פריז–ברדיצ'ב בשמונה ימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פריז–ברדיצ'ב בשמונה ימים
הוספה למועדפים

פריז–ברדיצ'ב בשמונה ימים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

תקציר

ביום ראשון 5 בספטמבר 1847 יצא בלזק לדרכו מפריז לברדיצ'ב, אוקראינה, או מדויק יותר לארמון וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה, כדי לפגוש את אהובתו הרוזנת הַנסקָה. לעת ערב הוא הגיע לתחנת הרכבת בצפון העיר מצויד בארגז מסע קטן, שק שינה, "לא היה לי אפילו חלקיק נייר להוציא את דרכוני." נוסף על כך, הוא נושא עימו "בסל קטן וקל לנשיאה צנימי מלחים, קפה מרוכז, סוכר, לשון כבושה ובקבוק קטן מלא אָניס, מוגן במקלעת קש. היו אלה מצרכים שיספיקו לשמונה ימים מלבד הצורך בחלב." וכן, את המילה החיונית חלב בגרמנית ובפולנית למד בלזק בעוד מועד: מִילְך בגרמנית, מְְלֶקוֹ בפולנית. הוא מאמין ש"כיום אפשר לנסוע מפריז לברדיצ'ב בשישה ימים", אבל עד מהרה יגלה שהמסע נמשך שמונה ימים. לא פלא שהוא מצהיר ש"דבר אינו שקרי יותר מלוח הזמנים של חברת הרכבות".

זהו למעשה מעין יומן מסע אישי מאוד שכתב בלזק בעת שיצא מפריז לברדיצ'ב שבאוקראינה כדי לפגוש את אהובתו. בלזק חושף את עצמו באופן חריג והופך לגיבור הסיפור האמיתי ולא עוד כדמות בסיפוריו הבדיוניים.

פרק ראשון

מבוא: הפעם בלזק הוא גיבור הסיפור
ראובן מירן


ביום ראשון 5 בספטמבר 1847 יצא בלזק לדרכו מפריז לברדיצ'ב, אוקראינה, או מדויק יותר לארמון וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה,[1] כדי לפגוש את אהובתו הרוזנת הַנסקָה. לעת ערב הוא הגיע לתחנת הרכבת בצפון העיר מצויד בארגז מסע קטן, שק שינה, "לא היה לי אפילו חלקיק נייר להוציא את דרכוני." נוסף על כך, הוא נושא עימו "בסל קטן וקל לנשיאה צנימי מלחים,[2] קפה מרוכז, סוכר, לשון כבושה ובקבוק קטן מלא אָניס, מוגן במקלעת קש. היו אלה מצרכים שיספיקו לשמונה ימים מלבד הצורך בחלב." וכן, את המילה החיונית חלב בגרמנית ובפולנית למד בלזק בעוד מועד: מִילְך בגרמנית, מְְלֶקוֹ בפולנית. הוא מאמין ש"כיום אפשר לנסוע מפריז לברדיצ'ב בשישה ימים", אבל עד מהרה יגלה שהמסע נמשך שמונה ימים. לא פלא שהוא מצהיר ש"דבר אינו שקרי יותר מלוח הזמנים של חברת הרכבות".

התחנה הראשונה — בריסל. מכיוון שהרכבת מפריז מגיעה לתחנה הדרומית עליו לחצות את העיר כדי להמשיך במסעו מן התחנה הצפונית לעיר קלן שבגרמניה.

