חובב הספרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חובב הספרים
הוספה למועדפים

חובב הספרים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שארל נודיה

שארל נוֹדיֶה, או בשמו המלא — ז'אן־שארל עמנואל נוֹדיֶה (1780–1844) היה סופר, ביבליוגרף, ספרן וביבליופיל מושבע. הוא היה ממובילי התנועה הרומנטית בצרפת, אף ששמו אינו זכור כשמם של הידועים בתנועה זו, סופרים ומשוררים דוגמת ויקטור הוגו, אלפרד דה ויניי, שטובריאן או לָמַרטין. הוא נולד בבֵּזַאנסוֹן במזרח צרפת, שם אביו שימש כשופט ואף כראש העיר במשך שנה אחת, ודאג להעניק לבנו חינוך קלאסי מקיף שכלל לימודי לטינית ויוונית. נודיה גדל אל תוך מראות האימה של המהפכה הצרפתית והשפעותיה ליוו אותו כל חייו, גם לתוך יצירתו.

תקציר

אוהבי הספרים באשר הם: מהביבליופיל האמיתי, זה שכרת ברית אמונים של אמת עם הספרות, עד הביבליומן שעבורו הספרים הם לא יותר ממוצר ראווה. בתוך הקטלוג נמצאים לא רק הקוראים עצמם אלא גם האנשים האמונים על הבאת הספרות לקוראים: המוציאים לאור ומוכרי הספרים. נודיה מניח גם אותם על קרש החיתוך ומחלק אותם לקטגוריות מחמיאות יותר ומחמיאות פחות, ללא חמלה מיותרת. נודיה מצייר תרשים של הדרדרות: הספרות יורדת מערכה, הקוראים הולכים ונעלמים, חנויות הספרים (ואיתם המוכרים) צפויים להיעלם, הספר הופך למוצר זול בעל חיים זמניים ביותר ועולם הספרות כולו הופך לשוק שמהותו צריכת מוצרים ולא הנאה אמנותית.

פרק ראשון

"הַזְּאֵב כְּמוֹ זְאֵב כָּךְ יִנְהַג לְעוֹלָם, וְזוֹ — הָאֱמֶת הַבְּטוּחָה מִכֻּלָּן."[1]

אִמרה זו, שלה־פוֹנטיין מייחס לזאב, מייחס אני ביתר שאת לאדם הדקדקן. האם ישנו דבר מה מכביד יותר מאדם דקדקן המבקש להיות לפתע קל דעת, או דבר מה מגוחך יותר מדקדקן המבקש להיעשות מלא חן ונועם? ולמרות זאת, אילו הלך רוחי מושך אותי לכדי רצון להשתעשע על פני שמונה עמודים שלמים, אני — שרוחי רצינית דיה להעמיק ולחקור את נטיות העבר של הדקדוק היווני — האם תשיבו את פניי ריקם ותשלחו אותי חזרה אל הדיפתוֹנגים שלי?

מוטב אם כן שאזהיר אתכם מבעוד מועד שהמאמר שלפניכם יהיה מרענן כדרשה של מָאתוּרֵן קוֹרדְיֶה[2] או כמסה של דֶספוֹטֵר.[3] אלוהים, הטבע והאקדמיה הגבילו את דמיוני לגבולות כה צרים עד שאינו מסוגל עוד לפרוץ אותם. אך למרבה מזלכם, נתונה לכם הרשות לנטוש את הקריאה בכתביי, זאת בניגוד אליי, שאינני יכול לנטוש את כתיבתם — בשל תובענותו של מוציא לאור מסוים. הוא הכין את האיורים, מיקם את לוחות ההדפסה וכל שחסַר לו הוא חיבור מייגע ובלתי נחוץ על מנת להביא את הדבר לכדי גמר. ובכן! הנה הוא לפניכם: אך אל תחפשו בו לשווא את הכתבים המחוכמים שהסופרים האהובים עליכם הרגילו אתכם אליהם. אם מה שחפצתם בו הוא תיאור מעודן ומקורי של מוכר ספרים, אנא מכם, חדלו לקרוא ברגע זה והיזכרו בעצתו הצנועה של מתיֶה לנסברג:[4] "התבוננו באיור שבדף הבא".

