אקדמיית רויאל הארטס 1 - נסיך אכזר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אקדמיית רויאל הארטס 1 - נסיך אכזר
מכר
אלפי
עותקים
אקדמיית רויאל הארטס 1 - נסיך אכזר
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אקדמיית רויאל הארטס 1 - נסיך אכזר

4.4 כוכבים (179 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אשלי ג'ייד

אשלי ג'ייד אוהבת לכתוב תתי ז'אנרים שונים וקווי עלילות מגוונים בספרות הרומנטית. אהבותיה הראשונות היו ספרי Young Adult ורומני מתח רומנטי, אבל היא גם כותבת את כל מה שבאמצע — לרבות רומנטיקה עכשווית, ארוטיקה ואופל.
הדמויות שלה פגומות ומורכבות, ורוב הסיכויים שתשנאו אותן רגע לפני שתתאהבו בהן עד כלות. היא מתה על פסיקים, מקפים, מוזיקה, קפה וכל דבר שמעורר מחשבה... מלבד מתמטיקה.
ספרים מאיצים את פעימות ליבה והכתיבה מפיחה חיים בנשמתה. בילדותה היא תמיד קראה ספרים ושרבטה סיפורים ביומן שלה. אחרי שחלמה חלום מוזר לילה אחד, היא החליטה ללכת עליו ולפרסם את הסדרה הראשונה שלה. זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלה מימיה.
כשהיא לא פורעת הלוואות סטודנטים, עובדת או כותבת רומן, תמצאו אותה מאזינה למוזיקה, מדברת עם הקוראות שלה ברשת והוגה במשמעות החיים.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

ברוכים הבאים לממלכת רויאל הארטס...

לא העליתי על דעתי מצב שבו כף רגלי תדרוך שוב במקום הזה. 
לאחר ארבע שנים, לא נותרה לי ברירה אלא לגור עם דודתי, לחזור לאקדמיה ולסיים פה את כיתה י"ב. 

כעת אני נאלצת לעמוד מול ג'ייס קובינגטון.
החבר הראשון שלי. 
האהבה הראשונה שלי. 
הנשיקה הראשונה שלי. 
הנער שהותרתי מאחור.

אלא שהוא כבר לא אותו נער מופנם שבידיו הפקדתי את ליבי. הג'ייס החדש הזה הוא זר מקועקע ומפתה, ובאותה נשימה גם נסיך אכזר ששונא אותי ונחוש למרר את חיי.  

משפחתו המפוארת וצבא הרודנים שמשתרך אחריו מצפים שאנשק את האדמה שעליה הם דורכים – כמו כל שאר התלמידים באקדמיה – אבל אני מעדיפה לאכול חצץ מאשר להיכנע לשתלטנות שלהם.

אם ג'ייס קובינגטון נחוש כל כך לגרום לי להסתלק, הוא יצטרך לעשות הרבה יותר כדי לשבור אותי. כי גם הוא כבר לא מכיר את דילן החדשה, ואני לגמרי לא הטיפוס שישחק לפי הכללים שיכתיב.

***

אזהרת רומנטיקה: אקדמיית רויאל הארטס היא סדרת רומנים שבה כל ספר עומד בפני עצמו, עוסק בדמויות אחרות ובעל סוף סגור. הספרים גדושים בדרמות, בטוויסטים, בבריונות ובבחורים רעים עד לשד עצמותיהם. וכשאנחנו אומרות רעים, אנחנו מתכוונות לחארות ב־ח' הידיעה! אם אתן מחפשות רומנטיקה מתוקה ובטוחה, הסדרה הזאת לא נועדה לכן. ממש־ממש לא. בבקשה, אל תגידו שלא הזהרנו.😊  

אשלי ג'ייד היא מחברת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי ושל אמזון, וספריה תורגמו לשפות רבות. היא אוהבת לרקום עלילות מורכבות בתתי־הז'אנר של הספרות הרומנטית: רומני ניו־אדולט, מתח ואופל ארוטיים. הדמויות שלה פגומות, כך שרוב הסיכויים שתשנאו אותן רגע לפני שתתאהבו בהן עד כלות. היא סופרת שמשוגעת על פסיקים, נקודות, מקפים, מוזיקה, קפה, וכל דבר אחר שמעורר מחשבה, מלבד מתמטיקה.    

פרק ראשון

פרולוג

ג'ייס
ארבע שנים קודם לכן


"לא ניתן להם לחמוק מעונש."

עיניה של אחותי הקטנה דמעו כשהיא סוף־סוף הביטה בי. "אין דבר שנוכל לעשות, ג'ייס. הם כבר ניצחו. ליאם איננו." דמעה נוספת התגלגלה על לחייה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה כל כך הרבה בארבע־עשרה שנותיי. "בדיוק כמו אימא."

"היא צודקת," לחש אחי קול. "אולי נוכל לשכנע את אבא לעבור למקום אחר."

