אוצרת הזיכרונות

חלק א
להתהוות

בחלומי אני ניצבת אל מול תיבת עץ מעוטרת זהרורי אור. התווית שעליה עתיקת יומין, ובה כתוב באותיות זהב: 'אוצרות מרום'. אני פותחת אותה בחריקה. ראשונים עולים שמים צבועים בזהב אדמדם, שמש מחייכת, ירח וכוכבים. אני תולה את השמש במרחב ואת הירח מנגד. הכוכבים שכאילו חיכו להתפרץ נשפכים לכל עבר בהתלהבות שובבית, מסתדרים במקומם, נוצצים בכל פינה אפשרית.

עתה עולים במעוף תדרים. אחריהם צורות. מארגי האינסוף. אנרגיות אמורפיות. דברים שבני אדם ארזו באריזות של היגיון, הלבישו שמות כדי לעשות לעצמם קצת סדר בתוך כל הנשגב. מוצקות להיאחז בה. כעת האהבה, ארוזה בצבעי ענברים ושלכת, מלווה תריסר פרפרי תקווה שרק מתעופפים להם במרחב. הגיעה תורה של האמת. נוגעת בה בידיי. נעימה ומוצקה. שקופה אך נוכחת. פשוטה מאוד ועם זאת מלכותית ומפוארת. ניצבת רגועה בין ידיי כמזמינה במחול פיתוי, מבקשת שאחקור אותה. אני נענית לה בסקרנות, צוללת אל מסתוריה דרך מחילות ללא סוף של ארנבים וחפרפרות, והיא נותנת לי ללגום ממעיינותיה, חושפת טפחים ושכבות, מבקשת שאעוף עמה.

זהו זמן שקוף.

אדם הוא מזוודה

אדם הוא מזוודה, מזוודה עמוסת זיכרונות. אהבות, כאב, אושר, שמחה.

החיים שלנו הם כמו עלייה לרכבת שאינה עוצרת. אנחנו עולים עליה ונוסעים בזמן.

הנופים מתחלפים, מסילה מתמזגת במסילה, אנשים יורדים ועולים בתחנות, אנחנו נוסעים אל יעד לא ידוע, כאשר הגוף שלנו הוא אותה המזוודה, מכיל בתוכו הכול. בכל תא בגופנו מוטמע הסיפור שלנו, ובו תפיסת העולם המושתתת על זיכרונות הליבה שאספנו.

אני רוצה לדבר איתכם על המזוודה שלכם, על האדם שסיפרתם לעצמכם שהוא אתם. על הסיפור הזה שהוא המגנט שהופך את האנרגיה שלכם לחומר, בתהליך שנקרא מניפסטיישן. מרגע הולדתנו נותנים לנו מספר זהות ובונים לנו סיפור. מה נלבש, איך ננהג, מה אסור, מה מותר, גבולות, מסגרות. תוויות, הגדרות. תחילה אנו לומדים מי אנחנו דרך העולם החיצוני, אך אם נתעורר נלמד להתפתח מתוך עולמנו הפנימי. כילדים שמים אותנו בכיתה עם כיסאות אפורים ולוח שחור ומכבים לנו את עולם הדמיון הצבעוני. שואלים אותנו מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים, ובאותה נשימה מחליטים עבורנו. מרביתנו חיים את החלומות של אימא, אבא, הגננת בגן, המורה בבית הספר, אבל לא שלנו, והפער הזה מייצר המון סבל. בפער הזה מתפתחות מחלות. בפער הזה נוצרות המסכות. נוצרת פרסונה הרחוקה לעתים שנות אור מהשורש הנשמתי שלנו.

המילים הכי חזקות ומפעילות ששמעתי אי פעם היו דווקא מאנשים שלא האמינו בי, שביטלו אותי, שלא רצו שאחיה, כי זה דרבן בי את היכולת להוכיח. תגיד לי שאני לא יכולה ואני אוכיח לך שכן.

