הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה
הוספה למועדפים

הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".

מקור שם העט, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע חושב כך אמר: "נולדתי כשכוכב השביט היילי הופיע בשמי כדור הארץ ב-1835. יודע ובטוח אני כשיופיע שוב אני אסתלק מהעולם". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט היילי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910 מת מארק טוויין.

תקציר

מדוע הסיפור על "הצפרדע המקפץ" הצליח כל כך והיה זה שהביא לראשונה את מרק טוויין למודעות הציבור הרחב? מדוע עד היום בימי שוק אזוריים עושים תחרויות לקפיצת צפרדעים ומדוע הסיפור הזה עדיין נלמד בבתי הספר בארצות הברית ומאות אלפי ה"תוצאות" בגוגל מסייעות לתלמידים להצליח במבחנים עליו?

ב-1867, לאחר מלחמת האזרחים, אמריקה מגבשת את תדמיתה. הסיפור הזה אינו מחקה את ספרות אירופה, הוא אינו מספר על אנשים מכופתרים שמדברים בשפה גבוהה ועל עלמות חן שוברות לב, אלא הוא כולו "העולם החדש" של מרחבים ענקיים ומכרות זהב, של גברים מסוקסים, של פעולה, תנועה ויזמות. הגיבורים אולי מגוחכים ומתעסקים בשטויות, אבל הם מדברים בגאווה בשפה "שלנו". אפילו המוזרים שבהם עובדים קשה, מלאי תחבולות; הכוחניות והאלימות קיימים תמיד, חבויים, כאשר הם דבקים בהשגת מטרתם והעיקר – "הם תמיד מנצחים!" ומרוויחים כסף... באמריקה כל אחד יכול!". זו האמריקה "האמיתית", אמריקה שבמסעות בחירות תמיד מבטיחים לחזור אליה.

"סיפורה של כלבה": כאשר סמיואל קלמנס – המוכר יותר כמרק טוויין - יצא מן הפרובינציה אל העולם הגדול, הוא הכיר והתפעל מן האנשים שדיברו "במילים עם שלוש הברות שמוצאן מלטינית". אבל מרק טוויין מספר לנו דרך הכלבה את מה שלמד: המילים המרשימות, הן עצמן הפכו לרבים מהם העיקר ולא המשמעות. והוא עוקץ: זה לא חשוב, כי ממילא השומעים הם בורים ולכן אין צורך לטרוח לדעת את המשמעות. האיש משומקום חושף את מה שגילה: את הצביעות וההתפארות של המלומדים כביכול. הוא לומד את המילים ומשתמש בהן בכתביו ובהרצאותיו, אבל אינו מזלזל בפה המדוברת ונותן לה כבוד וכך נעשה "אבי הספרות האמריקאית" האותנטית, השורשית כפי שאמר ויליאם פוקנר.

