של סָבִּי. הוא הופתע לשמוע את הילדה עונה במקום אביה, "אני עוד מעט בת עשר," אמרה. "אבא נתן לי במתנה ביקור בשוק,"

"אהממ... גברת קטנה יש לנו כאן, ושמך?" התריס מולה.

"תיילו, אני תהילה, כי נולדתי קטנה."

"סָבִּי, היא יודעת לדבר... חי נפשי שהיא הבת שלך."

סָבִּי צחק, "כן, והיא כבר מספרת סיפורים."

אברם פנה אל תיילו ושאל, "איך השוק? ראיתי שלא הצלחת לראות הכול. אתן לך לשבת במקום גבוה, הינה כאן על ערמת העצים המסודרת. אניח עליה שטיח ואת תשבי לך כאן כמו מלכה. תוכלי לצפות לכל הכיוונים. מה את אומרת?"

תיילו הנהנה בראשה במרץ ובעזרת אביה עלתה וישבה על הערמה.

"עוד מעט אשלח מישהו לקנות לך מטעמים," אמר אביה. אבל תיילו הביטה אל האופק בעיניים סקרניות, וממנו אל הנהר, ושוב אל מורדות ההרים. למרגלות ההרים הבחינה בעדרים שהתקדמו לאט ולעסו מן העשב. היא סיפרה לעצמה את המראות שראתה מולה: "שוק הבהמות הוא בקצה השוק, כדי שיוכלו להגיע אליו עם הבהמות. הינה הסוחרים בודקים את העיזים ואת הסוסים, הינה ערמת אוכפים למכירה, והינה מקום המסחר לכלי עבודה, שאבא סיפר לי עליו." כך המשיכה ואמרה, "הינה שוק התבלינים, שבו בכל דוכן מתחלף הצבע והמון ראשי שום קלועים לרצועות היורדות מעל לדוכן כווילון. הינה הנשים שביד אחת מחזיקות את הסל ובשנייה ממששות את הסחורה, תוך שהן צועקות אל המוכרים והמוכרות. כולם עושים את מלאכתם כמעשה של יום-יום. הינה כאן אלו פורשׂים מרכולתם, מסדרים, מציגים ומכריזים בקול, ואלו עושות עצמן חרשות. עיניהן, אצבעותיהן ואפיהן עוברים מפה לשם עד שהיד מושטת ואוחזת, ואז המוכר, שהיה מכוון קולו לקהל, מתפנה וממהר לארוז ולקבל את הפדיון ושב אל קהל לקוחותיו. הקונה מצידה כבר שקועה בצרור או בירק הבא."