החיוך האופייני לו נעלם ועיניו היו חסרות חיים כמו של ליאם, כשמצאתי אותו בחדר הארונות לפני שלושה ימים.

חזי התכווץ. כאב לי להביט בו.

לא ניתן לדעת לפי האישיות שלהם, אבל קול וליאם היו תאומים זהים. וכרגע, זה רק שימש עבורי כתזכורת נוספת לכמה הכול נדפק. משפחתי התפרקה לגורמים בהדרגה. אבי היה שקוע מדי באבל שלו ובעבודה מכדי לעשות משהו בנדון.

זה לא אומר שאני לא יכולתי לעשות משהו.

אכזבתי את ליאם, אחי הקטן וחברי הטוב, אבל לא אאכזב את האחים שנותרו לי. לא אתן לעיר הזאת או לאנשיה להרוס את משפחתי.

אימא שלי אמרה לי פעם שתפקידי כאח הבכור הוא לדאוג לשאר. להיות האדם שהם יכולים לסמוך עליו. ללמד אותם איך לנווט בחיים כדי שיהיה להם קל יותר.

הדרך היחידה שבה יכולתי לעשות זאת הייתה להדחיק את כל הכאב שהרגשתי, ולאפשר לזעם המבעבע בנשמתי לעלות אל פני השטח.

אימא שלי ואחי הקטן לא יחזרו. לא משנה כמה דמעות נזיל או כמה נתחנן בפני אלוהים שיחזיר את הגלגל לאחור וימחק את המעשה הנפשע.

אלוהים הפסיק להקשיב מזמן.

אבא שלי הפסיק להיות אבא ברגע שבו אשתו איבדה את חייה.

אני היחיד שנשאר להם.

וזה אומר שאין עוד מקום בליבי לצער או לאבל. הרגשות האלה בוזבזו על המתים. ממני נדרש לדאוג לחיים.

כעס היה כוח מניע חזק פי כמה. הוא עזר לי להסתיר את כל האשמה שאצרתי בתוכי.

נעמדתי. "אנחנו לא עוזבים."

בלבול הופיע בפניהם. קול פתח את פיו כדי לדבר אבל אני נענעתי את ראשי ועצרתי אותו. הוא יקבל את זכות הדיבור אחרי שאסיים. הדברים שהייתי צריך לומר היו חשובים.

"אם נעזוב את העיר, הם יקבלו את מבוקשם."

רויאל מנור הייתה מלאה במניאקים עשירים שהעדיפו להיפטר מהבעיה במקום להכיר בבעיות של עצמם.

זין עליהם.

ליאם מת מפני שחבורת נבלות בבית הספר חשבה שכיף להציק לילד הסובל מגמגום ומהתקפי חרדה.

ולא הגנתי עליו כמו שהייתי אמור לעשות. בגללה.

"הם התעסקו עם המשפחה הלא נכונה." שילבתי את זרועותיי על החזה. "אני חושב שהגיע הזמן שניתן להם לאכול מהדייסה שהם בישלו. נדפוק את כולם כמו שהם דפקו את ליאם." הנחישות זרמה בי בעוצמה שכמעט חנקה אותי. "ולא נפסיק עד שכל אחד ואחד מהם ירעד מאיתנו."

ביאנקה ניגבה את דמעותיה בשרוול. "עד שישלמו."

קול חייך אליי. "עד שננהל את העיר הזאת ונהפוך את כולם לזונות שלנו."

עד שננקום את נקמת האח שאיבדנו.

 

פרק 1

דילן
 

דילן,

מקווה שעברה עלייך טיסה נעימה. דוד ויין ואני נחזור מפריז מחר בבוקר. יש אוכל במקרר וחדר השינה שלך מוכן כדי שתוכלי לעבור לגור בו. אוקלי יראה לך איפה נמצא כל דבר. מחכה בקוצר רוח לראות אותך.

אהבה ונשיקות,

דודה קריסטל

נ.ב. אני מתכוונת לשכפל לך מפתח. עד אז תוכלי להשתמש במפתח הרזרבי שמתחת לשטיחון.

רוגז מחלחל לתוכי כשאני מביטה בפתקית הוורודה שמודבקת על דלת הכניסה. מספיק היה לשלוח הודעת טקסט פשוטה ובה פרטים על מקום הימצאו של המפתח הרזרבי המוסתר. זה גם הרבה יותר בטוח. לא שרויאל מנור היא עיר מסוכנת. למעשה, שיעור הפשיעה הנמוך ובתי הספר הטובים באזור היו הסיבות העיקריות לכך שהוריי רצו שאגדל כאן. ואם אימי לא הייתה הולכת לעולמה כשהייתי בת שמונה ואבי לא היה מוצא לעצמו אישה חדשה שרצתה לעבור לעיר עשירה עוד יותר בחוף המערבי כשמלאו לי ארבע־עשרה...

