שקרים מהבוידעם

שאני אתחיל?

בבקשה.

אם נגזר עלי להתחיל, אז אולי אפתח דווקא בסצנה שבה אני מנגנת לו בפסנתר אצלי בדירה. הוא אהב אותה. את הסצנה. גם את הדירה, בעצם. גם אותי, בתוך הדירה ובתוך הסצנה. ובמיוחד את המוזיקה. ניגנתי לו את הוואלס אופוס 64 מספר 2 של שופן. תותח. סוס מנצח. יש בו משהו ממיס במיוחד. מוזיקה שמגיעה לפני המילים, אפילו לפני הרגשות. מכת גרזן ישר לגזע המוח, המקום הכי קמאי, הכי ראשוני מבין האונות. היא כמו קפסולה של זיכרון, מציפה מיד את זיכרונות הילדות, את הרגשות שהיו לנו עוד לפני שהצלחנו או ידענו לבטא אותם והם נחבאים שם, חשופים וחסרי הגנה, עוטפים את הקורבן המתפתל במערומיהם.

זה שווה יותר מלתקוף את הקיבה שלהם, מלהכין להם ארוחה: סלט קַפְּרֶזֶה לפתיחה, משהו חם ומוקפץ לאחרי - זוקיני ברוטב בֶּשָׁמֵל, או חצילים קלויים עם טחינה ויוגורט, הכול מלוּוה בלחם טרי וחמאה. אפשר צלחת פירות אישית בצד. קצת קצפת, אם הוא רוצה.

הצבא צועד על קיבתו. הדרך לכל גבר עוברת דרך הכרס שלו.

שימי את כל זה בצד.

אם את יודעת לנגן, אם את יודעת לפרוט על הפסנתר, ואת מתיישבת, ככה, באגביות על הכיסא, ודואגת שהצדודית שלך תהיה ארוכה ורכונה בדיוק במידה, אם את יכולה לאלתֵר, אם את יודעת לעבור בווירטואוזיות מהקרשנדו ועד לפיאנו, מהטמפו ג'וּסְטו לטמפו לֵנְטוֹ, לעולם לא מעיפה בו מבט תוך כדי הנגינה - אם את יודעת את כל זה כמו עלמה ויקטוריאנית חסודה - הוא שבוי בכף ידך. וכך באמת כישפתי אותו, והוא, כמו עש, התעופף אל עבר האור הסגול של הניאון הקבוע אצלי במרפסת בפעם הראשונה שהוא בא לבקר אותי בדירה בראשון. או לפחות ככה חשבתי.

אז מאיפה להתחיל?

להתחיל מההתחלה.

זו לא תהיה ההמלצה שלי למטופלים שאינם יודעים מהיכן כדאי לספר את סיפורם.

הם שותקים, מהססים.

אני לא יודע איך להתחיל, איך לפתוח את זה, הייתי מעדיף לא להיות פה בכלל, לא מבין למה אני בכלל צריך, זה פשוט לא ייאמן, אם זה היה מגיע לעיתונות היו מרימים פה את כל הצבא הזה על טיל.

אז אני צריכה לומר: תתחיל מאיפה שנוח לך. תתחיל אפילו מהאמצע או מהסוף, תתחיל ממה שעבר לך בראש רגע לפני שבאת, רגע לפני שנכנסתי לתא שלך. תעצום עיניים, תנשום עמוק ופשוט תתחיל מהדבר הראשון שעובר לך בראש.

ואז אני אשתוק. אתן לו לבשל את זה, תני לזה להתבשל, אני אומרת לעצמי, ואז הוא יתחיל. הנה זה מתחיל.

אבל אני? אני אתחיל מההתחלה. מההתחלה של ההתחלה. מי יודע כמה זמן יש לי לכתוב הכול, אז כדאי להתחיל ישר עכשיו ולעבור דרך כל השלבים, בתקווה שאצליח לסיים לפני שהשלטונות יחליטו להצר את צעדי עוד לפני שירסקו אותי לגמרי. הנה עכשיו אני מתחילה.

מהילדוּת. אפילו מלפני, אני אתחיל מרגע ההתעברות. שלא תגידו. במקרה שלי זה מסביר המון.