חובב הספרים הוא טיפוס שיש לעמוד על טיבו, משום שכל התחזיות מעידות על כך שהוא צפוי להיעלם בעתיד הקרוב. הספר המודפס קיים כארבע מאות שנים, לא יותר מכך, וכבר יש בנמצא מדינות שבהן הספרים נערמים בקצב שמאיים לערער את האיזון העולמי כולו. האנושות הגיעה לתקופה בלתי צפויה: עידן הדפוס. מיום שכל אלמוני יכול לפרסם ספר אף אחד לא ממהר לקנות ספרים. סופרינו הצעירים נחושים בכוונתם להעמיד חנות ספרים שלמה בכוחות עצמם. אין לנו אלא להתיר להם להשלים את משימתם.

אם נתייחס לאוהבי הספרים כאל זַן המחולק לסוגים שונים, הרי שהקבוצה הראשונה בתוך המשפחה המתוחכמת והגחמנית הזאת שייכת לאלה המכוּנים "ביבליופילים".

הביבליופיל הוא אדם המחויב לרוח מסוימת ולטעם מסוים, אדם ששואב הנאה מיצירות שיש בהן מופתיוּת, דמיון ורגש. הוא אוהב לנהל שיחה אילמת עם אנשי הרוח הנעלים: שיחה שאינה דורשת הדדיות קרירה, שיחה שהוא יכול לפתוח בה על פי אוות נפשו, לעזוב ללא גינונים ולחדש אותה ללא טורח מיוחד. ומאהבתו אל הסופר הנעלם, שכתיבתו המיומנת חושפת בפניו את השפה, עולה מבלי משים אהבתו לחומר הסימבולי שהשפה מייצגת. הוא אוהב את הספר כפי שחבר אוהב את דיוקנו של חבר אחר, כפי שמאהב אוהב את דיוקנה של פילגשו. ובדומה למאהב, גם הוא אוהב לעטר ולקשט את מושא אהבתו. בוודאי יתעוררו בו ייסורי המצפון אילו ישאיר את אחד מכרכיו היקרים — זה שנגע בו עמוקות ועורר בו אושר טהור — בכסות עוני אומללה בשעה שהוא יכול להלבישו בבדים ובעורות מהודרים. הספרייה שלו קורנת מתחרות זהב, משל הייתה שידת איפור של אשת חן. וספריו — בשל חזותם החיצונית בלבד — ראויים למבטם של קונסולים נכבדים, כפי שווירגיליוס רצה.

אלכסנדר הגדול היה ביבליופיל. כשהניצחון זימן לו את תיבותיו היקרות של דריווש הראשון, הוא היה יכול לנעול בתוכן את אוצרות פרס הנדירים ביותר. אך הוא בחר להפקיד בהן את יצירותיו של הומרוס.

כמו המלכים, גם הביבליופילים הולכים ונעלמים. בימים עברו, המלכים עצמם היו ביבליופילים. בזכות טיפולם ורוחב ליבם יש היום בידינו אין־ספור כתבי יד שערכם לא יסולא בפז. אַלקוּאֵן[5] היה לואי דה בְּרוּז'[6] של שארלמַנייה כפי שלואי דה ברוז' היה אלקואן של דוכסי בורגונייה. ספריו הנאים של פרנסואה הראשון נושאים את שמו לא פחות מאשר הסלמנדרות המגולפות בטירותיו. אנרי השני צפן את אהבותיו בכריכות ספריו באותה מידה כמו בעיטורים המהודרים של ארמונותיו. הכרכים האציליים והמעודנים שהיו בבעלותה של אַן, הארכידוכסית של אוסטריה, מסיבים עדיין — בטוהרם ובאלגנטיות האצילית שלהם — הנאה למי שמכירים אותם.

הגבירים הנעלים ואנשי המדינה רמי היחס סמכו על טעמו של השליט ובמשפחות רבות עושר הספרייה לא נפל מעושר המגינים והשריונות. משפחות האצולה: בית גיז, בית אוּרפֶה, בית דה־טוּ, בית רישֶלייה, בית מאזארֵן, בית ביניוֹן, בית מוֹלֶה, בית פַסקייה, בית סֶגייה, בית קוֹלבֵּר, בית לָמוּאניוֹן, בית דֶ'אסְטְרֶה, בית ד'אוֹמוֹן, בית לָה וַלייֵר — מתחרות באוצרותיהן כמעט עד ימינו, הן האוצרות השמישים והן אוצרות הידע. וציינתי כאן בשרירותיות מסוימת רק חלק מהמשפחות הביבליופיליות, כדי לחסוך מעצמי את המשימה הטורדנית שבמניית כולן. לבאים אחריי שיבקשו להמשיך את הרשימה, הטִרדה תהיה פחותה יותר.