פרק ראשון

פרק ראשון


אבי היה סן ברנרד, אימי הייתה קוֹלי, אבל אני פּרֶסביטֵרית.[17] זאת אמרה לי אימי. אישית, כשלעצמי אינני מבינה בהבחנות הדקות הללו. בשבילי אלה רק מילים נאות, ארוכות, חסרות משמעות. אימי חיבבה מילים כאלה: היא אהבה לומר אותן ולראות איך הכלבים האחרים מופתעים ומקנאים איך היא רכשה כל כך הרבה השכלה. בעצם זאת לא הייתה באמת השכלה, אלא רק התפארות. היא רכשה את המילים האלה כאשר הקשיבה לשיחות סביב שולחן האוכל ובסלון כאשר באו אורחים, והיא הקשיבה גם כאשר הלכה עם הילדים לבית הספר של יום ראשון. בכל פעם שהיא שמעה מילה ארוכה היא הייתה חוזרת עליה לעצמה פעמים רבות וכך יכלה לְשַמר אותן עד אשר הייתה התכנסות כלבית[18] בשכונה ושם היא הוציאה אותן, הפתיעה ודכדכה את כולם, מהכלבלב הזעיר ועד למסטיף[19] הענק, ובכך קיבלה את גמולהּ על כל הטרחה. אם היה נוכח שם זר, יש להניח שהוא היה חושד, נדהם, וכאשר הוא יכול היה שוב לדבר, היה שואל אותה לפירוש המילה. והיא תמיד אמרה לו. הוא אף פעם לא ציפה לכך אלא חשב שיתפוס אותה בקלקלתה, ולכן כשהיא ענתה לו היה הוא זה שהתבייש ולא היא כפי שקיווה. האחרים תמיד ציפו לכך ושמחו על כך והיו גאים בה כי ידעו שכך יהיה, מכיוון שהם היו בעלי ניסיון. כאשר היא אמרה את פירושה של מילה ארוכה, הם כולם היו כה מלאי הערצה עד כי לאף כלב לא היה אף פעם ספק שאכן זה הפירוש הנכון. וזה ברור, ראשית מפני שהיא תמיד ענתה מייד עד כי נדמה היה שהעונֶה הוא מילון, ונוסף על כך: איך הם יכלו לגלות אם תשובתה הייתה נכונה או לא? היא הייתה הכלבה המשכילה היחידה בשכונה. לימים, כאשר התבגרתי, היא הביאה יום אחד הביתה את המילה 'לא־אינטלקטואלי' והפעילה אותה בחריצות רבה בכל אותו שבוע בהתכנסויות שונות וגרמה להרבה אומללות וייאוש; היה זה אז, כאשר שמתי לב שבמהלך אותו שבוע היא נשאלה על מובן המילה בשמונה חבורות שנות, ובכל פעם היא הבזיקה הגדרה טרייה שונה, מה שהראה לי שהייתה לה יותר תושייה מאשר תרבות. אני לא הוצאתי מילה, כמובן. הייתה לה מילה אחת שהיא שמרה, מוכנה תמיד כגלגל הצלה, מין מילת חירום להיאחז בה אם קיים סיכוי שתיסחף פתאום מן הסיפון — המילה הייתה סינונימוס.[20] אם קרה שהיא פלטה מילה ארוכה שאבד עליה הכלח זה שבועות, והמובנים שלה הושלכו לערמת הפסולת; ואם היה בַּמָקום זר, שכמובן הוכה בתדהמה מטשטשת לכמה דקות, וכשחזר להכרתו היא כבר מזמן שטה לה עם הרוח בזרמים אחרים ולא ציפתה לדבר; או אז, כאשר הוא התאושש וניסה לתפוס אותה בבורותה, אני — הכלבה היחידה שידעה את סודה — יכולה הייתי לראות איך המפרש התנדנד לדקה — אך ורק לדקה — ואז שב והתנפח כולו ונמתח והיא הייתה אומרת בשלווה של יום קיץ, "זה סינונימי עם סופרמעשיוּת"[21] או איזו מילה מזדחלת ארוכה אחרת כמו זו, ואחר כך ממשיכה בשלוות נפש לצוף הלאה בכיוון הבא, נינוחה לגמרי, אתם יודעים, ולהשאיר את אותו זר כשהוא מחוּלָל ונבוך, ויודעי הסוד היו מניעים בזנבותיהם כאחד ופניהם מוארים בשמחת קודש עילאית.

