הרצח החביב עליי

הרצח החביב עליי

לאחר שרצחתי את אימי בנסיבות מזוויעות במיוחד נעצרתי והובאתי למשפט שארך שבע שנים. בהנחיותיו לחבר המושבעים ציין שופט בית הדין לזיכויים שהיה זה אחד הפשעים המבעיתים שהוטל עליו אי פעם לתרץ.

או אז קם פרקליטי ואמר:

"ברשותו, כבוד השופט, פשעים הם מבעיתים או נעימים רק בהשוואה. אילו היית בקי בפרטי רציחתו של מרשי את דודו שקדמה לה, היית מזהה בעבירתו המאוחרת יותר (אם זו ראויה להיקרא עבירה) דבר מה המעיד על איפוק עדין והתחשבות של בן ברגשות הקורבן. האכזריות המזעזעת של מעשה הקטל הקודם אכן אינה עולה בקנה אחד עם כל השערה פרט לאשמה; ואלמלא העובדה שהשופט המכובד שלפניו עמד לדין היה נשיא חברת ביטוח המבטחת מפני סכנת תלייה, ובה החזיק מרשי פוליסה, קשה לראות כיצד היה מזוכה על דרך ההגינות. אם יואיל כבודו לשמוע על כך לשם עיצוב והדרכת דעתו, ייאות הביש גדא הזה, מרשי, לטרוח, ויגולל את המעשה בשבועה."

התובע המחוזי אמר: "כבודו, אני מתנגד. הצהרה שכזו שייכת לתחום הראיות, ושלב העדויות בתיק הזה כבר הסתיים. על הצהרת האסיר היה להישמע לפני שלוש שנים, באביב 1881."

"מבחינת סדר הדין הפלילי," אמר השופט, "אתה צודק, ובבית הדין להתנגדויות וסוגיות סידוריות היית זוכה להכרעה לטובתך. אבל לא בבית הדין לזיכויים. ההתנגדות נדחית."

"אני מסתייג," אמר התובע המחוזי.

"אסור לך," אמר השופט. "עליי להזכירך כי על מנת להסתייג עליך לדאוג להעברת התיק הזה לזמן מה אל בית הדין להסתייגויות על סמך בקשה רשמית מגובה כהלכה בתצהירים. בקשה בעניין זה שהגיש קודמך בתפקיד כבר פסלתי בשנתו הראשונה של משפט זה. אדוני פקיד בית הדין, השבע את האסיר."

משבוצע הליך ההשבעה כמקובל, הצהרתי את ההצהרה הבאה, שהותירה בשופט רושם כה עז בדבר הזילות היחסית של העבירה שבגינה עמדתי למשפט עד שוויתר על כל ניסיון נוסף למצוא נסיבות מקילות, ופשוט הורה לחבר המושבעים לזכות, ואני יצאתי מבית המשפט מבלי שדבק רבב בשמי הטוב:

"נולדתי ב־1856 בקאלאמאקי שבמישיגן להורים ישרי דרך ובעלי מוניטין, שעל אחד מהם שמר היושב במרומים בחסדו למען יהיה לי לנחמה בשנותיי האחרונות. ב־1867 באה המשפחה לקליפורניה והתיישבה בקרבת ניגֵר הֵד, ושם פתח אבי סוכנות דרכים וזכה לשגשוג מעל לכל חלום של תאוות בצע. הוא היה אז אדם עצור וקודר, אף כי שנותיו המצטברות ריככו קמעה את חומרת מזגו, ודומני שפרט לזכר המאורע המעציב שבגינו אני עומד עכשיו למשפט אין דבר שמונע בעדו להפגין עליצות אמיתית.

"ארבע שנים אחרי שהקמנו את סוכנות הדרכים הופיע מטיף נודד, ומאחר שלא השיגה ידו לשלם בעד לינת הלילה שהענקנו לו, כיבד אותנו בדרשת תוכחה רבת עוצמה שבעקבותיה, השבח לאל, קיבלנו עלינו כולנו את עול הדת. מייד שלח אבי לקרוא לאחיו, ויליאם רידלי הנכבד איש סטוקטון, ובהגיעו מסר את הסוכנות לידיו, בלי לחייב אותו בפרוטה בגין הזיכיון או הציוד — זה האחרון כלל רובה וינצ'סטר, רובה ציד קצוץ קנה ושלל מסכות עשויות משקי קמח. לאחר מכן עקרה המשפחה לגוֹסט רוק ופתחה בית ריקודים. הוא נקרא 'הֶרדי־גֶרדי מרגוע קדושים' והתוכנית בכל ערב נפתחה בתפילה. ושם אימי, שעלתה מאז למעלות קדושים, זכתה מכוח ריקודה רב החן, לתואר 'הניבתנית המשתוללת'.

