שבועת אמונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבועת אמונים
מכר
מאות
עותקים
שבועת אמונים
מכר
מאות
עותקים

שבועת אמונים

4 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Confidenza
  • תרגום: שירלי פינצי לב
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: יורם יוספסברג
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 16 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בלהט היצרים, זוג נאהבים צעיר כורת ברית עולם. כל אחד מספר לשני סוד כמוס משלו, שאם ייוודע ברבים - חייו ייהרסו לנצח. לא חולף זמן רב, והם נפרדים. הוא מורה בבית ספר, היא תלמידה מבריקה שלו לשעבר. הוא מתחתן, היא פוצחת בקריירה מעבר לים. לכאורה כל אחד הולך לדרכו; אלא שהחיים ארוכים, והדברים מסתבכים. 

שבועת אמונים הוא ספרו הרביעי של דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה הרואה אור בעברית. קדמו לו שרוכים ותעלול, שראו אור ב׳סדרה הקטנה׳, וויה ג’מיטו.

“רומן מרתק שכתוב מדויק להפליא ועונה על מרבית הציפיות מספרות יפה. זה לא רק המבנה והכתיבה, אלא גם, ובעיקר, התפתחות העלילה שבנויה כפאזל מתוחכם, ובסופו קתרזיס.“ מתוך ביקורת על ׳שרוכים׳, ידיעות אחרונות 

“יכולתו של סטרנונה לעצב בפשטות יצירה שתכיל את כל המרכיבים המשובחים מוכחת החל מן המשפט הראשון.“ מתוך ביקורת על ׳תעלול׳, מעריב

פרק ראשון

סיפור ראשון


1


מה אומר ומה אדבר, על האהבה מדברים הרבה, אבל אני לא חושב שהשתמשתי במילה לעיתים קרובות, להפך, נדמה לי שהיא מעולם לא הועילה לי, אף שאהבתי, ברור שאהבתי, אהבתי עד כדי כך שאיבדתי את הראש ואבדתי בסבך הרגשות. למעשה, האהבה כפי שאני הכרתי אותה היא לָבָה של חיים מחוספסים ששורפת את החיים המעודנים, התפרצות שמוחקת את ההבנה ואת החמלה, את התבונה ואת התובנות, את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה, את הבריאות ואת החולי, את העושר ואת העוני, את הכלל ואת היוצא מן הכלל. נותרת רק דריכות שמתפתלת ונפרמת, דיבוק ללא מזור: היכן היא, היכן אין היא, מה היא חושבת, מה היא עושה, מה היא אמרה, מה הייתה המשמעות האמיתית של המשפט הזה, מה משתיק אותי, והאם היה לה טוב כפי שהיה לי, והאם עדיין טוב לה כעת, כשאני רחוק, או שההיעדרות שלי דווקא מחלישה אותה כפי שהיעדרותה עושה לי, מחסלת אותי, גוזלת ממני את כל האנרגיה שנוכחותה דווקא יוצרת, מה אני בלעדיה, שעון שנעצר בשולי רחוב סואן, אהה, לשמוע את קולה, ולעומת זאת, אהה, להיות לידה, לקצר את המרחק, לאפס אותו, למחוק קילומטרים, מטרים, סנטימטרים, מילימטרים, להתמוסס, להתמזג, להפסיק להיות אני, יתרה מזו, נדמה לי שמעולם לא הייתי אני אלא בתוכה, בהנאה שלה, וזה ממלא אותי גאווה, משמח אותי, מדכא אותי, מעציב אותי, ושוב מדליק אותי, מחשמל אותי, כמה אני אוהב אותה, כן, אני רוצה רק בטובתה, תמיד, יהיה אשר יהיה, אפילו שהיא מפנה עורף, אפילו שהיא אוהבת אחרים, אפילו שהיא משפילה אותי, אפילו שהיא מרוקנת אותי מהכול, גם מהיכולת לאהוב אותה. כמה דברים מופרכים יכולים להתרחש בראש, לאהוב ולרצות בטובתה כבר בלי להצליח לרצות בטובתה, לרצות ברעתה ולהמשיך לאהוב ולרצות בטובתה. זה קרה לי, לכן עקפתי את המילה ככל האפשר, אני לא יודע מה עושים עם אהבה שמיימית, אהבה נוחה, אהבה מצלצלת, אהבה מטהרת, אהבה פתטית: בגלל זרות המילה המעטתי כל כך להשתמש בה במשך חיי הארוכים. השתמשתי במקומה במילים רבות אחרות: דריכות, זעם, כיסופים, אובדן, צורך, דחיפות, תשוקה, אני חושש שביותר מדי מילים, אני שולה אותן מתוך חמשת־אלפים שנים של כתיבה, ומי יודע כמה הייתי יכול עוד להמשיך. אבל כעת אני נאלץ לעבור לתרזה, זאת היא שסירבה תמיד להיכנס לתוך אותו צירוף של ארבע אותיות ובכל זאת תבעה, ועדיין תובעת, אלף אלפי מילים אחרות.