נועדתי לחיות בצִלו של צבי־ישראל אורבך. צביקה. צבי־ישראל האחד והיחיד, שחבל שהורי אכולי האכזבה ותאווי התקווה לא ידעו אז שלא היה ולא יהיה לו תחליף עוד לעולם. אבל אני - מכל הביציות המצומקות והרוטנות ברחם של אמא שלי, מכל הזרעונים החרדתיים של אבא שלי, ששחו כאחוזי דיבוק ואימה כדי להגיע ראשונים ולהשביע את רצונה של אמא שלעולם לא ידע שובע, כדי להשקיט את רעבונה הבלתי מתקבל על הדעת - אני זו שנבחרתי לחיות תחתיו. אני זו שהתחברה לה יחדיו ברחמה צְרוּב הכאב של אמא כדי לשמש חרב שלופה כנגד רעב הגעגוע שמרים את ראשו המפלצתי בשעות הקשות של הלילה, ברגעים המפתיעים ביום, בימי הולדת, בימי השנה, לקול צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, צפירת יום הזיכרון לשואה, בתקיעת השופר ביום הכיפורים, בצפירות האזעקה וההרגעה בתרגילי הג"א, לקול בלימת חירום של משאית, לשאון דהירתו של אופנוע על כביש מהיר, לקול תקתוק השעון וצליל הפעמון המעורר - טיל שלוח כנגד מפלצת הגעגוע התובענית, המוצאת סיבה טובה להרים את ראשה בכל הזדמנות, גם, ואולי במיוחד, כשלא נקראה. אני זו שנעמדתי דום, נעניתי לקריאה להשקיט את תשוקתה המייסרת של מרים אורבך לבית שוּלוַייס לְיֶלֶד. כך קרה שאני, רקפת אורבך, נוצרתי מפגישת זרע מיוזע וכמהּ עד כלות לשקט וביצית מרירה וכועסת שנאחזה בו בתקווה אחרונה לשפיות, כך התהוויתי בליל סתיו חם, נבחרת להשיא את משואתו של צבי־ישראל, הלוא הוא צביקה, אחי גיבור המלחמה על במותיו חלל, שיצא את חדרו בחופזה במוצאי יום הכיפורים שנת 73' ומעולם לא חזר.

וסליחה על הפאתוס. סליחה אם זה נשמע ציני או אירוני או משהו. סליחה באמת. כי זה באמת מה שזה, וככה זה אמור להישמע. וככה אני, או לפחות ככה אני יכולה להיות - נרגשת ורהוטה כמו מנהלת בית־ספר לפני קבלת המחזור החודשי, אז כדאי שתתרגלו מעכשיו, או שתסגרו את הספר הזה, שממילא קניתם במבצע של רשת חנויות הספרים, ותחזרו לחיים הבורגניים והמשעממים שלכם.

בתקופה ההיא, אחרי המלחמה, כל גורמי הרווחה - ענף קשר למשפחות, קצינות הת"ש וענף נפגעים - עדיין לא דחפו למשפחות השכולות בתחת מזרק זרע וביציות רוטטות על צלוחיות זכוכית. "השילוש הקדוש", אני קוראת להם היום. בשנים שאחרי אוקטובר 73' הם הסתפקו בביקורים תכופים שהלכו והתמעטו, מתי מעט מההורים השכולים ניגשו לקבל טיפול פסיכולוגי בחשאי ובדיסקרטיות מלאה, כדי שחס וחלילה לא יהיו מתויגים כלא־נורמלים, ואט־אט הפעילות של גורמי ענף הנפגעים בצה"ל הסתכמה בתשלום חודשי, במפגשים ביום השנה, בטקס ממלכתי בגן הנופלים ואולי בשיחת טלפון אקראית בין לבין.

היום כבר למדו לקחים, השביחו את הטיפול בפרט, ובערך על הפגישה השנייה או השלישית אחרי גילוי המצֵבה, הם - כל צלעות השילוש הקדוש - כבר מציעים לאמהות השכולות להביא עוד ילד לעולם. לחץ פיזי מתון, כדי שהאח המחליף יוריד מהם את לחץ המשפחות שרק הולך ומתעצם עם השנים, משפחות, שמבחינת השילוש, רק מבלבלות להם את המוח ודורשות עוד ועוד מידע, התנצלויות, יחס, כסף, כבוד; כדי שהמערכת המשומנת היטב, שרק מעוניינת בשקט תעשייתי, לא תיאלץ להתעסק עם משפחות, שבעיניה הן טרחניות, שדוחפות את האף שלהן לתחקירים המבצעיים שחקרו את מות הבן, שרוצות שינוי בכתובות שעל המצֵבה, שדורשות כתבי אישום כנגד מפקדים רשלנים, מונעות קידומים בדרגות ומדיחות מג"דים ומח"טים על ימין ועל שמאל. אשכרה עם מזרק ביד, "השילוש" מוכן לשלוף לך את הביצית, לשאוב לאבא האומלל את הזרע כדי שהתינוק יסיח את דעתם ממועקת הרִיק שמשתוללת בין קירות הבית ומובילה לכל האטרף שמשגע את המערכת.

אצלי זה קרה ספונטנית. דחף שאינו בר כיבוש, דפוק וספונטני של שני הורים שעוד טרם יבש הדם על מדי הבן, כבר יבש הזרע על מצעי הכותנה בחדר השינה שלהם. בחיי. נולדתי אחד־עשר חודשים אחרי שהוא נפל. אז תְחַשְׁבוּ לבד.