לא, אני לא הולכת בכיוון הזה היום. גם אם אתהה איך חיי היו נראים אם אימא הייתה עדיין בחיים ואצטער שהעניינים לא התגלגלו אחרת, העבר לא ישתנה.

אני מניחה את המזוודות שלי על המרפסת באנחה כבדה, שולפת את המפתח מתחת לשטיחון, ואז נכנסת אל ביתי החדש למשך השנה הקרובה. עוד לפני שכף רגלי מספיקה לדרוך על רצפת עץ הדובדבן, הטלפון מצלצל. אני אמורה לעשות לשנינו טובה ולהעביר את השיחה לתא הקולי, אבל אני לוחצת על הכפתור הירוק בכל זאת. אני פגועה, כועסת ועדיין לא מוכנה לדבר איתו. קטנוניות אינה זרה לי.

"ממתינה עבורך שיחת גוביינא מבריאן טיילור בכלא אוק קריק. כדי לקבל את השיחה, הקש חמש. אם אינך מעוניין לקבל את השיחה, הקש אפס."

אני ממהרת להקיש אפס ומנתקת.

לך תזדיין, אבא.

בזכות עוד פתקית דביקה מדודה קריסטל, אני מצליחה להבין איזה חדר היא פינתה עבורי. אף על פי שהמילה "פינוי" היא לשון המעטה. מלבד מיטת הקווין סייז שמכוסה בכיסוי מיטה סגול, שולחן כתיבה ריק ועוד פתקית דביקה שמבטיחה לקחת אותי בהמשך השבוע לקניות, החדר ריק ושומם. לא שזה מפריע לי. הצלחתי לדחוס את כל חיי לתיק נסיעות אחד ולמזוודה בינונית. פשטות וענייניות הולמות אותי.

פחות דברים להיקשר אליהם.

אני פותחת את דלת ארון הבגדים כדי לתלות שם את בגדיי. שלוש חצאיות משובצות, שלוש חולצות לבנות מכופתרות ושלושה בלייזרים בצבע נייבי מושכים את תשומת ליבי. סמל תיכון רויאל הארטס מעל כיס החזה השמאלי מתגרה בי.

בהתחשב בעובדה שדודתי ובעלה הואילו בטובם לקבל אליהם נערה חסרת בית, לא הייתי בעמדה לבקש דברים. אבל הדבר היחיד שכן התעקשתי עליו היה ללמוד בבית הספר הציבורי המקומי ולא בתיכון רויאל הארטס. אבא שלי הכריח אותי ללמוד בבית ספר פרטי ביסודי ובחטיבת הביניים, וזו הייתה אחת החוויות הגרועות בחיי.

האיבר בחזי מתכווץ. מלבד הפגישה עם ג'ייס.

כמובן, הדבר היחיד שרציתי היה הדבר היחיד שבעלה של קריסטל לא הסכים לנהל עליו משא ומתן מאחר שזו שנתו האחרונה של בן דודי — טכנית, בן דוד חורג — והוא לומד ברויאל הארטס. ויין חשב שיועיל לי ללמוד בבית ספר עם בנו אוקלי כדי שיהיה לי מישהו שידריך אותי, אבל ברור שדוד ויין אינו טיפוס חד הבחנה. פגשתי אותו רק פעם אחת בקצרה בחתונה שלו ושל דודתי לפני ארבע שנים, ושיטוט מהיר באינסטגרם של אוקלי העיד שהוא שימושי כמו דג זהב בהופעה של בוב מארלי.

וכשאני אומרת שימושי, אני מתכוונת למסומם.

מה שכנראה מסביר למה הוא לא אסף אותי משדה התעופה כפי שהיה אמור, או למה עוד לא ראיתי שום זכר ממנו אף על פי שאני כבר כאן כל אחר הצהריים ורוב הערב. אני שולחת אליו עוד הודעת סמס, ובדיוק כמו העשר הראשונות ששלחתי היום, הוא לא מגיב. הסקרנות גוברת עליי, לכן אני יוצאת מדלת החדר החדש שלי ופוסעת במסדרון הארוך. דודה קריסטל אמרה שיש שישה חדרי שינה בבית ואחרי שאני נוקשת על כמה דלתות, ברור שאוקלי לא נמצא באף אחד מהם.

אני כובשת גניחה, יורדת במדרגות ומשוטטת במטבח. כמו שאר הבית, המטבח מרווח והכול נראה יקר, אבל מלבד המחיר הוא נראה די סטנדרטי. מכשירים מפלדת אל־חלד, שולחן זכוכית, אי העשוי שיש גרניט גדול במרכז.

ושום סימן לאוקלי.

אחרי שאני בודקת בסלון, במשרד של דוד ויין ובאמבטיה בקומה הראשונה, אני יורדת במדרגות שמובילות למרתף. ריח המריחואנה חודר לנחיריי כמעט מייד.