תרזה כישפה אותי כבר כשישבה בכיתה ליד החלון והייתה אחת התלמידות התוססות ביותר שלי. אבל הבנתי את זה רק שנה לאחר שסיימה את לימודיה, היא טלפנה אליי, באה לחכות לי מתחת לבית הספר, סיפרה לי על חיי האוניברסיטה הסוערים שלה, טיילנו לנו ביום סתיו יפה, ופתאום היא נישקה אותי. אותה נשיקה היא שהחלה באופן רשמי את יחסינו, שנמשכו בסך הכול כשלוש שנים והתנדנדו בין צרכים שאף פעם לא סופקו במלואם לבעלות הדדית מוחלטת, מתחים שנגמרו בעלבונות, בעקיצות ובבכי. אני זוכר ערב אחד בבית ידידים, היינו שבעה או שמונה אנשים. ישבתי ליד בחורה מאַרְל. היא שהתה ברומא רק חודשים ספורים, והאיטלקית המבולגנת שלה הייתה כל כך מפתה, שכל שרציתי היה להקשיב לקולה. אבל כולם דיברו, ובייחוד תרזה, שכרגיל אמרה בדרכה השופעת דברים נבונים מאוד ומדויקים. אני חייב להודות שזה כמה חודשים התחיל להימאס עליי רצונה להיות תמיד במרכז העניינים, רצון שבעטיו הייתה מעלה את הרמה גם בשיחה הקלילה ביותר, לכן נהגתי לקטוע אותה בהערות עוקצניות, אבל היא ירתה בי מבט ואמרה: סליחה, אני מדברת. ייתכן שבאותו ערב עשיתי זאת פעם אחת יותר ממה שהייתה מוכנה לסבול, הבחורה מאַרְל מצאה חן בעיניי ורציתי למצוא חן בעיניה. תרזה פנתה אליי בזעם, אחזה בסכין הלחם וצעקה: אם עוד פעם אחת אתה חותך אותי, אני אחתוך לך את הלשון ועוד משהו. התעמתנו בפומבי כאילו היינו לבד, והיום אני חושב שזה משום שהיינו באמת כרוכים זה בזה לטוב ולרע. כן, הידידים שלנו היו שם, הייתה שם הבחורה מארל, אבל הם נחשבו דמויות שוליות, מה שנחשב היו יחסי המשיכה־דחייה המתמשכים שלנו. כאילו הפרזנו בחיבה ההדדית שלנו רק כדי שנוכל לוודא את קיומו של התיעוב ההדדי שלנו. או להפך.