כל הקיץ היה אבא אוכל אבטיח בתחתונים על המרפסת. כלומר, לא האבטיח היה בתחתונים. הוא עם התחתונים הלבנים שלו, על כיסא פלסטיק במרפסת שני מטרים על שישה ברחוב עוזיאל ברמת־גן, נוזל אבטיחי אדמדם מטפטף על השדיים השעירים שלו. בחורף כשהוא לא ישב ובהה בנקודה כלשהי בכביש, דבק ריח נקניק בו ובכל מה שהיה בקרבתו. בכניסה לַסוּבַּארו. על מתג הטלוויזיה. על הסבון בחדר האמבטיה. על השמיכה בחדר השינה שלהם, אפילו בין הסיבים של מברשת השיניים שלי.

אני זוכרת. הייתי בת שמונה וחצי כשהיה לו התקף לב. אני זוכרת את ריח הנקניק שהמשיך לדבוק בכל החפצים בבית שלנו, זמן רב אחרי שהוציאו אותו באלונקה דרך כל המדרגות בחדר המדרגות החשוך. אני עמדתי כמו מוביל הטקס ביום העצמאות בהר הרצל ולחצתי על מתג החשמל פעם אחר פעם עד שהצליחו לתמרן את האלונקה עם שתי כפות הרגליים המשתלשלות בקצהּ, והדהירו אותו עם סירנה במורד הרחוב. אני זוכרת. אני הרי עמדתי שם. הייתי בת שמונה וחצי ואבא הקיא על השטיח בסלון, ואחרי זה אמר מרים מרים, אני לא מרגיש טוב, מרים, ואחרי זה נפל. זה היה בערב, אחרי ארוחת הערב ולפני הטלוויזיה. הייתי בת שמונה וחצי ואני זוכרת הכול.

אחרי שאבא חזר מבית־החולים, מיד בפעם הראשונה כשהוא נכנס בדלת, הוא התעלם מהמקדש שניצב מצד שמאל לדלת, והמשיך - בלי להשתחוות או לעמוד דקה דומייה מולו - היישר אל חדר השינה כדי להחליף לגופייה ותחתונים. כשאני אומרת מקדש אני מתכוונת לתמונה של צביקה, שלושים על ארבעים סַנְטִימטרים, שניצבה קבוע מעל לשידה שעליה היו מסודרים תעודת ההוקרה ממגן דוד אדום, מדליית הזכייה במקום השני בתחרות השחמט, תעודת סיום בהצטיינות של הקונסרבטוריון למוזיקה וגם מאובן שנמצא בכיס מכנסי הג'ינס של צביקה לאחר שלא חזר. וכמובן זר מפרחי העונה, כאילו זה מקדש יפני או משהו.

דברים אחרים הוסיפו לקרות אחרי שאבא חזר.

ריח הנקניק נעלם. גם החרדה שהיתה מקובעת לו בין הגבות והצורך המתמיד לרַצוֹת את אמא נעלמו כלא היו. במקומם התפשט על פניו חיוך מבולבל משהו, ומבט העיניים שלו היה משועשע באופן תמידי. היום, עם הניסיון הקליני שלי, אני יכולה לתת לכם שלושה הסברים שונים לתופעה הזאת - הכחשה, מנגנון הישרדותי, הדחקה דפרסיבית למשל - אבל זה לא לעניין כרגע להשוויץ ולהתגאות ביכולות האבחון שלי. אתם עוד תיווכחו לדעת עד כמה אני בקיאה בנבכי הנפש האנושית. רק תנו לי קצת זמן והכול יהיה ברור.

חוץ מזה, אמא התחילה ללבוש מכנסיים שחבקו בגבורה את התחת הענקי שלה ושעד עכשיו נמנעה מללבוש בשל מְמַדָיו, ושני קונדומים צבעוניים נמצאו בארגז כלי התפירה שלה.

אני מצאתי אותם. מאז ומתמיד נהגתי לצאת למבצעי פשיטה וחיפוש בחדרי הבית. התחלתי בחדר המיטות של אמא ואבא, בסלון, עברתי לארונות העליונים של המטבח ושל חדר השירות והגעתי עד לבוידעם. טיפסתי על סולם העץ שנשען דרך קבע על תריסי המרפסת, הסטתי את דלת הבוידעם - מאמץ לא מבוטל לילדה בגילי - ופשפשתי. מצאתי שם, עטוף בנייר פרגמנט שהלחות דבקה בו, את רסן השיניים של אחי צביקה המת. החזרתי אותו מיד למקום, כמעט בשאט־נפש.

חזרתי לחדר השינה של אמא ואבא. מפתיע איך האישה הזאת שמה דברים שממש לא שייכים במקומות הכי לא מתאימים.