בסתיו 75' הזדמנתי לקוֹיוֹט, שבדרך למָהָאלָה, ועליתי על הכרכרה בגוסט רוק. מלבדי היו בה ארבעה נוסעים. כשלושה מייל אחרי ניגר הד, אנשים שזיהיתי כדודי ויליאם ושני בניו שדדו את הכרכרה. כיוון שלא מצאו דבר בתיבת המשלוחים, ערכו חיפוש על הנוסעים. מילאתי את תפקידי בפרשה בכל הכבוד, עמדתי בשורה עם האחרים, הרמתי את ידיי והנחתי שייקחו ממני ארבעים דולר ושעון זהב. על פי התנהגותי איש לא היה יכול להעלות בדעתו שאני מכיר את האדונים שבחרו להשתעשע בדרך זו. כעבור ימים אחדים, כשהלכתי לניגר הד וביקשתי שיושבו לי כספי ושעוני, נשבעו דודי ודודניי שאינם יודעים דבר בעניין זה, והעמידו פנים שלדעתם אבי ואני עשינו את המעשה בעצמנו בניגוד נלוז לכל תום לב מסחרי. הדוד ויליאם אף איים שישיב לנו כגמולנו ויקים בית ריקודים מתחרה בגוסט רוק. היות ש'מרגוע קדושים' איבד מכוח משיכתו, הבנתי שדבר זה לבטח יחסל אותו ויתגלה כעסק משתלם, ולכן אמרתי לדודי שאני מוכן להתעלם מן העבר אם יקבל אותי למיזם שלו וישמור על השותפות בסוד מפני אבי. את ההצעה ההוגנת הזו הוא דחה, ואז הבנתי שמוטב וכדאי יותר אילו היה מת.

"תוכניותיי לתכלית זו הושלמו עד מהרה, וכשחלקתי אותן עם הוריי היקרים באתי על סיפוקי כשנתנו לי את ברכתם. אבי אמר שהוא מתגאה בי, ואימי הבטיחה שאומנם אמונתה הדתית אוסרת עליה לסייע בנטילת חיי אדם אך יעמדו לי תפילותיה להצלחתי. כדי להקדים רפואה למכה לשם ביטחוני במקרה של גילוי, פניתי בבקשת חברות לאותו מסדר רב עוצמה, 'אבירי הרצח', ובבוא העת נתקבלתי כחבר בסניף גוסט רוק. ביום שתמה תקופת המבחן שלי הורשיתי לראשונה לעיין ברשומות המסדר ולברר מי משתייך אליו — כל טקסי החניכה נערכו במסכות. שוו בנפשכם את שמחתי כאשר עיינתי ברשימת החברים ומצאתי שהשם השלישי בה הוא שמו של דודי, והוא מכהן כמשנה לסגן נגיד המסדר! נקרתה לפניי אפוא הזדמנות שהתעלתה על חלומותיי המופלגים ביותר — על רצח יכולתי להוסיף מרידה בסמכות ובוגדנות. בדיוק מה שאימי הטובה הייתה מכנה 'מתת משמיים'.

"סמוך לאותו זמן אירע משהו שגרם לסאת אושרי, שכבר מלאה, לעלות על גדותיה, אשד מעגלי של משׂושׂ. שלושה גברים, זרים בסביבה ההיא, נעצרו בעוון שוד הכרכרה שבו אבדו לי כספי ושעוני. הם הועמדו למשפט, ולמרות מאמציי לנקותם ולהדביק את האשמה לשלושה מאזרחי גוסט רוק הנכבדים והמהוגנים ביותר, הורשעו על פי ראיות חותכות. עתה יהיה הרצח מופקר וחסר היגיון כאוות נפשי.