בגרמניה מתחילה דרך החתחתים המעצבנת, אך המרתקת. קרונות דואר מסוגים שונים — כל אחד מהם מתאפיין במהירות שונה — כרכרות, תחנות מעבר להחלפת הסוסים, רכבות שכמעט "בולעות" בטעות את מטענו, האדישות ושלוות הנפש הגרמנית, הכה מנוגדות לאופי הצרפתי בכלל ולאופיו קצר־הרוח של בלזק בפרט. "אני לא מסוגל לחכות, זהו פגם בלתי ניתן לתיקון בטבעי. במילה נסיעה איני מתכוון לשוטטות או לטיול ללא מטרה, בוודאי לא כשמטרתך היא ביקור אצל חברים. את המסלול הזה מכתבים מהירים עוברים בשלושה עשר יום. אני הקדמתי בעשרה ימים את המכתב שבו הודעתי על הגעתי הצפויה". בלזק מצטייר כנוסע המודרני הלחוץ, הממהר תמיד, האדם שהדרך אצה לו ושאינו סובל קשיים בירוקרטיים מכל סוג שהוא. הוא מביע את דעתו כמעט על כל נוף טבע או נוף אדם ללא כחל וסרק. בפרספקטיבה של זמן מעניינת למשל דעתו על ברלין: "כעיר, ברלין, שאותה ראיתי כבר, נופלת בהרבה מנַאנְט. ככל שישתדלו, לעולם לא יוכלו מלכי פרוסיה להפוך את ברלין לעיר משעשעת [...] ולא חשוב עד כמה תתפתח — שהרי מספר תושביה גדֵל במידה שלא רחוק היום שתעלה על וינה — וינה תהיה תמיד משעשעת וברלין משעממת. [...] ברלין היא אחותה המשעממת של ז'נבה."

בדרכו, שהיא לעיתים דרך חתחתים, הוא פוגש בני אדם שונים, מהם כאלה שמסייעים לו להתגבר על הקשיים הבירוקרטיים המאפיינים את חציית גרמניה, ופולין הנתונה לשלטון האימפריה הרוסית — שם, בגליציה, מתו עשרות אלפי איכרים מרעב — עד הגבול הרוסי.

ברוסיה בלזק מרגיש שהוא כבר לא נמצא באירופה. הוא נתקל בפקידי מכס שמערימים בדרכו קשיים וגורמים לו "לאבד את שלוותי חסרת המנוח — שמתבטאת אצלי בדם חם שעדיף בעיניי מדם קר".

ככל שגוברים הקשיים והדרך מתארכת, בלזק — הסופר שברא אלפי דמויות — חושף הפעם את עצמו כדמות בשר ודם. הוא מתפעם ממידת הפופולריות של יצירותיו באירופה ומהאהדה כלפיו כסופר נערץ — זאת בניגוד לביקורות הקטלניות שהן מנת חלקו בעיתונות ובביקורת בפריז.

***


לדעת חוקרי יצירתו הענקית, סיפור המסע הזה מפריז לאהובתו בברדיצ'ב־וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה הוא הטקסט היחיד שבלזק מספר בו על עצמו ומתערטל בכל הנוגע לאופיו על פגמיו, לתגובותיו לקשיים ומול זרים שלמרות "יומרתי לדעת את לב האדם, לא ידעתי כלל אם האלמוני הזה ידיד לי או צר". במילים אחרות, ביומן המסע הזה בלזק מתערטל אוטוביוגרפית ומספר הפעם על עצמו ולא על יצירי דמיונו ופירות רוחו.

***


באימפריה הרוסית — השולטת גם בפולין ובאוקראינה — ובשטחים הנמצאים בשליטת האימפריה האוסטרית, בלזק מתוודע למה שהוא מכנה המשמעת העיוורת והצייתנות של הרוסים ולאופיים המנוגד לחלוטין של הפולנים. "לציית, לציית בכל מקרה, לציית בחירוף נפש, לציית גם כשהציות אבסורדי ומנוגד לאינסטינקט. אחרי חוסר המשמעת העמוק המאפיין את האנשים ואת רוח האדם בצרפת, אתה מוכה תדהמה לנוכח הצייתנות העיוורת של הרוסים. הצייתנות האופיינית הזאת מבטאת את ההבדל הרדיקלי בין רוסיה לפולין. הפולני אינו מסוגל לקבל מרות; הוא רוצה לפקד, לא לציית".

למזלו הרב, מנהל מכס רם דרג מכיר אותו כסופר נערץ ומסייע לו להתקרב ליעדו באוקראינה. בלזק מוקסם מהמרחבים העצומים, משדות החיטה המשתרעים מאופק לאופק, מאדמתה השחורה, הכבדה.