במגירת התחתונים שלה מצאתי מדי פעם כסף - גם שטרות וגם מטבעות - ולא תמיד ישראליים. בין השמלות והחצאיות שלה מצאתי שקיות שקופות ובהן מכתבים שנראו כמו שירים באנגלית, או אולי בשפה אחרת שלא הצלחתי לקרוא בגלל האותיות המחוברות. בין קופסאות הנעליים - שם אוחסנו נעלי החורף בקיץ וסנדלי הקיץ בחורף - מצאתי כל מיני קופסאות תכשיטים, בעיקר מחרוזות צבעוניות מדרום אמריקה או מאיזו ארץ שוקקת חיים עלומה ביבשת אחרת. ויום אחד בזמן מבצע ברברוסה מקיף, שכלל גם את ארגז כלי־התפירה המתקפל שלה, מצאתי גם את שני הקונדומים בצבעים סגול ואדום, שמיד ידעתי לזהות אותם לפי הסרט אסקימו לימון. לא שבגיל תשע הבנתי בדיוק לְמה הם נועדו, ובמרחק השנים עד עכשיו לא ברור לי לְמה נועדו - הרי אמא היתה אז בת ארבעים ושש לפחות, אז מה לעזאזל עבר לה בראש, שהיא מריה הקדושה או משהו - אבל בכל מקרה ידעתי שזה משהו גס מאוד וּודאי שהוא לא אמור להימצא בארגז כלי־התפירה של האמא שלי.

לצבי־ישראל ניתנו שני השמות הדפוקים ביותר שיכלו להעלות על דעתם ההורים שלי. "צבי" על־שם האח התאום של אמא שלי שמת מדלקת קרום המוח כשהיה בן ארבע. "ישראל" היה שמו של דוד של אבא שלי, שפתח ונעל את שערי אושוויץ, וכמה חודשים אחרי שהגיע לארץ באוניית מעפילים מאיטליה דג לעצמו דג בנמל יפו, וכשהכין אותו לבישול נדקר מאחת העצמות של הדג, קדח מחום שלושה ימים ומת.

אז לכו תקראו לבן שלכם צבי־ישראל על שם שני האייקונים המשפחתיים האלה, ותקוו לטוב. תוסיפו גם "ה' צבאות", אם אתם עדיין לא בטוחים שדפקתם מספיק טוב את המסמר האחרון בארון שלו.

סבא שלי, אליהו, אבא של אמא, מעולם לא התגבר על מות בנו האהוב צביקי, אחיה התאום של אמא. תכניסו לקדרה את העובדה שהוא החל לאבד את הראייה זמן קצר לאחר מותו של הילד - גלאוקומה או משהו דומה לזה, ואולי גם קצת התרופפות ברגים של אב שכּוּל - ותקבלו סבא שמנתר ממקומו כל פעם שנשמע רחש בבית, בסלון או במטבח, ושומו שמים, אפילו בחדר השינה שלו, וצועק בלחישה "מי זה? מי זה שם? צביקי, זה אתה?" ואת אמא שלי, שנאלצה להתרומם מהמקום שבו זחלה תחת המיטה של ההורים, או לפנות מהמקום שבו עמדה על קצות האצבעות במטבח כדי להוציא איזה ביסקוויט מהצנצנת, ולהגיד לו, "לא, אבא, זאת אני."

לא הרבה השתנה ברוטינה הזו, כי לאחר שצביקה אחי נפל וסבתא נפטרה, כשסבא היה מתארח אצלנו בבית וישן בסלון ואמא היתה קמה לסדר את הכריות שנפלו או מתחילה לקרקש בסירים במטבח, הוא היה נֵעוֹר לפתע, מבט מופתע על פניו, ולוחש בצעקה, "מי זה? מי זה כאן? צביקי, זה אתה, צביקי?" ואמא היתה מקישה בקולה המתכתי בין הסירים, "לא, אבא. זאת אני. זו מירה. תחזור לישון." רגעים מרובי התרגשות הסבו לי הצירוף המופלא של חוש שמיעתו החד וכושר ראייתו המדורדר. נהגתי לרשרש בעיתונים בסביבתו או לחלוף לידו תוך נפנוף ידיים רק כדי לראות אותו קופץ ממקומו, "צביקה, זה אתה צביקי? מי זה? מי זה?!" ואז להתחמק לחדר תוך שאני מותירה אותו המום ונסער מהמחשבה שהנה צביקה או צביקי או המלאך גבריאל הגיע סוף־סוף לבקר אותו.