"בוקר אחד הכתפתי את רובה הווינצ'סטר שלי, שמתי פעמיי אל ביתו של דודי סמוך לניגר הד, שאלתי את דודתי מארי, אשתו, אם הוא בבית, והוספתי שבאתי להרוג אותו. דודתי השיבה בחיוכה המוזר שאדונים כה רבים באו לאותה מטרה ואחר כך פונו משם בלי שהשיגו אותה עד כי עליי לסלוח לה על שהיא מפקפקת בתום ליבי בעניין זה. היא אמרה שאינני נראה כמי שעשוי להרוג מישהו, ולכן, להוכחת תום ליבי, הרמתי את הרובה ופצעתי סיני אחד שאיתרע מזלו לעבור ליד הבית. היא אמרה שהיא מכירה משפחות שלמות שמסוגלות לעשות דבר שכזה, אבל ביל רידלי הוא סוס מזן אחר לגמרי. עם זאת אמרה שאמצא אותו מעברו השני של הנחל במכלאת הכבשים; וכן הביעה את תקוותה שהטוב מן השניים ינצח.

"דודתי מארי הייתה אחת הנשים ההוגנות ביותר שפגשתי מימיי.

"מצאתי את דודי כורע על ברכיו ועסוק בפשיטת עורה של כבשה. היות שלא היה בידו רובה ולא אקדח, לא מלאני ליבי לירות בו, ולכן קרבתי אליו, בירכתי אותו בסבר פנים יפות והנחַתי מהלומה עזה על ראשו בקת הרובה שלי. אני מצטיין בעוצמת חבטה טובה והדוד ויליאם נשכב על צידו, אחר כך התגלגל על גבו, פרש את אצבעותיו ורעד. בטרם יוכל שוב לשלוט באיבריו אחזתי בסכין ששימש אותו קודם וחתכתי את מיתרי בִּרכו. ידוע לכם מן הסתם, שכאשר אתם מנתקים את גיד אכילס נמנע מהנפגע כל שימוש נוסף ברגלו; הרי זה בדיוק כאילו אין לו רגל כלל. ובכן, הפרדתי אותם זה מזה, וכאשר שב להכרה הוא עמד לשירותי. ברגע שהבין את המצב אמר:

"'סמואל, תפסת אותי בהפתעה ואתה יכול להרשות לעצמך קצת נדיבות. אני מבקש ממך רק דבר אחד, והוא שתסחב אותי אל הבית ותגמור אותי בחיק משפחתי.'

"אמרתי לו שלדעתי זו בקשה סבירה וכך אעשה אם רק יניח לי להכניסו לתוך שק חיטים; כך יהיה קל יותר לשאת אותו ואם יראו אותנו השכנים בדרך הדבר ימשוך פחות תשומת לב. הוא הסכים, ואני ניגשתי לאסם והבאתי שק. אלא שזה לא התאים למידותיו; השק היה קצר מדי ורחב הרבה יותר ממנו; לכן כופפתי את רגליו, לחצתי את ברכיו כנגד חזהו וכך הצלחתי להכניסו פנימה; לבסוף קשרתי את השק מעל לראשו. הוא היה גבר כבד גוף והיה עליי לאמץ את כל כוחותיי כדי להעמיסו על גבי; בכל זאת כשלתי קדימה מרחק־מה עד שהגעתי לנדנדה שתלו אחדים מן הילדים על ענף של עץ אלון. כאן הורדתי אותו מעליי והתיישבתי עליו לנוח, ומראה החבל העניק לי השראה מבורכת. בתוך עשרים דקות, כשעודנו בתוך השק, התנדנד לו דודי חופשי נתון לחסדי הרוח.

"קודם הורדתי את החבל, קשרתי קצה אחד בחוזקה סביב פתח השק, השלכתי את האחר מעבר לענף והנפתי אותו כחמש רגליים מעל לקרקע. הידקתי גם את קצהו האחר של החבל סביב פתח השק, וראיתי בסיפוק איך נהפך דודי למטוטלת גדולה ונאה. יש להוסיף כי הוא עצמו לא היה מודע לגמרי לאופי השינוי שעברה עמדתו ביחס לעולם החיצוני, אם כי לבל אחטא לזכרו של איש טוב עליי לומר כי איני סבור שבלאו הכי היה מבזבז הרבה מזמני במחאה מיותרת.