כמובן, לא חסרו תקופות מאושרות, שוחחנו על הכול, התבדחנו, אני דגדגתי אותה עד שנישקה אותי ארוכות כדי שאפסיק. אבל זה לא נמשך הרבה, אנו עצמנו היינו מחריבי החיים המשותפים שלנו. היינו משוכנעים שהאלימות שבה עוררנו בהתמדה מהומות בינינו תהפוך אותנו בסוף לזוג משמיים, אבל המטרה הזאת, במקום להתקרב, התרחקה. באותה פעם שגיליתי, דווקא הודות לרכילות של הבחורה מארל, שתרזה נצפתה בתנוחות יותר מדי אינטימיות עם אקדמאי ידוע, שדוף, בעל פנים סמוקים, שיניים רקובות, עיניים חולות, ואצבעות וגפיים של עכביש שבעזרתן דפק על הפסנתר למען סטודנטיות מעריצות, נתקפתי בכזאת דחייה כלפיה עד שחזרתי הביתה, תפסתי אותה בשיער ללא הסברים וגררתי אותה לחדר האמבטיה, רציתי אני בעצמי לרחוץ כל מילימטר מגופה בסבון כלים. לא צעקתי, דיברתי אליה באירוניה הרגילה, אמרתי: אני רחב אופקים, תעשי מה שנראה לך, אבל לא עם מישהו כל כך מגעיל. היא התפתלה, בעטה, החטיפה לי סטירות, שרטה, צעקה, הנה מה שאתה באמת, בושה, בושה.

המריבה שלנו באותה פעם נראתה סופית, אי אפשר לחזור לאחור אחרי העלבונות שהטחנו זה בזה. ולמרות זאת, אפילו באותה פעם, הצלחנו להתפייס. התחבקנו עד עלות השחר, צחקנו על הבחורה מארל, על הפסנתרן והמרצה לציטולוגיה. אבל אז נבהלנו מכמה היינו קרובים לאבד זה את זה. נדמה לי שהבהלה הזאת דחפה אותנו מייד אחר כך לחפש דרך שתעגן לנצח את תלותנו ההדדית.

תרזה יזמה בזהירות את ההצעה, היא אמרה: אני אספר לך את הסוד הכי נורא שלי, שגם ביני לבין עצמי קשה לי להתוודות עליו, אבל אתה צריך להפקיד בידיי סוד שווה ערך, משהו שאם ייוודע לאחרים יהרוס אותך לנצח. היא חייכה אליי כאילו אני עצמי המצאתי את המשחק, אבל נראה לי שעמוק בפנים היא הייתה מאוד מתוחה. החרדה אחזה גם בי מייד, הממה אותי, נלחצתי מהמחשבה שלמישהי בת עשרים ושלוש יכול להיות סוד בל יתואר שכזה. לי היה סוד, הייתי בן שלושים ושלוש, והסוד שלי עסק בסיפור מביך מאוד שרק מהמחשבה עליו הסמקתי, נעצתי את מבטי בקצות נעליי וחיכיתי שסערת הרגשות תחלוף. דשנו עוד בעניין, ותהינו מי יפקיד את אמונו ראשון ויתוודה.

"אתה קודם," אמרה, באותה נימת ציווי לעגנית שבה השתמשה כאשר הוצפה בחיבה.

"לא, קודם את, אני צריך לבדוק אם הסוד שלך נורא כמו שלי."

"ולמה שאני אתן בך אמון ואתה לא תיתן בי?"

"כי אני מכיר את הסוד שלי ונראה לי בלתי אפשרי שיהיה לך סוד כזה שאי אפשר להתוודות עליו."

בסוף היא נסוגה וּויתרה, נכנעה. לדעתי היא התעצבנה בעיקר מהעובדה שלא החשבתי אותה כמי שמסוגלת לעשות מעשים בל יתוארו. נתתי לה לדבר ולא קטעתי אותה אפילו לרגע ובסוף לא הצלחתי למצוא שום מילת תגובה הולמת.

"נו?"

"זה מכוער."

"אמרתי לך, כעת תורך. ואם תספר לי איזו שטות, אני אלך מכאן ולעולם לא תראה אותי שוב."

סיפרתי את הסוד, קודם בצורה מקוטעת, ואחר כך בצורה ברורה יותר, לא רציתי לעצור את שטף הדיבור, היא זו שאמרה די. לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי:

"עכשיו את יודעת עליי מה שאף אחד לא יֵדע עליי אי פעם."

"גם אתה עליי."