בתחילה החדר של צביקה לא היווה בכלל אופציה עבורי. הסתפקתי במקדש הקטן שעמד משמאל לדלת הכניסה ובטקסי הבאת הקורבנות (הנחת זר פרחים עונתי) מדי פעם. החדר עמד מיותם בקצה הבית מול חדרם של ההורים, ועד שלא מצאתי בבוידעם את רסן השיניים העטוף בנייר פרגמנט לח, לא עלה על דעתי לנסות לחבר בין הפריט החי שרבץ בבוידעם לבין האח המת שרק מרחק נגיעה, ידית ודלת אחת הפרידו ביניהם. זה היה אחרי שאבא חזר כמעט מהמתים, אפיזודה שעוררה בי יצר שניצניו נתנו אותותיהם בעבר, אבל כעת כאילו עבר בי מוטציה והחל לגדל חיים עצמאיים בקרבי. אותו היום הבית עמד ריק ומשמים, גמרתי לפשפש בחפצים של אמא ואפילו מצאתי חפיסת שוקולד בלגי בין הסוודרים החורפיים, עד שלפתע קרצה לי דלתו הסגורה של חדרו של צביקה, ובלי לחשוב ניגשתי ופתחתי אותה. זה לא שלא ראיתי קודם לכן איך הוא נראה מבפנים - מדי פעם היתה אמא נכנסת להסיר אבק או להחליק את המדים שהיו תלויים על קולב מחוץ לארון. אבל החדר היה מבחינתי אזור אקס־טריטוריאלי, ולא עלה על דעתי אפילו להתקרב לשם, מה גם שמכיוון שזו היתה ממלכת המתים, לא יכולתי להעלות על הדעת שיהיה שם משהו ששווה גילוי. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחרי. פניתי אל שידת המגירות הסמוכה למיטה המוצעת. כדי שלא להפר את שלוות הסדינים המתוחים רכנתי על השטיח ופתחתי אותה. במגירה הראשונה מצאתי פנקס צבאי שבו רישומים ומספרים שלא עוררו בי עניין. לצִדם מפתחות, חלוקי נחל, צדפים, מנעולים קטנים, אסימונים וכפתורים. ביניהם התגלגלו גם כדורי רובה. נטלתי אחד מהם בידי, החלקתי אותו בין האצבעות, הצמדתי אותו לשפתיים ותחבתי לכיס המכנסיים.

במגירה השנייה מצאתי קסטות מסודרות בקופסאות לפי סדר האלף־בית, טייפ־רקורדר ישן, כרטיסי אוטובוס, כרטיסי קולנוע ישנים וארנק. בארנק היתה תמונה של צביקה, בדיוק כמו זו שהוצבה במקדש, רק קטנה יותר, ותמונה בשחור־לבן של בחורה צעירה עם צמות בהירות שחייכה אל המצלמה חיוך שיוצא מגדרו מרוב מאמץ.

באצבע מרפרפת עברתי על ערֵמת הקסטות: התרנגולים, להקת פיקוד דרום, הביטלס, קליף ריצ'רד, ניל סדקה. בסופה עמדה קסטה חשופת מכסה, שעליה נרשם "פסנתר" בכתב יד אטי ומסורבל, גלותי משהו, שהיה מוכר לי מאיזה מקום ושדמה לכתב היד שבפנקס.

הכנסתי את הקסטה לטייפ ולחצתי על כפתור ההפעלה, אבל שום דבר לא קרה. הפכתי את הטייפ וראיתי שאין בו בטריות. רצתי לארון השירות, הוצאתי שתי בטריות ותחבתי אותן לטייפ, מינוס למינוס פלוס לפלוס. לחצתי שוב על כפתור ההפעלה.

"בנינה בחסות פססות מתפוססות."

"יופי. אבל הפעם כמו שלימדתי אותך, עם הלשון על החך ולא על השיניים." מת־פו־צ־צות. מת־פו־צ־צות.

"בלילה בחצות פצצות מתפוצצות."

"בנינה בחסות פססות מתפוססות."

הפסקה.

"בנינה בחסות פססות מתפוססות".

"טוב. טוב."

"זה נְיוֹ טוב?"

"ננסה את הארנבת. אתה זוכר?"

"נְיוֹ, נְיוֹ זוכר."

"תקשיב: ארנבת רצה, רצה, רצה, פגעה בסוברו, פרפרה, פרפרה. זוכר?"

"אגנבת רסה רסה, פגעה בסובגו, פגפגה פגפגה."

"טוב. טוב. רק תנסה את ה'ריש' מהגרון - רררר, רררר, לא עם הלשון. ררר, ררר..."

"לללר, ללללר."

יופי, צביקה. תמשיך לתרגל את..."

מישהו בדלת. כיביתי את הטייפ, דחפתי לשידה, פתחתי וסגרתי את הדלת אחרי ונכנסתי לחדר האמבטיה. אמא נכנסה, הניחה את התיק בכניסה, הלכה לעבר חדר השינה שלה, התמהמהה מול הכניסה, סבה על עקביה וקראה לי.