אני לא משביתת שמחות, אין לי בעיה עם מעשנים, יש לי בעיה עם אנשים מפונקים ששוכחים מה חשוב. כמו לענות להודעות סמס או לאסוף את בת הדודה החורגת שלהם משדה התעופה.

מסך הטלוויזיה הגדול, שכרגע משדר שתי בחורות עירומות שמתחככות זו בזו לצלילי שיר ראפ ממולמל ואיום, מאיר את המרתף קלושות. אני מצליחה לראות את גב ספת העור. העשן מרחף לעבר מאוורר התקרה ומעיד שיש סיכוי לא רע שאמצא את אוקלי על הספה.

אני לא יודעת אם לצחוק או לנענע את ראשי כשאני מתקרבת ורואה אותו מעולף, ידו האחת בתוך המכנסיים והשנייה מחזיקה במה שנראה כמו ג'וינט מעושן חלקית. כובע הבייסבול שהוא חובש מסתיר את רוב פניו, אבל הוא בהחלט נראה כאילו ישן הרבה זמן. מפתיע שהבית עוד לא נשרף. אני עומדת להיפטר מהג'וינט שעדיין דולק ולעלות חזרה אל חדרי, אבל אז הוא מדבר.

"היי, בייב."

אה? די מוזר, אבל בהתחשב בעובדה שזרים קראו לי בשמות גרועים יותר, אני מחליטה לזרום עם העניין.

"היי."

"שאלתי את עצמי מתי תגיעי לפה," הוא ממלמל וקולו צרוד מרוב שינה.

אני כובשת את הדחף להגיד לו שהייתי מגיעה לכאן קודם אם הוא היה אוסף אותי משדה התעופה המחורבן, כפי שהיה אמור. אנחנו נבלה יחד לאורך השנה הבאה ואם אקטר באוזניו, הקשר בינינו לא יתחיל ברגל ימין.

אני פותחת את פי כדי לשאול אם הוא רוצה לאכול משהו אחר כך, אבל הוא ממשיך לדבר, "את כזאת שווה."

אוקיי, הרכבת הזאת רשמית הגיעה לתחנה מביכה.

"אה... תוד..."

לפני שאני משלימה את המשפט, הוא מוריד את הטרנינג ו...

אלוהים. אדירים.

מיצי מרה עולים בגרוני כשהוא עוטף בידו את הזין החשוף שלו.

"בואי, יפה," הוא גונח. "תפסיקי להתגרות בי ובואי לשבת עליו."

אני משוכנעת שאני מטושטשת מעצם הקרבה אליו, כי זה ההסבר היחיד לעובדה שבן דודי החורג מזמין אותי לשבת על הזין שלו. "אתה דוחה. מה נסגר איתך?"

אני מסוככת על עיניי בידיי ומתרחקת. לצערי, אני מתנגשת בשולחן הקפה בעוצמה שגורמת לי לראות כוכבים. "לעזאזל," אני מזדעקת ולופתת את השוק הכואבת.

"את לא היילי."

בוקר טוב, מר הולמס.

"מה אתה אומר, שרלוק," אני עושה טעות אדירה ומרימה את מבטי. "אוי, לא, אחי. אתה יכול בבקשה להכניס את החבר שלך למקום?"

"ברור," אומר הסוטה וקם מהספה, "ברגע שתסבירי לי מי את, לעזאזל, ולמה את אצלי בבית."

הוא בטח עובד עליי.

"אתה רציני?" אני מצביעה עליי. "אני דילן."

הוא מטה את ראשו הצידה כאילו מתקשה להבין למה השם שלי אמור להיות בעל משמעות עבורו.

"בת הדודה שלך," אני אומרת בשיניים חשוקות והוא מחוויר.

הללויה.

אני נושמת באנחת הקלה כשהוא מרים את המכנסיים.

"את לא אמורה להגיע לפני שבת."

"היום יום שבת," אני מודיעה לו ועיניו נפערות.

"וואו, שיט," הוא מניח את הג'וינט בין שפתיו ושואף. "החומר הזה טוב יותר מכפי שחשבתי." הוא משתעל ומושיט לי אותו. "רוצה קצת?"

אני מחייכת אליו חיוך עוקצני. "אני מעריכה את מחוות הפיוס והכול, אבל אוותר."

הוא לא נראה נעלב כלל. "אוקיי." פניו מרצינות כשהוא מועך את הג'וינט על פחית משקה מוגז. "תראי, אשמח אם לא תגידי לסמכות ההורית שניסיתי לזיין אותך, טוב? לאחרונה הם יורדים לי לחיים מספיק."

אין לאוקלי סיבה לדאגה. לא אספר לאף אחד שהוא ניסה לזיין אותי.

אני מהנהנת אליו.

הוא משיב הנהון.

ואז משתררת דממה מביכה ותו לא.

שיחה מרתקת מתנהלת בינינו.

"שבת בערב," הוא מצהיר במפתיע ומותח את זרועותיו מעל ראשו בפיהוק. "כריסטיאן עושה מסיבה גדולה לסוף הקיץ, לפני שמתחילים הלימודים."