"אנחנו לא יכולים להיפרד יותר, כל אחד מאיתנו באמת בידיים של האחר."

"כן."

"את לא מרוצה?"

"כן."

"זה היה רעיון שלך."

"בוודאי."

"אני אוהב אותך."

"גם אני."

"אבל אני מאוד."

"אני מאוד־מאוד."

כעבור כמה ימים, ללא מריבה, להפך, ברשמיות מנומסת שמעולם לא שרתה בינינו, הסכמנו שמערכת היחסים שלנו נשחקה, ונפרדנו.

 

 

סקירות וביקורות

פרצופו האמיתי רן בן נון ביקורת העורך 29/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן סוחף על דמות נרקיסיסטית ואובססיבית תמר רותם הארץ 21/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Confidenza
  • תרגום: שירלי פינצי לב
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: יורם יוספסברג
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 16 דק'

סקירות וביקורות

פרצופו האמיתי רן בן נון ביקורת העורך 29/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
רומן סוחף על דמות נרקיסיסטית ואובססיבית תמר רותם הארץ 21/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
שבועת אמונים דומניקו סטרנונה

סיפור ראשון


1


מה אומר ומה אדבר, על האהבה מדברים הרבה, אבל אני לא חושב שהשתמשתי במילה לעיתים קרובות, להפך, נדמה לי שהיא מעולם לא הועילה לי, אף שאהבתי, ברור שאהבתי, אהבתי עד כדי כך שאיבדתי את הראש ואבדתי בסבך הרגשות. למעשה, האהבה כפי שאני הכרתי אותה היא לָבָה של חיים מחוספסים ששורפת את החיים המעודנים, התפרצות שמוחקת את ההבנה ואת החמלה, את התבונה ואת התובנות, את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה, את הבריאות ואת החולי, את העושר ואת העוני, את הכלל ואת היוצא מן הכלל. נותרת רק דריכות שמתפתלת ונפרמת, דיבוק ללא מזור: היכן היא, היכן אין היא, מה היא חושבת, מה היא עושה, מה היא אמרה, מה הייתה המשמעות האמיתית של המשפט הזה, מה משתיק אותי, והאם היה לה טוב כפי שהיה לי, והאם עדיין טוב לה כעת, כשאני רחוק, או שההיעדרות שלי דווקא מחלישה אותה כפי שהיעדרותה עושה לי, מחסלת אותי, גוזלת ממני את כל האנרגיה שנוכחותה דווקא יוצרת, מה אני בלעדיה, שעון שנעצר בשולי רחוב סואן, אהה, לשמוע את קולה, ולעומת זאת, אהה, להיות לידה, לקצר את המרחק, לאפס אותו, למחוק קילומטרים, מטרים, סנטימטרים, מילימטרים, להתמוסס, להתמזג, להפסיק להיות אני, יתרה מזו, נדמה לי שמעולם לא הייתי אני אלא בתוכה, בהנאה שלה, וזה ממלא אותי גאווה, משמח אותי, מדכא אותי, מעציב אותי, ושוב מדליק אותי, מחשמל אותי, כמה אני אוהב אותה, כן, אני רוצה רק בטובתה, תמיד, יהיה אשר יהיה, אפילו שהיא מפנה עורף, אפילו שהיא אוהבת אחרים, אפילו שהיא משפילה אותי, אפילו שהיא מרוקנת אותי מהכול, גם מהיכולת לאהוב אותה. כמה דברים מופרכים יכולים להתרחש בראש, לאהוב ולרצות בטובתה כבר בלי להצליח לרצות בטובתה, לרצות ברעתה ולהמשיך לאהוב ולרצות בטובתה. זה קרה לי, לכן עקפתי את המילה ככל האפשר, אני לא יודע מה עושים עם אהבה שמיימית, אהבה נוחה, אהבה מצלצלת, אהבה מטהרת, אהבה פתטית: בגלל זרות המילה המעטתי כל כך להשתמש בה במשך חיי הארוכים. השתמשתי במקומה במילים רבות אחרות: דריכות, זעם, כיסופים, אובדן, צורך, דחיפות, תשוקה, אני חושש שביותר מדי מילים, אני שולה אותן מתוך חמשת־אלפים שנים של כתיבה, ומי יודע כמה הייתי יכול עוד להמשיך. אבל כעת אני נאלץ לעבור לתרזה, זאת היא שסירבה תמיד להיכנס לתוך אותו צירוף של ארבע אותיות ובכל זאת תבעה, ועדיין תובעת, אלף אלפי מילים אחרות.