וכמובן מבני האדם, ובתוכם היהודים. בנקודה היהודית, בלזק, בדומה לרבים וטובים בתקופתו, מביע כלפיהם יחס של סלידה והערצה כאחד, תופעה המוכרת במאה התשע עשרה בצרפת כאנטישמיות לצד פילושמיות: מצד אחד, היהודים מתוארים כרודפי בצע, יצורים מוזרים בלבושם ובהתנהגותם הוולגארית והקולנית, ומצד שני הם שומרים בקנאות על המסורת שלהם, משקיעים את מרצם בלימודים וחוסכים כל פרוטה כדי לאפשר לילדיהם לרכוש השכלה. כל זאת לא מנע ממנו להסתייע בברון דה רוטשילד ולקיים קשרי ידידות ועבודה עם הסופר והמחזאי ליאון גוזלן, ששימש גם כמזכירו.

***
ביום שני 13 בספטמבר 1847 מגיע בלזק לברדיצ'ב, שם הוא נפגש עם בנקאי יהודי קשיש בשם הלפרין, שאותו הוא מגדיר כ"מלך", ומוסר לו מכתב אשראי חתום על ידי רוטשילד. כאמור לעיל, ה"קשר היהודי" הזה אינו מפריע לסופר הגדול לצבוע את יהודי ברדיצ'ב במיטב — או מירע — הגוונים האנטישמיים האופייניים לתקופה. "היהודים הם גנבים מאין בלתם, כמו הסינים, בני דודם למשלח היד. [...] לבני הגזע הזה יש מנהגים ואמונות טפלות משלהם, והם שימרו מסורות פראיות. לכן, אם אחד מבניה של משפחה יהודית אינו נגוע בגזל [...] והוא נותר חסר מעש [...] היפוכו של דבר בארצות הציוויליזציה, שבהן משפחות בורגניות מחשיבות עילויים לסכלים; ואילו הקדוש במשפחה יהודית צריך לעיין תמיד בתנ"ך, לצום ולהתפלל כמו פָקיר. גם במשפחת רוטשילד הקדוש שלה הוא עילוי ממין זה", כותב בלזק.

ובנימה זו, מן הראוי לציין שיהודים הם שמסיעים אותו מברדיצ'ב לארמון ויז'חובניה הסמוך, שם ממתינה לו אהובתו.

***


יומן המסע הזה, שכותרתו המקורית היא מכתב על קייב, נכתב למעשה ככתבת רשמֵי מסע לבקשתו של ידיד, עורך עיתון יומי נחשב בצרפת באותם ימים.[3] הכתבה לא הושלמה ולא התפרסמה מעולם. הרוזנת הַנסקָה, שנישאה לבלזק בברדיצ'ב ב־14 במארס 1850 הכתירה את הטקסט הזה בשם המסע של בעלי כתוב בכתב יד. כתב היד שמור עד היום בפריז ב־Institut de France.

ב־18 באוגוסט 1850, חמישה חודשים וארבעה ימים לאחר שנישא לאהובתו, נשם בלזק את נשימתו האחרונה.

[1] Wierzchownia, בהיגוי פולני וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה, באוקראינית וֶרְחִיבְנִיָה. בשתי השפות, מקור המילה נגזר מהשורש "פסגה". [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת. תודה לאסף ברטוב על הסיוע הלשוני]. 
[2] במקור biscuit de mer, מכונה גם galette, רקיק או צְנים, מאפה יבש עשוי קמח, שמרים ומים שספנים נהגו להצטייד בו להפלגות ארוכות. 
[3] Armand Bertin, עורך Journal des Débats. 

1.


