דברים אחרונים

הקדמה / טל בשן

לפני שנה, נכנסתי לכונן המחשב של אמי, מעשה לא קל עבורי, בתקווה למצוא קטע מתאים לציון יום השנה השני למותה. הזכרתי לה (אני משוחחת איתה די הרבה) את הקטע המטלטל שכתבה על הקשישה המאושפזת, שפורסם ביום השלושים לפטירתה, ואת פרק הסיום החזק מספרה "רצינות ההומור", שהוצאתי שנה לאחר לכתה.

אז מה עוד השארת לי אמא? תהיתי, ואמי ענתה לי, כהרגלה, בכתובים — כמו שביל של האבנים הצהובות, שמובילות אותי מקטע לקטע. והנה, קבצים עם שמות סתמיים, הסתירו אוצר שלא הכרתי: ספר שאמי כתבה בין השנים 2010 ל-2012, בהפוגות שבין עבודות התרגום. "כל ימי כתבתי, ועכשיו אני לא יודעת להפסיק", היא מסבירה בפתח הספר, "אין כל רע בדבר — הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא".

וכך היא משוטטת לה, בינה לבין עצמה לבין הקוראים הפוטנציאליים, נעה בין סיפורים קצרים, מתוקים — מרים, על אדון רוזן, המתלבט מה לכתוב לילדיו בצוואה, על אלמנה שמרגישה אשמה על שאינה מתגעגעת לבעלה, על ניסיונות הבריחה שלה עצמה מהמציאות. ובפיליטונים, ז'אנר הכתיבה הטבעי לה ביותר — על נישואים ופרידות, על קמצנים ועושי טובות, על מבקרים שלא מבינים דבר ועל אריכות ימים כמפגע אקולוגי. והשואה, כמובן, שהטביעה את חותמה על חייה.

התקשיתי אז לבחור קטע אחד מתוך ים הפנינים הזה, אולי גם מתוקף האחריות שחשתי כשומרת עיזבונה. כעת הוקל לי: כל ארבעת שערי הספר נערכו ואוחדו. מי שחשב שהכיר את רות בונדי, יופתע, אולי, מגילוי הלב שלה הפעם, ומי שאהב ואוהב את אמי ואת כתיבתה, יוכל למצוא גם כאן עונג, נחמה וחומר למחשבה.

"אני שולחת ספינת נייר קטנה על פני זרם הכתובים ורואה אותה מתרחקת, נהנית מעצם ההשקה, כמו כל הילדים, גם ילדים זקנים שלא הספיקו להתבגר", כתבה בסיום. נקווה שספינת הנייר הזו הגיעה כעת ליעדה.

חבלי כתיבה

כל ימיי כתבתי ועכשיו אני לא יודעת להפסיק. אין כל רע בדבר. הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא.

אפשר לכתוב יומן, אולם גם יומן נועד רק לעתים רחוקות לכותב עצמו. מדינאים כותבים יומן למען ההיסטוריה, סופרים מלקטים ביומן חומר גלם ליצירותיהם, פילוסופים רושמים את הגיגיהם, אנשים מנהלים יומן מפני שהם שותפים לאירועים הרי גורל. כולם מתוך אמונה בחשיבות דבריהם למען הדורות הבאים. רק נערות בגיל ההתבגרות שופכות (או שפכו — לפני עידן הצ'טים) את ליבן ליומן לעצמן בלבד.

אין בי האומץ לכתוב יומן אמת — ובלעדיה הוא רק רישום של הרגלים וקטנות היום יום: בחוץ גשום וקר, קראתי סיפורים קוריאניים איטיים, שוב הטרדות שיווק בטלפון. אם אכתוב על מריבות חולפות, על רוגז רגעי על הקרובים לי, הדבר עלול לפגוע בהם ביום מן הימים. ולכתוב רק אות ראשונה, "ס. כהרגלו, מרחם על עצמו", נאה רק לרומנים רוסיים.

אין לי אמון ביומן שידע לשמור סוד. לא הייתי רוצה לקרוא בו כעבור שנים, הרי כל יתרון העבר שהוא כבר מאחוריי. לא הייתי רוצה שאחרים יחטטו בו אחרי מותי, ומי יודע אם הייתי מספיקה להשמיד אותו כל עוד כוחי בי. ונוסף לכול: יומן כתוב במחשב הוא חסר אינטימיות. בקיצור — אין לי אופי ליומן.

לאורך שנים שימשה לי הכתיבה השבועית בעיתון כעין יומן מסונן ומבוקר, ועתה לא נותר לי אלא להמשיך ולכתוב — לא מתוך הרגל, לא כריפוי בעיסוק, אלא מתוך צורך נפשי טורדני, לא רק בכתיבה עצמה, אלא בחשיבה שקודמת לה. באוטובוס, בתור בסניף הדואר, בשדה תעופה, בשעת האזנה להרצאה מייגעת — אף פעם לא משעמם. המוח עסוק במה שייכתב למחרת.

אני מביטה על דברים בדרך שונה, וזוכרת אותם אחרת אם הם נועדו לשימור. הבזקי רשמים, צירופי ביטויים, רעיון פתע, קטע בעיתון, משפט מספר — הכול נכנס למאגר ופנקס קטן ועט תמיד עמי, יחד עם כרטיס האשראי, המזומנים, רישיון הנהיגה ותעודת הזהות, למקרה שיצוץ איזה רעיון גאוני לכתיבה בעת נסיעה, המתנה, בשעת ביניים, כדי שלא ייעלם לי כפי שבא.

יפה. להלכה אפשר לכתוב למגירה. אבל למחשב אין מגירה. ולכתוב לדיסק קשיח לא מושך.

אולי אני צריכה להשתחרר מכתיבה המבוססת על המציאות, על דברים שקרו, על עובדות, ולתת לדמיון לפרוח — אך הדמיון שלי נצמד תמיד לקרקע, לכאן ולעתה, לישראל, לימינו.

כתיבת רומן מפחידה אותי. קראתי יותר מדי רומנים טובים מצד אחד, ורומנים גרועים מצד שני. הדרישות שלי גבוהות, היכולת עדיין לא עמדה במבחן. לא אוכל לכתוב רומן עכשווי בלי ידע על בלוגים, טוויטר וקרנות גדר, בלי יכולת לתאר מין ואורגזמה, במפורש וגם לא במפורש. אפשר אולי להתחיל בדיאלוג, בטריטוריה מוכרת, שתי נשים ברכבת, למשל.