"לדוד ויליאם היה איל שנודע באזור כולו כלוחם. הוא היה במצב כרוני של זעף מולד. אכזבה מרה כלשהי בצעירותו העכירה את מזגו והוא הכריז מלחמה על העולם כולו. אם אומר שנהג לנגוח בכל מה שנקרה בדרכו אבטא רק בדוחק את טיבה והיקפה של פעילותו הצבאית; היקום היה יריבו; שיטותיו — בליסטיות. הוא לחם כמו המלאכים והשדים, ברום האוויר, מפלח את האטמוספרה כציפור, משרטט מסלול קשתי ונוחת על קורבנו בזווית הפגיעה המדויקת להפקת המרב ממהירותו וממשקלו. התנע שלו, בחישוב של רגל לטונה היה משהו בל ייאמן. הוא נצפה מחסל פר בן ארבע בנגיחה אחת במצחו המסוקס של אותו בן בקר. שום קיר של אבן לא עמד מולו כשעט עליו מלמעלה למטה; לא נמצאו עצים חזקים דיים לבלום אותו; הוא היה מרסק אותם לגפרורים ומטנף את תפארת עלוותם בעפר. הפרא הרתחן וחסר הרחמים הזה — הרעם בהתגלמותו — המפלץ הזה מתהום של מעלה, צד את עיני בעודו נח לו בצילו של עץ סמוך, חולם חלומות של כיבוש ותהילה. ובמגמה לזמנו לצאת אל שדה הכבוד תליתי את אדונו כפי שתיארתי לעיל.

"משהשלמתי את הכנותיי הענקתי למטוטלת הדודית טלטול עדין, ולאחר שפרשתי למקום מחסה מאחורי סלע קרוב, נשאתי את קולי בזעקה צרודה ממושכת שצליל הסיפא הפוחת שלה נבלע ברעש דומה לנהמת חתול מקלל שבקע מתוך השק. כהרף עין קפץ הכבש האימתני על רגליו ובמבט אחד עמד על המצב הצבאי. בתוך רגעים אחדים התקרב, כשהוא רוקע ברגליו, עד כחמישים יארד מן הצר המתנדנד, שנסוג והתקדם חליפות, וכמו קרא עליו תיגר. פתאום ראיתי את ראש הבהמה צונח אל האדמה ככורע תחת כובד קרניה העצומות; ואז התארך מאותו מקום פס לבן, עמום, גלי של כבש בכיוון אופקי כללית עד כארבעה יארד מנקודה שבדיוק מתחת לאויב. שם פנה חדות כלפי מעלה ובטרם נגוז ממבטי במקום שממנו זינק שמעתי טפיחה איומה וצעקה נוקבת, ודודי המסכן נורה לפנים, כשהחבל הרפוי הונף גבוה מן הענף שאליו נקשר. כאן התהדק החבל באחת, עוצר את מעופו, והוא טולטל בחזרה אל הקצה האחר של קשת תנועתו. האיל צנח בערבוביה של רגליים, צמר וקרניים, אבל התעשת, חמק מפני יריבו הטס מטה והתרחק באקראי, מטלטל את ראשו ורוקע בטלפיו הקדומניים חליפות. משנסוג בערך לאותו מרחק שממנו פתח בתקיפתו השתהה שוב, הרכין את ראשו כמתפלל לניצחון ושוב זינק קדימה, כמעט בלתי נראה כמקודם — קו לבן מתארך בפיתולים מפלצתיים ובסופו נסיקה חדה. נתיבו הפעם היה ניצב לקודמו, וקוצר רוחו כה רב עד כי הִכה באויב עוד לפני הגיעו אל הנקודה הנמוכה ביותר בקשת תנועתו. עקב זאת הועף האחרון סביב־סביב במעגל שרדיוסו שווה בקירוב למחצית אורכו של החבל, אשר שכחתי לציין שהיה כמעט עשרים רגל. צרחותיו — קרשנדו בהתקרבו ודימינואנדו בהתרחקו — הבליטו את מהירות סיבובו לאוזן יותר מאשר לעין. היה ברור שהוא טרם נפגע בשום איבר חיוני. תנוחתו בתוך השק והריחוק מן הקרקע שבו היה תלוי הגבילו את פעולתו של האיל לגפיו התחתונים ולשיפולי גבו. כמו צמח שהכה שורש בתוך מינרל רעיל כלשהו, דודי המסכן גווע לאיטו מלמטה למעלה.

"אחרי שהנחית את מהלומתו השנייה לא נסוג שוב האיל לאחור. להט הקרב יקד בליבו; מוחו השתכר מיין המדנים. כמתאגרף השוכח בחמת זעמו את כישוריו ולוחם מקרוב בחוסר יעילות התאמצה הבהמה הקוצפת להגיע אל האויב החומקני בדילוגים אנכיים מגושמים כל אימת שחלף מעל לראשה, ואומנם לפעמים הצליחה לפגוע בו חלושות, אך לעיתים קרובות יותר קרסה מרוב להיטות מוטעית. ואולם ככל שפחתה התנופה והוצרו מעגלי סיבובו של האיש הפיקה טקטיקה זו תוצאות משופרות, וחילצה איכות מעולה יותר של זעקות למרבה הנאתי.