תרזה כישפה אותי כבר כשישבה בכיתה ליד החלון והייתה אחת התלמידות התוססות ביותר שלי. אבל הבנתי את זה רק שנה לאחר שסיימה את לימודיה, היא טלפנה אליי, באה לחכות לי מתחת לבית הספר, סיפרה לי על חיי האוניברסיטה הסוערים שלה, טיילנו לנו ביום סתיו יפה, ופתאום היא נישקה אותי. אותה נשיקה היא שהחלה באופן רשמי את יחסינו, שנמשכו בסך הכול כשלוש שנים והתנדנדו בין צרכים שאף פעם לא סופקו במלואם לבעלות הדדית מוחלטת, מתחים שנגמרו בעלבונות, בעקיצות ובבכי. אני זוכר ערב אחד בבית ידידים, היינו שבעה או שמונה אנשים. ישבתי ליד בחורה מאַרְל. היא שהתה ברומא רק חודשים ספורים, והאיטלקית המבולגנת שלה הייתה כל כך מפתה, שכל שרציתי היה להקשיב לקולה. אבל כולם דיברו, ובייחוד תרזה, שכרגיל אמרה בדרכה השופעת דברים נבונים מאוד ומדויקים. אני חייב להודות שזה כמה חודשים התחיל להימאס עליי רצונה להיות תמיד במרכז העניינים, רצון שבעטיו הייתה מעלה את הרמה גם בשיחה הקלילה ביותר, לכן נהגתי לקטוע אותה בהערות עוקצניות, אבל היא ירתה בי מבט ואמרה: סליחה, אני מדברת. ייתכן שבאותו ערב עשיתי זאת פעם אחת יותר ממה שהייתה מוכנה לסבול, הבחורה מאַרְל מצאה חן בעיניי ורציתי למצוא חן בעיניה. תרזה פנתה אליי בזעם, אחזה בסכין הלחם וצעקה: אם עוד פעם אחת אתה חותך אותי, אני אחתוך לך את הלשון ועוד משהו. התעמתנו בפומבי כאילו היינו לבד, והיום אני חושב שזה משום שהיינו באמת כרוכים זה בזה לטוב ולרע. כן, הידידים שלנו היו שם, הייתה שם הבחורה מארל, אבל הם נחשבו דמויות שוליות, מה שנחשב היו יחסי המשיכה־דחייה המתמשכים שלנו. כאילו הפרזנו בחיבה ההדדית שלנו רק כדי שנוכל לוודא את קיומו של התיעוב ההדדי שלנו. או להפך.

כמובן, לא חסרו תקופות מאושרות, שוחחנו על הכול, התבדחנו, אני דגדגתי אותה עד שנישקה אותי ארוכות כדי שאפסיק. אבל זה לא נמשך הרבה, אנו עצמנו היינו מחריבי החיים המשותפים שלנו. היינו משוכנעים שהאלימות שבה עוררנו בהתמדה מהומות בינינו תהפוך אותנו בסוף לזוג משמיים, אבל המטרה הזאת, במקום להתקרב, התרחקה. באותה פעם שגיליתי, דווקא הודות לרכילות של הבחורה מארל, שתרזה נצפתה בתנוחות יותר מדי אינטימיות עם אקדמאי ידוע, שדוף, בעל פנים סמוקים, שיניים רקובות, עיניים חולות, ואצבעות וגפיים של עכביש שבעזרתן דפק על הפסנתר למען סטודנטיות מעריצות, נתקפתי בכזאת דחייה כלפיה עד שחזרתי הביתה, תפסתי אותה בשיער ללא הסברים וגררתי אותה לחדר האמבטיה, רציתי אני בעצמי לרחוץ כל מילימטר מגופה בסבון כלים. לא צעקתי, דיברתי אליה באירוניה הרגילה, אמרתי: אני רחב אופקים, תעשי מה שנראה לך, אבל לא עם מישהו כל כך מגעיל. היא התפתלה, בעטה, החטיפה לי סטירות, שרטה, צעקה, הנה מה שאתה באמת, בושה, בושה.