אלמלי היו לי דברים מעניינים במיוחד לכתוב, לא הייתי טורח לספר לכם על אחד ממסעותיי. בזמן האחרון שָחַקנו כל כך את רעיון המסע ומימושו עד שהחלטתי נחושות לא לפרסם עוד לעולם דבר בנושא, ואף לא לומר עוד דבר על הארצות שבהן ביקרתי, וזאת כדי לא להיות וולגרי וכדי להימנע מדיבור על עצמי, שכן אני הוא הכינוי התפֵל והמייגֵע ביותר שאני מכיר בראייתו של קורא. ונוסף על כך, אני טיפוס שמח מאוד, צחקן, והקהל לא מאמין לעולם למי שכותבים בסגנונו האנין והמשובח של האב גַליאָני.[4]

המילה הנקלֵית בדחן או מוקיון היא שכרו של כל סופר השוזר ברגע הנכון דבר הלצה, כמשליך לוח עץ להקלת הגישור על פני הקטעים המשעממים. והדבר נראה לי טבעי בארץ המכבדת אנשים רציניים, כלומר אלה שספריהם העמוסים לעייפה בבוּרוּת ובמִשנוֹת שונות, נכתבים לקהל של רופאי שיניים הנאלצים לשמוט את לסתותיהם של המטופלים. הקורא היחיד שלו זכה הנוסע הפוריטני שפרסם את מסעו באמריקה נדון לעונש האכזרי הזה. שמו גארניֶה והוא מתגורר ברחוב דֵה לֶ'אפְּרוֹן. לבסוף, קיים פגם אחרון שלדעתי די בו ואני מכריז עליו קבל עם ועדה אל מול עולם הספרות כמעשה מועיל: אינך יכול לחזור לארץ מסוימת כשברצונך להיות משעשע ולומר את האמת על בני האדם, על הדברים ועל כל התופעות הייחודיות לארץ מסוימת המבדילות אותה משאר הארצות. מכיוון שקייב נמצאת ברוסיה, אתם מדמיינים לעצמכם שאכתוב ברשעות, שלא אומר דבר אמת, שאהיה זהיר ומאופק שבעתיים מספר מפורסם אחד, שעל פי מה שאומרים, עורר נגדו את רוסיה בדמותו של הצאר עצמו. ואולם אני, באופן אישי, נמצא במצב שבו אני יכול לדבר בחופשיות. הנה מדוע. אני אינני צבוע, זה מכבר הבעתי את הערצתי לממשל אבסולוטי — אך בסייג הבא: אין ממשל אבסולוטי בעולם כולו. נימוקיי אינם עומדים בסתירה זה לזה. אני מעדיף שלטון של אדם אחד על פני שלטון ההמון מכיוון שאני לא אוכל לעולם — אני חש בזאת — להסתדר עם העם ואף לא להקסים אותו, ומי שניסו לעשות זאת נחלו תמיד כישלון חרוץ. אני סבור — ואולי זו יוהרה ויומרה מצידי — שאני מסוגל למצוא הבנה הדדית עם אדם אחד גם אם יהא זה הגדול בעריצים.

[4] פרדיננדו גליאני, ידוע בכינויו L’abbé Galiani (1728–1787), כלכלן, סופר והוגה דעות איטלקי, דמות בולטת בתקופת הנאורות. 

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

עוד על הספר

פריז–ברדיצ'ב בשמונה ימים אונורה דה בלזאק

מבוא: הפעם בלזק הוא גיבור הסיפור
ראובן מירן


ביום ראשון 5 בספטמבר 1847 יצא בלזק לדרכו מפריז לברדיצ'ב, אוקראינה, או מדויק יותר לארמון וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה,[1] כדי לפגוש את אהובתו הרוזנת הַנסקָה. לעת ערב הוא הגיע לתחנת הרכבת בצפון העיר מצויד בארגז מסע קטן, שק שינה, "לא היה לי אפילו חלקיק נייר להוציא את דרכוני." נוסף על כך, הוא נושא עימו "בסל קטן וקל לנשיאה צנימי מלחים,[2] קפה מרוכז, סוכר, לשון כבושה ובקבוק קטן מלא אָניס, מוגן במקלעת קש. היו אלה מצרכים שיספיקו לשמונה ימים מלבד הצורך בחלב." וכן, את המילה החיונית חלב בגרמנית ובפולנית למד בלזק בעוד מועד: מִילְך בגרמנית, מְְלֶקוֹ בפולנית. הוא מאמין ש"כיום אפשר לנסוע מפריז לברדיצ'ב בשישה ימים", אבל עד מהרה יגלה שהמסע נמשך שמונה ימים. לא פלא שהוא מצהיר ש"דבר אינו שקרי יותר מלוח הזמנים של חברת הרכבות".

