פרולוג
"תהיי ילדה טובה..." הוא לוחש באוזני, וידו המחוספסת נכנסת תחת חולצתי ומעסה את שדיי. מגעו קשה ולא נעים. הלילה לא הצלחתי לחמוק ממנו, טד ומשפחתו הגיעו לבקר בארץ, ולכן הוריי לא הסכימו שאישן אצל שירה. אני שונאת אותם על זה, אני שונאת יותר את הלילות שהוא מגיע לכאן.
הוא מניח לשדיי, מעביר את ידו על בטני ויורד דרומה, משחיל אותה תחת בד מכנסי הכותנה והתחתונים, מפריד בין שפתי איברי. אני שונאת את המגע שלו, אני שונאת להרגיש רע ואז טוב, אני שונאת אותו.
"תעזוב אותי כבר," אני מצליחה לדחוף אותו, והוא נוחת על הרצפה. ספר התהילים הגדול נופל איתו ומשמיע רעש.
"הכול בסדר?" טד פותח את הדלת ומוצא אותו מנסה להיכנס שוב למיטתי. "מה אתה עושה כאן?" טד שואל ומדליק את האור. אני מסתירה את עצמי מתחת לשמיכה, מתביישת כל כך.
"כלום! אתה יכול לחזור לישון," אילן נעמד, וטד בוחן את גופו בעיניים מצומצמות, הוא לבטח רואה את הבליטה במכנסיו, אחרת הוא לא היה סוטר לו בחוזקה.
"קח את הדברים שלך ועוף לי מהעיניים," טד אוחז בזרועו ומושך אותו החוצה.
"למה אתה ער, שלמה?" אני שומעת את אבי שואל את טד מחוץ לדלת חדרי.
"ביקשתי ממך להפסיק לקרוא לי שלמה, השם שלי הוא טד," דודי נוזף בו.
"ובכל זאת מה אתה עושה ער?" אבי מתעלם מהנזיפה וממשיך.
"ג'ט לג, הייתי חייב לשתות חלב חם," טד מסביר.
"ולמה אתה מגרש מהבית שלי את אילן?" אבי שואל את הדוד שלי.
"הוא לא גירש אותי, מרים לא הפסיקה להתקשר הלילה, אני אסע הביתה. אחזור בקרוב..." אילן ממהר לענות במקומו.
"לא, אתה לא. בפעם הבאה שלא יהיה לך איפה לישון, אתה תישן בבית מלון," טד קובע, ואני שומעת את השאיפה של אבי.
"אתה מחליט מי יישן או לא יישן בבית שלי? אילן, הבית הזה תמיד פתוח עבורך," אבי אומר, ואני עוצרת את נשימתי. בכל פעם שמרים בתקופת הנידה, אילן מגיע לישון אצלנו בתירוץ של לימודים בחברותא עם אבי, ובלילה מתגנב למיטתי.
"אתה צודק, זה הבית שלך, ואני סוף־סוף מרגיש עייף. לילה טוב לכולכם," טד מנמיך את הטון. הוא לא סיפר לאבי, הוא שמר על הסוד. כנראה גם הוא מבין שבקהילה שלנו המידע הזה ישמש נגדי.
השקט שוב ממלא את החלל. אני יודעת שלאילן יש מפתח לבית, ואני חוששת שהוא שוב ייכנס. דלת חדרי נפתחת, ואני עוצמת את עיניי במהרה, עושה עצמי ישנה ומחכה לרגע שאילן ייכנס למיטתי, יסיים את מה שהתחיל ויעזוב אותי לעוד כמה שבועות.
"אני יודע שאת לא ישנה," אני שומעת את קולו של טד ופוקחת את עיניי. הוא יושב על כיסא במרחק קטן ממני.
"תודה," אני לוחשת, רומזת לו שהציל אותי.
"כמה זמן זה נמשך?" הוא שואל. כעת ברור לי שהוא יודע שזו לא הפעם הראשונה. ואף שאני עוצמת את עיניי בחוזקה, דמעה מצליחה לחמוק.
"תראה, אני..." אני מתחילה לומר, והוא זז במקומו באי־נוחות, אבל מקפיד לשמור על מרחק ממני.
"אני לא מאשים אותך, שרון. אני רק רוצה לדעת כמה זמן הוא עושה את זה," הוא מסביר בשקט, אבל עיניו משדרות כעס.
"שנים," אני אומרת כמעט בלי קול. "מאז יום הולדת שלוש־עשרה, הוא פשוט..." אני רוצה לספר, אך המילים לא יוצאות.
"אני מצטער שההורים שלך עיוורים כל כך... אבל אני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב," הוא מביט בי בנחישות. אבל מה הוא כבר יכול לעשות?
"זה בסדר, עכשיו יהיו לי כמה שבועות של שקט," אני מזייפת חיוך.
"שרון, תקשיבי לדוד שלך, זה אף פעם לא יקרה יותר..." הוא קובע נחרצות.
זה באמת לא קרה יותר.