וכך היה גם עם אִמרות כנף. אם אִמרה נשמעה מהממת, היא הייתה סוחבת אותה הביתה בשלמותה, והייתה משחקת איתה שישה לילות ושני בקרים ומסבירה אותה בכל פעם בצורה חדשה — היא הייתה חייבת לנהוג כך, כי כל מה שאכפת היה לה זאת האִמרה עצמה; המובן לא עניין אותה כלל, והיא ידעה שממילא הכלבים ההם לא היו פקחים דיים כדי להבין אותה. כן, היא הייתה משהו משהו! היא הגיעה למצב שהיא לא ידעה פחד. עד כדי כך הייתה בטוחה בבורותם של היצורים ההם. היא אפילו הביאה אנקדוטות ששמעה אשר גרמו למשפחה ולסועדים האורחים לצחוק מהן בקולי קולות. והנוהג הקבוע שלה היה לקַשר את שורת המחץ על בדיחת קרש אחת לבדיחת קרש אחרת[22] אף שהדבר לא התאים והיה חסר משמעות וכשהיא הייתה משמיעה את שורת המחץ, היא הייתה נופלת ומתגלגלת על רצפה וצוחקת ונובחת בדרך משוגעת לחלוטין בעוד אני יכולתי לראות שהיא תוהה לעצמה מדוע זה לא נשמע מצחיק כפי שזה היה כששמעה זאת בפעם הראשונה. האחרים התגלגלו ונבחו גם כן, בתוך תוכם התביישו שאינם מבינים את שורת המחץ ואף פעם לא חשדו שזו לא הייתה אשמתם, כי לא היה שם בעצם כלום.

אתם יכולים להסיק מכל הדברים האלה שהיא הייתה טיפוס יהיר וקל דעת למדי, אבל היו לה גם מעלות ומספרן רב, די כדי לכפר על כך. היה לה לב נדיב והיא נהגה בנעימות. היא אף פעם לא שמרה טינה על עוולות שנעשו לה אלא סילקה אותן ממחשבתה ושכחה אותן; היא הורתה לילדיה את נוהגהּ הנדיב, וממנה למדנו גם אנו להיות אמיצים ודייקנים בעת סכנה ולא לברוח, אלא להתעמת עם הסכנה שמאיימת על חבר או על זר ולעזור לו כמיטב יכולתנו בלי לעשות חשבונות. והיא לימדה אותנו לא במילים בלבד אלא גם הדגימה, וזאת הדרך הטובה ביותר, הבטוחה ביותר, אשר מחזיקה מעמד זמן ארוך יותר. הדברים האמיצים שהיא עשתה, הדברים הנפלאים שעשתה! היא הייתה רק חיילת מן השורה וכה צנועה — על כך אי אפשר היה לא להעריץ אותה, והיית חייב לחקות אותה; אפילו קינג צ'רלס ספניאל[23] לא יכול היה להישאר לגמרי נבזי בחברתה. אתם רואים, אם כן, שהיה בה יותר מהשכלתה.

[17] St. Bernard, Collie, סוגי כלבים; Presbyterian, זרם בנצרות הפרוטסטנטית הרפורמית מן המאה השש עשרה. בעליה של הכלבה השתייכו לזרם זה.
[18] באנגלית משחק מילים dog — כלב, ודוגמטיות — Dogmatic.
[19] Mastiff, סוג של כלב.
[20] במקור, Synonymous.
[21] מרק טוויין משתמש במילה Supererogation — עשייה יותר מהנדרש או מהמקובל.
[22] באנגלית chestnut — ערמון; בסלנג — בדיחת קרש. במקור nub — גבשושית, בליטה. התאמת הבליטה של הערמון האחד לערמון האחר שאינו מתאים.
[23] Cocker Spaniel, כלב פופולרי מאוד בארצות הברית.

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".

מקור שם העט, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע חושב כך אמר: "נולדתי כשכוכב השביט היילי הופיע בשמי כדור הארץ ב-1835. יודע ובטוח אני כשיופיע שוב אני אסתלק מהעולם". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט היילי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910 מת מארק טוויין.