המריבה שלנו באותה פעם נראתה סופית, אי אפשר לחזור לאחור אחרי העלבונות שהטחנו זה בזה. ולמרות זאת, אפילו באותה פעם, הצלחנו להתפייס. התחבקנו עד עלות השחר, צחקנו על הבחורה מארל, על הפסנתרן והמרצה לציטולוגיה. אבל אז נבהלנו מכמה היינו קרובים לאבד זה את זה. נדמה לי שהבהלה הזאת דחפה אותנו מייד אחר כך לחפש דרך שתעגן לנצח את תלותנו ההדדית.

תרזה יזמה בזהירות את ההצעה, היא אמרה: אני אספר לך את הסוד הכי נורא שלי, שגם ביני לבין עצמי קשה לי להתוודות עליו, אבל אתה צריך להפקיד בידיי סוד שווה ערך, משהו שאם ייוודע לאחרים יהרוס אותך לנצח. היא חייכה אליי כאילו אני עצמי המצאתי את המשחק, אבל נראה לי שעמוק בפנים היא הייתה מאוד מתוחה. החרדה אחזה גם בי מייד, הממה אותי, נלחצתי מהמחשבה שלמישהי בת עשרים ושלוש יכול להיות סוד בל יתואר שכזה. לי היה סוד, הייתי בן שלושים ושלוש, והסוד שלי עסק בסיפור מביך מאוד שרק מהמחשבה עליו הסמקתי, נעצתי את מבטי בקצות נעליי וחיכיתי שסערת הרגשות תחלוף. דשנו עוד בעניין, ותהינו מי יפקיד את אמונו ראשון ויתוודה.

"אתה קודם," אמרה, באותה נימת ציווי לעגנית שבה השתמשה כאשר הוצפה בחיבה.

"לא, קודם את, אני צריך לבדוק אם הסוד שלך נורא כמו שלי."

"ולמה שאני אתן בך אמון ואתה לא תיתן בי?"

"כי אני מכיר את הסוד שלי ונראה לי בלתי אפשרי שיהיה לך סוד כזה שאי אפשר להתוודות עליו."

בסוף היא נסוגה וּויתרה, נכנעה. לדעתי היא התעצבנה בעיקר מהעובדה שלא החשבתי אותה כמי שמסוגלת לעשות מעשים בל יתוארו. נתתי לה לדבר ולא קטעתי אותה אפילו לרגע ובסוף לא הצלחתי למצוא שום מילת תגובה הולמת.

"נו?"

"זה מכוער."

"אמרתי לך, כעת תורך. ואם תספר לי איזו שטות, אני אלך מכאן ולעולם לא תראה אותי שוב."

סיפרתי את הסוד, קודם בצורה מקוטעת, ואחר כך בצורה ברורה יותר, לא רציתי לעצור את שטף הדיבור, היא זו שאמרה די. לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי:

"עכשיו את יודעת עליי מה שאף אחד לא יֵדע עליי אי פעם."

"גם אתה עליי."

"אנחנו לא יכולים להיפרד יותר, כל אחד מאיתנו באמת בידיים של האחר."

"כן."

"את לא מרוצה?"

"כן."

"זה היה רעיון שלך."

"בוודאי."

"אני אוהב אותך."

"גם אני."

"אבל אני מאוד."

"אני מאוד־מאוד."

כעבור כמה ימים, ללא מריבה, להפך, ברשמיות מנומסת שמעולם לא שרתה בינינו, הסכמנו שמערכת היחסים שלנו נשחקה, ונפרדנו.