זאת ועוד: ההון! ההון בעצמו אוהב את הספרים! הדבר השתנה רבות במהלך השנים. גרולְיֶה,[7] שר האוצר של פרנסואה הראשון, תרם כה רבות להתפתחות בתחומי הטיפוגרפיה וכריכת הספרים ופועלו השפיע הרבה יותר מאשר הפרסים הדלים והתקציבים הספרותיים שהושיטו לספרים יד קמוצה. בדרך שהִתווה צעדו אנשי ספר מזאמֶה עד מונטוֹרוֹן וממנו עד סמואל ברנאר, פאריס וקְרֵבֵנָה. סוחר עץ פשוט, האדון ז'ירארדוֹ דה פְּרֵפוֹן,[8] העלה את קרנו כאשר השקיע את כספו באותה דרך ראויה לציון והבטיח לעצמו חיי נצח בדפי הרשימות הביבליוגרפיות וקטלוגי הספריות. נדמה לי שהבנקאים של ימינו אינם מקנאים בו.

[1] מתוך כל משלי לה־פונטיין בתרגום ראובן וימר. תל אביב: דורון ספרים, תשס"ז 2007. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[2] Mathurin Cordier (1479–1574), קורדיֶה (ידוע גם כקורדריוס), תאולוג ופדגוג ממוצא צרפתי שחי ופעל במאה החמש עשרה.
[3] Jean Despautère (1480–1520), בלשן פלמי שעסק בעיקר בחקר השפה הלטינית.
[4] Mathieu Laensbergh, מחבר כתב עת אסטרולוגי פופולרי שפורסם אחת לשנה במהלך המאה השבע עשרה, עד מהפכת לייז'.
[5] Alcuin (735–804), נזיר, מלומד ותאולוג אנגלי. לימד בבית הספר שקרל הגדול ייסד בחצר ארמונו.
[6] Louis de Bruges (1427–1492), בן לשושלת גרוטוז (Gruuthuse), אחראי להבאתם של כתבי יד רבים, שימש דוגמה לשארל הראשון, נסיך בורגונייה.
[7] Jean Grolier de Servières (1479–1565), שר האוצר של צרפת, שהיה ידוע באוסף הספרים המרשים שלו.
[8] Paul Girardot de Préfond, אספן ספרים מן המאה השמונה עשרה, ספרים מאוספיו נמצאים כיום בכמה ספריות.

שארל נודיה

שארל נוֹדיֶה, או בשמו המלא — ז'אן־שארל עמנואל נוֹדיֶה (1780–1844) היה סופר, ביבליוגרף, ספרן וביבליופיל מושבע. הוא היה ממובילי התנועה הרומנטית בצרפת, אף ששמו אינו זכור כשמם של הידועים בתנועה זו, סופרים ומשוררים דוגמת ויקטור הוגו, אלפרד דה ויניי, שטובריאן או לָמַרטין. הוא נולד בבֵּזַאנסוֹן במזרח צרפת, שם אביו שימש כשופט ואף כראש העיר במשך שנה אחת, ודאג להעניק לבנו חינוך קלאסי מקיף שכלל לימודי לטינית ויוונית. נודיה גדל אל תוך מראות האימה של המהפכה הצרפתית והשפעותיה ליוו אותו כל חייו, גם לתוך יצירתו.

עוד על הספר

חובב הספרים שארל נודיה

"הַזְּאֵב כְּמוֹ זְאֵב כָּךְ יִנְהַג לְעוֹלָם, וְזוֹ — הָאֱמֶת הַבְּטוּחָה מִכֻּלָּן."[1]

אִמרה זו, שלה־פוֹנטיין מייחס לזאב, מייחס אני ביתר שאת לאדם הדקדקן. האם ישנו דבר מה מכביד יותר מאדם דקדקן המבקש להיות לפתע קל דעת, או דבר מה מגוחך יותר מדקדקן המבקש להיעשות מלא חן ונועם? ולמרות זאת, אילו הלך רוחי מושך אותי לכדי רצון להשתעשע על פני שמונה עמודים שלמים, אני — שרוחי רצינית דיה להעמיק ולחקור את נטיות העבר של הדקדוק היווני — האם תשיבו את פניי ריקם ותשלחו אותי חזרה אל הדיפתוֹנגים שלי?