התחנה הראשונה — בריסל. מכיוון שהרכבת מפריז מגיעה לתחנה הדרומית עליו לחצות את העיר כדי להמשיך במסעו מן התחנה הצפונית לעיר קלן שבגרמניה.

בגרמניה מתחילה דרך החתחתים המעצבנת, אך המרתקת. קרונות דואר מסוגים שונים — כל אחד מהם מתאפיין במהירות שונה — כרכרות, תחנות מעבר להחלפת הסוסים, רכבות שכמעט "בולעות" בטעות את מטענו, האדישות ושלוות הנפש הגרמנית, הכה מנוגדות לאופי הצרפתי בכלל ולאופיו קצר־הרוח של בלזק בפרט. "אני לא מסוגל לחכות, זהו פגם בלתי ניתן לתיקון בטבעי. במילה נסיעה איני מתכוון לשוטטות או לטיול ללא מטרה, בוודאי לא כשמטרתך היא ביקור אצל חברים. את המסלול הזה מכתבים מהירים עוברים בשלושה עשר יום. אני הקדמתי בעשרה ימים את המכתב שבו הודעתי על הגעתי הצפויה". בלזק מצטייר כנוסע המודרני הלחוץ, הממהר תמיד, האדם שהדרך אצה לו ושאינו סובל קשיים בירוקרטיים מכל סוג שהוא. הוא מביע את דעתו כמעט על כל נוף טבע או נוף אדם ללא כחל וסרק. בפרספקטיבה של זמן מעניינת למשל דעתו על ברלין: "כעיר, ברלין, שאותה ראיתי כבר, נופלת בהרבה מנַאנְט. ככל שישתדלו, לעולם לא יוכלו מלכי פרוסיה להפוך את ברלין לעיר משעשעת [...] ולא חשוב עד כמה תתפתח — שהרי מספר תושביה גדֵל במידה שלא רחוק היום שתעלה על וינה — וינה תהיה תמיד משעשעת וברלין משעממת. [...] ברלין היא אחותה המשעממת של ז'נבה."

בדרכו, שהיא לעיתים דרך חתחתים, הוא פוגש בני אדם שונים, מהם כאלה שמסייעים לו להתגבר על הקשיים הבירוקרטיים המאפיינים את חציית גרמניה, ופולין הנתונה לשלטון האימפריה הרוסית — שם, בגליציה, מתו עשרות אלפי איכרים מרעב — עד הגבול הרוסי.

ברוסיה בלזק מרגיש שהוא כבר לא נמצא באירופה. הוא נתקל בפקידי מכס שמערימים בדרכו קשיים וגורמים לו "לאבד את שלוותי חסרת המנוח — שמתבטאת אצלי בדם חם שעדיף בעיניי מדם קר".

ככל שגוברים הקשיים והדרך מתארכת, בלזק — הסופר שברא אלפי דמויות — חושף הפעם את עצמו כדמות בשר ודם. הוא מתפעם ממידת הפופולריות של יצירותיו באירופה ומהאהדה כלפיו כסופר נערץ — זאת בניגוד לביקורות הקטלניות שהן מנת חלקו בעיתונות ובביקורת בפריז.

***


לדעת חוקרי יצירתו הענקית, סיפור המסע הזה מפריז לאהובתו בברדיצ'ב־וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה הוא הטקסט היחיד שבלזק מספר בו על עצמו ומתערטל בכל הנוגע לאופיו על פגמיו, לתגובותיו לקשיים ומול זרים שלמרות "יומרתי לדעת את לב האדם, לא ידעתי כלל אם האלמוני הזה ידיד לי או צר". במילים אחרות, ביומן המסע הזה בלזק מתערטל אוטוביוגרפית ומספר הפעם על עצמו ולא על יצירי דמיונו ופירות רוחו.