אנחנו נולדים מלאי אור, אמורפיים, צבעונים, סיפור בהתהוות. גוף שבו נכתבים חיים והם יכולים להיות הכול. אך מרביתנו נשארים בגדר 'פוטנציאל'. משוללי אור וחשיבה חופשית. באמצעות הספר הזה אני רוצה לדבר איתכם על דרך לשכתב ולהפוך את חייכם לסיפור ההשראה שנולדתם להיות. במשך עשר השנים האחרונות, כל מה שאני עושה זה לגרום לאלפי אנשים לקבל את מה שהם רוצים דרך שינוי הסיפור שלהם באמצעות הגישה שפיתחתי, שבה טכנולוגיה של עיצוב, בימוי ועריכת זיכרונות.

במהלך המסע שלי עברתי תהליכי הזדככות וקילופים רבים כדי להגיע לאותה ליבה, השורש ממנו אנו עשויים טרם הסיפור סוגר עלינו ואוטם אותנו מבפנים. זה היה חזק ממני. היתה בי משיכה עצומה לחקור את האור, להשיל עוד ועוד קליפות, לנסות ולהגיע לאותה נקודת ההתקדשות, שבה האל מתגלם באדם והאדם הופך כלי להכלת האור. לשם כך היה עלי להיות תלמידה של הקיום שלי, לפתוח את בית הגנזים ההיסטורי שלי, לצלול לתוכי ולהיהפך לארכיאולוגית, חוקרת ומפענחת צפנים, האפיגנטיקה והשרשרת הבין-דורית של האנשים שמהם אני עשויה.

מורי רוח רבים הם צינור להעברת מידע. המידע יורד אליהם, עובר דרכם החוצה, מתומלל ומדוברר דרכם אך לעתים פוסח עליהם, לא חודר אותם פנימה. ואז נוצר חיץ, תהום עמוקה המפרידה בין המאסטר לבין אישיותו שלו. הוא יודע הכול עד אליו, וממנו אל עצמו אינו יודע דבר. לכן מורה רוח ודרך לא יהיה כזה אילו לא הלך את הדרך הזאת ראשית בעצמו.

לצורך כך ביצעה הנשמה שלי מהלכים מרשימים בעולם הפיזי, הכניסה אל חיי בקצב מסחרר אנשים וסיטואציות שונות אשר היו המורים הטובים ביותר עבורי במסעי. כאשר למדתי להתבונן על הדברים מתוך שפת הנשמות ולא דרך חווית האינדיבידואל האנושי, כל המתקיים קיבל פרופורציות. יצאתי מעמדת הקורבן אל התבוננות רחבה ואף הומוריסטית והבנתי את השיעורים שהיה עלי לעשות כנשמה בגוף אנושי. זה כבר לא היה פרסונלי כי אם קרמתי. כבר לא כואב ומרסק אלא מלמד ומזכך, עד שלהרגשתי הגעתי לפיצוח והבנה של ההיסטוריה האישית שלי בחיי אלו והבנת השליחות המרכזית. עד לנקודה שבה הייתי שקטה. שלמה. נפשי ביקשה להתהוות לאהבה. להיות כלי עבור קודש הקודשים, היכלות האור השמורים ביותר, חווית האלוהות שבאנושיות, "תודעת משה".

זיכרונות
עבורי הם המסתורין האנושי. חידה עצומה, מרתקת ומסעירה. רסיסים עדינים של הוויה, אשר לרגעים קמה לתחייה, מפעילים בנו שרשרת של רגשות, מחשבות, תגובות ביולוגיות והורמונליות.

במסע לפיתוח גישת תרפיית הזיכרון התאי (CMT) התבססתי על רשמים מהמדע, הרוחניות, דתות ופילוסופיות רבות, וביצעתי עבודות מחקר אודות הזיכרון התאי, המתבסס על זיכרונותיהם של אנשים רבים בקליניקה, שלה אני קוראת "המעבדה לחקר הזיכרונות", אשר הובילו אותי לתובנות מרתקות.

חשבתם פעם מהו הזיכרון הכי יקר שלכם? מהו הזיכרון הכי כואב או הכי טראומטי שלכם? הקדישו לכך רגע מחשבה. הזיכרונות שלנו יקרים לנו, מהם אנו עשויים. כמה עדינים הם. אנשים שאיבדו את הזיכרון מרגישים שאיבדו את זהותם.