"פתאום, כאילו תקעו החצוצרות שביתת נשק, הפסיק האיל את מעשי האיבה והתרחק, מקמט ומחליק את אפו הנשרי העצום בשרעפים, ומעת לעת ליחך צרור עשבים ולעס אותו לאיטו. דומה היה כי התעייף ממאמצי הלחימה וגמר אומר לכתת את חרבו למחרשה ולטפח את אומנויות השלום. בצעד יציב נע משדה התהילה והלאה עד שהגיע למרחק כרבע מייל. שם עצר ועמד באחוריו אל האויב, מעלה גירה ולכאורה רדום למחצה. עם זאת הבחנתי מדי פעם בפנייה קלה של ראשו, כאילו אדישותו מעושה יותר משהיא אמיתית.

"בינתיים שככו צרחותיו של הדוד ויליאם כמו תנועתו, ולא נשמע ממנו דבר פרט לאנחות נמוכות וארוכות, שנפלטו בנימת תחנונים ערבה עד מאוד לאוזניי. ללא ספק לא היה לאיש מושג קלוש מה מעוללים לו, והוא היה מבועת באופן שאין להביעו במילים. כשהמוות בא אפוף מסתורין הוא נורא בעליל. מעט־מעט חדלו תנודותיו של דודי, ולבסוף נותר תלוי בלי ניע. ניגשתי אליו וכבר עמדתי להעניק לו את מכת החסד, ואז שמעתי וחשתי ברצף זעזועים נמרצים שהרעידו את הקרקע כסדרה של רעשי אדמה קלים, ובפנותי לעבר האיל ראיתי ענן אבק ארוך קרב והולך אליי במהירות בל תשוער ובאופן מאיים! במרחק כשלושים יארד הוא נעצר, ומנקודה זו המריא באוויר מה שסברתי תחילה שהוא עוף לבן גדל ממדים. נסיקתו הייתה כה חלקה וקלה וסדירה עד כי לא הספקתי לקלוט את מהירותו העצומה ורק שגיתי בהתפעלות מחינו. עד עצם היום הזה נותר בי הרושם שהייתה זו תנועה איטית ומחושבת ושהאיל — שכן היה זה אותו בעל חיים — נישא באוויר הודות לכוח אחר מתנופתו העצמית ונתמך בכל שלבי מעופו בהקפדה ובעדנה אין קץ. עיניי עקבו אחר מהלכו באוויר בעונג בל יתואר, שרק גבר בניגוד לאימתי קודם לכן מפני התקרבותו על פני הקרקע. קדימה ומעלה הפליג בעל החיים הנאצל, ראשו מורכן כמעט אל בין ברכיו, טלפיו הקדומניים מתוחים לאחור, רגליו האחוריות נגררות אחריו כרגלי אנפה ממריאה.

"בגובה ארבעים או חמישים רגל, למיטב זיכרוני החזותי, הוא הגיע לרום מסלולו ונראה כאילו נותר רגע בלי ניע; אחר כך, נוטה פתאום לפנים בלי לשנות את תנוחתם היחסית של איבריו, נורה מטה במסלול תלול יותר ויותר ובמהירות גוברת והולכת, חלף סמוך מעליי ברעש כשל פגז תותח ופגע בדודי המסכן כמעט היישר בקודקודו! כה איומה הייתה ההתנגשות עד שלא רק נשברה מפרקתו של האיש אלא גם החבל נקרע; וגופו של הנפטר, שהוטח אל הקרקע, נמעך לעיסה תחת חרטומו הנורא של אותו כבש מטאורי! הזעזוע עצר את כל השעונים מלון האנד ועד דאץ' דנ'ס, ופרופסור דייווידסון, בר סמכא נודע בעניינים סיסמיים, ששהה במקרה בסביבה, לא איחר להסביר שהרטט נע מצפון לדרום מערב.

"בסך הכול נבצר ממני שלא לחשוב, שבתור מעשה זוועה אומנותי, כמעט שום רצח שבוצע מעולם לא התעלה על רציחתי את הדוד ויליאם."