אני לא יודעת מי זה כריסטיאן אבל לא אכפת לי ללכת למסיבה. למעשה, פגישה עם כמה אנשים והתחברות מחדש לחברים ותיקים לפני תחילת הלימודים יקלו עליי ביום שני. ליבי עושה סלטה קטנה. אולי ג'ייס יהיה שם. יש המון דברים שאני רוצה לספר לו. ועוד יותר דברים שאני רוצה לשאול אותו. למה הוא חסם את המספר שלי? למה הוא לא ענה לעשרות ההודעות ששלחתי לו ברשתות החברתיות אחרי שעזבתי?

"מסיבה נשמעת כמו משהו כיפי. אני אהיה מוכ..."

"אל תחכי לי," אומר אוקלי וחולף על פניי.

טוב, עכשיו זה ברור. בן הדוד שלי הוא זין גדול יותר מהאיבר שנמצא בתוך המכנסיים שלו.

"דרך אגב," הוא קורא מהמדרגות, "המנהלים בתיכון דפוקים. לא נראה לי שהם ירשו לך להשאיר את החרא הכחול הזה בשיער."

גוונים. קוראים לזה גוונים.

חיוך נפרש על שפתיי. אני מקווה שישנאו את השיער הכחול שלי עד כדי כך שיסרבו לקבל אותי, ואז לא תהיה לי ברירה אלא ללמוד בתיכון רויאל מנור.

 

 

אשלי ג'ייד

אשלי ג'ייד אוהבת לכתוב תתי ז'אנרים שונים וקווי עלילות מגוונים בספרות הרומנטית. אהבותיה הראשונות היו ספרי Young Adult ורומני מתח רומנטי, אבל היא גם כותבת את כל מה שבאמצע — לרבות רומנטיקה עכשווית, ארוטיקה ואופל.
הדמויות שלה פגומות ומורכבות, ורוב הסיכויים שתשנאו אותן רגע לפני שתתאהבו בהן עד כלות. היא מתה על פסיקים, מקפים, מוזיקה, קפה וכל דבר שמעורר מחשבה... מלבד מתמטיקה.
ספרים מאיצים את פעימות ליבה והכתיבה מפיחה חיים בנשמתה. בילדותה היא תמיד קראה ספרים ושרבטה סיפורים ביומן שלה. אחרי שחלמה חלום מוזר לילה אחד, היא החליטה ללכת עליו ולפרסם את הסדרה הראשונה שלה. זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלה מימיה.
כשהיא לא פורעת הלוואות סטודנטים, עובדת או כותבת רומן, תמצאו אותה מאזינה למוזיקה, מדברת עם הקוראות שלה ברשת והוגה במשמעות החיים.
אקדמיית רויאל הארטס 1 - נסיך אכזר אשלי ג'ייד

פרולוג

ג'ייס
ארבע שנים קודם לכן


"לא ניתן להם לחמוק מעונש."

עיניה של אחותי הקטנה דמעו כשהיא סוף־סוף הביטה בי. "אין דבר שנוכל לעשות, ג'ייס. הם כבר ניצחו. ליאם איננו." דמעה נוספת התגלגלה על לחייה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה כל כך הרבה בארבע־עשרה שנותיי. "בדיוק כמו אימא."

"היא צודקת," לחש אחי קול. "אולי נוכל לשכנע את אבא לעבור למקום אחר."

החיוך האופייני לו נעלם ועיניו היו חסרות חיים כמו של ליאם, כשמצאתי אותו בחדר הארונות לפני שלושה ימים.

חזי התכווץ. כאב לי להביט בו.

לא ניתן לדעת לפי האישיות שלהם, אבל קול וליאם היו תאומים זהים. וכרגע, זה רק שימש עבורי כתזכורת נוספת לכמה הכול נדפק. משפחתי התפרקה לגורמים בהדרגה. אבי היה שקוע מדי באבל שלו ובעבודה מכדי לעשות משהו בנדון.

זה לא אומר שאני לא יכולתי לעשות משהו.

אכזבתי את ליאם, אחי הקטן וחברי הטוב, אבל לא אאכזב את האחים שנותרו לי. לא אתן לעיר הזאת או לאנשיה להרוס את משפחתי.

אימא שלי אמרה לי פעם שתפקידי כאח הבכור הוא לדאוג לשאר. להיות האדם שהם יכולים לסמוך עליו. ללמד אותם איך לנווט בחיים כדי שיהיה להם קל יותר.

הדרך היחידה שבה יכולתי לעשות זאת הייתה להדחיק את כל הכאב שהרגשתי, ולאפשר לזעם המבעבע בנשמתי לעלות אל פני השטח.

אימא שלי ואחי הקטן לא יחזרו. לא משנה כמה דמעות נזיל או כמה נתחנן בפני אלוהים שיחזיר את הגלגל לאחור וימחק את המעשה הנפשע.