ישבתי על האסלה, מקשיבה לאמא, מקשיבה לעצמי. מי היה מאמין. מי העלה על דעתו שאח גיבור שנפל במלחמה יוכל להישמע כמו ילד מפגר עם דיקציה של בן ארבע. הוא בטח היה בערך בן שתים־עשרה כשהקליט את הקלטת, אולי לפני הבר־מצווה. הם בטח היו היסטריים שהוא יקרא את הפרשה שלו עם "פססות וארנבות מפלפלות".

בפעם הבאה שנכנסתי לחדר של צביקה כבר נאלצתי לעבור דרך שידת הלילה של אמא, שם היא החביאה את המפתח לחדר לאחר שנעלה אותו. לא שזה עצר אותי. חיכיתי לשעת כושר, ושוב פתחתי את הדלת, הוצאתי את המכשיר ואת הקסטה שהוּצאה ממנו, ושוב נשמע קולו הדבילי של צביקה עם הפססות והחסות והפלפורים של הארנבות.

הוא חזר וחזר על המשפטים, כל פעם ללא התקדמות, כאילו הוא בכלל לא מבין מה הוא עושה לא בסדר. אחרי זה נשמעו רשרושים, ולאחר מכן נשמע קול הקשת הקלידים על הפסנתר. צביקה מנגן פרלוד של שופן. הוא טעה רק פעם אחת וידע לחזור מיד למנגינה, אז אולי בכל־זאת הגיע לו קצת קרדיט. מישהו מחא לו כפיים ברקע.

הפעם לקחתי את הקסטה איתי והחבאתי אותה לצד הכדור מהרובה ורסן השיניים. ככה, שתהיה לי הוכחה, על כל צרה שלא תבוא. החבאתי אותם בארון הבגדים שלי מאחורי הנעליים. בהתאם להיגיון הסידורי של אמא זה בוודאי המקום הטוב וההגיוני ביותר לאחסנת קסטה, כדור רובה ורסן שיניים.

ועדיין נשאר ארון הבגדים של צביקה. בקצה הדירה המתינה לי יבשת שלמה שאכבוש אותה. בקצה הדירה בתחום האקס־טרטוריאלי, בחדר של צביקה. סביקה. סביקה ישְגַאֵן אוגבך.

עד כאן מה הבנתם?

לפחות הבנתם שצפויה לי בעיה להיקשר עם גברים נורמלים בגלל הרקע הדפוק של הגברים במשפחה שלי? כי איך שאני רואה את זה, או שהם מתים או שהם חלשים או בסובלימציית הכחשה או שהם גיבורים ואז מתים, וגם אז יתגלה בדיעבד שהיה להם איזה דֶפֶק רציני כשעוד היו בחיים.

באיזשהו שלב כשלמדתי באוניברסיטה ויצאתי עם סטודנט חנון להנדסה, אלדד קראו לו, אמא שלי אמרה בפסקנות, "כל גבר שמתקרב למשפחה שלנו, ימיו קצובים." היא דפקה שניצלים במטבח, ותוך כדי דפיקות חזרה על המשפט הזה שוב, למקרה שמישהו לא שמע. "אני אומרת שכל הגברים במשפחה הזו..." אבא הביט בה, אפילו הוא הופתע הפעם, וחזר מיד לעסוק בשלו. אמא לקחה אזימוט והמשיכה, "זו פשוט תופעה, כל הגברים במשפחה הזו, פשוט תופעה."

עד כמה שאני זוכרת, הדבר שהכי משך אותי באלדד היו החלומות הפשוטים והילדותיים שלו. החלומות שלו היו הכי מתוקים בעולם - על חיות, על תעופה, על גמדים, והוא לא היסס לספר לי עליהם בלהט בבוקר אחרי שנחלמו. בכישרון הפסיכואנליטי הנדיר שבו ניחנתי, פירשתי אותם כמלמדים על טוהר הנפש, על היגיינה פנימית שהיתה זרה לי כל־כך.

אני אפילו זוכרת שלילה אחד לפני שהוא נרדם, ממש אחרי שהזדיינו במרץ על הפוטון שלי בדירה בקומה השלישית בשיכון הסמוך לאוניברסיטה בבאר שבע, הוא אמר, "את תהיי הג'ירפה, ואני אהיה הבן־ג'ירפה", נו, לכו תילחמו בתמימות שכזאת.

בקיצור, הכול הלך פחות או יותר בסדר עם אלדד, רק שבפעם הראשונה כשהבאתי אותו לאכול אצלנו הוא לעס בכזה רעש, צִקצק והעביר את כל כבודת הפה מצד לצד בלוויית מצמוצי רוק בריאים, שאמא עצרה ובהתה בו, ובעקבותיה כולנו עצרנו ובהינו בו והגשמנו מבלי דעת את נבואת החורבן שלה, מה שלא הפריע לו להמשיך בהפקה הקולית התמוהה שלו. ומזל שכך. כי הוא ניצל בנס מקללת הזכרים שלנו לאחר שהעפתי אותו לכל הרוחות עוד באותו הלילה.

