1
הדרך שלי
אז הנה קצת רקע. נולדתי ברוסיה בשנת 1974... לא באמת נלך לשם, אל דאגה.
הסיפור של ביטוי ושייכות הוא פצע שהפך למתנה וליכולת מגיל ארבע וחצי. העלייה מרוסיה, בשנת 1978, לא הייתה תענוג בכלל, וכל מה שעניין אותי זה להיות כמו כולם. רציתי מאוד להיות "מיכל" או "יעל", שמות הבנות המקובלות בכיתה. עם "אֵלינה" הייתי צריכה לעבוד ממש קשה כדי למחוק את תחושת הזרות בכל פעם ששאלו אותי "איך קוראים לך", ולהתחיל לבנות פרסונה שמשתלבת בחבר'ה כדי לקבל אהבה. ואכן בניתי אחת – כובשת. מצחיקה, חכמה, שורדת. סיפור כמעט קלאסי, ואני בכלל ביישנית מאחורי הקלעים.
מפה לשם, אחרי תואר אחרון בפסיכולוגיה ושבע שנים משמעותיות בארגון שבו למדתי המון, הבנתי שכדאי לי מאוד לעשות משהו עם כישרון הכתיבה, ויצאתי לדרך עצמאית.
זה קרה בגיל 33, בשנת 2007. עשיתי איזה קורס קצר לקראת פתיחת עסק וחשבתי שזהו. סגרנו. יאללה. יש לי את כל מה שנדרש ולא חסר דבר.
מצחיק אפילו לחשוב על זה בדיעבד. תכל'ס לא ידעתי כלום. אפשר לומר שהיציאה שלי לעצמאות הייתה כמו לקפוץ מצוק בלי מצנח ולקוות שבדרך אפשר יהיה לעצור ב-yellow כדי להתארגן.
עשיתי כרטיסי ביקור, הצטרפתי לאיזה ארגון נטוורקינג קטן ואחר כך לאחד אחר, גדול יותר. מה שעניין אותי היה למצוא דרך לבשר את הבשורה שלי, איך אני מספרת לאנשים על הדבר שלי.
עשיתי חיִל, וכל הכבוד לי שכָּתבתי למען יותר מ-3,000 בעלי עסקים במדינת ישראל. אולי יותר. התאבדתי על המשימה במלוא כוחי: נסעתי לפגישות במרץ ובנחישות, יצרתי טקסטים קולחים לאתרי אינטרנט, תסריטים, דפי נחיתה והמראה, שמות וסלוגנים עפו באוויר, וגם היה לי העונג לכתוב ספרים ללקוחות, כך שהטאבון שלי לא הפסיק לייצר אריזות מילוליות עבור לקוחות חדשים.
כל אותה עת, החבאתי מאחורי הקלעים את צורת העבודה שלי. למעשה לא הייתי כל כך מודעת אליה ואפילו הייתי משוכנעת שככה עושים כולם, כל הכותבים, כל הקופירייטרים, ושזה ממש לא סיפור. אט-אט התבהרה לי התמונה שאני יותר ויותר מחוברת לעולמות הטיפול. אחרי כל סדנאות התפתחות שעשיתי מגיל 20 וקצת, החיבור שלי לעולמות אנרגטיים, לרוח ולמודעות החל להתגלות לי יותר ולבטא את רצונו בהכרה.
מהפידבקים שקיבלתי הבנתי שפעמים רבות אני זוכה לרפא בעזרת המילים, פותחת נתיבים חדשים, עוזרת להמיס פחד וחרדה. אנשים באים לקבל טקסט לאתר וזוכים לעוד משהו. מישהו ראה אותם עמוקות, מישהו הקשיב למילים שלא נאמרו בחלל החדר, מישהו ידע לתרגם את האור שלהם לסיסמה שיווקית. נחשו מי הראשון שזרח מזה? נכון מאוד! הם עצמם. ומיד אחר כך הלקוחות החדשים שלהם. מֶגִ'יק.
מתישהו התחלתי להציע תהליך: בואו לפגוש את עצמכם, את הכאב סביב העצמאות. בואו נפתח ונמוסס את החסמים שיש לכל אחד מאיתנו ונלך על נתיב צמיחה עדין. בואו להתמלא באמת שלכם. בואו להגשים את כמיהת הלב הענקית שלכם. בואו להתרפא בדרך שלכם להגשים. ואחרי כמה פגישות, אני אכתוב לכם טקסט שיווקי לתפארת הארץ והעולם.
איזה שילוב מהמם! טיפול וכתיבה. קראתי לזה Shine On.
אז יש כאלו המגיעים רק ל"פחחות" של המילים. אלה מתקבלים בשמחה ובהבנה, ואני מרשה לעצמי להציע להם מנה קטנה של "המשהו מֵעֵבֶר". אם כבר הגיעו, לפחות שיטעמו. ויש כאלו הבאים בשלים לצלול ולפגוש את עצמם וצמאים לחוות את מה שהכנתי להם, לפחות כמוני. זה מרגש אֵש.
יופי על ההישגים שצברתי וכל הכבוד לי. באמת. מבט מאחורי הקלעים חושף במהרה שההתנהלות שלי, כמו של עצמאים רבים, דרשה ממני "לאכול חצץ" כל אותן שנים. נעזרתי ביועצי שיווק וביועצים עסקיים, וכולם דיברו את אותה דרך, כי זו הייתה הדרך הכי פופולרית. לפני עשר שנים הפייסבוק לא היה כל כך בתמונה ובטח שלא הקטע של חיבור ללב. כולם ידעו שהתנהלות מתוך לחץ היא חלק בלתי נפרד מעצמאות. "אם את רוצה להצליח כעצמאית, את חייבת לעשות את זה ככה". זה תמיד נאמר בעידוד ישראלי צבאי כזה, עם כאפה בישבן. ובאמת האמנתי שככה זה ושאין ברירה.
במהלך הזמן גיליתי שזה פוצע אותי, פוגע בי ושורט אותי, ההתעלמות הזו מהלב ומהנשמה שלי,
הניתוק מהחלום שלי וממה שבאמת מעניין אותי לעשות ולהשיג. ההדחקה של הפחדים והחסמים שלי, המיקוד בלהתגבר ולשרוד את זה: רק שיבואו לקוחות משלמים, כדי שאוכל "לגמור את החודש".
אחרי שאכלתי מנה יפה של חצץ, וזה לקח כמה שנים טובות, הגיע משבר נאה, אחד שטִלטל את האדמה וסדק את הגופנפש החמודים שלי, משבר שווידא שאשים לב ואקשיב למה שהוא מנסה ללמד אותי. בדיעבד, אני מודה למשבר הזה, כי רק בזכותו התחלתי לשים לב שאפשר אחרת.
למעשה התחלתי לשים לב אליי ולהתחבר ללב שלי. זיהיתי שאני לא מוכרחה להתנהל בדרך המקובלת. יותר מזה! שאפשר שיהיה נעים ושזה יהיה בדרך שלי, ושאני רוצה ללוות אותי מדי יום ולחזק את עצמי, כי עצמאות זו ריצה למרחקים ארוכים והלב שלי מוכרח להשתתף בריצה הזו, ואסור בשום מקרה שהוא ייפגע ועליי ללמוד לשמור עליו. ויותר מזה, אני כמהה להעניק לו את המרחב המיטבי להתמלא, להגשים, לבוא אל כיכר העיר, לפרוש את הכנפיים רחב-רחב, להרגיש שייכת ואהובה ולומר: "אני כאן, אני מוכנה לתת לכם מהיכולות שפיתחתי. בואו ניפגש".