אלוהים הפסיק להקשיב מזמן.

אבא שלי הפסיק להיות אבא ברגע שבו אשתו איבדה את חייה.

אני היחיד שנשאר להם.

וזה אומר שאין עוד מקום בליבי לצער או לאבל. הרגשות האלה בוזבזו על המתים. ממני נדרש לדאוג לחיים.

כעס היה כוח מניע חזק פי כמה. הוא עזר לי להסתיר את כל האשמה שאצרתי בתוכי.

נעמדתי. "אנחנו לא עוזבים."

בלבול הופיע בפניהם. קול פתח את פיו כדי לדבר אבל אני נענעתי את ראשי ועצרתי אותו. הוא יקבל את זכות הדיבור אחרי שאסיים. הדברים שהייתי צריך לומר היו חשובים.

"אם נעזוב את העיר, הם יקבלו את מבוקשם."

רויאל מנור הייתה מלאה במניאקים עשירים שהעדיפו להיפטר מהבעיה במקום להכיר בבעיות של עצמם.

זין עליהם.

ליאם מת מפני שחבורת נבלות בבית הספר חשבה שכיף להציק לילד הסובל מגמגום ומהתקפי חרדה.

ולא הגנתי עליו כמו שהייתי אמור לעשות. בגללה.

"הם התעסקו עם המשפחה הלא נכונה." שילבתי את זרועותיי על החזה. "אני חושב שהגיע הזמן שניתן להם לאכול מהדייסה שהם בישלו. נדפוק את כולם כמו שהם דפקו את ליאם." הנחישות זרמה בי בעוצמה שכמעט חנקה אותי. "ולא נפסיק עד שכל אחד ואחד מהם ירעד מאיתנו."

ביאנקה ניגבה את דמעותיה בשרוול. "עד שישלמו."

קול חייך אליי. "עד שננהל את העיר הזאת ונהפוך את כולם לזונות שלנו."

עד שננקום את נקמת האח שאיבדנו.

 

פרק 1

דילן
 

דילן,

מקווה שעברה עלייך טיסה נעימה. דוד ויין ואני נחזור מפריז מחר בבוקר. יש אוכל במקרר וחדר השינה שלך מוכן כדי שתוכלי לעבור לגור בו. אוקלי יראה לך איפה נמצא כל דבר. מחכה בקוצר רוח לראות אותך.

אהבה ונשיקות,

דודה קריסטל

נ.ב. אני מתכוונת לשכפל לך מפתח. עד אז תוכלי להשתמש במפתח הרזרבי שמתחת לשטיחון.

רוגז מחלחל לתוכי כשאני מביטה בפתקית הוורודה שמודבקת על דלת הכניסה. מספיק היה לשלוח הודעת טקסט פשוטה ובה פרטים על מקום הימצאו של המפתח הרזרבי המוסתר. זה גם הרבה יותר בטוח. לא שרויאל מנור היא עיר מסוכנת. למעשה, שיעור הפשיעה הנמוך ובתי הספר הטובים באזור היו הסיבות העיקריות לכך שהוריי רצו שאגדל כאן. ואם אימי לא הייתה הולכת לעולמה כשהייתי בת שמונה ואבי לא היה מוצא לעצמו אישה חדשה שרצתה לעבור לעיר עשירה עוד יותר בחוף המערבי כשמלאו לי ארבע־עשרה...

לא, אני לא הולכת בכיוון הזה היום. גם אם אתהה איך חיי היו נראים אם אימא הייתה עדיין בחיים ואצטער שהעניינים לא התגלגלו אחרת, העבר לא ישתנה.

אני מניחה את המזוודות שלי על המרפסת באנחה כבדה, שולפת את המפתח מתחת לשטיחון, ואז נכנסת אל ביתי החדש למשך השנה הקרובה. עוד לפני שכף רגלי מספיקה לדרוך על רצפת עץ הדובדבן, הטלפון מצלצל. אני אמורה לעשות לשנינו טובה ולהעביר את השיחה לתא הקולי, אבל אני לוחצת על הכפתור הירוק בכל זאת. אני פגועה, כועסת ועדיין לא מוכנה לדבר איתו. קטנוניות אינה זרה לי.

"ממתינה עבורך שיחת גוביינא מבריאן טיילור בכלא אוק קריק. כדי לקבל את השיחה, הקש חמש. אם אינך מעוניין לקבל את השיחה, הקש אפס."

אני ממהרת להקיש אפס ומנתקת.

לך תזדיין, אבא.

בזכות עוד פתקית דביקה מדודה קריסטל, אני מצליחה להבין איזה חדר היא פינתה עבורי. אף על פי שהמילה "פינוי" היא לשון המעטה. מלבד מיטת הקווין סייז שמכוסה בכיסוי מיטה סגול, שולחן כתיבה ריק ועוד פתקית דביקה שמבטיחה לקחת אותי בהמשך השבוע לקניות, החדר ריק ושומם. לא שזה מפריע לי. הצלחתי לדחוס את כל חיי לתיק נסיעות אחד ולמזוודה בינונית. פשטות וענייניות הולמות אותי.