אבל נזכרתי במשפט המסרס שלה אחרי שנפרדתי מהעוּבָּר שבכלל עוד לא הכרתי בהפלה שעברתי בחודש החמישי כמה שנים אחרי זה. כבר נקשרתי לשניצל הקטן הזה (ככה הוא נראה בבדיקות האולטרסאונד שהספקתי לעבור לפני שהוא עבר ממני ומעולם, כמו שניצל פועם) ואז פתאום הוא החליט לממש את צוואת האורבכים לדורותיה ולאכזב במוות פתאומי. ילדתי אותו מת אחרי זירוז, צירים והכול.

התינוק היה של עודד. עודד זה ההוא עם הפסנתר. עורך־דין עודד שטנגר בשבילכם. זה שחשבתי שהוא אוכֵל מכף ידי כמו בולבול קטן, זה שחשבתי שיהיה כרוך אחרי בגלל התחת העגול שלי והציצי המזדקר שהיה צעיר ממנו בכמעט עשרים שנה ושהפגנתי לראווה כמו במצעד גאווה בסן־פרנסיסקו. עודד שטנגר. ולא רק בגלל התחת והציצי. היה משהו אחר בינינו, משהו מקודש, מזבח של שליטה וסגידה שהיה שייך רק לנו. או לפחות כך חשבתי. עודד שטנגר, שהעביר אותי על דעתי וגרם לי לעשות דברים שבחיים לא הייתי מאמינה שאני מסוגלת לעשות כמותם עבור מישהו אחר, עם כל טוב הלב שלי ועם כל הנכונות שלי לשכב בשביל אחרים על הגדר. אצלו ממש התעליתי על עצמי. ותראו לאן זה הוביל אותי.

אבל עוד נגיע לעודד. תזכרו אותו. עודד הבוגד. אם יהיה לנו זמן, כמובן. אם הרשויות לא יקלקלו לי את התוכניות.

נחזור שוב לקונדומים בארגז כלי־התפירה. זה בטח משגע אתכם. הרי לא סתם סיפרתי עליהם, היה שם איזה רמז אפי למה שעתיד להתגלות, ואתם מצפים שאחשוף אותו. אין לי שום בעיה. הכול אני אחשוף, אני אמיתית כמו חשופית, אצלי תקבלו הכול בדיוק כמו שהוא, בלי אלתורים ובלי קיצורים. הכול ישר כמו עוגת קצפת לפרצוף.

אז תארו לכם ילדה שהולכת פעמיים בשבוע עם אבא שלה לשיעור פסנתר, כי זו חצי שעת הליכה, והשיעור בשש בערב, והוא לא רוצה שהיא תסתובב לבד ברמת־גן בשעת דמדומים, כי אנחנו כבר בשנות השמונים, וכבר חטפו ילד בסביון, וכבר אנסו ילדות בחדרי מדרגות, והמורה שלי גרה בקומה רביעית בלי מעלית. אז ככה אנחנו הולכים יחד, קצת מדברים והרבה שותקים, ואבא עולה איתי ומחכה בסלון על הספה, קורא עיתון, עד שאני גומרת את השיעור ולוקחת בילקוט את כל התווים - תווים שעליהם נרשמו בידי המורה לפסנתר אלינה הערות בכתב אטי ומסורבל משהו, אולי קצת גלותי, כתב יד שהיה מוכר לי מאיזה מקום - ואנחנו יורדים וחוזרים הביתה ובדרך קונים פיצה או פלאפל ושותקים רוב הדרך.

כשיצאנו באותו היום בשלהי נובמבר, נשבה הרוח. אחרי חמש דקות הליכה התחיל לטפטף, ואחרי עשר דקות כבר התחלנו להירטב. עמדנו וחיכינו תחת גגון של אחת החנויות ברחוב הרא"ה. אחרי שתי דקות אמרתי לאבא שאני רצה הביתה להביא מטרייה ומעיל, כי ככה בחיים לא נגיע. כשהגעתי הביתה התכוונתי רק לפתוח את דלת ארון השירות שמול המקדש, לקחת את המטרייה ולטוס למטה, אבל אז שמעתי פעיות מאחד החדרים. אתם כבר יכולים לתאר לכם מה עומד להתגלות. הקולות מובילים אותי היישר אל חדר השינה הסגור של אמא ואבא. הצצה דרך חור המנעול פותחת עולמות אחרים לילדה בת אחת־עשרה שתכף תכף מקבלת מחזור ראשון. התחת הענקי של אמא שלה, חשוף ולבן וממלא כמעט את כל שדה הראייה. כמעט. כי חוץ ממנו המבט ננעל על איבר גברי ענקי, לא פחות, שמתחכך בחריץ של התחת, לקול גניחות בעליו במבטא דרום אמריקאי כבד, "מִרְרריָן, מִרְרריָן, אני משתקגע, משתקגע." אני מזדקפת מול הדלת. שוב מציצה דרך חור המנעול. כן, זה עדיין שם. האיבר הענקי הזה. יוצאת מהדירה, יורדת במדרגות, חוזרת בגשם אל אבא.