עוד על הספר

הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה מרק טווין

פרק ראשון


אבי היה סן ברנרד, אימי הייתה קוֹלי, אבל אני פּרֶסביטֵרית.[17] זאת אמרה לי אימי. אישית, כשלעצמי אינני מבינה בהבחנות הדקות הללו. בשבילי אלה רק מילים נאות, ארוכות, חסרות משמעות. אימי חיבבה מילים כאלה: היא אהבה לומר אותן ולראות איך הכלבים האחרים מופתעים ומקנאים איך היא רכשה כל כך הרבה השכלה. בעצם זאת לא הייתה באמת השכלה, אלא רק התפארות. היא רכשה את המילים האלה כאשר הקשיבה לשיחות סביב שולחן האוכל ובסלון כאשר באו אורחים, והיא הקשיבה גם כאשר הלכה עם הילדים לבית הספר של יום ראשון. בכל פעם שהיא שמעה מילה ארוכה היא הייתה חוזרת עליה לעצמה פעמים רבות וכך יכלה לְשַמר אותן עד אשר הייתה התכנסות כלבית[18] בשכונה ושם היא הוציאה אותן, הפתיעה ודכדכה את כולם, מהכלבלב הזעיר ועד למסטיף[19] הענק, ובכך קיבלה את גמולהּ על כל הטרחה. אם היה נוכח שם זר, יש להניח שהוא היה חושד, נדהם, וכאשר הוא יכול היה שוב לדבר, היה שואל אותה לפירוש המילה. והיא תמיד אמרה לו. הוא אף פעם לא ציפה לכך אלא חשב שיתפוס אותה בקלקלתה, ולכן כשהיא ענתה לו היה הוא זה שהתבייש ולא היא כפי שקיווה. האחרים תמיד ציפו לכך ושמחו על כך והיו גאים בה כי ידעו שכך יהיה, מכיוון שהם היו בעלי ניסיון. כאשר היא אמרה את פירושה של מילה ארוכה, הם כולם היו כה מלאי הערצה עד כי לאף כלב לא היה אף פעם ספק שאכן זה הפירוש הנכון. וזה ברור, ראשית מפני שהיא תמיד ענתה מייד עד כי נדמה היה שהעונֶה הוא מילון, ונוסף על כך: איך הם יכלו לגלות אם תשובתה הייתה נכונה או לא? היא הייתה הכלבה המשכילה היחידה בשכונה. לימים, כאשר התבגרתי, היא הביאה יום אחד הביתה את המילה 'לא־אינטלקטואלי' והפעילה אותה בחריצות רבה בכל אותו שבוע בהתכנסויות שונות וגרמה להרבה אומללות וייאוש; היה זה אז, כאשר שמתי לב שבמהלך אותו שבוע היא נשאלה על מובן המילה בשמונה חבורות שנות, ובכל פעם היא הבזיקה הגדרה טרייה שונה, מה שהראה לי שהייתה לה יותר תושייה מאשר תרבות. אני לא הוצאתי מילה, כמובן. הייתה לה מילה אחת שהיא שמרה, מוכנה תמיד כגלגל הצלה, מין מילת חירום להיאחז בה אם קיים סיכוי שתיסחף פתאום מן הסיפון — המילה הייתה סינונימוס.[20] אם קרה שהיא פלטה מילה ארוכה שאבד עליה הכלח זה שבועות, והמובנים שלה הושלכו לערמת הפסולת; ואם היה בַּמָקום זר, שכמובן הוכה בתדהמה מטשטשת לכמה דקות, וכשחזר להכרתו היא כבר מזמן שטה לה עם הרוח בזרמים אחרים ולא ציפתה לדבר; או אז, כאשר הוא התאושש וניסה לתפוס אותה בבורותה, אני — הכלבה היחידה שידעה את סודה — יכולה הייתי לראות איך המפרש התנדנד לדקה — אך ורק לדקה — ואז שב והתנפח כולו ונמתח והיא הייתה אומרת בשלווה של יום קיץ, "זה סינונימי עם סופרמעשיוּת"[21] או איזו מילה מזדחלת ארוכה אחרת כמו זו, ואחר כך ממשיכה בשלוות נפש לצוף הלאה בכיוון הבא, נינוחה לגמרי, אתם יודעים, ולהשאיר את אותו זר כשהוא מחוּלָל ונבוך, ויודעי הסוד היו מניעים בזנבותיהם כאחד ופניהם מוארים בשמחת קודש עילאית.