פחות דברים להיקשר אליהם.

אני פותחת את דלת ארון הבגדים כדי לתלות שם את בגדיי. שלוש חצאיות משובצות, שלוש חולצות לבנות מכופתרות ושלושה בלייזרים בצבע נייבי מושכים את תשומת ליבי. סמל תיכון רויאל הארטס מעל כיס החזה השמאלי מתגרה בי.

בהתחשב בעובדה שדודתי ובעלה הואילו בטובם לקבל אליהם נערה חסרת בית, לא הייתי בעמדה לבקש דברים. אבל הדבר היחיד שכן התעקשתי עליו היה ללמוד בבית הספר הציבורי המקומי ולא בתיכון רויאל הארטס. אבא שלי הכריח אותי ללמוד בבית ספר פרטי ביסודי ובחטיבת הביניים, וזו הייתה אחת החוויות הגרועות בחיי.

האיבר בחזי מתכווץ. מלבד הפגישה עם ג'ייס.

כמובן, הדבר היחיד שרציתי היה הדבר היחיד שבעלה של קריסטל לא הסכים לנהל עליו משא ומתן מאחר שזו שנתו האחרונה של בן דודי — טכנית, בן דוד חורג — והוא לומד ברויאל הארטס. ויין חשב שיועיל לי ללמוד בבית ספר עם בנו אוקלי כדי שיהיה לי מישהו שידריך אותי, אבל ברור שדוד ויין אינו טיפוס חד הבחנה. פגשתי אותו רק פעם אחת בקצרה בחתונה שלו ושל דודתי לפני ארבע שנים, ושיטוט מהיר באינסטגרם של אוקלי העיד שהוא שימושי כמו דג זהב בהופעה של בוב מארלי.

וכשאני אומרת שימושי, אני מתכוונת למסומם.

מה שכנראה מסביר למה הוא לא אסף אותי משדה התעופה כפי שהיה אמור, או למה עוד לא ראיתי שום זכר ממנו אף על פי שאני כבר כאן כל אחר הצהריים ורוב הערב. אני שולחת אליו עוד הודעת סמס, ובדיוק כמו העשר הראשונות ששלחתי היום, הוא לא מגיב. הסקרנות גוברת עליי, לכן אני יוצאת מדלת החדר החדש שלי ופוסעת במסדרון הארוך. דודה קריסטל אמרה שיש שישה חדרי שינה בבית ואחרי שאני נוקשת על כמה דלתות, ברור שאוקלי לא נמצא באף אחד מהם.

אני כובשת גניחה, יורדת במדרגות ומשוטטת במטבח. כמו שאר הבית, המטבח מרווח והכול נראה יקר, אבל מלבד המחיר הוא נראה די סטנדרטי. מכשירים מפלדת אל־חלד, שולחן זכוכית, אי העשוי שיש גרניט גדול במרכז.

ושום סימן לאוקלי.

אחרי שאני בודקת בסלון, במשרד של דוד ויין ובאמבטיה בקומה הראשונה, אני יורדת במדרגות שמובילות למרתף. ריח המריחואנה חודר לנחיריי כמעט מייד.

אני לא משביתת שמחות, אין לי בעיה עם מעשנים, יש לי בעיה עם אנשים מפונקים ששוכחים מה חשוב. כמו לענות להודעות סמס או לאסוף את בת הדודה החורגת שלהם משדה התעופה.

מסך הטלוויזיה הגדול, שכרגע משדר שתי בחורות עירומות שמתחככות זו בזו לצלילי שיר ראפ ממולמל ואיום, מאיר את המרתף קלושות. אני מצליחה לראות את גב ספת העור. העשן מרחף לעבר מאוורר התקרה ומעיד שיש סיכוי לא רע שאמצא את אוקלי על הספה.

אני לא יודעת אם לצחוק או לנענע את ראשי כשאני מתקרבת ורואה אותו מעולף, ידו האחת בתוך המכנסיים והשנייה מחזיקה במה שנראה כמו ג'וינט מעושן חלקית. כובע הבייסבול שהוא חובש מסתיר את רוב פניו, אבל הוא בהחלט נראה כאילו ישן הרבה זמן. מפתיע שהבית עוד לא נשרף. אני עומדת להיפטר מהג'וינט שעדיין דולק ולעלות חזרה אל חדרי, אבל אז הוא מדבר.

"היי, בייב."

אה? די מוזר, אבל בהתחשב בעובדה שזרים קראו לי בשמות גרועים יותר, אני מחליטה לזרום עם העניין.

"היי."

"שאלתי את עצמי מתי תגיעי לפה," הוא ממלמל וקולו צרוד מרוב שינה.