***


באימפריה הרוסית — השולטת גם בפולין ובאוקראינה — ובשטחים הנמצאים בשליטת האימפריה האוסטרית, בלזק מתוודע למה שהוא מכנה המשמעת העיוורת והצייתנות של הרוסים ולאופיים המנוגד לחלוטין של הפולנים. "לציית, לציית בכל מקרה, לציית בחירוף נפש, לציית גם כשהציות אבסורדי ומנוגד לאינסטינקט. אחרי חוסר המשמעת העמוק המאפיין את האנשים ואת רוח האדם בצרפת, אתה מוכה תדהמה לנוכח הצייתנות העיוורת של הרוסים. הצייתנות האופיינית הזאת מבטאת את ההבדל הרדיקלי בין רוסיה לפולין. הפולני אינו מסוגל לקבל מרות; הוא רוצה לפקד, לא לציית".

למזלו הרב, מנהל מכס רם דרג מכיר אותו כסופר נערץ ומסייע לו להתקרב ליעדו באוקראינה. בלזק מוקסם מהמרחבים העצומים, משדות החיטה המשתרעים מאופק לאופק, מאדמתה השחורה, הכבדה.

וכמובן מבני האדם, ובתוכם היהודים. בנקודה היהודית, בלזק, בדומה לרבים וטובים בתקופתו, מביע כלפיהם יחס של סלידה והערצה כאחד, תופעה המוכרת במאה התשע עשרה בצרפת כאנטישמיות לצד פילושמיות: מצד אחד, היהודים מתוארים כרודפי בצע, יצורים מוזרים בלבושם ובהתנהגותם הוולגארית והקולנית, ומצד שני הם שומרים בקנאות על המסורת שלהם, משקיעים את מרצם בלימודים וחוסכים כל פרוטה כדי לאפשר לילדיהם לרכוש השכלה. כל זאת לא מנע ממנו להסתייע בברון דה רוטשילד ולקיים קשרי ידידות ועבודה עם הסופר והמחזאי ליאון גוזלן, ששימש גם כמזכירו.

***
ביום שני 13 בספטמבר 1847 מגיע בלזק לברדיצ'ב, שם הוא נפגש עם בנקאי יהודי קשיש בשם הלפרין, שאותו הוא מגדיר כ"מלך", ומוסר לו מכתב אשראי חתום על ידי רוטשילד. כאמור לעיל, ה"קשר היהודי" הזה אינו מפריע לסופר הגדול לצבוע את יהודי ברדיצ'ב במיטב — או מירע — הגוונים האנטישמיים האופייניים לתקופה. "היהודים הם גנבים מאין בלתם, כמו הסינים, בני דודם למשלח היד. [...] לבני הגזע הזה יש מנהגים ואמונות טפלות משלהם, והם שימרו מסורות פראיות. לכן, אם אחד מבניה של משפחה יהודית אינו נגוע בגזל [...] והוא נותר חסר מעש [...] היפוכו של דבר בארצות הציוויליזציה, שבהן משפחות בורגניות מחשיבות עילויים לסכלים; ואילו הקדוש במשפחה יהודית צריך לעיין תמיד בתנ"ך, לצום ולהתפלל כמו פָקיר. גם במשפחת רוטשילד הקדוש שלה הוא עילוי ממין זה", כותב בלזק.

ובנימה זו, מן הראוי לציין שיהודים הם שמסיעים אותו מברדיצ'ב לארמון ויז'חובניה הסמוך, שם ממתינה לו אהובתו.

***


יומן המסע הזה, שכותרתו המקורית היא מכתב על קייב, נכתב למעשה ככתבת רשמֵי מסע לבקשתו של ידיד, עורך עיתון יומי נחשב בצרפת באותם ימים.[3] הכתבה לא הושלמה ולא התפרסמה מעולם. הרוזנת הַנסקָה, שנישאה לבלזק בברדיצ'ב ב־14 במארס 1850 הכתירה את הטקסט הזה בשם המסע של בעלי כתוב בכתב יד. כתב היד שמור עד היום בפריז ב־Institut de France.