מוטב אם כן שאזהיר אתכם מבעוד מועד שהמאמר שלפניכם יהיה מרענן כדרשה של מָאתוּרֵן קוֹרדְיֶה[2] או כמסה של דֶספוֹטֵר.[3] אלוהים, הטבע והאקדמיה הגבילו את דמיוני לגבולות כה צרים עד שאינו מסוגל עוד לפרוץ אותם. אך למרבה מזלכם, נתונה לכם הרשות לנטוש את הקריאה בכתביי, זאת בניגוד אליי, שאינני יכול לנטוש את כתיבתם — בשל תובענותו של מוציא לאור מסוים. הוא הכין את האיורים, מיקם את לוחות ההדפסה וכל שחסַר לו הוא חיבור מייגע ובלתי נחוץ על מנת להביא את הדבר לכדי גמר. ובכן! הנה הוא לפניכם: אך אל תחפשו בו לשווא את הכתבים המחוכמים שהסופרים האהובים עליכם הרגילו אתכם אליהם. אם מה שחפצתם בו הוא תיאור מעודן ומקורי של מוכר ספרים, אנא מכם, חדלו לקרוא ברגע זה והיזכרו בעצתו הצנועה של מתיֶה לנסברג:[4] "התבוננו באיור שבדף הבא".

חובב הספרים הוא טיפוס שיש לעמוד על טיבו, משום שכל התחזיות מעידות על כך שהוא צפוי להיעלם בעתיד הקרוב. הספר המודפס קיים כארבע מאות שנים, לא יותר מכך, וכבר יש בנמצא מדינות שבהן הספרים נערמים בקצב שמאיים לערער את האיזון העולמי כולו. האנושות הגיעה לתקופה בלתי צפויה: עידן הדפוס. מיום שכל אלמוני יכול לפרסם ספר אף אחד לא ממהר לקנות ספרים. סופרינו הצעירים נחושים בכוונתם להעמיד חנות ספרים שלמה בכוחות עצמם. אין לנו אלא להתיר להם להשלים את משימתם.

אם נתייחס לאוהבי הספרים כאל זַן המחולק לסוגים שונים, הרי שהקבוצה הראשונה בתוך המשפחה המתוחכמת והגחמנית הזאת שייכת לאלה המכוּנים "ביבליופילים".

הביבליופיל הוא אדם המחויב לרוח מסוימת ולטעם מסוים, אדם ששואב הנאה מיצירות שיש בהן מופתיוּת, דמיון ורגש. הוא אוהב לנהל שיחה אילמת עם אנשי הרוח הנעלים: שיחה שאינה דורשת הדדיות קרירה, שיחה שהוא יכול לפתוח בה על פי אוות נפשו, לעזוב ללא גינונים ולחדש אותה ללא טורח מיוחד. ומאהבתו אל הסופר הנעלם, שכתיבתו המיומנת חושפת בפניו את השפה, עולה מבלי משים אהבתו לחומר הסימבולי שהשפה מייצגת. הוא אוהב את הספר כפי שחבר אוהב את דיוקנו של חבר אחר, כפי שמאהב אוהב את דיוקנה של פילגשו. ובדומה למאהב, גם הוא אוהב לעטר ולקשט את מושא אהבתו. בוודאי יתעוררו בו ייסורי המצפון אילו ישאיר את אחד מכרכיו היקרים — זה שנגע בו עמוקות ועורר בו אושר טהור — בכסות עוני אומללה בשעה שהוא יכול להלבישו בבדים ובעורות מהודרים. הספרייה שלו קורנת מתחרות זהב, משל הייתה שידת איפור של אשת חן. וספריו — בשל חזותם החיצונית בלבד — ראויים למבטם של קונסולים נכבדים, כפי שווירגיליוס רצה.

אלכסנדר הגדול היה ביבליופיל. כשהניצחון זימן לו את תיבותיו היקרות של דריווש הראשון, הוא היה יכול לנעול בתוכן את אוצרות פרס הנדירים ביותר. אך הוא בחר להפקיד בהן את יצירותיו של הומרוס.