אני כובשת את הדחף להגיד לו שהייתי מגיעה לכאן קודם אם הוא היה אוסף אותי משדה התעופה המחורבן, כפי שהיה אמור. אנחנו נבלה יחד לאורך השנה הבאה ואם אקטר באוזניו, הקשר בינינו לא יתחיל ברגל ימין.

אני פותחת את פי כדי לשאול אם הוא רוצה לאכול משהו אחר כך, אבל הוא ממשיך לדבר, "את כזאת שווה."

אוקיי, הרכבת הזאת רשמית הגיעה לתחנה מביכה.

"אה... תוד..."

לפני שאני משלימה את המשפט, הוא מוריד את הטרנינג ו...

אלוהים. אדירים.

מיצי מרה עולים בגרוני כשהוא עוטף בידו את הזין החשוף שלו.

"בואי, יפה," הוא גונח. "תפסיקי להתגרות בי ובואי לשבת עליו."

אני משוכנעת שאני מטושטשת מעצם הקרבה אליו, כי זה ההסבר היחיד לעובדה שבן דודי החורג מזמין אותי לשבת על הזין שלו. "אתה דוחה. מה נסגר איתך?"

אני מסוככת על עיניי בידיי ומתרחקת. לצערי, אני מתנגשת בשולחן הקפה בעוצמה שגורמת לי לראות כוכבים. "לעזאזל," אני מזדעקת ולופתת את השוק הכואבת.

"את לא היילי."

בוקר טוב, מר הולמס.

"מה אתה אומר, שרלוק," אני עושה טעות אדירה ומרימה את מבטי. "אוי, לא, אחי. אתה יכול בבקשה להכניס את החבר שלך למקום?"

"ברור," אומר הסוטה וקם מהספה, "ברגע שתסבירי לי מי את, לעזאזל, ולמה את אצלי בבית."

הוא בטח עובד עליי.

"אתה רציני?" אני מצביעה עליי. "אני דילן."

הוא מטה את ראשו הצידה כאילו מתקשה להבין למה השם שלי אמור להיות בעל משמעות עבורו.

"בת הדודה שלך," אני אומרת בשיניים חשוקות והוא מחוויר.

הללויה.

אני נושמת באנחת הקלה כשהוא מרים את המכנסיים.

"את לא אמורה להגיע לפני שבת."

"היום יום שבת," אני מודיעה לו ועיניו נפערות.

"וואו, שיט," הוא מניח את הג'וינט בין שפתיו ושואף. "החומר הזה טוב יותר מכפי שחשבתי." הוא משתעל ומושיט לי אותו. "רוצה קצת?"

אני מחייכת אליו חיוך עוקצני. "אני מעריכה את מחוות הפיוס והכול, אבל אוותר."

הוא לא נראה נעלב כלל. "אוקיי." פניו מרצינות כשהוא מועך את הג'וינט על פחית משקה מוגז. "תראי, אשמח אם לא תגידי לסמכות ההורית שניסיתי לזיין אותך, טוב? לאחרונה הם יורדים לי לחיים מספיק."

אין לאוקלי סיבה לדאגה. לא אספר לאף אחד שהוא ניסה לזיין אותי.

אני מהנהנת אליו.

הוא משיב הנהון.

ואז משתררת דממה מביכה ותו לא.

שיחה מרתקת מתנהלת בינינו.

"שבת בערב," הוא מצהיר במפתיע ומותח את זרועותיו מעל ראשו בפיהוק. "כריסטיאן עושה מסיבה גדולה לסוף הקיץ, לפני שמתחילים הלימודים."

אני לא יודעת מי זה כריסטיאן אבל לא אכפת לי ללכת למסיבה. למעשה, פגישה עם כמה אנשים והתחברות מחדש לחברים ותיקים לפני תחילת הלימודים יקלו עליי ביום שני. ליבי עושה סלטה קטנה. אולי ג'ייס יהיה שם. יש המון דברים שאני רוצה לספר לו. ועוד יותר דברים שאני רוצה לשאול אותו. למה הוא חסם את המספר שלי? למה הוא לא ענה לעשרות ההודעות ששלחתי לו ברשתות החברתיות אחרי שעזבתי?

"מסיבה נשמעת כמו משהו כיפי. אני אהיה מוכ..."

"אל תחכי לי," אומר אוקלי וחולף על פניי.

טוב, עכשיו זה ברור. בן הדוד שלי הוא זין גדול יותר מהאיבר שנמצא בתוך המכנסיים שלו.

"דרך אגב," הוא קורא מהמדרגות, "המנהלים בתיכון דפוקים. לא נראה לי שהם ירשו לך להשאיר את החרא הכחול הזה בשיער."

גוונים. קוראים לזה גוונים.

חיוך נפרש על שפתיי. אני מקווה שישנאו את השיער הכחול שלי עד כדי כך שיסרבו לקבל אותי, ואז לא תהיה לי ברירה אלא ללמוד בתיכון רויאל מנור.