"נו, מה?"

"מה, נו?"

אני בטוחה שהוא רואה לי בעיניים את האיבר הענקי שמתחכך לי בראש בעשר הדקות האחרונות.

"המטרייה, רקפת, איפה המטרייה?"

אין לי מטרייה. גם לא מעיל.

אנחנו ממשיכים ללכת, עכשיו רק קצת מטפטף. עולים את ארבע הקומות עד למורה לפסנתר, אבא מתיישב על הספה מול התנור שהמורה הדליקה עבורו. אני מוציאה את התווים ומנגנת מנדלסון אולי, ותחת ענקי מרצד לי מול העיניים.

הבעלים הגאה של האיבר, שהביא לאמא שלי את הקונדומים הצבעוניים, שמעולם כנראה לא נעשה בהם שימוש, היה פבלו גרוסמן, השכן שלנו מהקומה למעלה. הוא היה רואה חשבון שעבד מהבית, שם הוצב משרדו הקטן, שבפתחו עמדו שני כיסאות, במקרה שמישהו היה צריך להמתין בשעה שהוא עם קליינט אחר במשרד המאולתר. זה לא קרה מעולם, עד כמה שאני הבחנתי, כי כמה פעמים נתבקשתי לעלות אליהם ולבקש שיכבו או שידליקו את המים החמים לראות אם הבעיה רק אצלנו, ומעולם לא ראיתי אף אחד יושב בחדר ההמתנה ולמעשה גם לא אצלו במשרד.

אשתו, רוסה, היתה צנומה וקטנה, בעלת שיער אדמוני מתולתל ועור חיוור, ונראתה כאילו כל רגע היא עומדת להתעלף. היא עבדה בבקרים ואחרי הצהריים בחנות של שטיחי "כרמל" בפינת רחוב בן־גוריון. פעם הלכנו אליה כולנו כדי לבחור שטיח חדש לסלון (כדי להחליף את זה שאבא פעם הקיא עליו), שטיח תואם לכניסה (דהיינו, למרגלות המקדש) ואחד לחדר שלי. נדמה היה שהיא בכלל לא מזהה אותנו, או שהיא העדיפה לעטות על פניה ארשת מקצועית ונטולת משוא פנים. אבא הצביע על שטיח אוף־ווייט עבה, ושאל אם יש אותו בגודל שתיים על שלוש. היא ענתה שלא. אמא בחנה שטיח תלוי שעליו דוגמת ספירלה בצבע בורדו על רקע ורוד עתיק ושאלה כמה הוא עולה. רוסה ענתה שהוא נורררא נורררא יקר. גם השטיח לידו וגם ההוא שלידו היו יקרים מדי לטעמה של רוסה, או שהיו אך ורק לתצוגה וכבר לא בייצור, או שהטיב שלהם לא היה שווה את מחירם, וככה יצאנו שלושתנו בדממה לכיוון חנות אחרת ואפילו לא אמרנו תודה.

המשכתי להקריב את עצמי על מזבח גילוי הגבולות האינסופיים של מיניות גיל המעבר ומעבר להם בכל יום רביעי אחר־הצהריים עד שעות הערב המוקדמות בשיעורי הפסנתר שלי, כשאני נושאת עמי את אבא ומותירה לרשותם של אמא ופבלו את הדירה, בו בזמן שרוסה ממאנת בתוקף להיפרד מהשטיחים המנחמים שלה בקולקציה הצבעונית של שטיחי "כרמל" ולא שואלת שאלות מיותרות.

בערך בגיל ארבע־עשרה גילו אצלי עודף קַשְׁתִיוּת בעמוד השדרה, ונרשמתי לחוג התעמלות מתקנת שלוש פעמים בשבוע, מה שגרם לי להעיף את כל התווים לעזאזל, ואיתם לקבור את הרַאנדֶווּ השבועי של אמא ופבלו, שייתכן שבינתיים מת ממילא מוות טבעי. מדי פעם ראיתי אותם יחד בחדר המדרגות - אמא מחזיקה שקיות של קניות בידיה ופבלו מגיח פתאום מאחוריה ונוטל מידה את אחת השקיות תוך שהוא ממלמל, "סליחה, סליחה, מִריין, תני לקחת לך את העקְגווָניות," ואמא מפנה לו את הדרך ועולה אחריו עד הדירה, שם הוא מניח את השקית ליד מפתן הדלת, מקפיד לא להיכנס לזירת הפשע וממשיך לדרכו, לא לפני שהוא מסדר את אבנט מכנסיו בתנועה מהירה...