ב־18 באוגוסט 1850, חמישה חודשים וארבעה ימים לאחר שנישא לאהובתו, נשם בלזק את נשימתו האחרונה.

[1] Wierzchownia, בהיגוי פולני וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה, באוקראינית וֶרְחִיבְנִיָה. בשתי השפות, מקור המילה נגזר מהשורש "פסגה". [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת. תודה לאסף ברטוב על הסיוע הלשוני]. 
[2] במקור biscuit de mer, מכונה גם galette, רקיק או צְנים, מאפה יבש עשוי קמח, שמרים ומים שספנים נהגו להצטייד בו להפלגות ארוכות. 
[3] Armand Bertin, עורך Journal des Débats. 

1.


אלמלי היו לי דברים מעניינים במיוחד לכתוב, לא הייתי טורח לספר לכם על אחד ממסעותיי. בזמן האחרון שָחַקנו כל כך את רעיון המסע ומימושו עד שהחלטתי נחושות לא לפרסם עוד לעולם דבר בנושא, ואף לא לומר עוד דבר על הארצות שבהן ביקרתי, וזאת כדי לא להיות וולגרי וכדי להימנע מדיבור על עצמי, שכן אני הוא הכינוי התפֵל והמייגֵע ביותר שאני מכיר בראייתו של קורא. ונוסף על כך, אני טיפוס שמח מאוד, צחקן, והקהל לא מאמין לעולם למי שכותבים בסגנונו האנין והמשובח של האב גַליאָני.[4]

המילה הנקלֵית בדחן או מוקיון היא שכרו של כל סופר השוזר ברגע הנכון דבר הלצה, כמשליך לוח עץ להקלת הגישור על פני הקטעים המשעממים. והדבר נראה לי טבעי בארץ המכבדת אנשים רציניים, כלומר אלה שספריהם העמוסים לעייפה בבוּרוּת ובמִשנוֹת שונות, נכתבים לקהל של רופאי שיניים הנאלצים לשמוט את לסתותיהם של המטופלים. הקורא היחיד שלו זכה הנוסע הפוריטני שפרסם את מסעו באמריקה נדון לעונש האכזרי הזה. שמו גארניֶה והוא מתגורר ברחוב דֵה לֶ'אפְּרוֹן. לבסוף, קיים פגם אחרון שלדעתי די בו ואני מכריז עליו קבל עם ועדה אל מול עולם הספרות כמעשה מועיל: אינך יכול לחזור לארץ מסוימת כשברצונך להיות משעשע ולומר את האמת על בני האדם, על הדברים ועל כל התופעות הייחודיות לארץ מסוימת המבדילות אותה משאר הארצות. מכיוון שקייב נמצאת ברוסיה, אתם מדמיינים לעצמכם שאכתוב ברשעות, שלא אומר דבר אמת, שאהיה זהיר ומאופק שבעתיים מספר מפורסם אחד, שעל פי מה שאומרים, עורר נגדו את רוסיה בדמותו של הצאר עצמו. ואולם אני, באופן אישי, נמצא במצב שבו אני יכול לדבר בחופשיות. הנה מדוע. אני אינני צבוע, זה מכבר הבעתי את הערצתי לממשל אבסולוטי — אך בסייג הבא: אין ממשל אבסולוטי בעולם כולו. נימוקיי אינם עומדים בסתירה זה לזה. אני מעדיף שלטון של אדם אחד על פני שלטון ההמון מכיוון שאני לא אוכל לעולם — אני חש בזאת — להסתדר עם העם ואף לא להקסים אותו, ומי שניסו לעשות זאת נחלו תמיד כישלון חרוץ. אני סבור — ואולי זו יוהרה ויומרה מצידי — שאני מסוגל למצוא הבנה הדדית עם אדם אחד גם אם יהא זה הגדול בעריצים.

[4] פרדיננדו גליאני, ידוע בכינויו L’abbé Galiani (1728–1787), כלכלן, סופר והוגה דעות איטלקי, דמות בולטת בתקופת הנאורות.