כמו המלכים, גם הביבליופילים הולכים ונעלמים. בימים עברו, המלכים עצמם היו ביבליופילים. בזכות טיפולם ורוחב ליבם יש היום בידינו אין־ספור כתבי יד שערכם לא יסולא בפז. אַלקוּאֵן[5] היה לואי דה בְּרוּז'[6] של שארלמַנייה כפי שלואי דה ברוז' היה אלקואן של דוכסי בורגונייה. ספריו הנאים של פרנסואה הראשון נושאים את שמו לא פחות מאשר הסלמנדרות המגולפות בטירותיו. אנרי השני צפן את אהבותיו בכריכות ספריו באותה מידה כמו בעיטורים המהודרים של ארמונותיו. הכרכים האציליים והמעודנים שהיו בבעלותה של אַן, הארכידוכסית של אוסטריה, מסיבים עדיין — בטוהרם ובאלגנטיות האצילית שלהם — הנאה למי שמכירים אותם.

הגבירים הנעלים ואנשי המדינה רמי היחס סמכו על טעמו של השליט ובמשפחות רבות עושר הספרייה לא נפל מעושר המגינים והשריונות. משפחות האצולה: בית גיז, בית אוּרפֶה, בית דה־טוּ, בית רישֶלייה, בית מאזארֵן, בית ביניוֹן, בית מוֹלֶה, בית פַסקייה, בית סֶגייה, בית קוֹלבֵּר, בית לָמוּאניוֹן, בית דֶ'אסְטְרֶה, בית ד'אוֹמוֹן, בית לָה וַלייֵר — מתחרות באוצרותיהן כמעט עד ימינו, הן האוצרות השמישים והן אוצרות הידע. וציינתי כאן בשרירותיות מסוימת רק חלק מהמשפחות הביבליופיליות, כדי לחסוך מעצמי את המשימה הטורדנית שבמניית כולן. לבאים אחריי שיבקשו להמשיך את הרשימה, הטִרדה תהיה פחותה יותר.

זאת ועוד: ההון! ההון בעצמו אוהב את הספרים! הדבר השתנה רבות במהלך השנים. גרולְיֶה,[7] שר האוצר של פרנסואה הראשון, תרם כה רבות להתפתחות בתחומי הטיפוגרפיה וכריכת הספרים ופועלו השפיע הרבה יותר מאשר הפרסים הדלים והתקציבים הספרותיים שהושיטו לספרים יד קמוצה. בדרך שהִתווה צעדו אנשי ספר מזאמֶה עד מונטוֹרוֹן וממנו עד סמואל ברנאר, פאריס וקְרֵבֵנָה. סוחר עץ פשוט, האדון ז'ירארדוֹ דה פְּרֵפוֹן,[8] העלה את קרנו כאשר השקיע את כספו באותה דרך ראויה לציון והבטיח לעצמו חיי נצח בדפי הרשימות הביבליוגרפיות וקטלוגי הספריות. נדמה לי שהבנקאים של ימינו אינם מקנאים בו.

[1] מתוך כל משלי לה־פונטיין בתרגום ראובן וימר. תל אביב: דורון ספרים, תשס"ז 2007. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[2] Mathurin Cordier (1479–1574), קורדיֶה (ידוע גם כקורדריוס), תאולוג ופדגוג ממוצא צרפתי שחי ופעל במאה החמש עשרה.
[3] Jean Despautère (1480–1520), בלשן פלמי שעסק בעיקר בחקר השפה הלטינית.
[4] Mathieu Laensbergh, מחבר כתב עת אסטרולוגי פופולרי שפורסם אחת לשנה במהלך המאה השבע עשרה, עד מהפכת לייז'.
[5] Alcuin (735–804), נזיר, מלומד ותאולוג אנגלי. לימד בבית הספר שקרל הגדול ייסד בחצר ארמונו.
[6] Louis de Bruges (1427–1492), בן לשושלת גרוטוז (Gruuthuse), אחראי להבאתם של כתבי יד רבים, שימש דוגמה לשארל הראשון, נסיך בורגונייה.
[7] Jean Grolier de Servières (1479–1565), שר האוצר של צרפת, שהיה ידוע באוסף הספרים המרשים שלו.
[8] Paul Girardot de Préfond, אספן ספרים מן המאה השמונה עשרה, ספרים מאוספיו נמצאים כיום בכמה ספריות.