וכך היה גם עם אִמרות כנף. אם אִמרה נשמעה מהממת, היא הייתה סוחבת אותה הביתה בשלמותה, והייתה משחקת איתה שישה לילות ושני בקרים ומסבירה אותה בכל פעם בצורה חדשה — היא הייתה חייבת לנהוג כך, כי כל מה שאכפת היה לה זאת האִמרה עצמה; המובן לא עניין אותה כלל, והיא ידעה שממילא הכלבים ההם לא היו פקחים דיים כדי להבין אותה. כן, היא הייתה משהו משהו! היא הגיעה למצב שהיא לא ידעה פחד. עד כדי כך הייתה בטוחה בבורותם של היצורים ההם. היא אפילו הביאה אנקדוטות ששמעה אשר גרמו למשפחה ולסועדים האורחים לצחוק מהן בקולי קולות. והנוהג הקבוע שלה היה לקַשר את שורת המחץ על בדיחת קרש אחת לבדיחת קרש אחרת[22] אף שהדבר לא התאים והיה חסר משמעות וכשהיא הייתה משמיעה את שורת המחץ, היא הייתה נופלת ומתגלגלת על רצפה וצוחקת ונובחת בדרך משוגעת לחלוטין בעוד אני יכולתי לראות שהיא תוהה לעצמה מדוע זה לא נשמע מצחיק כפי שזה היה כששמעה זאת בפעם הראשונה. האחרים התגלגלו ונבחו גם כן, בתוך תוכם התביישו שאינם מבינים את שורת המחץ ואף פעם לא חשדו שזו לא הייתה אשמתם, כי לא היה שם בעצם כלום.

אתם יכולים להסיק מכל הדברים האלה שהיא הייתה טיפוס יהיר וקל דעת למדי, אבל היו לה גם מעלות ומספרן רב, די כדי לכפר על כך. היה לה לב נדיב והיא נהגה בנעימות. היא אף פעם לא שמרה טינה על עוולות שנעשו לה אלא סילקה אותן ממחשבתה ושכחה אותן; היא הורתה לילדיה את נוהגהּ הנדיב, וממנה למדנו גם אנו להיות אמיצים ודייקנים בעת סכנה ולא לברוח, אלא להתעמת עם הסכנה שמאיימת על חבר או על זר ולעזור לו כמיטב יכולתנו בלי לעשות חשבונות. והיא לימדה אותנו לא במילים בלבד אלא גם הדגימה, וזאת הדרך הטובה ביותר, הבטוחה ביותר, אשר מחזיקה מעמד זמן ארוך יותר. הדברים האמיצים שהיא עשתה, הדברים הנפלאים שעשתה! היא הייתה רק חיילת מן השורה וכה צנועה — על כך אי אפשר היה לא להעריץ אותה, והיית חייב לחקות אותה; אפילו קינג צ'רלס ספניאל[23] לא יכול היה להישאר לגמרי נבזי בחברתה. אתם רואים, אם כן, שהיה בה יותר מהשכלתה.

[17] St. Bernard, Collie, סוגי כלבים; Presbyterian, זרם בנצרות הפרוטסטנטית הרפורמית מן המאה השש עשרה. בעליה של הכלבה השתייכו לזרם זה.
[18] באנגלית משחק מילים dog — כלב, ודוגמטיות — Dogmatic.
[19] Mastiff, סוג של כלב.
[20] במקור, Synonymous.
[21] מרק טוויין משתמש במילה Supererogation — עשייה יותר מהנדרש או מהמקובל.
[22] באנגלית chestnut — ערמון; בסלנג — בדיחת קרש. במקור nub — גבשושית, בליטה. התאמת הבליטה של הערמון האחד לערמון האחר שאינו מתאים.
[23] Cocker Spaniel, כלב פופולרי מאוד בארצות הברית.