זיכרון הוא היכולת שלנו להקליט ולאגור מידע מהסביבה באמצעות החושים, ולאחר מכן לאחסן ולהשתמש בו בעת הצורך. בניגוד לתפיסה הרווחת, זיכרונות אינם קיימים באזור ספציפי אחד במוח אלא באזורי מוח שונים בהתאם לקלט שלהם. כך לדוגמה, הזיכרון החזותי ממוקם בהיפוקמפוס, אך הזיכרון התחושתי נצרב באונה הרקתית, שם גם חיים זיכרונות לטווח ארוך. זיכרון הריח מצוי בקורטקס ואילו הזיכרון הרגשי חי בהמיגדלה. ההיפוקמפוס הינו המנצח על התזמורת ומחבר הכול לזיכרון חי אחד, מעין סרטון שלם ורב ממדי המוקרן במוחנו.

יש תפיסות הגורסות כי זיכרונותינו הטראומטיים הם משכנתא על הנשמה ורובנו מנוהלים ומורעלים על ידם באופן לא מודע. זהו תחום מתעתע. ישנם מחקרים המצביעים על כך שחלק מזיכרונותינו, בעיקר המוקדמים, בכלל מאומצים או בדויים, ובכל פעם שאנו שולפים זיכרון מההכרה אנו משלימים עוד ועוד פיסות מידע בהתאם לתפיסה שבה אנו מצויים כעת ובכך משנים אותו, ממש כסיפור בהמשכים, שמיכת טלאים. עד שלפעמים כל קשר בין הזיכרון המקורי לזיכרון העכשווי הוא מקרי בהחלט.

מעניין יהיה לחקור, כמה מזיכרונותינו הם באמת שלנו? כמה אימצנו? אולי אף בדינו? מה שמוביל אותי לשאלה מעניינת אף יותר, האם אנו יכולים לכתוב מחדש את תוכנת החיים שבה אנו חיים? לשכתב את עברנו ועתידנו דרך זיכרונותינו?

מניסיוני האישי אומר כי הדבר בהחלט אפשרי. חוויתי זאת על בשרי ולאחר מכן עם מטופלים רבים.

את גישת ה-CMT פיתחתי כאשר חיפשתי מזור לזיכרונותיי שלי. סיפור ילדותי הלך עמי לכל מקום במשך שנים רבות, טבוע בי, כאות קין על צווארי. מקודד כמידע רגשי בכל תא של גופי, הוא ניהל אותי ללא רחם. הסיפור הזה היה ברובו גוף הכאב שלי, והוא היה פעיל ורדום לסירוגין, כאשר בכל פעם טריגרים שונים הפעילו אותו. מכיוון שלא חוויתי עד לנקודה זו ריפוי אמיתי, החושך היה מוצא את החלל הפעור השחור שבנפשי , מתיישב בו ומפעיל אותי מתוכו. במלחמה בין כוחות החושך לאור שבתוכנו, המקום הכי נוח לחושך שלנו לפעול מתוכו, הם הבורות השחורים של הכאב הבלתי מעובד שאנו סוחבים איתנו.

עד גיל שלושים ושש חייתי דרמה וכאב. מנוהלת על ידי אותו 'זיכרון תאי' כואב, הגבתי אוטומטית מתוך תבניות רגשיות ופרשנות של דחייה, דרמה, מלחמה על חיי, וכאב והרסתי לעצמי מערכות יחסים רבות בשל כך. עד שבוקר אחד, פקחתי עיניים למציאות חדשה. זה קרה כאשר עבדתי כדיפלומטית בשגרירות ישראל בליסבון.

על יאכטה המפליגה בנהר הטאז'ו, למרגלות האוקיינוס האטלנטי, פגשתי בשמאן, מרפא אינדיאני, עמו חוויתי למחרת סשן ריפוי שהביא אותי להארה גדולה. בו ברגע התעוררה בי הבנה, תפיסת קיום חדשה: אנחנו מאוחדים עם זיכרונותינו כמקשה אחת. ההווה שלנו הוא תפיסה מבוססת זיכרונות וכל בחירה שנעשה לא-במודע מוגבלת ומעוצבת על תבניות זיכרונות העבר.